קדושת ארץ ישראל בימים ההם ובזמן הזה

מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 50

לתוכן הגיליון

חשון -כסלו תשס"ג

הרב אריה שטרן

א. קדושה ראשונה ושניה

במסכת יבמות (פב ע"ב) ובמסכת נידה (מו ע"ב) מובאת הברייתא דסדר עולם, וז"ל הגמ' (יבמות שם):

"אלא לרבי יוחנן קשיא! הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי יוסי; דתניא בסדר עולם: אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן, וא"ר יוחנן: מאן תנא סדר עולם? רבי יוסי".

רש"י מפרש שירושה ראשונה היא של יהושע ושניה בימי עזרא, כלומר שבגלות ראשונה בטלה קדושת הארץ והוצרכו לקדשה בשנית, אבל לעתיד לבוא לא יצטרכו לחזור ולקדשה משום שלא נתבטלה קדושת הארץ בגלות השניה ו"שלישית אין להם".

הנושא הזה מובא בגמרא לעניין ברור החיוב בתרומה בזמן הזה, ועל כך נאמר שכיון שהקדושה לא בטלה, מתבקשת המסקנה שחיוב התרומה מדאורייתא. שתי הירושות הידועות לנו הן כאמור ירושת יהושע וירושת עזרא, וכבר עמדו על כך שיש הבדלים גדולים ביניהן:

1. בזמן יהושע הייתה מלחמה גדולה של כל ישראל על כיבוש הארץ ואף ההתנחלות הייתה כוללת ומקיפה, ולעומתה הירושה שבימי עזרא לא הייתה בצורת מלחמה אלא ע"י עליה והתיישבות על הארץ בהסכמת השליט - כורש מלך פרס.

2. הירושה השניה לא הייתה בהמון עם אלא ע"י חלק קטן מן העם שעלה לארץ עם עזרא ועוד קודם עם זרובבל.

"כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא…"

בדבריו אלו הרמב"ם מחלק בין אותן שתי ירושות ומסביר שההבדלים האלו הם שגרמו לתוצאה שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לא בטלה. ויש לשאול על דברי הרמב"ם שתי שאלות:

1. לכאורה אף בכיבוש יהושע הייתה חזקה לאחר הכיבוש שכן החזיקו והתיישבו בארץ, מה א"כ ההבדל בין ירושה ראשונה לבין ירושה שניה?

2. לא מובן מי הכריח את הרמב"ם להסביר את החילוק בין שתי הירושות בעוד שממשמעות הגמרא ניתן להבין בפשטות שהכל מבוסס על גזירת הכתוב, כדברי הגמ' (שם): "אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן..., דהיינו שהירושה האחת תתבטל והשניה תישאר לעולם.

להלן נתייחס בעיקר לשאלה השניה (עי' פרק ב), אך לפני כן נקדים בירור נוסף בדברי הרמב"ם. מבואר ברמב"ם (שם ה"ב) בקשר לירושת הארץ וקדושתה שתהא ע"י מלך ישראל או נביא ומדעת רוב ישראל, ותנאי זה בא להגביל ולקבוע את הכלל שכיבוש יחיד אינו כיבוש, וז"ל הרמב"ם:

"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות…"

ולכאורה הגמרא (נדה מז ע"א) מתייחסת לקדושה שניה ואומרת: "וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סליק", וכבר התוספות (ד"ה לא) דנו בשאלה איך מועילה קדושה שניה לחייב במצוות התלויות בארץ דאורייתא, בה בשעה שלא היו שם רוב ישראל, ובעצם גם לא היה מלך בישראל.

התוספות עצמם דנים בשאלת החיוב במצוות היובל מדאורייתא, ומסבירים שמקצת כל השבטים עלו, ובדברי הרמב"ן בתחילת מסכת מגילה כתב שעוד לפני עליית עזרא כבר היו רוב ישראל בארץ ישראל. לגבי החיוב של היובל שצריך שיהיו כל יושביה עליה, ניתן לומר שבמשך כל תקופת בית שני זכו גם לכך ולאו דווקא בזמן עזרא. בדברים אלו ניתן ליישב גם את התנאי הנזכר ברמב"ם שההקדשה צריכה להיות מדעת רוב ישראל, ואף שבזמן עזרא לא היו רוב ישראל מ"מ לאחר מכן הגיעו רוב ישראל. ייתכן גם שעיקרו של התנאי הוא במה שתהא ההקדשה מדעת רוב ישראל הנמצאים בארץ, ולא אכפת לן שרוב עם ישראל נמצא בגלות.

בדרך אחרת כותב בעל קרית ספר שבעצם הקדושה השניה לא הייתה חדשה לגמרי, ובעיקרה היא תולדה של הקדושה הראשונה שהתבטלה מכוח גזירת הכתוב, וחזרה שוב בזמן עזרא בכל המקומות שהחזיקו בישיבתם בארץ. לפי זה אין צורך שיהיו רוב ישראל בעת שקידש עזרא שכן הקדושה השניה היא המשכה של הראשונה. ביאור זה נראה מתאים למה שאמרו בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) על הפסוק "והטיבך מאבותיך" (דברים ל, ה) שיש לקדושה בזמן בית שני מעלות על הקדושה הראשונה שכמה תנאים שהוצרכו להם בראשונה לא היו צריכים להיות בשניה[2].

ייתכן גם שהקדושה בזמן עזרא מבוססת על גזירת הכתוב וזה מקור תוקפה למרות כל החסרונות שהיו בה, וכך למדנו במסכת ערכין (לב ע"ב) על הפסוק בנחמיה (ח, יז): "ויעשו בני ישראל הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון…" וע"כ אומרת הגמ' למ"ד קדושה ראשונה בטלה: מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה.

ב. שיטת הרמב"ם לגבי החיוב בתרומה

כאמור מפשטות לשון הגמרא יוצא שממה שאומרים שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, מתקבלת ההלכה שתרומה בזמן הזה דאורייתא. לאור זה ידועה הקושיה על שיטת הרמב"ם שמחד פסק שהקדושה השניה קדשה לעתיד לבוא, ובכל זאת כותב הרמב"ם (פ"א הכ"ו) שהתרומה בזמן הזה ואפילו בימי עזרא, אינה מהתורה אלא מדרבנן. וז"ל הרמב"ם:

"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה…"

"התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא".

לדעת הכסף משנה גם אם נכון הדבר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, אין היא מחייבת כדבר המובן מאליו בכל המצוות התלויות בארץ, כמו למשל בתרומה שהוקשה לחלה שנאמר בה הגדר של ביאת כולכם.

מרן הרב קוק זצ"ל במבוא לשבת הארץ (אות ח, הוצ' מכון התורה והארץ עמ' 131) מדייק בלשון הרמב"ם שמדבר על ירושה שלישית, ולפי זה יוצא שאינו פוסק כשיטת רבי יוסי בברייתא דסדר עולם, אלא כחכמים שסוברים שיש להם קדושה שלישית, ואף קדושה שניה בטלה.

לאור הנ"ל יש ליישב את השאלה השניה (לעיל פרק א), מדוע טורח הרמב"ם להסביר את ההבדלים בין הקדושות בעוד שלפי רבי יוסי הכל מבוסס על גזירת הכתוב. מסתבר אם כן, שהרמב"ם סובר כחכמים שחולקים על רבי יוסי וסוברים שהקדושה השניה הייתה באמת נחותה בדרגתה מן הקדושה הראשונה. שכן היא קיימת מכוח החזקה ולא מכוח הפסוק שירושה שלישית – אין להם.

עם זאת אף הם מודים שהייתה קדושה ואולם חולשתה היא גם מקור לחוזקה. קדושה ראשונה הייתה מחמת הכיבוש וקדושה שניה הייתה רק מחמת החזקה. לכן היא אינה בטלה ונשארה אף לעתיד לבוא.

מדברי מרן הרב קוק עצמו, נראה שמסתפק במהות קדושה זו אם היא דאורייתא או רק מדרבנן, אך מעיון בדברי הרמב"ם נראה שהקדושה השניה היא מדאורייתא ואולם אינה מחייבת במצוות התלויות בארץ מדאורייתא. במה מתבטאת א"כ העובדה שקדושה שניה מדאורייתא היא? מסתבר שאלמלא הקדושה הזו לא היה שייך לחייב במצוות התלויות בארץ כלל אף לא מדרבנן. ייתכן גם שיש משמעות לקדושה מדאורייתא בלי החיוב במצוות, מצד עצם הסגולה או מצד הלכות טומאה, האיסור לצאת מהארץ והמצווה להתיישב בה.

הגמ' (גיטין ח ע"א) דנה במעמדה של סוריא ועניין קדושת הארץ ומצוותיה, ותולה את השאלה במחלוקת אם כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לאו שמיה כיבוש.

בדברי הראשונים מצאנו לכך שני פירושים עיקריים:

רש"י מפרש דברים כפשוטם, שסוריא נכבשה ע"י דוד בכיבוש יחיד לפי שלא היו כל ישראל ביחד ודוד מצדו כבשה לצרכו.

התוספות (ד"ה כיבוש) מביאים את דברי הספרי שהכיבוש לא נחשב מפני שהיה צריך לכבוש תחילה את כל הארץ עצמה.

הרמב"ן עה"ת (דברים יא, כד) מחבר לכאורה את שני הפירושים יחד. הוא כותב בתחילה כלשון הספרי (תוס') ומוסיף את הטעם השני שדוד כבש את סוריא ברצון נפשו, ושלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין (רש"י). ויש לבאר לדבריו שהטעם השני הנאמר על ידו (דוד כבש ברצון נפשו ולא שאל באורים ותומים וכו') שזוהי ההגדרה של כיבוש יחיד. דברי הספרי באים כנראה להסביר כיצד קרה הדבר שדוד המלך עסק בכיבוש לצורך עצמו, והרי זה מפני שלא נמלך בסנהדרין, שאילו היה מתייעץ, היו אומרים לו שלא לצאת למלחמה על סוריא לפני שכובש את כל הארץ.

ויש לדון האם קיימת אפשרות של כיבוש יחיד בארץ ישראל עצמה, שכן לפי הטעם המבוסס על הספרי יוצא שהגדר הזה שייך רק בשטחים שמחוץ לגבולות הארץ המובטחת, בעוד שלפי הטעם של רש"י יש לגדר הזה קיום, לכאורה גם בתוך הארץ, כשיש כיבוש שאינו מטעם הכלל ולמענו.

התוספות בעבודה זרה (כא ע"א ד"ה כיבוש) דנים בשאלה זו ומביאים כדוגמא את כיבושי יאיר בן מנשה ונובח שיתכן שאינם נחשבים לכיבוש רבים מן הטעם הזה. מלבד התוספות, דנים בכך גם הריטב"א והמאירי (ע"ז שם) והם נוטים לכלול את הכיבושים האלה בכלל כיבוש הרבים אף על פי שלא היו בהתייעצות עם הסנהדרין ואורים ותומים, כי ייתכן שבכל אופן הם היו מדעת רוב ישראל. בדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב-ה"ג) נמצאים שני הטעמים המבוארים להגדרת כיבוש יחיד, ומפורש בדבריו, שיש מציאות של כיבוש יחיד אף בתוך ארץ ישראל עצמה.

לגבי הזמן הזה עולה בפשטות מן הגמרא שאם כיבוש יחיד שמה כיבוש אזי סוריא חייבת בכל המצוות ואין כאן ביטול כמו בכל הארץ שקדושה ראשונה בטלה. ולכאורה מדוע יש לכיבוש יחיד יתרון על פני קדושה ראשונה שבטלה מחמת שגויים כבשו את ארץ ישראל?

כמו כן גם אם כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, יש לשאול מדוע נשארו בסוריא כל החיובים מדרבנן כבתחילה למרות שהכיבוש בטל?

בעל כורחנו, שיש לכיבוש יחיד יתרון על כיבוש הרבים, וחולשתו היא מקור חוזקו, שכן בעוד שהכיבוש של הרבים מבטא את הקדושה הבאה מהמציאות של מלכות ישראל בארץ ישראל, זו שייכת רק כשהיא קיימת בפועל. לעומת זאת, הכיבוש של היחיד מבטא את הקדושה הבאה רק מהקניין הממוני שנעשה בארץ וזה אינו בטל לעולם. הבעלות של העם על הארץ אינה נרשמת בספרי הקניין אבל בעלות היחיד נרשמת, ונמצאת זו דומה לכוח החזקה שהחזיקו בזמן עזרא ברשות המלכות – חזקה שהיה לה ערך נמוך כמו ערך ממוני, אבל נשארה לעולם.

חידוש נוסף מתחדש כאן בזמן שיש כיבוש רבים כתיקונו, הרי זה נותן כוח של קדושה גדולה כל כך, ולא שייך לדבר אז על קדושה קטנה שתבוא במקביל על ידי הקניינים הממוניים של היחידים.

יש לדון גם בהקשר למקומות אחרים שנכבשו בכיבוש יחיד, האם בכולם קיימת ההלכה כמו בסוריא שיש בהם חיוב במצוות התלויות בארץ מדרבנן, גם למאן דאמר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, או שמא נאמר שזוהי גזרה מיוחדת לסוריא. בגמרא עצמה לא מצאנו גזירה זו אלא בהקשר לסוריא, ולכן נראה שהייתה גזירה מיוחדת על סוריא כמו שכותב הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ד הכ"ז) לגבי החיוב של סוריא בשביעית שגזרו עליה כדי שלא יניחו את ארץ ישראל וישתקעו בה, וזו סברא שמקורה מהירושלמי כמובא בכסף משנה (שם).

עלינו לבחון את מה שהתחדש בתקופתנו לאחר שזכינו בעזרת השם לכבוש חלקים נרחבים מן הארץ ולקיימם תחת שלטוננו.

לכאורה יכולנו לומר שהדין שלהם הוא של כיבוש יחיד, וממילא אין עליהם שום חיוב חדש יותר ממה שחל עליהם בקדושה שניה, ואולם כבר התבאר שיש מחלוקת בין הראשונים אם הגדר הזה של כיבוש יחיד שייך גם בתוך גבולות הארץ.

כאמור דעת הרמב"ם היא שיש גדר של כיבוש יחיד גם בתוך הארץ שניתנה לאברהם כלשונו בהלכות תרומות (פ"א ה"ב), אולם חלוקים עליו התוספות הריטב"א והמאירי בחידושיהם (ע"ז כא ע"א) ונוטים לומר שבתוך ארץ ישראל אין זה נקרא כיבוש יחיד, וכך הם כותבים בהקשר לשטחים שנכבשו על ידי יאיר בן מנשה ונובח.

ברם, יש לנו יותר לומר שהכיבוש על ידי צה"ל בפקודת ממשלת ישראל נחשב לכיבוש הרבים על כל המשתמע מהגדרה זו. כך צריך לומר על פי הגדרתנו את ממשלת ישראל, לעניין מצוות המלחמה על הארץ, שבהווייתה מייצגת את רוב העם היושב בארץ, ולכן יש לה את הגדר של מלכות ישראל. וכשם שלעניין המלחמה אנו אומרים שההתייעצות עם הסנהדרין אינה מעכבת - כך גם יש לומר לעניין קדושת הארץ. יתירה מזו, יש להוכיח מדברי הרמב"ם (שם) שמפרש, שארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, ואינו מזכיר שיש תנאי להתייעץ עם הסנהדרין.

נמצא, אפוא, שאפילו לדעת הרמב"ם שסובר שיש מציאות של כיבוש יחיד בתוך גבולות הארץ, אין זה שייך במציאות שלנו בשטחי ארץ ישראל שנכבשו על ידי צה"ל בפקודת ממשלת ישראל מדעת רוב ישראל.

המסקנה המתבקשת היא שיש דין קדושה אף מדאורייתא לכל אותם שטחים הנמצאים מעבר לשטחים שנכללו בקדושה השניה שבזמן עזרא, וגם בכל הארץ אולי נוספה עכשיו קדושה חזקה יותר מן הקדושה שהייתה מקודם. זאת משום שהקדושה השניה הייתה, כאמור, חלשה יותר כיון שלא נעשתה על ידי ממלכת ישראל אלא הייתה תחת החסות של המלך הזר (עי' לעיל פרק ב).

אמנם לגבי החיוב במצוות התלויות בארץ אין לנו לומר שחיובם מדאורייתא, בעיקר לפי הרמב"ם אשר כותב בסוף פרק ראשון בהלכות תרומות, שאין לך תרומה של תורה אלא בזמן שיהיו כל ישראל שם. כמו כן יש לומר בעניין מצוות השמיטה שחיובה מדרבנן מצד כל הטעמים האחרים שאינם קשורים לתוקפה של קדושת הארץ ואין כאן המקום להאריך בהם.

ברם, בודאי שיש לחייב בכל המצוות מדרבנן גם בשטחים הנמצאים מעבר לגבולות שהיו בזמן עזרא, ולפחות בכל הגבולות של הארץ שניתנה לאברהם אף מעבר לגבולות של עולי מצרים.

מסקנה זו נוגעת בעיקר לשטחים של הערבה הדרומית ועד אילת, וכך אנו הרי נוהגים למעשה בבניין היישוב שם ובפיתוחו מבלי להעלות את השאלה שמא חל כאן האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. אין זאת אלא שמקובלים אנו שהכיבוש של צה"ל בפקודת ממשלת ישראל נחשב לכיבוש רבים על כל המשתמע ממנו ואשרינו שזכינו לכך.

[2] וז"ל הירושלמי: "הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו רבי יוסי בר חנינה אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורין הייתם ונתחייבתם אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכו' אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבת' אבותיך לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב…".