מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 52 לתוכן הגיליון	אדר א'-ב' תשס"ג

הרב יהודה הלוי עמיחי

 

הפרשת תרומות ומעשרות בטעות[1]

 

שאלה:

ראובן נתן לבית בד זיתים לסחיטה ולעשיית שמן, גם שמעון הביא זיתים לאותו בית הבד, והתוצרת משניהם הייתה 2.5 פחי שמן (שני פחים לראובן וחצי פח לשמעון).  בבית הבד הנ"ל מקובל שכאשר ישנם זיתים ממספר מגדלים בעל בית הבד מפריש הפרשה אחת של תרומות ומעשרות על כל הכמות המעורבת, עבור כל בעלי הזיתים. בעל בית הבד הפריש תרו"מ, מכל הכמות של 2.5 פחים.

לראובן היו עוד 5 פחי שמן ברשותו שלא הופרשו מהם מעשרות כלל. ראובן לא היה מודע להפרשת בעל בית הבד, וסבר שהוא צריך לעשר את כל השמן שברשותו, ועל כן עישר את כל שבעת הפחים השייכים לו, ונתן תרומה ותרו"מ לכהן ומעשר ראשון ללוי. לאחר מכן התברר לו ששני הפחים הראשונים היו מעושרים על ידי בעל בית הבד.

נשאלות השאלות הבאות: מה דינם של שני הפחים הללו, (ראובן כשנודע לו מה שקרה, ביקש מהכהן את התרומה חזרה כדי שיוכל להישאל, אולם הכהן כבר הדליק מעט מהשמן)? ומה דין התרו"מ שניתנו ע"י ראובן ושמעון?

 

 

א.            הפרשה עבור חברו

יש לדון האם חלה כאן הפרשה כלל, שהרי ראובן התכוון להפריש משמנו תרו"מ ולא רצה בהפרשת בעל בית הבד. אמנם כך מקובל בבית הבד שכאשר יש תוצרת מכמה מקורות בעל בית הבד מפריש על כולם ביחד, אולם כל זה בניחותא[2] של בעל הזיתים בהפרשתו של בעל בית הבד. השאלה היא  מכיוון שראובן הפריש לאחר מכן על כל התוצרת, וגילה דעתו שאין לו ניחותא בהפרשת בעל בית הבד, מה דין ההפרשה הראשונה של בעל בית הבד?

 

מדברי הגמ' (ב"מ כב ע"א) נראה שאדם לא יכול להפריש עבור חברו אלא א"כ מונה לשליח, ובמקרה כזה אפילו לא פרט לו חברו כיצד להפריש אלא מונה באופן סתמי, ג"כ מועיל כשליחות לתרומה, שכך למדים מהפסוק: "כן תרימו גם אתם" מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אבל בלא מינוי שליחות אין מועילה הפרשת תרו"מ.

 

אולם  מדברי הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ג) מובן, שאף אם לא מינהו לשליח  תרומתו תרומה, וכן כתב:

"התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה".

ההסבר לדבריו שבתרומה יש מצווה להפריש,  ולכן ניחותא בעלמא ג"כ מועילה לצורך הסכמה לשליחות ואין צורך במינוי מפורש. אבל ניחותא מועילה בתנאי שלאחר מכן בעה"ב לא מוחה או עושה פעולה חיובית שאומרת שדעתו איננה נוחה בהפרשה, כגון: הוספת פירות לתרומה. לפיכך עולה השאלה, האם הפרשה נוספת של הבעלים כמו במקרה דידן  הרי זה בגדר מחאה או שאין כאן מחאה?

 

נראה מדברי הגמ' (ב"מ שם) שאם הבעלים ליקטו והוסיפו הרי תרומתו תרומה, אבל  אם לא הוסיפו פירות אלא הפרישו תרומה אחרת, לכאורה זו מחאה וא"כ בדיננו לא תועיל הפרשת בעל בית הבד.

אמנם עצם הדמיון איננו מוחלט, שהרי הסוגיה דנה שלבעלים נודע שהפרישו בעבורו, ובמקרה הנידון לא ידעו הבעלים לפני שהפריש בעצמו, מהפרשת בעל בית הבד, וא"כ אין בהפרשתו ראיה לבטל את הניחותא ממעשה בעל בית הבד.

 

ה"מעדני ארץ" (פ"ד ה"ג  ד"ה ולולא) למד מלשון הרמב"ם שצריך איזו עדות לכך שיש לו ניחותא, אבל אם אין אנו יודעים את דעתו של בעה"ב אין כאן ניחותא ממשית, ולכן אין ההפרשה מועלת, וז"ל: "לכן אמרינן דלא מיעט הכתוב (שאין שליחות מועלת) כי אם בכה"ג שהבעלים מקפידים אח"כ או שאין אנו יודעים כלל מהי דעתו של בעה"ב".

לכן במקרה שלנו, מכיוון שאין אנו יודעים את דעתו של בעה"ב, ואדרבא מוכח שדעתו הייתה להפריש לעצמו, א"כ נראה שאין הפרשת בעל בית הבד מועלת.

 

ניתן להביא ראיה לסברת ה"מעדני ארץ" מדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ח):

"פירות השותפין חייבות בתרומה ומעשרות שנאמר מעשרותיכם אפילו של שנים, והשותפין אינן צריכין ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהן תרומתו תרומה, תרם אחד מהן ובא השני ותרם תרומה שנייה שהרי לא ידע שחבירו תרם, אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה, ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור - אין תרומת השני תרומה, לא תרם הראשון כשיעור - תרומת שניהן תרומה" 

דוקא שותפין שהיתה תרומה שניה של אחד מהם  אין תרומתו תרומה, שהרי שותפין אין ממחים זה בזה, והפרשת הראשון ניחא גם לשני, אבל במקום שאינם שותפין משמע שהפרשת הראשון לא תחול בגלל הפרשת השני.

 

העולה לנו שראובן, אשר  לא ידע ממנהג בית הבד להפריש בתערובות - מכל השמן המעובד, על כן לא מינהו כשליח להפריש, ואין הפרשת בעל בית הבד מועילה לשני הפחים של ראובן. אמנם לגבי שמעון, הוא נהג כמנהג המקום, שבעל בית הבד רשאי להפריש עבורו, ולכן לגבי הכמות שלו הועילה ההפרשה.

 

ב. מרבה במעשרות

 

1.            הגדרת המצב

 

לפי מה שכתבנו לעיל, שהפרשת בעל בית הבד עבור ראובן לא הועילה, עלינו לברר אם ההפרשה של בעל בית הבד אפילו עבור שמעון הייתה מתוקנת או לא. 

בעל בית הבד הפריש עבור שניים וחצי פחים, ואילו בפועל היה צריך להפריש רק עבור חצי הפח של שמעון, ויש כאן מקרה של מרבה במעשרות, מכיוון שטבל ומעשרות מעורבים בלי שתיקנו אותם כדין, שהרי מעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר שני מעורבים בחולין במה שהופרש כמעשר[3].

המרבה במעשרות דינו שמעשרותיו מקולקלים ופירותיו מתוקנים. היינו הפירות בכללם מותרים באכילה כיוון שהפרישו מהם תרו"מ כדין, אבל המעשרות שהופרשו וניתנו לכהן וללוי, או לעני בשנת מעשר עני והם עודפים על הכמות המחויבת אינם מתוקנים כיון שלא הופרשו הכמויות המתאימות, והם לא תוקנו בתוכם כדין.

פסק הרמב"ם (הלכות מעשר פ"א הי"ד): "אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין, וכל המדקדק בשיעור משובח,  והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין."

 

במקרה שלנו התרומה הגדולה חלה שהרי הפריש כל שהוא ומועיל על כל כמות שהיא. לגבי המעשרות המצב מסובך שהרי היה צריך להפריש  למעשר ראשון 10% מהכמות, ולמעשה הפריש 25% מהכמות. כמו כן בתרומת מעשר[4], שהרי היה צריך להפריש תרומת מעשר 1% מהכמות, ולמעשה הפריש 2.5% מהכמות. אבל באמת יש כאן 1% מהכמות תרומת מעשר, ו1.5% נוספים חולין מעורבים עם התרומה, והחולין הללו טבל הם שהרי הם עצמם הופרשו כמעשרות.

 

2. ברור האפשרויות

 

לאחר שהתברר שיש כאן רבוי במעשרות עלינו לברר מספר בעיות שהתעוררו:

 

א. לעניין תרומת מעשר:

הדבר תלוי האם ניתנה לכהן או לא, שאם לא ניתנה לכהן אלא נגנזה אין כאן קלקול. אבל אם ניתנה לכהן יש כאן קלקול, מכיוון שביד הכהן תרומה וטבל מעורבים. האפשרות לפתור בעיה זו היא על ידי הפרשה של תרומת מעשר ממקום אחר (בדרגת חיוב ודאית) על מה שביד הכהן (במקרה כזה המעשר ותרומת המעשר לא ינתנו לכהן וללוי).

 

ב. לעניין מעשר ראשון:

גם כאן הדבר תלוי, אם המעשר ניתן ללוי הרי שביד הלוי מעש"ר וטבל מעורבים. אם לא ניתן ללוי אלא השאירו בעל בית הבד בתוך הפחים, מתעוררת שאלה קשה יותר: היכן מקומו של המעשר? מכיון שהופרש עבור הכמות של ראובן ולא חל, ועתה הוא טבל שנמצא באחד הפחים ואיננו יודעים את מקומו.

 

 העניין תלוי בנוסח ההפרשה של בעל  בית הבד - היכן הוא קבע את המעשר. מפני שאם אמר "בצפונו או בדרומו" יתכן שהכוונה הייתה אולי בפחים של ראובן, ובהם אין לו זכות לפעול, ואינו יכול להחיל שם מעשר על פירותיו של ראובן. אולם אם אמר "עשירית בצפונו או בדרומו של הטבל", ניתן לפרש את דבריו על פירותיו של שמעון בלבד (מה שבידו לתקן). כמו כן אפשר שכשאמר "מאית מהפירות ועוד תשעה חלקים שכמותו", הכוונה היא לפירות שהוא צריך להפריש, ואלו הם פירותיו של שמעון.

בגלל ספק זה נראה שעדיף  ששמעון ובעל בית הבד ישאלו[5] על ההפרשה, ואז יפרישו על חצי הפח של שמעון מהתחלה.

ג.לעניין מעשר שני:

את המעשר השני חללו על פרוטה ולכאורה הכמות לא משנה, מפני שחללו את כל מה שהיה מעשר שני על פרוטה, ומה לי בכמות שהפריש. אבל לכאורה נראה שיש כאן בעיה, שהרי פדה את המעשר שני על פרוטה - אבל בעצם פדה מעשר שני וחולין על פרוטה, ולכאורה הפרוטה איננה עבור המעשר שני בלבד. א"כ הרי זה כפודה מעשר שני בפחות מפרוטה, ואולי יש לחוש שאין הפדיון מועיל כאן?

אולם שאלה זו לא קשה כיוון שהנוסח של רוב המפרישים (וכנראה גם בעל בית הבד השתמש) הוא: "מעשר שני זה הוא וחומשו". לפיכך רק המעשר שני שתופס מחולל. לכן כוונת המפריש היא רק על מה שחל עליו שם מעשר שני, וזו רק הכמות של שמעון שחוללה על פרוטה כדין. 

 

ראוי להדגיש שאם תרומת המעשר והמעשר ראשון נגנזו (ולא ניתנו לכהן או ללוי) אין כאן שאלה כלל. אולם אם הם ביד הכהן והלוי, צריך להפריש עליהם ממקום אחר שחייב בודאות, כאמור לעיל.

תיתכן אפשרות נוספת: שהמעשר ראשון עדיין בתוך הפחים, ואי אפשר לדעת היכן מקומו, לכן בעל בית הבד ושמעון ישאלו על הפרשתם,  ויפרישו שוב על חצי הפח של שמעון.

 

א.            שאילה על ההפרשה

 

אולי אפשר להציע עוד דרך להתמודד עם הבעיה: ראובן ישאל על הפרשתו, ובשעה זו תחול הפרשתו של בעל בית הבד, ולאחר מכן יחזור ראובן ויפריש רק מחמשת הפחים שברשותו. ע"י השאילה יחזור המצב לקדמותו, מפני שראובן לא יגלה דעתו שלא נוח לו בהפרשה של בעל בית הבד. 

 אמנם דרך זו של שאילה בתרו"מ הובאה בגמ' (נדרים נט ע"א) אך ישנה הגבלה שהשאילה תהיה כל זמן שלא הגיעו התרו"מ לכהן וללוי, ואם התרומה ביד הכהן אין יכולת להישאל עליה.

 

נשאלת השאלה, אם הכהן או הלוי יחזירו לישראל  את המתנה, האם אז יוכל הישראל לחזור ולהישאל עליה? הרא"ש (נדרים נט ע"א ד"ה בתרומה) כתב:

"בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה - כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה. והרב רבי אליעזר ממיץ פירש דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה, משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה."

נראה שבפנינו מחלוקת בין הרא"ש והרא"ם, כאשר לדעת הרא"ש משעה שנתקיימה נתינה אי אפשר להישאל, ואפילו אם יחזיר לידי הנותן איננו יכול להישאל, ואילו לדעת הרא"מ תמיד יכול הישראל להישאל, ובודאי אם יחזיר לו הכהן את התרומה בידו להישאל עליה[6].

 

נראה לומר שדעת הרא"ש שהשאילה אפשרית כל זמן שלישראל יש נגיעה בדבר, מפני שהתורה נתנה לו את הזכות להפריש ולהישאל על הפרשתו, אבל כאשר הגיעה לידי הכהן ואיננו עוד הבעלים, ואפילו אם יחזיר הכהן את התרומה לישראל לא יוכל לשוב ולהישאל מפני שמצוותו הסתיימה, וההחזרה לא מחדשת את מצוות הנתינה[7].  אולם הרא"ם סבר שהשאילה איננה תלויה בקיום המצווה אלא בעושה מעשה ההפרשה, שהוא יכול להישאל עליה תמיד, כמו על נדר, גם אם התקיימה מצוותו עדיין נדר הוא ואפשר להישאל עליו. על כן מדגיש שרק הכהן שהוא מקבל המתנה, איננו קשור למעשה ההפרשה ואיננו יכול להישאל עליה.

 

העולה שבפנינו מחלוקת ראשונים האם לאחר נתינה לכהן יכול הישראל  לחזור ולהישאל.

 

עוד יש להוסיף שבנידון דידן הכהן כבר הדליק מעט מהשמן, במצב כזה נראה שגם לדעת הרא"ם אי אפשר להישאל על התרומה, וראובן לא יכול לתקן את הבעיה ע"י שישאל על הפרשתו.

 

ד. סיכום

 

המצב הטוב יותר הוא במקרה שבעל בית הבד הפריש ולא נתן את התרו"מ לכהן וללוי, אזי שמעון ובעל בית הבד ישאלו על הפרשת בעל בית הבד, ויחזרו ויפרישו על חצי הפח של שמעון מלכתחילה.

אולם בדיעבד אם אין אפשרות להישאל על הפרשת בעל בית הבד, כגון: שהשמן ביד כהן או שאחד האנשים (שמעון או בעל בית הבד) אינם נמצאים, יש לסמוך על הספקות (לעיל ברור האפשרויות) ולהפריש על הטבל שבתרומת מעשר ומעשר ראשון ממקום אחר שחייב בודאי, ולא יתנו את המעשר ותרומת המעשר ללוי ולכהן.