הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא                   

 

לאמץ לבבות לאמונת אמת*

 

כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת נ"ח. שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד כנגד העם האחר, וכל מי שיסוג אחור ויברח, כבר עבר על ל"ת, והוא אמרו יתעלה, לא תערוץ מפניהם (דברים ז', כ, א)  ונכפלה האזהרה ואמר לא תיראום (ג' כ"ב)  ונכפל הצווי בזה הענין הרבה, כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה, כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת, עכ"ל הרמב"ם. והמכוון הוא כמ"ש קומה ד' ויפוצו אויביך, ובספרי דרשו, אויבי ישראל הם אויבי ד', והנה הרמב"ן נחלק על הרמב"ם, וכתב שזו רק הבטחה ולא מצוה, ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב, שעובר הלאו יפרסם חטאו ויחזור.

 

ובמגילת אסתר שם מסביר בדעת הרמב"ם, שא"א לומר שזו הבטחה, שמנין לכהן להבטיחם שלא ייראו, כי שמא יפול לב העם בראותם רכות לבב קצתם.

 

ונ"ל שאם כי לכאורה משמע שהאזהרה הנ"ל היא רק על הלוחם, אבל מהמקור של הרמב"ם נראה שס"ל שהאיסור הוא לא רק על הלוחם, אלא לעם בכללו שהרי הפסוקים שהביא הרמב"ם הם דברי משה רבינו ודברים אלו קובעים לאו ואיסור, וזה נאמר עוד קודם שנלחמו כשעדין לא היתה מלחמה, בראשונה מוזכר איסור לא לפחד בפרשת המרגלים, בדברים (א' כ"ט) לא תעריצון ולא תיראון, ושם עדיין לא היה בכלל עת מלחמה, והיו בקדש ברגע, ואח"ז: ואת יהושע צויתי לא תיראום, וכן בפרק ז' לא תערוץ מפניהם עוד לא היו בא"י ולא בקשרי המלחמה. ומשמעות הרמב"ם היא שמה שנא' בפרשת שופטים בדברי משיח מלחמה הוא רק תוכחה, ואין בדבריו אלו קביעות לאו, וכן כתב בספר המצוות, שהיו תוכחה, ומפרשת מרגלים מוכח, שמכיון שהפחידו את העם ורצו לייאש אותם נקבע ע"ז לאו ואזהרה שלא לפחד, לא בשעת מלחמה דוקא, ומוכח שהוי אזהרה לכלל הציבור, ולא רק ללוחמים בשעת המלחמה, וזה בכל זמן וזמן.

 

ודבר זה חידוש גם בימינו בשעות אלו, להתחזק בביטחון ושלא לפחד, וכל זה הוא תלוי אמנם בדרגת האדם בבטחון ובאמונה, ונ"ל עוד גם לרמב"ן החולק על הרמב"ם, הרי כתב בהוספות לסה"מ, המצוה עשירית, לאו על הירא ורך הלבב, שלא ימס את לבב אחיו כלבבו, ולכאורה הרי סותר את דברי עצמו, שאין למנות לאו על פחד, ולפי הנ"ל יל"פ, שאמנם חולק על חידוש הנ"ל ברמב"ם שהרמב"ם סובר שהאיסור הוא קודם שיכנס לקשרי המלחמה, ונעשה עברין ומחייבים אותו לפרסם חטאו, ובזה חולק הרמב"ן, אבל כשאדם כבר נמצא בחזית ולא יכול לעמוד במציאות קשרי מלחמה, ע"ז סובר הרמב"ן שיש לאו של לא תירא, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו והנכון הוא שהרמב"ן מחדש איסור לא על הפחד, אלא אסור לו לבוא להיות במלחמה, שאם האיסור לא לפחד, אין לחייבו לפרסם את החטא הזה, אבל אם האיסור הוא לבוא אל המלחמה, חייב להימנע ממעשה האיסור ובהמנעו מלבוא כבר אין איסור.

 

ועיין בספר המצוות, שהרמב"ם כתב: משיח מלחמה מוכיח לעם תוכחת מלחמה, ויחזיר מי שאינו ראוי לו להלחם וכו'. ומלשון הרמב"ם בהל' מלכים נראה שמלבד זה שהכהן אומר את הפסוקים שבתורה, הוא מאריך בפירושים, ור"ל שמזכיר כל מה שנדרש בספרי האלו, וזהו משום שיש כאן לא רק אמירת פסוקים, אלא דברי תוכחה וחיזוק, על כך שיש איסור לפחד, ושיש מצוה להתחזק באמונה, ומה שאומר בסוף שילך וישוב לביתו, אי"ז בכלל תוכחה, אלא קריאה בלבד.

 

המצב כיום הוא שיש פחד, אנשים פוחדים, אע"פ שמצד הסתברות, סכנה מצויה ל"ע יותר בתאונות דרכים ח"ו, והסתברות של סכ"נ בתאונות דרכים היא בכמה וכמה אחוזים גדול יותר מסכ"נ של הפצצות, אלא שכאן פוחדים יותר בגלל הרעש וכו' וכמ"ש חז"ל לא ניתנו רעמים אלא לפשט עקמימות שבלב, ועקמימות שבלב היא, מה יחיה, מה עושה הקב"ה לנו בזה ומערער את הבטחון בד', אולם כנ"ל הלאו קיים גם ליושבי העורף, שכ"א ישתדל להתחזק ולהרחיק את הפחד מלבו, חיזוק באמונה, וכאמור בפסוקים כי ד' אלוקיך בקרבך קל גדול ונורא וכו' וכו'.

 

חז"ל אמרו ששלושה דברים צריכים חיזוק, תורה ותפילה ודרך ארץ. ובילקוט ראובני פרשת שלח כתב, שא"י צריכה חיזוק שנאמר: והתחזקתם. גם לאחר המרגלים, שהיתה חולשה ביחס לארץ ישראל, התפלל מ"ר, וכתב שם הרמב"ן, שבתפילה זו לאחר המרגלים לא הזכיר זכות אבות, ואילו לאחר חטא העגל כן הזכיר זכות אבות, והזכיר הרמב"ן כי היות ומרגלים כפרו בא"י שניתנה לאבות, ע"כ אין זכות אבות עומדת לו, ולא יכל להזכיר עליהם זכות אבות, ועיין בספר "אור זרוע", שאע"פ שאמרו בגמ' במס' שבת שתמה זכות אבות, זה בסתמא, אבל כשמזכירים ומבקש למען שמם, עדיין עומדת לו זכות האבות.

 

הנה אמרו בגמ' אל יעמוד אדם במקום סכנה. שיש להתרחק ממקום סכנה, ואפילו כיוצא לשוק אמרו שיראה עצמו כאילו וכו'. וכן אמרו, עד היכן תכלית יסורים, אפילו הכניס ידו להוציא מטבע והוציא מטבע פחותה ממה שרצה זהו ג"כ יסורין. ומה תקנתו, ירבה בתשובה ומעש"ט, ועיין בכתובות שריב"ל ישב עם מצורעים ולמד תורה, ולכ' הרי הדין שלא יכנס למקום סכנה?

 

ומכאן לכ' מוכח שבשעה שלומד תורה ובמקום תורה, אי"ז כמקום סכנה, אלא שא"כ צ"ב הרי שאר אמוראים שם לא נהגו כריב"ל? וע"ש ברש"י שפירש שמה שנהג כך ריב"ל הוא משום כבוד התורה, ונראה שהכוונה היא, שכבוד תורה היא ישיבה, כמ"ש בברכות, הני בני מחוזא אבירי לב נינהו דחזו ביקרא דאורייתא, בכבוד התורה של ישיבת מחוזא, ולא מתגיירי, וזו תביעה אפילו כלפי גויים, תורה מגינא ומצלא וכאמור לעיל, שבמקום תורה, הסכנה פחותה כדמוכח ממעשה דריב"ל 0ועיין בהסכמה לספר שמירת הלשון לבעל החפץ חיים, וע"ע בנציב פ' כי תשא בהרחב דבר) ובגמ' ברכות אמרו שלא יכנס אדם למקום סכנה וע"כ לא יתפלל במערה, וזה למד ר' יוסי מאליהו הנביא, ע"ש בגמ' וברמב"ם הביא הלכה זו, הן בהל' בשמירת הנפש, וחן בהל' תפילה, ולכאורה למה היה צריך להביאו בשני מקומות, וצ"ל שהביאור הוא שמקום סכנה אי"ז רק הלכה שלא להתפלל שם, אלא המקום נהפך למקום שאינו מקום תפילה. וע"כ אמרו בגמ' שע"י מעש"ט ותשובה, המקום נהיה כמקום שאינו סכנה, ולולי זה חיו כחורבה.

 

ובמדרש בפרשת בשלח, ופרעה הקריב ויצעקו בני ישראל ד', ולמה עשה להם הקב"ה כך, ור"ל הרי עכשיו יצאו ממצרים להר סיני ופתאום נצטוו לחזור, והביא המדרש משל לבת מלך שלסטים פגעו בה וצעקה למלך הציליני. והצילה ונשאה לאישה, והיה מתאווה שתדבר אליו ולא רצתה, גירה בה שוב את הליסטים, והתחילה לצעוק למלך, א"ל, לכך הייתי מתאווה. כך ישראל במצרים, ויצעקו אל ד' והצילו והיה מבקש לשמוע קולם וגירה לפרעה לרדוף אחריהם, מיד ויצעקו אל ד', ולכך נאמר יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך השמיעני את קולך. ורואים מכאן יסוד חדש, שמן השמים מזמינים צרות לישראל כדי שיתפללו לד', הראיני את מראך, ההינו דמותם של ישראל שהם ביסוד אנשי חסד ופתוחי לב, ובעת צרה נתגלה דמותם, השמיעני את קולך, היינו כח התפילה של כלל ישראל. הראיני את מראיך והשמיעני את קולך, ואנו נוכחים בתחילה התעוררות הלבבות לאחוה ורעות וחסד איש לרעהו, ונפתחים שערי תפילה לשיח לפני ד' לרחם על עמו ישראל.

 

תפקידנו בשעה זו, להתחזק בתורה, באמונה ובבטחון, וכולנו תקוה כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, וזכות אבות עם זכות ארץ ישראל תעמוד לנו כאמור: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.             

 

*נאמר בזמן מלחמת המפרץ והתפרסם בקובץ שיחות עמ' ז'