הרב יגאל הדאיה

יצוא פרחים בתקופת חגי הגויים

הצגת הבעיה

לפי ההלכה אסור למכור לגוי, חפצים המשמשים לפולחן במשך כל השנה (כמבואר בגמרא ע"ז יג ע"ב, שו"ע יו"ד סי' קנא), וכן סמוך לחגיהם (ג' ימים לפני החג) אין מוכרים להם כל דבר המתקיים עד לחג (ע"ז ב ע"א, שו"ע יו"ד סי' קמח). בתקופת חגי הנוצרים ישנה צריכה מוגברת של פרחים וצמחי נוי בארצות אירופה. החקלאים הישראלים שבמשך כל השנה מגדלים ומשווקים את הצמחים לאירופה, מייצאים ביתר שאת בתקופה זו, ופעמים אף מכוונים את הגידולים עפ"י אותם חגים. השאלה המתעוררת היא, האם שיווק הצמחים בתקופה זו מותר?

א. מכירה סמוך לחג

במשנה (ע"ז פ"א ה"א) מפורש האיסור למכור חפצים כלשהם לגוי אפילו כשאינם משמשים לפולחן, ג' ימים לפני חגו, והטעם הוא משום שדרכו להודות ביום חגו לאלוהיו על קנייניו, ויש בזה משום: "ושם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך", שלא תהא אתה הגורם להזכרת שם אלילים בפי הגוי (ע"ז ו ע"א, שם מובא ספק בגמ', וברמב"ם בפיה"מ פ"א מ"א, הכריע כטעם זה). אולם למעשה קיי"ל דבשאר ארצות (חוץ מא"י) אין איסור למכור להם אלא ביום חגם ממש (שם יא ע"ב, וכ"פ רמב"ם הל' ע"ז פ"ט ה"א). כתב רש"י (יא ע"ב ד"ה בגולה) דטעמא משום שאין אנו יכולים להמנע ממו"מ, כיון שפרנסתנו מהם; ועוד, משום שאנו יראים מהם. אמנם הטעם השני של יראה אינו שייך בנד"ד, שאין אנו יושבים ביניהם; אבל הטעם הראשון ודאי שייך אף בזמננו, שחלק גדול מפרנסת מגדלי הפרחים היא ממכירת הפרחים לגויים בתקופת חגיהם. יתרה מזו כתבו התוס' (ג ע"ב ד"ה אסור) שנהגו להקל למכור להם אף בימי ראשון שהוא יום אידם, משום שברור לנו שהגויים שבינינו (הנוצרים), אינם עובדים ממש לע"ז וממילא לא אזלי ומודו לאלוהיהם. כדבריהם כתב ההגהות מימוניות (הל' ע"ז פ"ט ס"ק ב, וכן סוברים ראשונים נוספים שאין הנוצרים בימינו עע"ז ממש: תוס' בסנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור. המאירי בב"ק קיג ע"ב. אבל הרמב"ם סבר שהנוצרים עע"ז, עי' הל' ע"ז פ"ט ה"ד לפי הגירסה המתוקנת בהוצאת פרנקל, ובעוד מקומות, ואין כאן המקום להאריך), ונראה שכן היא דעת השו"ע (סי' קמח סעי' יב). מסיבה זו גם התירו התוס' במקום אחר (סנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור, בכורות ב ע"ב ד"ה שמא) לקבל שבועה מן הנוצרי, שאעפ"י שהנוצרים מזכירים שם שמיים בשבועתם וכוונתם לדבר אחר, מ"מ דעתם לשתף דבר אחר עם קונה שמיים וארץ, ולא מצינו שבני נח הוזהרו על ה"שיתוף" (הכוונה היא בשבועה, למעט ע"ז בשיתוף, עי' יו"ד סי' קמז סעי' ג ובפ"ת שם באריכות, וכ"פ רמ"א או"ח סוס"י קנו, שו"ע חו"מ סי' קעו סעי' נא). אע"פ שמתירוצו של רש"י הנ"ל משמע שהנוצרים כן נחשבים לעובדי ע"ז, מ"מ כיום אפשר לומר בוודאות שרבים מהם אינם אדוקים בדתם. מדברי הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ט ה"ה) יש ללמוד, שאף כשהם שמחים ואוכלים ושותים בימי חגיהם, מ"מ אם אינם מודים בע"ז, אינם נקראים עובדיה, אלא שהאירועים הדתיים הפכו לאירועים תרבותיים וזוהי סיבת אדיקותם בהם. על כן נראה שסתם חפצים שאינם חפצי פולחן, מותר למכור להם בזמן הזה סמוך לחגם.

ב. מכירת חפצי פולחן

אמנם ישנה הלכה נוספת, שאין מוכרים לגויים עע"ז דברים המיוחדים לעבודת אלילים שבאותו מקום. איסור זה נוהג בכל ימות השנה, גם כשאינו סמוך לחגם (שו"ע סי' קנא). הטעם לזה הוא משום שהגויים אסורים לעבוד ע"ז, ואם אנו מוכרים להם חפצי פולחן נמצא שאנו עוברים משום "לפני עוור"[1]. כמובן איסור זה נוגע לנדון דידן לפי הפוסקים שהפולחן הנוצרי נחשב לע"ז, בגלל ה"שיתוף", ובהנחה שהרבה מאוד נוצרים בעולם עדיין אדוקים בדתם. אבל נראה שיש לחלק בין פרחים ומיני בשמים המשמשים למטרת פולחן ישיר, כגון לקשט את הצלמים ולפני הצלמים, לבין פרחים ובשמים שמטרתם רק לקישוט הבית ביום חגם או לתת מתנות לחברים. שאעפ"י שהקישוט והמתנות נעשים בגלל יום חגם, מ"מ אין הפרחים נחשבים לתשמיש של עבודה זרה. ראיה לחילוק זה ממה שכתב בשו"ת משאת בנימין (סי' פו, מודפס בסוף הספר) בענין השאלת בגדים ותכשיטים לגויים כדי שייכנסו בהם לבית תפלותיהם, שיש להתיר משום שאינו מלבוש לע"ז עצמה ואינו תשמיש לה, ואין חוק ע"ז לעובדה בכך, רק שעי"ז יש קצת כבוד והידור לע"ז (ואמנם עיקר הדיון שם, לענין שאינו צריך למסור נפשו כדי שלא להשאיל, אך למעשה מתיר גם לכתחילה להשאיל הבגדים ואינו חושש ללפנ"ע. עי' ברכ"י סי' קנא). גדולה מזו כתבו התוס' (ע"ז ב ע"א אסור) בשם רבינו אלחנן, שאף המעות שרגילים הגויים לתת לכמרים המשרתים בבית ע"ז, אינם תשמיש לע"ז, כיון שהולך להנאת הכמרים (אלא שכתבו שם שבזה ראוי להחמיר). גם אם ישנם פרחים שמטרתם כפולה לשמש גם לקישוט לפני צלמים וגם לקישוט הבית, מתנות וכדומה, נראה שאם הם נמכרים לציבור הרחב, הרי שאינם מיוחדים רק לע"ז אלא משמשים למטרות נוספות - א"כ מותר למוכרם באופן סתמי. כמו שפסק בשו"ע (סי' קנא סעי' א) שדברים שאינם מיוחדים לה (לע"ז) מוכרים אותם סתם, ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לאלילים, אסור למכור לו. עוד כתבו התוס' (יד ע"ב ד"ה חצב) שבמקום שברור שחפץ בא לתקרובת, כגון: למכור לבונה (בשמים המיועדים להקטרה) לכומר, או למכור ספרי תפילות של גויים או למכור שעווה ביום חגם - הרי זה כאילו פירש הקונה שרוצה לשם ע"ז, ואסור למכור לו (וכ"פ הרמ"א סי' קנא סעי' א). הרי שבנדון דידן הפרחים אינם דבר המיוחד דווקא לע"ז כמו ספרי התפילות, וגם אינם נמכרים ישירות לכומר או לבית פולחן, ולכן נראה שמותר למוכרם[2].

ג. צורת השיווק

הנה אף אם ישנם צמחים המשמשים כתקרובת או קישוט לעבודה זרה עצמה, יש לצדד שמותר למוכרם לחו"ל, כיון שאין כאן מכירה ישירה אל הצרכן, אלא מכירה לחברות שיווק שמוכרות לחנויות שאליהם מגיעים הצרכנים שמשתמשים בצמחים למטרות פולחן. מכירה כזו, שאינה ישירה, אינה בגדר "לפני עוור" אלא בגדר "לפני דלפני"[3]. כדוגמת זאת מצינו בגמרא (ע"ז יד ע"א) שמותר למכור לגוי כמויות מסחריות של מיני בשמים, כגון: לבונה, כיון שידוע שהוא עצמו אינו מקטירם לאלילים אלא מסתחר בהם, ואע"פ שהצרכנים הגויים שיקנו ממנו יקטירו לע"ז - "אלפני דלפני לא מפקדינן".

אלא שהתוס' (ע"ז יד ע"ב סד"ה חצב) כתבו: "והני ספרים פסולים הראויים לתפילה בבית העכו"ם אסור למכור להם לכומרים, דעובר משום "לפני עוור". ואף לעכו"ם שאינו כומר אסור דבוודאי יתננו או ימכרנו לכומר". משמע מדבריהם, שהתירו למכור לבונה לסוחר, דווקא משום שאינה מיועדת רק לפולחן[4], אבל ספרי תפילה שוודאי מיועדים לפולחן, אין בהם היתר ד"לפני דלפני" כיון שבודאי יעשו בהם איסור. אמנם התרוה"ד (פסקים סי' כז) נשאל בענין זה והשיב: "ואפילו אם הוא ידוע ש(הוא) ספר יראתם, אם אינו מוכר לכומר אלא לנכרי אחר - אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא מפקדינן". משמע מדבריו שגם באופן כזה שהמוצר מיועד למטרת פולחן בלבד, מותר למוכרו במכירה שאינה ישירה.

אולם למעשה נראה שיש להחמיר בזה, כיון שהרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' קלט סעי' טו) סיים: "והמחמיר תבוא עליו ברכה", והב"ח (סוס"י קלט) אסר מן הדין כדעת התוס' (ועי' שם בש"ך ס"ק י). לכן בנידון דידן, אם הפרחים שמייצאים אינם מיועדים למטרות פולחן בלבד, ואפשר שייקנו למטרות נוספות, הרי שדינם כדין הלבונה, שאין איסור למכרה לסוחרים, גם אם אפשר שהם ימכרו את הפרחים למטרות פולחן. אבל למכור צמח שכל עניינו למטרת פולחן בלבד, הרי זה כמכירת ספרי תפילה שנאסרה לדעת רבים מהפוסקים אף במכירה שאינה ישירה.

ד. מוכרים נוספים

נראה להוסיף טעם נוסף לכל האמור, שכפי הנראה חקלאי מדינת ישראל אינם היחידים שמייצאים פרחים לאירופה, גם בעונת החורף בהם חלים החגים הנ"ל. מכיון שכך נראה שאין כאן איסור "לפני עוור" מן התורה, כמבואר בגמרא (ע"ז ו ע"ב) שאיסור "לפני עוור" הוא דווקא "בדקאי בתרי עברי נהרא". דהיינו, דווקא כשהעבריין נזקק בהכרח לסיועו של המסייע אבל כל שיכול להשיג ממקום אחר, אין איסור "לפני עיוור"[5]. בנדון דידן מדינת ישראל אינה המדינה היחידה המגדלת ומשווקת את אותם סוגי פרחים, וכיון שכך אין כאן איסור לפני עיוור כיון שהגויים יכולים לרכוש את הפרחים מגויים אחרים. אמנם חלק מהראשונים (תוס' שבת ג ע"א, רא"ש שבת פ"א סי' א, ר"ן שבת א ע"א ד"ה ומקשי, עבודה זרה א ע"ב ד"ה מניין) כתבו שגם באופן כזה, עדיין אסור מדרבנן לסייעו, שהרי מצווים אנו להפריש אחרים מאיסור, וכ"ש שלא לסייע להם. מכל מקום הרמ"א (יו"ד סי' קנא סעי' א) נקט שיש מחלוקת ראשונים, אם יש כאן איסור דרבנן, וסיים: "ונהגו להקל וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". בפרט שלדעת הש"ך (שם ס"ק ו) הכל מודים שבמכירה לגוי, שיכול לקנות את אותו החפץ מגויים, אין איסור אף מדרבנן. אמנם הגר"א (סי' קנא ס"ק ח) נקט שאף במכירה לגוי יש איסור מדרבנן למכור דברי עבירה כגון חפצי פולחן ע"ז, או אבר מן החי גם אם יכול להשיג את המוצר ממקור אחר[6] וכך נקט להלכה, מכל מקום ראויים הדברים להצטרף כסניף למבואר לעיל.

ה. סיכום

מותר לשווק לחו"ל פרחים גם בסמוך לתקופת חגי הגויים, אולם מיני פרחים המיועדים אך ורק להעמדה לפני צלמים, אסור למכור אף לא לפני החגים של הגויים.

[1] כן כתב התויו"ט במשנה (ע"ז פ"א מ"ה) וראייתו ממ"ש הגמרא (יד ע"א) בענין לבונה יעו"ש. ויש לעיין לדינא דמתני' שסמוך לחג איכא נמי משום "לא ישמע על פיך", א"כ איך התירו למכור לבונה משום דהווי "לפני דלפני", הא אכתי סמוך לחג איכא משום "לא ישמע" שהוא חמיר טפי מלפנ"ע ואסור אף היכא דליכא לפנ"ע כמבואר בגמ' (ע"ז ו ע"א)? ובדוחק י"ל דההוא דלבונה לא מיירי ביום אידם ודווקא ביום אידם אזיל ומודה. מיהו קשה, שא"כ היה לגמרא או לפוסקים לפרש חילוק זה, וצ"ע.

[2] אדם שירצה למכור באופן ישיר לבית פולחן (כנסיה נוצרית), יש לדמות זאת למה שהביאה הגמרא (נדרים סב ע"ב) שרב אשי מכר עצים לבית ע"ז בנימוק שרוב עצים להסקה הם, ומשמע שבעינן רוב בדווקא, ולכן גם בנידון דידן תלוי מה יעשו ברוב הפרחים. מיהו יש סוברים דאף רב אשי, שאמר "רוב עצים" - קושטא קאמר, אבל למעשה, גם אם מיעוט עצים להסקה ורובם לתשמיש ע"ז, אפשר לתלות במיעוטא. לדעה זו אף כאן יש להתיר משום תליה במיעוטא.

[3] על היתר "לפני דלפני", הסתמך הרמ"א (אה"ע סי' ה סע' יד) שהתיר למכור לגוי בהמות ותרנגולים אם ידוע שהוא אינו מסרסן אלא מוסרן לגוי אחר לסרסן. ועי' שו"ת חוות יאיר (סי' קפה) שכתב שאם גוי אחד שלוחו של גוי שני לקנות - לא מקרי "לפני דלפני". אבל חנויות או חברות שיווק אינן שליחות ישירות ויש על כן מקום לחלק.

[4] אף שמסתמא רובה לפולחן, שהרי לבונה היא מהדברים שנמנו במשנתנו, שנאסרו אף אם לא פירש הקונה.

[5] וכן פסק הרי"ף (ע"ז א ע"ב). לעומתו הרמב"ם (סהמ"צ מצוה רצט; הל' רוצח פי"ב הי"ד) וספר החינוך (מצוה רלב), שעוסקים בהגדרת לאו דלפנ"ע אינם מזכירים כלל את ענין תרי עברי נהרא, וכמו שהעיר המנ"ח (שם). ויש שכתבו בדעת הרמב"ם שדברי הש"ס בענין תרי עברי נהרא אינם אלא דיחויא בעלמא, וע"כ לא הביאם להלכה. עי' שו"ת מלמד להועיל (ח"א או"ח סי' לד בתחילתו). אך עכ"פ רוב הראשונים והאחרונים תפסו כלל זה להלכה.

[6] הגר"א טוען שדוחק להעמיד את איסורי המכירה לגויים שנזכרו במס' ע"ז דווקא כשאין מוכר אחר בעיר. ועוד, שלא התירו בגמ' (ו ע"א) למכור בהמה לגוי אלא כשכבר יש לגוי בהמה להקרבה ולא בשיכול לקנות מאחר, וכיוצ"ב הקשה בשו"ת אמונת שמואל (סי' יד), ועי' טורי אבן (מילואים חגיגה יג ע"א) שהוכיח מהגמ' הנ"ל כהמתירים. עי' מג"א (או"ח סי' שמג ס"ק ד) שמחלק כמו הש"ך, ובספר יד מלאכי (אות שסא) הוכיח שיש איסור דרבנן אף במכירה לגוי מהא דרב אשי (נדרים סב ע"ב), וכן הקשה הברכ"י (יו"ד סי' קנא ס"ק א), ועי' עינים למשפט (נדרים שם) שיישב, ועי' שלטי הגיבורים (ע"ז א, ע"ב אות ב בסופו) שנשאר בצ"ע בשאלה זו.