[1] זוהי יוזמה המיוחסת לזאב יעבץ מנהל בי"ס בזיכרון יעקב בתרנ"ב. הסתדרות המורים וקק"ל מיסדו את המנהג הזה בשנים שלאחר מכן (מחוברת מידע של קק"ל).

[2] כנאמר במדרש (רבה פר' קדושים כה ג): "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה ככתוב "ויטע ה' אלוקים גן בעדן" אף אתם כשתכנסו לארץ, לא תעסקו אלא במטע תחילה". וידועים הסיפורים על אותו האיש שענה לחוני המעגל : "כשם ששתלו אבותי למעני..." (תענית כג ע"א), והזקן שנטע עץ חרוב וענה לאדרינוס קיסר: "אם אזכה אוכל מנטיעותי ואם לאו יאכלו בני" (תנחומא קדושים ח, ו). על פי דברים אלו כתב הראי"ה זצ"ל את פתגם חדש שבט: "חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב." (גרש ירחים) ועי' בהרחבה בספר באר מגד ירחים (הרב עוזי קלכהיים זצ"ל) לחודש שבט.

[3] ע"פ דברי הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות עשה ד) "שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". כן ציוה הקב"ה את יצחק: "שכון בארץ אשר אומר אליך" (בראשית כו, ב), ודרשו חז"ל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב (בראשית רבה סד, ג). וכן פירש הראב"ד בשטמ"ק את מעשהו של ר' ינאי שנטע ארבע מאות כרמים (ב"ב יד ע"א), שהוא משום יישוב ארץ ישראל.

[4] ראש השנה פ"א מ"א.

[5] שו"ע (או"ח סי' קלא סע' ו, ומ"ב שם).

[6] שו"ע (או"ח תקעב סע' ג).

[7] ספר "פרי עץ הדר"  לבעל חמדת ימים. ובמג"א (סי' קלא ס"ק טז) הביא מדברי תיקון ישככר, שנהגו האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות (הביאו מ"ב שם).

[8] ויקרא יט, כג-כה.

[9] ראש השנה פ"א מ"א.

[10] בבלי ראש השנה ט ע"ב.

[11] כך משמע מרש"י בבאור הגמרא (ראש השנה י ע"א).

[12]  רש"י (ויקרא פרק י"ט, כ"ג) "וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו."

[13]  הערלה אסורה לא רק באכילה אלא גם בשאר הנאות כגו' להשתמש בקליפות לצביעה הדלקת הנר ועוד, כדברי הגמרא (קידושין נו ע"ב ושם לח ע"א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"י ה"ט) והשו"ע (יו"ד סי' רצד סע' א).

[14] בפירושו עה"ת (ויקרא יט כג-כה).

[15] ישנם טעמים נוספים, למשל: הרמב"ם כתב במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק לז), שטעם איסור ערלה הוא להוציא מדעות עובדי ע"ז המחייבים לאכול את הפירות הראשונים כסגולה לברכה, וכן כדי להרחיק את עם ישראל מענייני כישוף שנהגו בהם האמורי על מנת לזרז גדילת הפירות. (עי' עוד באורות המצוות, "בשמן רענן" ח"א עמ' של), ועוד.

[16]  מצוה רמ"ז.

[17] טעם זה זהה להסברו  של החינוך במצוות אכילת מעשר שני בירושלים (מצוה תמב) וכן מעשר בהמה (מצוה שס).

[18]  כר' יוסי ור' שמעון במשנה שביעית (פ"ב מ"ו), והובא בבבלי ראש השנה (ט ע"ב) וכן פסק הרמב"ם (הלכות מע"ש פ"ט ה"ח) והשו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ד).

[19] בבלי ראש השנה (ט ע"ב), וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רצד סע'  ג).

[20] עקרון זה של קביעת תאריך קובע לענין מסויים חלה בכל ראשי השנים המופיעים במשנה: מלך שמלך בכ"ט באדר, כשהגיע א' בניסן כבר מונים שנה שניה למלכותו אף שמלך יומיים בלבד. וכן בשאר התאריכים, ראש השנה מציין שהסתיימה התקופה לאותו ענין. זהו ראש שנה לענין הלכתי ולא ציון זמן שעברה שנה מיום ליום.

[21]  לדעת הרז"ה והר"ן תמיד ט"ו בשבט הוא מעבר מערלה לנטע רבעי. אך לשיטת הרמב"ם, אם לא "הקלנו" בתחילה למנות ל' יום כשנה, אלא מנינו שנה מלאה, הרי שכבר בא' בתשרי של שנה רביעית, הפירות יצאו מגדר ערלה והרי הם נטע רבעי. השו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ה) הביא את שתי הדעות, ב"סתם" כרמב"ם וי"א כרז"ה. הרא"ש (הלכות ערלה סי' ט) פסק שמכיון שבזמננו אין שום אילן החונט לפני ט"ו בשבט, לכן אין נ"מ במחלוקת זו ותמיד ימנו לערלה ג' שנים מלאות. (אמנם מצוי הדבר באתרוג וחרוב ותאנה וכן במינים שהתחדשו בארץ כמו בשסק ולימון, שהחנטה שלהם קודמת לט"ו בשבט. כמו כן הדבר מצוי בחצי הכדור הדרומי).  בכרם ציון (הלכות ערלה פ"ט ה"ח) כתב להחמיר כדעה השניה, ע"פ דברי הרש"ס (שביעית פ"ב) החזו"א בדיני ערלה פסק להחמיר בא"י כדעה השניה ובחו"ל להקל כדעה הראשונה והובא כדעה זו בשם הגרצ"פ (בכר"צ הנ"ל). וישנן עוד שיטות נוספות, ראה בספר "חבל נחלתו" (ח"ב סי' מג) של הר' יעקב אפשטיין.

[22] בבלי ראש השנה (יד ע"א). המאירי (ראש השנה ד) כתב שט"ו בשבט הוא באמצע תקופת טבת ומאז תשש כח הקרירות ומתחזקת החנטה. 

[23] ירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ב). לכאורה זו מחלוקת בטעם הדבר:  "חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של  תקופה מבחוץ   וחורנה (ואחֵר) אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן  והילך הן חיין ממי השנה הבאה", וכ"כ התוס' (ראש השנה י"ד ע"א ד"ה "באחד"), שכל החונטים לפני ט"ו בשבט, חונטים על גשמי השנה שעברה. ויש שהסבירו בכוונת הדברים שבאמת ראש השנה גם לאילנות הוא א' בתשרי, אך "גילוי מילתא" של הדבר הוא לפי החנטה, אם לפני או אחרי ט"ו בשבט (טו"א ראש השנה יד) ונ"מ במחלוקת זו היא לעניין קביעת ט"ו בשבט לעניין שמיטה וכן במקומות בהן עונת הגשמים שונה (חצי כדור דרומי), וראה עוד בעניין זה במאמרו של הר' יואל פרידמן ב"התורה והארץ" (ח"ו עמ' 172).

[24] לפי זה מתבארת המשנה "ראש השנה לאילן" שהכוונה היא "ראש השנה לפירות האילן". כן פסק בשו"ע (סי' רצד סע' ד): "לאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים  אח"כ".

[25] לעומת הירק אשר עובר זמן קצר של ימים ספורים עד שבועות בודדים מאז הפריחה ועד הבשלת הפרי, וככל  שמשקים אותו יותר הוא גדל על "כל המים" האלה יותר, הרי העץ חי על "רוב מים" של השנה הקודמת, ועובר כל הזמן תהליכים פנימיים (ע"פ בבלי ראש השנה יד ע"א), גם כאשר העץ נראה חיצונית "יבש" ותהליך היווצרות הפרי מאז הפריחה היא ארוכת טווח עד למרווחים של חודשים רבים. לגורם ההשקיה המוגברת והמוקדמת ישנן השפעות ארוכות טווח של חודשים רבים, קודם להופעה החיצונית.

[26] ראה מאמרו של הר' יעקב אריאל שליט"א: "מהי חנטה" בספר "התורה והארץ" (ח"א, במיוחד בפסקה ז שם, עמ' 47). וכן ב"שבת הארץ" ("תוספת שבת" בהוצאת המכון פ"ד ה"ט, הערה 6). שישנו הבדל בהגדרת "חנטה" בין דיני מעשרות לדיני ערלה, ואף בערלה יש להבחין בהגדרת חנטה בין המינים השונים.

[27] בבבלי (ברכות לה ע"א) הובאו שתי דעות האם התורה דיברה דוקא  על כרם רבעי, שרק פירות הגפן נוהג בהם דין "קודש הילולים", או על כל נטע רבעי. וברש"י (סוטה מג ע"ב ד"ה "קלא") כתב שנטע רבעי הוא עץ בודד וכרם רבעי הוא כרם שלם (ותמה עליו בגליון הש"ס ר"ה שם). הרמ"א (יו"ד סי' רצד סע' ז) הביא דעה: "יש אומרים שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם, ולא בשאר אילנות" דעה זו מובאת בטור (סי' רצד בשם הגאונים והרא"ש) וסברתם היא שכיון שנחלקו בכך בגמרא, יש להקל בחו"ל (דרישה).

[28] כן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"א): "נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ודינו להאכל בירושלים  לבעליו כמעשר שני", וכן פסק בשו"ע (יו"ד רצד ו).

[29] המרת פירות נטע רבעי בכסף, המוציאה את הקדושה מהפירות ומעבירה אותה לכסף נקראת פדיון. ישנה אפשרות לפדות את הפירות בדברים אחרים, וזהו חילול נטע רבעי. כך מתבאר מההבדל בלשון הברכה כאשר פודה או מחלל, וכן פסקו הרמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ג) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סע' קלז).

[30] שו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ו').

[31] דברים (יד ,כב).

[32] תרומות (פ"א מ"ה): "אין תורמין...  מן החדש על הישן",  ובאר הרע"ב: "מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, דכתיב: "היוצא השדה שנה שנה". עי' בבלי ראש השנה (יד ע"ב).

[33] בירקות ההבדלה היא בין פירות שנלקטו לפני ואחרי ראש השנה א' בתשרי.

[34] נאמר בדברים (כו, יב): "...בשנה השלישית שנת המעשר..." ולמדו בגמרא (ראש השנה יב ע"ב), והובא ברש"י במקום: "שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד ואיזה, זה מעשר ראשון. ותחת  מעשר  שני  תן  מעשר   עני".

[35]נאמר בתורת כהנים (בהר א, ד): "כיון שיצאת שביעית, אע"פ שפירותיה שמיטה מותר לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורים עד חמישה עשר בשבט" . בפי' הר"ש שם כתב שהוא רק לחומרא במוצאי שביעית אך לא בפירות של שישית הנכנסים לשביעית התופסים קדושת שביעית כבר מא' תשרי. מהרמב"ם (שמטו"י פ"ד הי"ג) נראה שאינו סובר כך, אלא תמיד שמיטה מתחילה מא' תשרי גם לעניין פירות האילן. ראה במאמרו של הר' יואל פרידמן ב"התורה והארץ" (ח"ו עמ' 164) הרחבת השיטות בעניין זה.