הרב יהודה הלוי עמיחי

 

 

חרקים בפטריות

 

 

א.      קופסאות שימורי הפטריות

 

    בבדיקות שנערכו לאחרונה במעבדת "התורה והארץ" נתגלו חרקים רבים  בשימורי פטריות המיובאים , (אין הבדל בין נותני הכשרות), ההבדל הוא בין פטריות שלמות לחתוכות, כאשר בקופסאות של  פטריות שלמות (משקל - 0.230 ק"ג) נמצאו בממוצע כ - 75 חרקים, ואילו בקופסאות של פטריות חתוכות נמצאו בממוצע כ - 6 חרקים. ברור שככל שהקופסאות גדולות יותר גדל בממוצע גם מספר החרקים הנמצאים בכל קופסא.

    החרקים שנמצאו הם רימות תולעים (שלב בהתפתחות החרק) בצבע צהבהב, ונמצאים בעיקר מתחת לכובע של הפטריה, בסביבות הגבעול. הרימות נראות בעין רגילה, ופעמים גודלן  כ - 0.5 ס"מ. הכרת החרק דורשת מיומנות מכיוון שרוב בני אדם לא מכירים את צורת החרק, אולם  המתבונן בהם היטב יראה שיש בהם איברים מסוימים. החרקים הנמצאים בקופסאות השימורים אין בהם תנועה מכיוון שהם מבושלים וממילא הרימות מתות עקב הבישול. ברור שכאשר הרימות חיות יש בהן תנועה והן עוברות  ממקום למקום.

    בגלל מיקומו של החרק בפטריה השטיפה לא תוציא את החרק, לכן נשאלות השאלות הבאות: א. האם מותר לאכול את הפטריות. ב. מה דינו של תבשיל שבשלו בו פטריות אלו?

 

    ב.  פטריות - גידולי קרקע

 

    למרות שאין מברכים על הכמהין והפטריות "בורא פרי האדמה" - דינם הוא כמו כל גידולי הארץ, אמנם בספר איסור והיתר הארוך (כלל מא, בהג"ה) הביא שאין לכמהין ופטריות דין גדולי קרקע שהרי אין מברכים עליהם "בורא פרי האדמה", אלא "שהכל נהיה בדברו", ולכן פטריות אינן נחשבות מגידולי קרקע, אולם כבר העיר על כך הד"מ (סי' פד אות ד) על פי דברי הגמ' (ברכות מ ע"ב) שפטריות רבייתן מהקרקע אלא שאינן יונקות מהארץ, ולכן להרבה דינים הם נחשבים כגדולי קרקע.

    העולה שדין הפטריות ככל גדולי הקרקע שהשרץ הגדל בהם הוא שרץ הארץ.

 

    הרימה שנמצאה בפטריות יש בה נקודה שחורה בראשה, על פי עדות המומחים היא נעה ממקום למקום, אמנם אין לה את אברי ההליכה והמעוף, אך היא מתנועעת ויכולה לזוז ממקום למקום. נשאלה השאלה מה דינה לענין איסור אכילת תולעים.

 

    ג.  רחישת החרקים

 

    הגמ' (חולין סז ע"א) מביאה את דברי שמואל:

"קישות שהתליעה באביה אסורה  משום שרץ השורץ על הארץ".

    מכאן אנו לומדים שאין צורך שהתולעת תפרוש מהפרי אלא מספיק שהיא גדלה בתוך הפרי הרי זה שרץ הארץ. אולם נחלקו הראשונים האם צריך שהתולעת תרחש או לא, והשאלה היא במקרה שהתולעת גדלה במקום צר מאד שאין לה אפשרות להסתובב האם דינה כתולעת האסורה או כיוון שלא ריחשה הרי זה מותר.

    הטור (סי' פד) הביא את דעת הרשב"א (תורת הבית בית שלישי שער שלישי עמ' פד)  שאפילו  אם החור שהתולע בתוכו הוא קטן ואינו מחזיק אלא גודל התולע - אסור, והרא"ש מתיר. הם נחלקו בשאלה אם די בחיות של השרץ כדי שיהא אסור, או שמא צריך שתהיה לשרץ תנועה ממשית של רחישה. מרן הב"י פסק שהדעה כרוב הראשונים שאין בכך איסור אלא א"כ גדל בשרביטין.

    וכך פסק בשו"ע (סי' פד סעי' ו):

"תולעים הגדלים בפירות, בעודם במחובר, חשוב כשורץ על הארץ, ואסור אע"פ שלא פירש, והוא שריחש. אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה, והקליפה משחרת עליהם מבחוץ, וכשמסירים הקליפה מוצאים היבחושים תחתיהם, מותרים, לפי שהם מונחים במקום צר  ולא קרינן ביה השורץ על הארץ (ויקרא יא, מא, מג) כל זמן שלא ריחשו. אבל הנמצאים בשרביטים, אסורים, שיש להם מקום לרחוש".

    הרמ"א בתורת חטאת (סי' מו סעי' ב) הביא דעות ראשונים הסוברות כדעת הרשב"א,  שאין צורך בריחוש, וכן כתב גם בכל בו (סי' קא), ולכן מסקנת התו"ח היא שטוב להחמיר כל זמן שהפרי לא נתבשל, אבל אם נתבשל הפרי עם התולעת אין לאסור את התבשיל,  ויש לסמוך על דעת המתירים.

אמנם נשאלת השאלה מדוע הרמ"א לא השיג על דברי השו"ע שיש להחמיר אפילו בלא ריחש (כאשר התולעת לא בושלה)? ואפשר לומר שהרמ"א חזר בו וסבר שאין להחמיר בשאלה זו ואפילו בתולעת חיה אם איננה זזה בפועל.  

 

    ד. איסור הרימה

 

    בנד"ד לא נמצאו חרקים שלמים אלא  נמצאו רימות שהן חרק בשלב מסויים, עדיין לא הזחל או הפרפר הגמור, אלא שלב בהתפתחותו בין הטלת הביצה להפיכתו לזחל, ונשאלת השאלה האם חרק זה נאסר או לא?

    הרשב"א (סי' ערה) נשאל:

"פולין החדשים שסמוך לגמרן מצוי בהן במקום הרחש מקום שחור וניכר ראשו של רחש וגופו אינו ניכר אלא מהפול בעצמו שמשונה קצת מהפול עצמו. אם אסור רחש זה אם לאו?"

    ועל כך ענה הרשב"א:

"הרחש ההוא מיד נודע מקומו שמקומו משחיר וכלו הוא נברא וזה קטן מאד מאד. וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך. ולפיכך אנו מורגלין /רגילים/ שבכל מקום שמשחיר בפולין נוטלין קצת בעומק וזו היא בדיקתו והכשרו....,  וכל שנתרקם קצתו הרי זה אסור דלא בעיא  רוחש ממש אף על פי שרש"י ז"ל נראה שסובר כן בחולין (סז ע"ב)".

    כך נראה גם מדברי הרשב"א בתורת הבית (בית שלישי שער שלישי עמ' פד) שכתב שאין צורך שיהא לתולעת מקום לזוז אלא כל שגדל במחובר הרי זה אסור, ומכאן שהרשב"א אוסר אפילו בלא ריחש.

    דעת הרשב"א הובאה בדברי הרמ"א (סי' פד סעי' ו) וז"ל:

"הגה: פעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה, והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם, וצריך ליטלו משם בעומק, דאסור כמו התולעת עצמו. (תשובת הרשב"א סימן ער"ה)".

    מדברי המפרשים (בהגר"א ס"ק כ) נראה שהרמ"א הביא את תשובת הרשב"א להראות שיש חולקים על דעת מרן השו"ע הסובר ששרץ אסור רק אם ריחש; והרמ"א פוסק כדעת הרשב"א שהתולעת אסורה אפילו אם לא ריחשה.

    אלא שנשאלת השאלה אם הרמ"א בהביאו את תשובת הרשב"א רצה לחלוק על דברי מרן שפסק כדעת הראשונים שצריך רחישת התולעת על מנת לאסור, הרי שהיה צריך להביא את דעת הרשב"א כדעת י"א. ואמנם נתקשו  הש"ך (ס"ק כ) והט"ז (ס"ק י) בדברי הרמ"א. הש"ך מסביר שהרמ"א שכתב: "ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעים להתרקם, וצריך ליטלו..." חולק על השו"ע וסובר שאין צריך רחישה ותנועה ממשית של התולעת כדי לאוסרה. אמנם הוא לא השיג על השו"ע כיוון שלא נקט לגמרי כדעת הרשב"א ורק החמיר כמותו לכתחילה אך הקל בתבשיל. ואילו הט"ז הוסיף שאם יש חשש שיהא בתבשיל חרק שלא ריחש בודאי שיש לאסור, עיי"ש.

    ועדיין קשה מדוע הרמ"א בשו"ע לא הזכיר את שיטתו בתו"ח שיש להחמיר לכתחילה כרשב"א האוסר אפילו בלא ריחש?

    עוד יש להוסיף ולהקשות על דברי הרמ"א אם לדעתו שלא פירש אסור מדוע הביא זאת מתשובת הרשב"א הרי יכול היה להביא זאת מדברי הרשב"א בתורת הבית כפי שכתב הטור, שכן עדיף להוכיח דבריו מספרו השיטתי של הרשב"א העוסק בעניין החרקים?

1. ביאור דברי הרמ"א

    נראה להסביר שהרמ"א מביא את דברי הרשב"א בשביל לברר מתי מתחיל איסור תולעים, באיזה שלב בהתפתחות החרק הריהו אסור מדין שרץ, ולא כדי לנקוט כדעת הסוברים שאין צריך רחישה בפועל כדיל להיחשב "שרץ השורץ על הארץ". הרשב"א כתב שתחילת ריקום ג"כ מחשיבה את החרק כאיסור ולכן למרות שעדיין איננו החרק בצורתו המלאה והסופית אבל כיוון שיש בו תזוזה (כפי שהרשב"א מספר שזז על האצבע, למרות שלשיטת הרשב"א עצמו אין צורך בריחוש) - הרי זה נחשב להיות חרק לכל דבר ויש להחמיר בו. דבר זה אמור גם לדעות שצריך שהחרק ירחוש מעט.

    הרמ"א הבין שיש כאן שתי שאלות נפרדות א. האם צריך רחישה ב. האם רחישה של חרק במהלך השתלמותו נחשבת להיות אסורה. ואפשר להביא ראיה לכך שאלו שתי שאלות נפרדות שכן הרמ"א בחיבורו תורת חטאת (סי' מו) הביא שני סעיפים שונים: בתחילה (סעיף ב) הביא את הדיון לעניין ריחוש החרקים, ולאחר מכן (סעיף ג) הביא את דין הרשב"א לעניין חרקים שהם במהלך ריקומם. 

    אמנם קצת צ"ע מדברי הגהת סמ"ק בשם הר"י: "פעמים נמצא בהם תולעים כשהן לחין במחובר סמוך ללקיטתן ואותן תולעים גדלים ונעשים זבובים, והמחמיר תע"ב" הנה מדבריו משמע שתולעת שעדיין לא נעשתה זבוב איננה אסורה, אלא רק המחמיר תע"ב, ונראה שכוונתו היא בתולעים כאלו שעדיין אין להם דין של רחישה, אבל אם היו מרחשות היו אסורות אפילו שעדיין יכולות לגדול ולהעשות זבובים.

    בנד"ד הרימות רוחשות וזזות אבל עדיין אינן שלמות מבחינת התפתחותן - על כך חידש הרשב"א שהוא חרק לכל דבר, וכן פסק רמ"א.

 

    העולה שכל שידוע שחרק זה זז ממקום למקום, למרות שהוא קטן מאד ועדיין איננו בשלמות התפתחותו אם נראה בעין רגילה הרי דינו כחרק גמור ויש איסור לאכלו.

 

    ה. בישול הפטריות

 

    הדיון עד כה היה לענין פטריות שאין לאכלם מכיוון שיש בהם רימות תולעים האסורות על פי ההלכה, אלא שנשאלת השאלה האם מועיל כאן דין הבישול.

    הרשב"א (תורת הבית בית שלישי שער שלישי עמ' פד) כתב:

"כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת... אבל אם עבר ובישל כשאינו יכול לבדוק מותרין כדרך שאמרו בבהמה שאם בא זאב ונטל בני מעיה שהיא עומדת בחזקת היתר, ועוד דהכא איכא תרי ספיקי חדא דילמא לא הוה ביה ואת"ל הוה ביה דילמא נימוח ובטיל".

    דברי הרשב"א נפסקו בשו"ע  (סי' פד סעי' ט) אבל הדין הוא רק כאשר אי אפשר לבדוק, התירו אם עבר ובישל. ולכן נראה שדין זה אינו שייך במציאות שלנו שבה הפטריות כבר מגיעות מבושלות וידוע שיש בהן חרקים גם לאחר הבישול; א"כ הרי זה כאילו כבר נבדק וברור שלא הועיל הבישול, ולכן נראה שאפילו אם יבשלו את הפטריות הרי הן נשארות באיסורן ואין להתיר.

    יש להוסיף שדין עבר ובישל שייך רק בדבר שיש בו ספק האם יש בו תולעת (מיעוט המצוי), אבל דבר שכבר הוחזק בכך הרי זה ודאי ולא הוי ספק, וכבר כתב כן בספר איסור והיתר ובתשובת מהר"ם מלובלין (סי' כז), על כן אין מקום להתיר בנידון דידן מדין עבר ובישל[1].

    לכן אם התבשלו פטריות בתבשיל יש להוציא את הפטריות ולזרקם אמנם לגבי אכילת שאר המאכל יש להתיר שהרי יש בד"כ ששים כנגד התולעים וטעמם, ועל כן אין מקום לאסור את התבשיל כולו. כמו כן נראה שכיוון שהחרקים התבשלו כבר פעם (בעשיית הקופסאות) ולא נפרדו מהפטריה נראה שגם כעת אין לחוש שמא ירדו ויתפשטו בכל הסיר כולו, ואין אנו מחזיקים איסור ממקום למקום (עי' או"ה כלל כז סעי' ג, משנ"ב סי' תסז ס"ק מט), על כן נראה שאין לאסור את התבשיל אלא להוציא את הפטריות.

 

    ו. סיכום

 

    פטריות מיובאות (מסין ומצרפת) ידוע שיש בהן רימות - הרי הן אסורות באכילה, בין שלמות בין חתוכות, ואולם אם בשוגג התבשלו בסיר עם מאכל אחר - המאכל מותר מלבד הפטריות שאסורות באכילה. יש לציין שגם בעבר היו שנמנעו מאכילת פטריות כפי שמוסר המהרש"ל (פרק אלו טרפות סי' ק) שהנהיג על עצמו לא לאכול פטריות יבשות כי הוחזקו בתולעים, ומצא מספר פעמים תולעים בשולי הקדרות; כמו כן כתב הפמ"ג (שפ"ד ס"ק לג) שפטריות הם נגועות מאד, ועיין בדרכ"ת (סי' פד ס"ק פג).

 

    פטריות טריות שגדלות בארץ נמצאו נקיות בבדיקות המעבדה שערכנו, ולכן מותר לאכול אותן.

וועדי הכשרות מחפשות פתרונות אלטרנטיביים ליבוא הפטריות מסין ומצרפת, ולאחרונה הגיעו פטריות חתוכות מהולד ונמצאו נקיות, ואנו מקווים שבע"ה יימצא פתרון לבעיית החרקים בפטריות.