הרב חנן פורת

"במשוך היובל"

 

לאחי ורעי

   אנשי מכון התורה והארץ בכפר דרום

                                                ברכה ואור!

 

יישר כוחכם על פועלכם במסירות והתמדה בהוצאת חוברות "אמונת עיתך" על המצוות התלויות בארץ.

 

עתה "במשוך היובל", בהגיעכם לחמישים חוברות, הפורשות יחדיו יריעה רחבה עתיקה-חדשה, ראויים אתם לברכה כפולה ומכופלת, שכן במניין יובל נסגר מעגל שלם. מעתה ראויות חוברות אלה להערך במסגרת ספר מקיף המחולק לנושאים ומוסיף נדבך נכבד לבניין תורת ארץ ישראל הלכה למעשה.

 

 

זכיתם אתם יושבי חבל עזה לגלות את תורת "האלכימיה", שלא נתגלתה לחכמי אומות העולם, ולהפוך את עפר הארץ לזהב, שהרי כבר נאמר:

"וזהב הארץ ההיא טוב" - מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל.

מי יתן חלקנו, אנו יושבי ההר - עמכם!

 

 

לכבוד חוברת היובל של "אמונת עתיך" מצאתי לנכון לצרף דברים קצרים מפרי עטי, על שנת היובל - כשנת השיבה הביתה לביתנו הפרטי והלאומי בארץ ישראל.

ראויים הדברים לכם, אנשי חבל עזה בכלל, וכפר דרום בפרט, אשר שבתם במסירות נפש לחדש את היישוב היהודי באזור זה.

יהי רצון שכשם שקיימתם את ברכת: "מציב גבול אלמנה", כן תזכו ונזכה כולנו לשמוע קול שופרו של יובל המקבץ נידחים, וקולו מהדהד ומבשר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחיזתו".

 

 

הביתה!

 

 

"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש

ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם.

וקדשתם את שנת החמישים שנה

וקראתם דרור בארץ לכל יושביה

יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו

ואיש אל משפחתו תשובו."

(ויקרא כה ט, י)

 

פרשת בהר פותחת במצוות "שנת השבע". אך זאת עלינו לדעת: מצוות השמיטה, לדעת רוב הפוסקים, נוהגת בזמן הזה, מדרבנן ולא מדאורייתא, שכן תלויה היא, כשלהבת בגחלת, במצוות יובל הסמוכה לה בתורה, והיובל אינו נוהג בזמן הזה כלל.

תלות זו מפורטת בירושלמי במסכת שביעית (פ"י מ"ב):

"וזה דבר השמיטה - שמוט... רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל. בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת - דבר תורה. פסקו יובלות, שמיטה נוהגת מדבריהם."

והיובל אינו נוהג אלא בזמן שכל עם ישראל יושב בארצו שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", אבל משגלו ישראל מארצם, ואפילו כששבו בימי בית שני, לא נהג היובל, הואיל ורוב העם נותר בגולה.

 

 

היובל שנעלם

 

ובכל זאת, שפר גורלה של שמיטה מיובל, ששמיטה נוהגת כיום מדרבנן, ואילו היובל אבד ובטל מן העולם.

אמנם בימי בית שני היו "מונים יובלות לקדש שמיטין" (ערכין לב ע"ב), ושנת החמישים קבעה מקום לעצמה ולא נמנתה כאחת משבע שנות שמיטה, אך משחרב המקדש -

"מסורת היא בידי הגאונים, איש מפי איש שמשחרב הבית באחרונה לא מנו שנת החמישים, אלא שבע שבע בלבד מתחילת החורבן ... ועל זה אנו סומכין. וכפי החשבון הזה אנו מונים לעניין מעשרות ושביעית ושמיטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות."

(רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ה)

 

קשה לנו להשלים עם אובדן שנת היובל. עלינו לתבוע עלבונה של מצווה נדירה זו, לחשוף את שורשיה ולברר את התנאים הנדרשים להתחדשותה.

 

 

שאלת המפתח הינה מה פירוש המילה "יובל".

רש"י פירש על פי הגמרא בראש השנה (כו ע"ב): "יובל שמה על שם תקיעת שופר". והשופר נקרא יובל מפני שנלקח מקרן איל הקרוי יובל, כדברי הכתוב: "והיה במשוך בקרן היובל" (יהושע ו, ה).

אך הרמב"ן אין דעתו נחה בפירוש זה, שכן אין בו כדי לבאר את ההכרזה החגיגית "יובל היא" המודגשת שלוש פעמים בפרשה, כנימוק לשחרור עבדים והחזרת השדות.

 

 

יובל = מוביל

 

הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית:

"ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "ויובילוהו רגליו מרחוק לגור" (ישעיהו כג, ז) כמו "יובַל-שי לה' צבאות" (ישעיהו יח, ז), וכמו "ועל-יובל ישלח שרשיו" (ירמיה יז, ח). ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" - הָבָאָה תהיה לכולכם כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו."

"היובל" לדעת הרמב"ן הוא אפוא תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם - ושבתם ..."

דומה שדווקא לאור פירושו המקורי של הרמב"ן ניתן לגלות משמעות חדשה בפירושו של רש"י הקושר את "היובל" עם "קרן היובל" שהרי מילים זהות הן - ולא בכדי.

תפקידו של האיל ההולך בראש, להוביל את העדר למחוז חפצו, ומכאן שמו יובל=מוביל, כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד.

בתפקיד זה שימשו החצוצרות במדבר: "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה" (במדבר י), כך נהגו שאול, גדעון ויואב לכנס את הלוחמים וכך התכנס העם לעצרת תפילה וזעקה: "תקעו שופר בציון ... אספו עם" (יואל ב).

ובכן, ה"יובל" הוא גם האיל המוביל, גם השופר המקבץ נידחים, וגם שם השנה בה שבים הביתה מן המרחקים.

 

עומדים אנו נפעמים נוכח ההקבלה העולה בין גאולת הפרט לגאולת הכלל, בין האיש השב ביובל לאחוזתו ולמשפחתו, לבין העם המקבץ גלויותיו ושב לאדמתו.

שופרו של יובל אינו אלא הד קול שופר של מעלה אליו אנו עורגים ומתפללים:

"תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו".

התנאי לקיום מצוות היובל "שיהיו רוב יושיבה עליה" אינו אפוא, תנאי חיצוני, אלא חלק אורגני ממצווה זו, התובעת ומבשרת גם יחד:

גם אם הרחקתם נדוד ואפפו אתכם מחשכים,

שובו הביתה, לכולכם אנו מחכים!