הרב יעקב אפשטיין

 

ביעור פירות אוצר בית דין (תגובה)

 

הרב יואל פרידמן יצא לבאר במאמרו (גליון 46) מספר נקודות ביחס לאוצר בית דין, חלקן לימודיות, וחלקן הלכתיות ותלאן זה בזה, ומתוך כך הגיע למסקנותיו.  ונסכמן בקצרה.

א. הוקשה לו כיצד המשנה והתוספתא מביאים את אותה מחלוקת (ר' יהודה ר' יוסי ובתוספתא נוסף ר"ש) כשהמשנה אינה מביאה דיני אוצר בית דין, והבריתא סומכת את המחלוקת לדיני אוצר בי"ד.

ב. כמו"כ הוקשה לו מהו אוצר בי"ד האם נציגות של כלל ישראל, או של בי"ד שבאותה עיר, והציג את הנ"מ בין האפשרויות הנ"ל.

מתוך שאלות אלו, הסיק הרב פרידמן כי הבריתא עוסקת בפירות שעברו אוצר בי"ד, אלא שר' יהודה ור' יוסי עוסקים בבריתא ובמשנה בביעור של פירות שביעית שחולקו מהאוצר קודם הביעור, ור"ש בביעור פירות שביעית שנלקחו מהאוצר לאחר הביעור, כשבשעת הביעור הפירות היו באוצר בי"ד.  ועפי"ז הסיק שפירות שהיו באוצר בית דין וחולקו לציבור קודם ביעור חייבים מקבליהם בביעורם לכשיגיע זמנם - היינו להפקירם. לעומת זאת פירות שהיו בזמן הביעור ביד אוצר בית דין - פטורים מביעור, עפ"י הרמב"ן בפירושו עה"ת (פר' בהר).  ביחס לאוצר בית דין הרב פרידמן הגדיר כי הוא אוצר מקומי הפועל מכח הפקר בי"ד.

 

ונראה לענ"ד, שאין הדברים מוכחים.

אין מתקבל על הדעת, שהמשנה עוסקת בדין שעיקרו חסר מן הספר. היינו, כיון שאוצר בית דין לא מוזכר במשנה, ולו ברמז, אין זה סביר שהמשנה תביא מחלוקת על דבר שלא נזכר בה. ולומר ששתי מחלוקות לפנינו אחת בלא אוצר בי"ד ונזכרת במשנה, ואחת בפירות אוצר בי"ד ונזכרת בבריתא ורק ניסוחן זהה, ג"כ לא נראה לומר.  ויותר נראה, שזו אותה מחלוקת במשנה ובבריתא, ושני חלקי הבריתא המלמדת על אוצר בי"ד והמלמדת למי מתחלקים פ"ש לאחר הביעור הן שתי בבות שאינן תלויות זב"ז, והמחלוקת (הנזכרת במשנה ובבבא השניה בתוספתא), לא נאמרה כלל לגבי אוצר בית דין. וסידור הבריתות בתוספתא אינו יכולה להוכיח כי אמנם החלק השני עוסק באותן נסיבות של החלק הראשון.  וכן נראה ברמב"ן שדייק לכתוב "וכשאין אוצר בעיר ולא בי"ד... הוא צריך לבערם מן הבית...". משמע שבבא זו בתוספתא עוסקת כשאין אוצר בי"ד בעיר.

ויוכיחו על אי-התלות בתוספתא כל מפרשי המשנה (מהרמב"ם והרע"ב עד הגר"א בשנות אליהו) שלא תלו את המחלוקת במשנה באוצר בית דין. וא"כ גם בתוספתא אין הכרח לתלות זאת.

 

באשר לאוצר בי"ד הרב פרידמן מתקשה לחבֵּר בין אוצר בי"ד במשמעות המורחבת הנוהגת בימינו, כשכל ציבור מקים אוצר בי"ד לעצמו, ומתיר עשיית פעולות חקלאיות ונטילת תשלום עליהן, עד כדי שיווק בתשלום ובהבלעה, לבין אוצר בית דין שבתוספתא שלא נזכרו לגביו אלא ענייני הפקר וביעור פ"ש.

ונלענ"ד, שראשית יש לדון על אוצר בי"ד שבתוספתא וממנו לבוא להרחבת המושג בימינו.

הרמב"ם וכן הרמב"ן הזכירו כי נתינת מזון ג' סעודות לחבריו מותרת בעת הביעור, ואחר החלוקה באה השריפה – לרמב"ם, או ההפקר – לרמב"ן ור"ש. בהמשך לדבריהם נראה לומר, כי עצם הכנסת הפירות לאוצר בי"ד היא הביעור, וחלוקת הפירות על ידו היא כביעור הפרטי שמתקיים ע"י כל אחד בפירות שביעית שלא עברו אוצר בי"ד.  אלא שבניגוד לביעור הפרטי שבו לאחר חלוקת מזון ג' סעודות בא ההפקר, באוצר בי"ד אי"צ בהפקר מפני שהכל מתחלק לאוכלים. עפי"ז בי"ד אינו רשות קניינית - שיתופית לאנשי העיר, או ציבורית לכל עם ישראל, אלא הוא רשות מבצעת שמתפקידה להוציא לפועל את שויון יד כל הציבור בפירות שביעית, וכיון שהפירות מתחלקים לפי מפתח הצריכה,  מערב שבת לערב שבת או מזון ג' סעודות, הרי הם כמבוערים ואינם טעונים ביעור. זו הסיבה לכך שכאשר הפירות בזמן הביעור ביד האוצר הם אינם טעונים ביעור נוסף, וזאת הסיבה לכך שפירות שעברו והתחלקו ע"י האוצר אינם טעונים ביעור.

את הרשות והכח ההלכתי לפעולותיו - ההוצאה ממי שלקט באופן פרטי ושכירת שלוחים לאיסוף היבולים וחלוקתם, נוטל הבי"ד מכח הפקר בי"ד של כלל ישראל שתקנו אופן זה למניעת מסחר בפ"ש (כפי שכתב הרמב"ן). ונראה שלכל מקום או איזור היה אוצר בי"ד אחד, והוא היה בא כוחם של בי"ד הגדול באותו מקום, וכשם שלמקום בי"ד אחד והנהגה אחת, כך היה אוצר בי"ד אחד באותה עיר.

באשר לאוצרות בי"ד בימינו, נראה שצריך להרחיב את התקנה על מנת שיהיה כח ביד בי"ד להיות רשות קניינית הזוכה בפירות ומזכה אותם לאחרים ומשלמת בעבור עיבודים ופעולות שונות. וכאן סביר מאד שיזדקקו לביעור הן בהיותם ביד בי"ד, והן אם חולקו קודם מועד הביעור.