הרב דורון ותקין

אמת ודמיון בחשבון ימי הדין

 

א. שמחת יום טוב בראש השנה

ראש השנה נקרא יו"ט בלשון המשנה (ר"ה פ"ד מ"א): "יו"ט של ראש השנה", האם מצווה לשמוח בו כמו בכל יו"ט רגיל, או כיוון שהוא יום הדין לא ראוי לשמוח בו, מפני אימת הדין?

אע"פ שבימי דין, היה מקום לחשוש להתנאות ולהתקשט כמו בימי חג, כותב השו"ע (או"ח תקפא ד): "מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה", מבאר הגר"א (בביאורו לשו"ע סי' תקפא ס"ק ד) שמקור ההלכה בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג):

"כתיב 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו'... אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן נסים".

הפסוק מלמד על הימים הללו - ימי הדין, שישראל בטוחים שיצאו זכאים בדין עוד לפני כניסתם אליו, לכן הם לובשים לבנים[1] ומתעטפים לבנים - בגדי חג, לפי שיום הדין הוא גם יום שמחה עבורם. מפני קרבתם של ישראל להקב"ה מכירים הם בדרכיו ויודעים לפייסו בדין ע"י תפילה "בכל קוראינו אליו", לכן ראוי לשמוח על אף אימת הדין. 

יתרה מכך, מעלתם המיוחדת של ישראל היא קרבתם לאביהם שבשמים. מעלה זו יוצאת לאור ביום הדין והיא עיקרו של הדין, כמו שכותב הבית יוסף (או"ח סי' תקפא סע' ד) על הפסוק שהביא הטור: "כי מי גוי גדול וכו', "גדול מלשון גידול, כלומר שנתגדלה עם אלוקיה ויודעת מדותיו". גדולתם של ישראל היא ידיעה של חיבור והתקשרות  - התגדלה עם אלוקיה. אנחנו מחוברים וקשורים לה' אלוקינו, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ז, ד), בגלל הדביקות המוחלטת בה' אלוקינו אנחנו חיים, חיים של גדולה וידיעה אלוקית, כי הם חיינו ואורך ימינו.

בספר נחמיה (ח, י) נאמר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". מלמד הנביא שקדושת היום היא לאלוקינו, רבש"ע שמח ביום הזה ומגדל אותו בגלל חיבתם של ישראל, על כן  אסור להתענות בו, ויש מצווה לנהוג בו עונג כמו בכל יו"ט, וחדוות ה' היא מעוזכם. מפרש בעל מצודות דוד: "שמחת יו"ט שהיא שמחה של מצווה  היא תתן לכם עוז ותעצומות", ע"י שמחת היום מתמלאים ביטחון בקב"ה, כדי להגיע לעוז ותעצומות, ובלשון האבן עזרא: "השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה".

הרי שהשמחה ביום הדין איננה בידיעה שיש ביכולתנו לפייס את הקב"ה, כיון שהכלים והאמצעים עומדים לרשותנו, ובאלו אנו בוטחים ביום הדין. גם לא הרגיעה שאכן נצליח ונצא זכאים, מניחה את דעתנו. כיון שלא הפיוס עיקר, אלא הקרבה וההתייחדות הם שמגדלים את ישראל ונותנים להם עוז ותעצומות. מכוח גדולה זו שמחים על הפיוס שמעיד על האהבה והקשר, שהם רק סימן למה שקורה באמת: בהתקדש חג בכל שנה מתבררת זכאותנו וסגולתנו, בחירת עם ישראל ותפקידו בעולם,  אנחנו "לגיונו" של מלך, לכן לובשים לבנים ושמחים.

 

ב. כוחות הנפש בימי התשובה

אם שמחים אנו על המעלה של ישראל שעליה אנו בטוחים ונשענים ביום הדין, קשים דברי הירושלמי: "יודעים שהקב"ה עושה להם נסים[2]". כלומר, השימוש בנס מלמד על משהו חריג שאינו לפי כללי הטבע; לעומת זאת, הוצאת זכותנו לאור בר"ה היא כמו חק, חקוק וקבוע בנו - זהו טבע נשמתנו, א"כ למה יש צורך בנסים ושינוי סדרי העולם. אם יש צורך בנסים סימן שלא ברור מראש שנצא זכאים, א"כ במה אנו בוטחים לקראת יום הדין?

הרב קוק זצ"ל מפרש (מאמרי הראי"ה עמ' 148-9) שישנו תהליך של זיכוך וטוהרת השכל באור התשובה שמביא בעקבותיו לבהירות הדמיון הבריא להאיר בנו, במהלך הימים מעשרת ימי תשובה לימי השמחה בחג הסוכות:

"אבל אחרי אשר אור התשובה הופיע בעולמנו... ובמקום הדמיון המתעה יבא השכל הטהור הגנוז במעמקי נשמתנו להאיר את אופק חיינו, וקרני הוד מאורה של תורה מגרשים את צללי הדמיון המתעה מקרב נפשנו..."

ישנם כמה כוחות בנפש האדם - האחת, מביניהם שניים עיקריים: הכוח השכלי והכוח הדמיוני:

הכוח השכלי, הוא הכוח החשוב של האדם, שמברר את עצמיות הדברים כמו שהם לאמיתותם במציאות, ולומד את הנתונים ומעבד אותם, כמו שכותב הרמב"ם[3]  (שמונה פרקים פ"א): "הוא הכוח המצוי לאדם אשר בו ישכיל, ובו תהיה החשיבה ובו הוא קונה את המדעים, ובו הוא מבדיל בין הרע והטוב מן הפעולות...". כוח זה מבחין בין השווה והשונה במציאות ובין הטוב והרע, ובעזרתו האדם בוחר את המעשים הראויים ושאינם ראויים וכדומה.

הכוח הדמיוני תפקידו להציג תמונות דמיוניות שעל פיהם חי האדם את חייו. הדמיון מפנים וזוכר את הנתונים והניתוחים העובדתיים שהשכל העביר אליו, ומצייר ציורים להשלמת התמונה מעצמו אף ללא נתונים מהמציאות. הכוח הזה הוא אינסטינקטיבי ואינו ניתן לשליטה מפני שהוא משלים מעצמו את כל הדרוש לו, כדי להפנים את העובדות ולהשתמש בהם. בלשון הרמב"ם (שם): "הוא הכוח הזוכר רשמי המוחשות אחר העלמם מלפני החושים שהשיגום, ומרכיבם זה בזה ומבדילם זה מזה, ולפיכך מרכיב הכוח הזה מהדברים שהשיג דברים שלא השיגם מעולם ואי אפשר להשיגם...".

כיון שהרכבת הציור נעשית מהאמת השכלית, ובעזרת הדמיון שמשלים את שאר התמונה, יוצא שהאדם נמצא במדרגתו הרוחנית, במקום שבו נמצא הדמיון שלו - ולא במקום השכל. זאת משום שהדמיון איננו נשלט ישירות ע"י האדם, הוא כל הזמן מצייר, והאדם חי את הציורים. לכן ככל שהאדם חי חיים של קדושה הוא משפיע על הדמיון. השכל  מעביר לדמיון את אמיתות החיים, והדמיון מקבל אותם. הדמיון מושפע מהשכל שעסוק בידיעת התורה והשגות רוחניות. במצב כזה האדם מתעלה להשגות עליונות כנבואה ורוח הקדש. אם חלילה אין שמירה על השכל, והוא רוכש ידיעות שליליות גם הדמיון נמשך בעקבותיהם.

בימי התשובה מתעורר השכל של האדם לשוב בתשובה, מפני שהוא אורך חשבון מדוקדק של החיים, כמו שהם לאמיתותם - חשבון נפש של זכויות וחובות. החשבון הזה הוא אמיתי וקר. גם הצער וההבנה מה חסר לו בגלל החטאים הוא חשבון של תורה, איך היה צריך לנהוג לכתחילה וכיצד נהג בפועל, הקבלה לעתיד והרצון לשנות - כל אלה הם חשבונות של השכל מול עובדות החיים בהווייתם. אחרי שהשכל התנקה הוא משדר לדמיון את ההתעלות והזכות, הדמיון מצייר ציורי חיים של קדושה ושמחה לנפש, וכך האדם מתעלה.

 

ג. התעלות הדמיון מתוך תורה, תפילה ומסירות נפש

שלמות האדם, כאמור, באה לו ע"י שתי השלמויות הללו: שלמות השכל נרכשת בהתעלות השכלית, בלימוד ושקידת התורה, בשמירת מצוותיה ודקדוק בדברי סופרים. שלמות הדמיון נגרם מכוחה של תורה וקדושת מצוותיה, הפועלים על ידי השכל בנפש לטהר את הדמיון.

כאשר הדמיון מתפתח התפתחות של תורה וקדושה, הוא מכשיר את האדם להתפלל ולבקש שיהיו שינויים בכוח תפילתו. התפילה לשינוי המציאות היא בניגוד להיגיון הקר, מפני שאין סיבה הגיונית לשנות את השתלשלות החיים הטבעית. כל מחשבה או ניסיון לשנות את הטבע, הם חוסר אמון בחוקי המציאות ובמה שנראה לעיניים. כאשר הדמיון פונה אל המציאות ורוצה לשנותה, לפי ההיגיון של המציאות הוא מדמיין דמיונות שווא, איך היא מתהפכת למה שהיה רוצה שיקרה. אבל אם הדמיון ניזון מכוח השכל והתורה, הוא מקבל כוח לשנות את המציאות, מפני שמרחב הראיה משתנה לאופק כללי יותר, נכנסים בחשבונו עוד חישובים שאינם נראים במציאות.

למשל: כאשר מתפללים על חולה מסוכן, שלפי דרכי הטבע הוא אינו יכול להבריא, כוח התפילה לפי הנראה לעיניים  חלש, כי אין סיכוי שהחולה יבריא. אבל לפי האמת השכלית של תורה, תפילת הבריא על החולה יכולה לראות את החיוב שבו - החיבור הכללי לעם ישראל, ואת זכויותיו של החולה, ודרך הצדדים הנסתרים האלו לבקש שיבריא. הדמיון יהיה ניזון מהמבט השכלי של תורה, שהקב"ה נענה לתפילת הבריא על החולה, ויראה את החולה מבריא - כמובן ראיה דמיונית, וכך התפילה נעשית חזקה יותר ומציאותית אע"פ שהיא בניגוד להיגיון הטבעי.

על כן נכון יהיה לומר, שיש הבדל בין לימוד תורה לתפילה: לימוד תורה הוא לימוד מדויק,  אין מקום למרחב דמיוני, במיוחד בשעה שלומדים "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". מפני שצריך לדקדק ולדייק בהבנת התורה לפרטיה, ולהוציא מכל החשבונות דבר דבור על אופניו, אסור לנטות ימין או שמאל, לאסור ולהתיר, לחייב ולזכות, לטמא או לטהר, בלי חשבון מדוקדק. אבל עבודת ה' בתפילה נשענת על הדמיון, מפני שהיא רוצה לשנות את המציאות לראותה מתוקנת ומוכנה לקבלת השכינה. ככל שתעצומות הנפש יושפעו מהשכל - מהתורה, יגדל כח התפילה הפועלת בעזרת הדמיון, ותגיע עד למרחבים בלתי סופיים,  כדברי הרב קוק (עין איה עמ' 100):

"כי השכל משיג לפעמים נמנעות חיוביות, שמסלק אותן מגדר היכולת, אמנם לפי הציור והמדמה הכל אפשר... ולשלמות התפילה ומציאות הנסים בכלל, ראוי למעט נמנע כלל וגם הדברים שנדמה נמנעים, הוא רק לפי ערכינו והשגתנו, על כן יותר קרוב שיעשו נסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בטח".

 

כוח התפילה זקוק לעיתים למאמץ גדול שמגיע לקומה של מסירות נפש. כיון שלעיתים העבודה השכלית נזקקת למסירות גדולה כדי לבנות את שיעור הקומה וההבנה הרוחנית, בניגוד או מעבר לשאר הרוח הנוכחי. אבל גם לאחר ההשגה המופשטת עדיין יתכנו קשיים יישומים מפני מגבלות המציאות, קשיים שחוסמים את החיים להגיע להבנה החדשה. אזי תבוא ההשלמה הדמיונית שמתפרצת אחרי ההתעלות השכלית, ותעקוף את המציאות במסירות נפש. כלשון הרב קוק (שם): "אותן דמסרי נפשיהו אקדושת השם, מסירות הנפש לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם היה רק מושגי המשרים והצדק האלוקי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לה'."

 

זוהי התכונה המשותפת בין מסירות נפש לנסים, כמו שמסבירה הגמרא בברכות (שם), שבדורות הראשונים של האמוראים נעשו להם נסים כי היו מוסרים את הנפש על התורה. מפני שבמדרגת מסירות הנפש, הדמיון עובר וחוצה גבולות. אמנם הציור הדמיוני מאד רחוק מהמציאות, וכדי שיתממש דרוש שינוי - מהפכה נסית, אבל הוא מתרחש, לא ע"י המבט הדמיוני אלא בכוח השכל התורני הבהיר, שמניע את היכולת הדמיונית לראות את המציאות משתנה לפי ההבנה השכלית.

למדנו, שהדמיון המחובר לשכל מנתק אותנו מאחיזת העיניים של המציאות, לראות ראיה בלתי מוגבלת שמתאימה למשאת הנפש האידיאלית. בראיה כזו המציאות משתנית, המציאות מתחלפת ממסגרתה החיצונית למסגרת חדשה, המסגרת הפנימית  שייחלנו לה בעזרת הדמיון.

 

בדומה להסברו של הרב קוק על גדלות התפילה במדרגת שלמות הדמיון - מסירות נפש, מפרש בעל העיקרים  (ספר ראשון פכ"א)  את כוח האמונה והקדושה לשנות את המציאות בתפילה:

"שהשם מקבל תפלת המתפללים לפניו לשנות טבע המציאות ומנהגו. וזהו שסמך אל זה כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו (דברים ד, ז). וכל זה ראיה כי האמונה בשם ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים  עד שייכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית על ידי האמונה במדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, ועל כן ימשול בהם".

הרי כשמדובר על נסים לא מדובר רק על התוצאה של שינוי המציאות,  אלא לכל מה שהביא לשינוי, השלמות השכלית ע"י התורה שממנה נמשכת השלמות הדמיונית, היא מדרגה של תפילה ונסים. 

 

ד. אמת ודמיון ביחס לישראל

במשך השנה, איננו מרבים לעסוק בתשובה ובתיקון המידות, ולכן השכל הבהיר לו זוכים בעזרת התשובה איננו שומר על צלילותו, הדמיון הטהור נשחק וכך מתעמעמת הראיה הרוחנית, התפילה ועבודת ה'. הדמיון איננו ממתין לסימן קריאה, הוא מושך את האדם מידית לציורים גסים יותר, עד שלעיתים מתקשה האדם עצמו להבחין בין אמת לשקר.

השפעה זו גורמת שבחיי השגרה אנחנו רואים את המומים החיצוניים בסביבתנו, והם משפיעים עלינו. הם תופסים את העין והלב, ונוצרת נטייה ללכת שבי אחריהם. תשומת הלב נוטה אחרי התנהגות החברה, ונוצרת התרחקות איש משכנו ואיש מעל סביבתו, וקשה מהם היא ההתרחקות מהעם. בגלל הדמיון שמתעתע ושופט לפי המראה החיצוני, הופך המראה הזה להיות עיקרי ובולט, כדברי הנביא (שמואל-א טז, ז): "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". האדם רואה ובוחן לפי הגלוי לו אבל "הנסתרות לה' אלוקינו". הצד העיקרי של ישראל - הסגולה והתום הפנימי מיטשטשים. כדי לראות את העיקר, סגולת ישראל הכללית שמופיעה בדור הזה, שמופיעה במלבושים זרים, דרושה בהירות שכלית של הבנה מהו עם ישראל. הבהירות מנקה את המבט, מפשיטה את המלבושים ומאפשרת להביט פנימה[4]: דור התחייה, הוא הדור שלנו, מיוחד באופיו הכללי, יש בו מסירות נפש טבעית לעניינים ציבוריים כמו העם והארץ, יחד עם זאת יש בו כפירה בשמירת התורה והמצוות. הבנה והכרה זו היא בראש ובראשונה עבודה שכלית קשה, שאליה מצטרפת עבודת הדמיון לא להתבלבל מהמראה החיצוני, לא להתפעל ולא להיכנס לייאוש. הדמיון הנקי יאפשר לנו להתייחס לעיקר אע"פ שהוא נסתר, ולהתחבר אליו כאילו אין חיצוניות עכורה.

הטעות האופטית מקשה לאהוב את כל ישראל, כדי להתגבר עליה תבוא התשובה השכלית בימי הדין, כדברי הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 148):

"... אבל החפץ השכלי, הרי הוא תמיד חפץ להגיע אל האמת ולהכיר את הדברים כמו שהם, מה שאין כן החפץ הדמיוני, הדמיון אין לו שום נטייה כלל להגיע להשגתם של הדברים בבירורם, אלא הוא משתוקק לצייר דברים כפי מה שהם ניתנים להצטייר בחוג המצייר הפרטי, האסור בדמיונו. ובשביל כך כל זמן שהאדם הוא קשור בכבלי הדמיון בחייו הרי תפיסתו המחשבתית היא רק תפיסה פרטית, וזה גורם שאי אפשר כלל שיתלכדו הדעות ויתאחדו באגד אחד, כל זמן שבני אדם הנם מסורים להחיים הדמיוניים שלהם".

חילוקי הדעות בין אנשים גורמים לריחוק ולפירוד, ההבדלים נובעים בגלל הדמיון השוגה, ונפערים פערים שנדמה שאינם ניתנים לגישור ולאיחוד. רק הבהירות השכלית רואה את הקשר המאחד האובייקטיבי. התשובה עוזרת להתקשר לצד הכללי העיקרי של ישראל[5] .

בהארת הרוח של ראש השנה, ובמחילת העוונות ביום הכיפורים, הטוהר הנשמתי מתגבר בקרבנו, "ובמקום הדמיון המתעה יבא השכל הטהור הגנוז במעמקי נשמתנו להאיר את אופק חיינו" (שם), והצללים המתעתעים של הדמיון העכור ייעלמו.

 

ה. "עושה להם ניסים"

פתחנו בדברי הירושלמי "יודעין שהקב"ה עושה להם ניסים", ושאלנו אם הקב"ה עושה לנו נסים מדוע שמחים, שהרי הנסים מלמדים שאיננו ראויים. אפשר להסביר שלא מדובר בנסים במשמעות של שינוי דרכי הטבע כדי להפך בזכותם של ישראל. אלא כיון שאמרנו שזוכים לנס כאשר השכל מתעלה ומשפיע על הדמיון, להביאו ליכולת של שינוי המציאות באמצעות התפילה. מכאן שהנסים בימי הדין הם יכולת התפילה ע"י התרוממות השכל בתורה. הנסים הם המצב בו ישראל זוכים לטהרה ושינוי המבט החיצוני בחשיפת המבט הפנימי - מבט של אחדות וסילוק המומים החיצוניים, שהוא בעצם טבע לישראל. מיוחדים ימי הדין בעיצומם שהם זמנים של קירבה מיוחדת בין ישראל לאביהם שבשמים. לכן התפילה[6] והפיוס עליהן אנו נשענים הן כמו נס - משנים את סדרי הטבע, והם טבע לישראל. אנחנו זוכים לטבע הזה כשאנחנו בימים הללו מתחדשים ומתפללים לה'.

זהו הביטחון של הגוי הגדול בקרבת התפילה - "כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו". האחדות היא הטבע שלנו, והיא נס ביחס למציאות הנראית אבל היא אמת מוחלטת. אמת שדומה לנס מפני שישראל נראים שונים רחוקים ומופרדים זה מזה. עושה לנו ה' נסים בעזרת ר"ה ויום הכיפורים. חשבון התשובה וקבלת המחילה מרוממים את ישראל לאחדות כוחות הנפש, לשלמות השכל וממנו לשלמות עבודת ה' בכוח הדמיון.

אמנם המדרגה הזו באה לאחר עבודה ומאמץ רוחני גדול, מאמץ של מסירות נפש, התפרצות דמיונית נועזת אחרי בירור שכלי של אהבת ישראל, שאנחנו הגוי הגדול שגידלו ה' אלוקינו, ואכן ראויים לשפע ההתעלות והקרבה האלוקית.

 

שנה זו שהייתה מיוחדת במסירות נפש על ישוב הארץ, בהמשך לדורות האחרונים שמסרו נפשם על העניינים הכלליים והציבוריים של ישראל[7], ובמיוחד על ארץ ישראל. מכשירה את הזמן לשלמות של  תפילה וכוח המדמה.

נזכה בימי הדין הבאים לטובה, וישמע ה' את קול התפילה ואל קול הרינה, נגדיל תורה ותשובה בימי הדין, ונתברך בשנה טובה של אחדות ואהבת כל ישראל.