פסיקה במצוות התלויות בארץ - הרב יהודה הלוי עמיחי

מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 50

חשון -כסלו תשס"ג

מוהר"ר יוסף קארו ז"ל בספרו בית יוסף (בהקדמה לטור או"ח) מציג את הכללים שהנחוהו בבואו לפסוק בשאלה הלכתית שיש בה מספר שיטות:

"כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך.

ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארים חולקים בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח - רוח אלהי"ן קדישין ללכת - נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה.

ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' העמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא, ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול.

ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אע"פ שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר, כדאיתא בפרק מקום שנהגו".

הרב משה איסרליש זצ"ל (בהקדמתו לספר דרכי משה) האריך לחלוק על שיטת הב"י בפסיקת ההלכה על פי רוב דעות (שתיים מתוך שלוש); שהרי אני פוסקים שצריך לפסוק על פי האחרונים שראו את הראשונים והכריעו שלא כמותם, ודבר זה גרם להופעת מנהגים רבים שלא כהכרעת הראשונים (רי"ף, רמב"ם, רא"ש). וכן כתב בחריפות נגד שיטת הב"י גם המהרש"ל (הקדמה שניה לחולין).

על מחלוקת זו כתב הרב יהושע ולק כץ זצ"ל (הקדמתו לספריו "פרישה" ו"דרישה") שעיקר הסיבה למחלוקת שבין הבית יוסף והדרכי משה נבעה מכך שהב"י גר במדינות ישמעאל אשר נמשכים אחר פסקי הרי"ף והרמב"ם, שהם מכוונים לדעה אחת (מלבד פרטי דינים), ומשום כך היה מתאים לו הכלל לילך אחר שנים מתוך שלשה שהרי בכך יישארו בני מדינתם על מנהגיהם. לעומת זאת בני אשכנז, פולין ורוסיה הנמשכים אחר החכמים הגרים באשכנז וצרפת לא קיבלו את הוראות הרי"ף והרמב"ם ולכן הובאו מנהגי בני אשכנז בדרכי משה.

מחלוקת זו הובילה את שני הענפים המרכזיים בעם ישראל; בני ספרד הנוהגים כדעת הב"י, ובני אשכנז שקבלו על עצמם את פסיקת הרמ"א (עיין שם הגדולים ערך בית יוסף; שדי חמד כללי הפוסקים ח"ו סי' יג אות לא וסי' יד אות יח). כל קהילה נהגה במנהגיה ולא שינתה מהמסורת שהתגבשה במשך השנים. אולם עלינו להתבונן מהיכן הכוח שקבלת פוסק מחייבת את בני העדה ובניהם אחריהם.

הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' רנג) נשאל האם אפשר לקבל פוסק אחד ולנהוג כמותו לקולא ולחומרא, ולאחר שהאריך בדוגמאות של רב המקום, כתב:

"והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל, ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא, איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו, אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם".

"כתב הרשב"א בתשובת שאלה סימן רנ"ג שאם יש מנהג בעיר לפסוק על פי הרמב"ם ז"ל יעשו כמנהגם דנהרא נהרא ופשטיא, והביא ראיה לדבריו מחלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא ובמקומו של רבי אלעזר היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות איזמל ולא מיחו בידם החכמים ובפרק כל הבשר [חולין קטז] אמרו לוי איקלע לבי רב יוסף אתיוה לקמיה רישא דטוסא בחלבא ולא אמר להו ולא מידי כי אתא לקמיה אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב, ולכאורה היה נראה מתוך התשובה הזאת שיכולין בני העיר לתקן תקנה והסכמה לפסוק על פי פוסק אחד בין בדיני ממונות בין בדיני האסור והמותר, ואחר העיון והחקירה השיבותי לקצת אנשים אשר שאלו את פי דדוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת, אבל בדיני האיסור והמותר וגיטין וקידושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן תקנה בזאת, דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם הם גדולים בחכמה ובמנין, דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרי' בבל וכל פרוואה נהוג כרב נהרדעא וכל פרוואה נהוג כשמואל, וכל עיר ועיר היו מחויבים בכבוד מלמדם, אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחויבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה".

העולה, שבפנינו מחלוקת האם קבלת רב מחייבת או לא, וכבר הביא מחלוקת זו הפר"ח (סי' תצו ס"ק יא), וכתב שדברי המהריב"ל מסתברים ולכן אין לילך אחר פוסק שהתקבל לקולא.

נראה שסברת המהריב"ל מסתברת מכיוון שעל דברי הרשב"א קשה מדוע שקבלת פוסק מסוים תחייב גם את הדורות הבאים? וכמו כן הרי התורה אומרת לנו ללכת אל השופט שיהיה בימיך וא"כ כיצד יכולה קבלת פוסק מסוים לחייב?

נראה שעלינו לחלק בין שני סוגי קבלות: א. קבלת מקום; ב. קבלת רבים.

לגבי קבלת מקום הרי שהגמ' (פסחים נ ע"ב) מספרת על בני ביישן שלא היו מפליגין בע"ש מצור לצידון, למרות שבצידון היה יום ו' יום השוק, בכל זאת החמירו על עצמם כדי לא לבטל את ההכנות לשבת. בניהם שלא היו עשירים כאבותיהם רצו לבטל מנהג זה. באו לפני רבי יוחנן והוא אסר עליהם לעשות כן בגלל החיוב "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". החוות יאיר (סי' קכו) האריך להסביר שתוקף המנהג של בני ביישן היה בגלל היותו במקום מסוים, ומכיוון שהמנהג חל על מקום מסוים הרי הוא חל על כל הדרים במקום זה, ועל כל הבאים לגור בעתיד במקום. על פי הסבר זה ברור שתקנת המקום איננה חלה במעבר ממקום למקום או כאשר המקום כולו ננטש ללא תקווה ורצון לחזור אליו (עיין חו"י שם), ואפילו אם תהיה באותו המקום התיישבות חדשה נראה שלא יחויבו לנהוג במנהגים הקודמים, מכיוון שאלו מנהגים השייכים במקום.

סוג תקנה נוספת היא קבלה שהייתה בסוף תקופת התלמוד כפי שכותב הרמב"ם (הקדמה ליד החזקה):

"כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהגיו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משרע"ה".

ונראה שתקנת החכמים שחייבה בסוף תקופת התלמוד הייתה מכיוון שכל החכמים קיבלוה כתקנת הרבים. לאחר מכן, כש"נתפזרו ישראל בכל הארצות" (הרמב"ם שם) וכבר לא יכלו להתאחד למקום אחד והתפצלו לעדות שונות, קבלת החכמים של כל עדה מחייבת אותם ואת זרעם כפי שקבלת כל ישראל מחייבת (ראה: נ' לאם, הלכות והליכות, עמ' קמד). יסוד זה נפסק בטוש"ע (יו"ד סי' ריד סעי' ב): "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם".

בקבלת רבים יש יסוד של נדר. כך למשל בעניין חלב עכו"ם, שלמרות שלא שכיח חלב טמא בכל זאת כיוון שקבלנו עלינו את איסורו הרי שיש בזה משום בל יחל דברו. (החת"ס יו"ד סי' קז כתב דעובר על זה בבל יחל מדאורייתא, והשיגו עליו בדבר יהושע ח"ב סי' לח אות ג ושו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קכז ענף ט, שיש בכך בל יחל מדרבנן.)

העולה, שקבלת הרבים הרי זה כנדר של רבים שאין לו התרה. ולכן, הקבלות שקבלו על עצמם בני אשכנז כהנהגות הרמ"א ובני ספרד כהוראות מרן, חלות עליהם ועל יוצאי חלציהם, ואין לשנות אלו לאלו. בכך יבוארו דברי הרשב"א בדבר קבלת פוסק לעדה מסוימת.

השאלה העומדת בפנינו היא לגבי המצוות התלויות בארץ, וכוונתנו למצוות שלא נוהגות בחו"ל אלא בא"י, כגון: שביעית, מעשר עני, לקט, שכחה ופאה.

השאלה היא הן לאשכנזים והן לספרדים. דהיינו, לבני ספרד שנוהגים כדעת מרן הב"י השאלה היא, האם במקום שהב"י לא הכריע ולא גילה דעתו, האם אנו מחויבים לדעת הרמב"ם שהוא מרא דארעא דארץ ישראל (עיין שו"ת רשב"ש סי' רנא וסי' רנז, שו"ת אבקת רוכל סי' לב, שו"ת רדב"ז החדשות ח"ב סי' תשלא, ארץ החיים סיתהון כלל ב) או שמא אפשר לפסוק ככל הראשונים.

שאלת הפסיקה במצוות התלויות בארץ קיימת גם ביחס לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א ומקבלים עליהם את פסקי הראשונים האשכנזים גם בארץ ישראל. בכל דיני תורה, קיבלו בני אשכנז את מנהג רבותיהם שנהגו בו הלכה למעשה, וגם כאשר באו לארץ ישראל המשיכו לנהוג על פי מנהג רבותיהם. אולם במצוות התלויות בארץ בהם ראשוני אשכנז אמנם פסקו דבריהם אך ברובם לא נהגו כן הלכה למעשה - יתכן שאין על הבאים לארץ ישראל (בעליית החסידים והגר"א) להתחיל מנהג חדש שהוא לא כמנהג המקום, אלא לנהוג כמנהג ארץ ישראל, שברובו נהג אז כמנהגי ב"י והספרדים.

הב"י השמיט מספרו את דיני המצוות התלויות בארץ. דבר זה יש לבאר על פי הסברו בהקדמתו מדוע כתב את ספרו על הטור:

"ולא ראיתי לעשות ספר זה חיבור בפני עצמו כדי שלא אצטרך לכפול ולכתוב דברי מי שקדמני, ולכן הסכמתי לסמכו לאחד מהפוסקים המפורסמים, ועלה בדעתי לסמכו לספר הרמב"ם ז"ל להיותו הפוסק היותר מפורסם בעולם. וחזרתי בי מפני שאינו מביא אלא סברא אחת והייתי צריך להאריך ולכתוב סברות שאר הפוסקים וטעמם. לכן הסכמתי לסמכו לספר ארבעה טורים שחבר הרב רבינו יעקב בן הרא"ש זצ"ל כי הוא כולל רוב דעות הפוסקים".

מדברי הב"י אנו לומדים שעלה במחשבתו תחילה לכתוב את ספרו על הרמב"ם אולם מסיבות של אריכות הכתיבה כתבם על הטור. הטור לא עסק במצוות התלויות בארץ כיוון שלא נהגו בזמנו, וכפי שכתב (יו"ד סי' שלא): "מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם". אם כן, הב"י לא כתב את דיני המצוות התלויות בארץ משום שכתב את ספרו על הטור ולא משום שלא הייתה לו דעה הלכתית בנושא.

אם הב"י היה כותב את דיני המצוות התלויות בארץ יתכן שהיה משנה מדברי הרמב"ם ז"ל, כפי שנהג במספר הלכות. בתשובת גנת ורדים (אה"ע כלל ב סי' יו"ד) הביא כמה פסקים שהב"י הכריע שלא כדעת הרמב"ם, והמנהג הוא כב"י אף שהכריע שלא כרמב"ם. אמנם החקרי לב (מהדו"ב חו"מ סי' ד דף קעו ע"ג) כתב שבכל מקום שאין דעתו של הב"י ברורה הרי שיש לפסוק כדעת הרמב"ם; אך עדיין יש מקום לחלק ולומר שכל זה כאשר הב"י כתב את דבריו ולא נתבררו כלל, אולם במקום שהב"י לא הביע את דעתו כלל (כפי שהוסבר לעיל אות ה) א"כ לכאורה אין הכרח לומר שקי"ל כדעת הרמב"ם.

נזכיר שני עניינים במצוות התלויות בארץ אשר באחד מהם הב"י פסק כרמב"ם ובאחר הכריע שלא כדעת הרמב"ם. בהלכות ביעור שביעית דעת הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ז הל' ג) שביעור היינו שריפה, ואילו הר"ש, רמב"ן ועוד ראשונים סוברים שביעור היינו הפקר. הכס"מ הכריע שיש לפסוק לקולא ולעשות ביעור בהפקר ולא בשריפה, ומשמע ששינה מדעת הרמב"ם גם במצוות התלויות בארץ. מאידך למדנו שהב"י קיבל וקבע שהרמב"ם הוא הפוסק במצוות התלויות בארץ: בהלכות תרומות (פ"א הי"א) הב"י דן בשאלת הפרשת תרו"מ בפירות נכרים המגדל בקרקע שקנה בארץ ישראל, והכריע שאין צורך להפריש תרו"מ כפי שכתב הרמב"ם, והביא שהמנהג בארץ ישראל הוא כרמב"ם ואין פוצה פה ומצפצף, והוסיף: "בכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו". וא"כ משמע שס"ל שעלינו לנהוג כדעת הרמב"ם בא"י.

וא"כ נשאלת השאלה האם לדעת הב"י עלינו לנהוג במצוות התלויות בארץ כרמב"ם או לא?

נראה שדעתו העיקרית של הב"י היא זו המוצגת בהל' תרומות (פ"א ה"י) ובשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) - שבא"י קבלו את הוראות הרמב"ם. ואמנם בדיני ביעור הכריע הב"י שלא כרמב"ם אך נראה שיש מקום לשני הסברים מדוע בדין זה הקלו:

א. אמנם קיבלו על עצמם לפסוק כשיטת הרמב"ם אך זה רק בדבר שלא היה בו מנהג הפוך, אולם כאשר יש מעשה ומנהג שונה מהקבלה הרי שהמעשה מוכיח שאין אנו נוהגים ככללי הפסיקה, והמנהג המעשי הוא הקובע. לכן, באופן כללי לדעת הב"י הפסיקה היא כרמב"ם, אולם מכיוון שלעניין ביעור נהגו שלא כמותו הרי שגם הב"י הכריע שאין צורך לנהוג כרמב"ם. על כך שנהגו שלא כרמב"ם כבר מובא בירושלמי (פ"ט ה"ד) שנהגו להפקיר פירות שביעית, וכן מביא מהר"ם בן חביב (תוספות יוה"כ דף פג ע"א).

ב. הב"י כתב בהקדמתו שלמרות שיטתו לפסוק לפי רוב דעות (שניים מתוך שלשה) הרי במקום שרוב דעות הראשונים אינם כן, הכריע כרוב הראשונים האחרים: רמב"ן, בעלי התוס' ועוד. א"כ בנידון הביעור אפשר לומר שכיון שרוב הראשונים לא פסקו כדעת הרמב"ם אלא להקל ולבער על ידי הפקר (עיין ברשימת הראשונים שנקטו שביעור הוא הפקר בשבת הארץ עם תוספת שבת, פ"ז ה"ג הערה 9), גם הב"י הכריע כמותם, אבל בשאר הדברים הוא מקבל את הנהגות הרמב"ם.

העולה לפי שני הסברים אלו שאין ללמוד מדיני ביעור לשאר דברים. דעת הב"י באופן כללי היא שיש לפסוק כדעת הרמב"ם אלא א"כ יש הוכחה שלא נהגו כמותו או שרוב הראשונים לא פסקו כמותו, אולם בשאר הדברים לפי מרן הב"י קבלו בא"י את מנהגי הרמב"ם.

החזו"א (שביעית סי' כג ס"ק ה) סובר שמדין הביעור מוכח שהב"י לא ס"ל כדעת הרמב"ם במצוות התלויות בארץ:

"ובזמן שנהגו ע"פ פסקי הר"מ נהגו כן בכל מקצועות התורה, ואחרי שחדל המנהג סמכו הפוסקים האחרונים על דעת פוסקים אחרים זולת הרמב"ם אף במצוות התלויות בארץ, וכמש"כ מרן בכ"מ פ"ז מהל' שביעית ה"ג בשם הרי"ק שאנו סומכים להקל כדעת התו' וש"פ דביעור היינו הפקר ודלא כרמב"ם והראב"ד דטעון שריפה".

אולם כבר אמרנו והוכחנו שאין מדיני הביעור ראיה לשאר מצוות התלויות בארץ. ההולכים בשיטת הב"י, צריכים ללכת במצוות התלויות בארץ לפי דברי הרמב"ם אלא א"כ יש הוכחה מעשית שלא נהגו כמותו או שיש רוב ראשונים שלא פסקו כמותו.

מרן החזו"א (שביעית סי' כג ס"ק ה) הוסיף והסביר מדוע אין לפסוק כרמב"ם בארץ בימינו, וכתב:

"ואין לטעון ממש"כ ב"י בתשובת מהרי"ט שהרמב"ם הוא רבם של בני א"י, שאין הדבר כן עכשו, היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי הרמב"ם אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים (וכן בלא נתחלפו התושבים אם קמו ביניהם חכמים גדולים שהיו להם לרב ומורה והם חלקו על הר"מ מדעתם וסברתם היו חייבם כל הקהל לשמוע להם שאין להם אלא שופט אשר בימיהם ומפני כל זה נשתנה המנהג בדינים ידועים ובמקומות ידועים). ...בזמן שנהגו על פי פסקי הר"מ נהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה ומעולם לא חילקו בין הלכות התלויות בארץ לשאר ההלכות, שהרי הרמב"ם היה רבם בכל מקצועות התורה".

החזו"א מעורר כאן שאלה. אמנם נהג בא"י המנהג לפסוק כדעת הרמב"ם אולם במשך הדורות נשתנו התושבים, והגרים כיום בארץ ישראל אינם בניהם של אלו שגרו בתקופת הב"י, ולכן יכולים לפסוק כדעות פוסקים אחרים ואינם מחויבים לרמב"ם. ומשמע מדברי החזו"א דס"ל שאפילו הנוהגים כשיטת מרן הב"י הרי שבמצוות התלויות בארץ אינם צריכים לפסוק כרמב"ם אלא כשאר הראשונים.

דברי החזו"א מבוססים על הבנה שקבלת אנשי המקום חלה רק על אנשי המקום ההוא, אבל מקום שחרב ובאו אליו תושבים חדשים הרי שאינם מחויבים למנהגים הקדומים. ועיין בדברי החוות יאיר (סי' קכו) אודות עיר שעזבוה תושביה בגלל גזרות ורעש אולם מצפים לשוב למקומם הרי שהם חייבים במנהגי העיר הקודמת, ולפי דבריו כל מקום שעדיין ציפו לחזור אליו, עליהם להמשיך ולנהוג במנהגים הקדומים, אבל מקום שלא ציפו לחזור אליו אין התושבים החדשים צריכים לנהוג כמנהג הישן. ולפי זה, עלינו להסביר את דברי החזו"א בערים בא"י שננטשו ולא ציפו לחזור אליהם, ועל כך נשאלת השאלה מדוע שיתחייבו לנהוג כפסקי הרמב"ם ולא כפוסקים האחרונים.

אולם כל זה נכון במנהג הנובע מכוח המקום, ואז ביישוב חדש אין צורך לפסוק כמנהגים קדומים. אולם כפי שבארנו לעיל (אות ג) לחלק בין קבלת מקום לקבלת עדה, אם בני ספרד קיבלו עליהם את דעת הב"י ולדעת הב"י יש לפסוק כדעת הרמב"ם, א"כ צריכים לפסוק כמותו אפילו אנשי יישוב חדש, ולא מדין קבלת המקום אלא מדין קבלת העדה.

על בני אשכנז שאלנו (לעיל אות ד) הרי הפוסקים האשכנזים לא נהגו בפועל את שיטתם ההלכתית, משום שרובם היו בחו"ל, וא"כ שמא אין על בני אשכנז לפסוק כדעת הראשונים בני אשכנז אלא כדעת הפוסקים שנהגו כאן בארץ. אולם כל זה נכון אם אנו דנים על מנהגי מקום, אולם כאשר אנו דנים על מנהגי עדה, הרי שאין כאן שאלה האם נהגו כן במקום מסוים או לא, אלא יש כאן שיטה של בני אשכנז שהולכים לפי הפוסקים בני אשכנז ומקבלים גם את אחרוני הפוסקים שחלקו על השו"ע (הש"ך, ט"ז, גר"א, לבוש ועוד). ולכן, גם במצוות התלויות בארץ עליהם לפסוק על פי דרכם של בני אשכנז הפוסקים ככל הראשונים והערות האחרונים עליהם.

בכל המצוות שבתורה בני ספרד הולכים כדעת מרן הב"י, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א. במצוות התלויות בארץ מרן הב"י הכריע כדעת הרמב"ם מלבד במקום שנהגו שלא כמותו או כשרוב הראשונים לא הסכימו לדעתו. ואילו בני אשכנז פוסקים כראשונים האשכנזים וכהערות האחרונים שחלקו על השולחן-ערוך.