|
הגותו של הרב קלונימוס שפירא מפיאסצנה -צידוק הדין - משמעות הייסורים והשבירה לשם תיקון העולם; -קידוש השם: מחאה - דו-שיח בין האדם והאלוהים, -"טענות" כלפי הקב"ה בלשון החסידות; -התעלות והתרוממות של האדם בעתות משבר. הרבי מפיאסצנה פוסל על הסף את הפרשנות שהגזרות באו על העם היהודי בגלל "הסתר פנים". מי שסובר כך דומה לאדם שבורח ממשפט, לאדם שמסלק את הקב"ה מההוויה. דרך זו מובילה למחשבה שהעם היהודי הופקר, ולא כן. חוט השדרה של "אש הקודש" הוא רעיון ההתעלות והתרוממות של האדם מעל פני כל המחזה שנתגלה לפניו: כל עוד האדם מסוגל להצטער נפשית, ולא רק על ייסורי הגוף כי אם גם על זה שייסורי הגוף מונעים ממנו מלעבוד את האלוהים ומלכסוף לתיקון עצמי וחברתי - יש תקווה. את הצער חייבים להפנות לגזרה שמאיימת על כלל העם: |
"אילו כל אחד נותן את לבו שלא על שגזלנו ולא על שעשינו רע לשום אדם אנו נרדפים, רק על שאנו ישראלים דבקים באלוהינו ובתורתו, יחד רוצים לכלות את הגוף ואת הנפש איש ישראלי, כי אז הייתה אמונתנו ואדיקותנו בו ובתורתו מתחזקת".
|
|
הנאציזם הכריז מלחמה על העם היהודי והמשמעות היא שהיהודי והקב"ה נמצאים יחד כלואים בחורבן הזה. העוינות של הנאציזם לעם היהודי איננה כי הזקן והתינוק התנגדו לדעותיו הפוליטיות או הפריעו לתכניותיו, לכן יש עוד משהו מעבר לסיבות ההיסטוריות. בניסיון הזה הגרוע מכל הוא להיכנע, לשכוח שיהודי הוא "בן מלך", ואין דרך אחרת להישרדות אלא להתעלות כדי לדחות את ההשפלה. כשם שאין להסביר את השואה כ"הסתר פנים", כך אין ליחס לגזרות של הנאציזם תגמול על חטאים, למרות שהוא מגנה את רפיון האמונה ואת הנטייה של הדור להיתפס לערכים ארציים ולמגמות של אנוכיות. אחד המוטיבים שמאפיינים את הדרשות של הרב הוא ההבנה שלא ניתן לעשות אידיאליזציה של כוח העמידה הרוחנית-דתית של רוב הציבור היהודי, ההתפכחות מהאשליה שבשעה זו אפשר לקיים אמונה שמעוגנת בחיי שמחה ואושר שהתורה מבטיחה להעניק להולכים בדרכיה, כי לא ניתן להכחיש את המציאות. הוא מבטא את צערו האישי |
ש"תלמידים אינם שואלים הלכה... שכל ראשי לחולי וכל לבב דווי וקשה ללמוד ולהתפלל כפי שצריכים. האמונה נחלשה וקיום המצוות דעך, נותר רק לייחל שהסבל תפסק, החיים ישובו לתיקונם הטבעי, ותחודש הברית בין העם והאלוהים".
|
|
המהלך ההיסטורי הנוכחי הוא נסיגה ופרדוקס של אמיתות האמונה. אולם אם בשנת 1942 הוא שולל את הדעה שייסורים כמו אלה לא היו לישראל, ושאין בהם סיבה שמצדיקה ערעור באמונה, הרי בשנת 1943 בהגהה שנרשמה לפרשיות הוא מקונן על הכיליון הטוטלי: |
"אין למי לייסר ולא לב לעורר אותו לעבודה ולתורה... וכ"ש לבכות על העתיד".
|
|
הדרשות לובשות אופי של לבטים ומאבקים והתמודדות להציל את האמונה של חסידיו מקריסה. הרבי משתף את חסידיו בספקות שלו: הניסיון שהעם עובר עולה בעליל על כוח עמידתו; הדין שהאלוהים חורץ על עמו כ"מאחר להושיע", חורץ גם את גורלו; כאשר המלחמה תסתיים כבר לא יהיה חלילה עבור מי לפעול, המציאות יכולה להבקיע את האמונה גם מלבו של המאמין. בימי אקציית הילדים של גיטו ורשה פורצת ועקת המכאוב והשבר מלב האדמו"ר: |
"ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות כאלו... ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים... הנהרגים והנשחטים רק בשביל שהם ישראל... ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו... ואין להבין והלא בטח לא אנו יחידים בתפילתנו כי בטח גם אבותינו... אינם נחים ולא שוקטים בצרותינו... בטח אין הם מתנחמים לאמור שבין כך ובין כך הכלל ישראל יישאר..."
|
|
האדמו"ר מתקשה למצוא אמת מנחמת לסבל הגדול. הדרשות של הרב מפיאסצנה הן בעלות משמעות, משמעות קיומית ולא השקפתית. כמנהיג אחראי לקהל חסידיו הוא מפנים את האירועים כמות שהם עם קהל השומעים. מחד גיסא, אין הדעת סובלת את העוול ואת הסבל, ומאידך גיסא, הקריאה הפנימית של האדם משחוקקת לאנרגיה שממנה ניתן לשאוב חיזוק להישרד. הפרט משתוקק לאלוהים, לגאולה, ל"התחדשות"; לתהליך של השתקמות נפשית, שנובע ומתחייב מעומק המצוקה. בעזרת ה"השתוקקות" יכול האדם להתמודד ולמצוא מענה למצבו. בשונה מההוגים הקודמים שהזכרנו, האדמו"ר חושף בשיחות עם חסידיו את הדיאלקטיקה של מציאות, של כלים שבורים, שלא ניתן להיאחז בהם כדי להינצל וכדי להציל, ובדרך החסידות הוא מבקש לפעול במאמץ עליון שלא להישבר ולדבוק באמונה שאין בלתה כדי להיבנות מחדש. ההרס של העולם והתיקון של העולם דרים בכפיפה אחת, |
"האיש מישראל בוחר בטוב".
|
|
|
|
מדרך הטבע התגובות והפרשנויות של הרבנים על האמונה מול החורבן נעגנו בהשקפת עולמם שכבר היו מגובשות וממוסדות לפנים. רוב ההוגים הדתיים-חרדים לא קיבלו את ההסבר הבלעדי של ענישה לגבי חומרתה החריגה של השואה. קו החשיבה של הרב וסרמן לא התפתח בהגותם של רבנים, שהשואה הייתה להם חוויה ממשית אישית. ולמרות סמכותו ההלכתית של הרב וסרמן על היהדות החרדית, הסוגיה הנידונה נלמדת "בבית יעקב" להלכה, אך. לא למעשה. באופן מוצהר נדחה ההיבט של שכר ועונש לגבי השואה. אם לנסח משפט מסכם שיאגד את התשובות השונות המשתקפות והמודגשות במקורות שמובאים בתכנית הלימודים, נמצא שהן אינן סותרות זו את זו, אולי משלימות זו את זו. הרעיון המרכזי הוא הניסיון. כאן אין לסבל פונקציה של חטאים, אבל אין לקבלו בפסיביות ובאדישות. צריך להילחם נגדו ובעקבות הסבל לבחון את המעשים, את העמדות, את ההתנהגות. יש לראות את הסבל במשמעות בונה את הפרט ואת הכלל. האדם נדרש דרישה קשה, לדבוק באמונה שהאלוהים הוא עם האדם, והכול נעשה מתוך הנהגה ותכלית. גם התביעה שהחורבן מחובר לגאולה גם היא קשה להבנה ולהשגה, שכן אין הדעה השלמה, אותה הידיעה שחובקת את האירועים לעתיד לבוא, נגלית לאדם בשעתו הקשה, ומכאן צידוק הדין. תכנית הלימודים |
"היסטוריה היא מקצוע שיש בו פרספקטיבה שלפיה משקיפים על העבר, ואנחנו לא יכולים לתת לעובדות לדבר בעד עצמן, כי הרי ראיית האירועים היא סלקטיבית וצריך לאזן את התמונה מפני התפיסות החד-צדדיות שהיכו שורשים בחברה הישראלית, וכידוע, שהערכות שונות מהקצה אל הקצה. כן צריך למלא את החסר ולהרחיב את המחקר ההיסטורי בלי להיגרר לתוך הטלת האשמה ותחום השיפוט וחריצת הדין על הקהילות היהודיות באירופה תחת הכיבוש הנאצי.
|
|
בסמינר "בית יעקב" כל התהליך של הוראת ההתמחות במסלול "שואת יהדות אירופה" הוטל על שיקול הדעת של המורות המעבירות את הנושא. הן מתכננות והן מלמדות. המורה בוחרת בהיבטים, במושגים, במסרים המתאימים "לבית יעקב"; המורה בוחרת את המקורות המידע שמהם ישאבו פרחי ההוראה את ידיעותיהם; המורה בוחרת בכלים ובשפות המתאימים להתוועדות עם המקורות לעיבוד התכנים ולהתנסות בחווית הלמידה: |
" ומעל לכול תהליך הלמידה מלווה בלהט עשייה, במאמץ להשמיע, ללמד, לעניין וכדומה. "יש בסמינר נכונות גבוהה ללמוד ורצון רב ללמד, השאלה הקרדינלית היא, איך להסביר את השואה בהקשר לאמונה ושואה, איך להסביר רציחתם של שישה מליון יהודים, גברים, נשים וילדים, אשר בוודאי לא חטאו ולא פשעו... התלמידות אצלנו לא שואלות, הכיצד נהרגו שישה מליון נפש ולא הגנו על עצמם; הן שואלות שאלות של השגחה אלוהית וגורל החיים של היהודים בידי הנאצים... ולמורה יש כאן שליחות קודש. בעבודה מאומצת היא צריכה להתלוות ולהיצמד לחינוכה ועיצובה של המורה המתמחה. התפקיד שלה הוא להיות מנגנון הבקרה הפנימי של החינוך בחברה החרדית, של ערכיה ותכניה. במידת הצורך היא מנגנון הבקרה של המחקר ההיסטורי הכללי שמכשיר את המורות לעתיד שיוכלו להפיק אף הן את הלקחים בעצמן. כל מדען בתחום מדעי החברה הינו בעל עמדה משלו וכן גם אנחנו. אנחנו מציעים ב'בית יעקב' את היסודות והקווים המנחים את עמדתינו".
|
|
בשנת תשנ"ו הורץ לראשונה בסמינר, בית יעקב "מסלול ניסיוני של לימודי היסטוריה בת זמננו" והתמחות בלימודי שואת יהדות אירופה. התכנית כללה את הנושאים הבאים: |
תיעוד השואה;
הצלה ומילוט בשואה; זכור ימות עולם: יחסים בינלאומיים במלחמה הקרה; תיאוריות בהיסטוריה האוניברסלית. |
|
אנו נתמקד כאן רק בתכנית הלימודים של "תיעוד השואה" ושל "הצלה ומילוט בשואה". התכנית "תיעוד בשואה" מתחלקת למערך של 16 יחידות לימוד, ומופעלת ברצף לאורך שנת לימודים שלמה. החומרים מוגשים לתלמידות בגיליונות מצולמים. המקורות כללו: טקסטים אינפורמטיביים - מפות, טבלאות, מסמכי ארכיון, עיתונות; טקסטים ספרותיים - קטעי יומן, הקדמות, מכתבים, שירים, ספרות שו"תים, ספרות רבנים מתקופת השואה; דפי עבודה מפעילים - משימות לסיורים בארכיונים, הנחיה לצפייה בסרטים, הנחיה לראיונות. היחידות נלמדו בצורה מגוונת ופעלתנית: ביקור במוסדות וארכיונים; צפייה בסרטים; הרצאות של עדים, היסטוריונים וארכיונאים; התנסות בראיונות אישיות. מטרות ההתמחות: תיעוד מהו?: הכרת התיעוד של השואה לסוגיו; הכרת אמצעי התיעוד והשימוש בהם; הכרת מקומות שמרכזים בהם חומרי תיעוד; הדרכה בגביית עדויות; התמקדות בתיעוד בנושא "הצלה ומילוט בתקופת השואה". מטרות-העל הן: -איסוף חומר בנושא "הצלה ומילוט בתקופת השואה": -יצירת תשתית של תיעוד בנושא, המיועד להקמת מכון מחקר ותיעוד. -המכון הוא מפעל שמטרתו ללקט ולהציל את שרידי העדויות. חובות התלמידה: -בחירה של נושא למחקר, -כתיבת מחקר המעבד חומר תיעודי, ספרותי והיסטוריוגרפי: -עריכת ראיון אישי, -והגשת תדפיס וחיבור מסכם. ראשי הפרקים לתכנית "הצלה ומילוט בשואה" הם אלה: עיון באפשרויות הצלה בוילנא, בסלובקיה, בהונגריה, בשוויץ, באנגליה, ובדנמרק; ארגונים בעולם החופשי - יחסם להצלה ופעולותיהם: יחס ההנהגה הציונית, הכנסייה והיהודים, הצלב האדום הבינלאומי, ועד ההצלה של הרבנים בארה"ב; הנהגה יהודית רשמית והנהגה חלופית - מילוט או מילכוד? יודנראט, פרטיזנים, תנועות נוער; פרשיות הצלה; הגישה היהודית לנושא הצלה; הרב מיכאל וייסמנדל; פרשת קסטנר; הצלה בראי ההלכה וכתבי חז"ל; גישות של גדולי ישראל בסוגיית הצלת תלמידי חכמים - מקורות היסטוריים. גבורת האמונה |
"כל עוד לומדים על חיי יום יום בגטאות ובמחנות ההשמדה, על מצעדי המוות, על הבריחה רק מתוך הטקסטים, הלימוד מנותק מכל חוויה אמוציונלית של הזדהות. אנחנו עדיין יכולים לתעד, זו שעת האפס, אנחנו בגבול הזמן שיכולים לגבות עדויות בגוף ראשון וללמוד ישירות מדבריהם של אלה שהיו שם. יש לוה חשיבות כפולה: למען ניצולי השואה שירגישו שיש מי שמתעניין בהם, בסיפורם, בגבורתם: ולמעננו, שיעבירו לנו את הסיפור ההיסטורי מדור לדור. בת מאמינה מבקשת לדעת על בני אמונה".
|
|
הלימוד, החקר של התעודות ושל הראיונות מעניקים לתלמידות אפשרות לבחינה ולהבנה עצמית. הם מציבים בפני התלמידות אתגר: הן ישאלו את עצמן, כיצד הן היו נוהגות באותן הנסיבות שבהן פעלו קורבנות השואה. הלימוד מוביל לנקיטת עמדה מתוך מעורבות אישית כלפי ערכי יסוד ושאלות מוסריות ופילוסופיות אודות הטוב והרע על פי תורת ישראל, התקווה והאמונה במציאות החיים. לימוד השואה הוא למעשה עיסוק ועיון מתמיד בשאלות יסוד מהותיות יהודיות דתיות קיומיות. ספרות השו"ת, הדרשות של הרבנים, תולדותיה של המנהיגות הרוחנית הדתית, של המוני "בני תורה", מסכת חיים של האישה, האם היהודיה, במשך תקופת השואה בגטאות ובמחנות מדגישים את התחום הייחודי השמור לקהילה של המאמינים, והיא ש"ד' אמות של ההלכה" לא איבדו מתוקפם המחייב ומכוחם הנצחי גם בשעת הדחק. והשורה התחתונה היא שהוכחה ההתייחסות של גדולי ישראל להופעתה של גרמניה הנאצית ולתופעת השואה. באויב הנאצי הצטיירה דמותו והתגלמותו הקיצונית של שונא ישראל מזרע עמלק, שביקש למחות את זכר עם ישראל והכל היו מאוחדים באמונה שסופו של. היטלר ליפול בחינת, |
"הגוי אשר יעבדו דן אנכי".
|
|
ואכן היהודי לא נשבר, נשאר מעוגן לאמונתו, והרוע בטל מהעולם.
האסופות הראשונות שיצאו לאור הוקדשו לביוגרפיות של רבנים ואדמו"רים שנספו בשואה. בהקדמה לאחד מחמשת הכרכים של "אלה אזכרה" כתב העורך: |
"לא צורך בלבד הוא זה אלא חובה קדושה המוטלת עלינו בני דור החורבן... הוקרה לקדושים, אלה שבחייהם היו למאורות בישראל... אנו בני הדור שהכיר ושגדל בהדרכתם, שומה עלינו להעביר לדורות הבאים את זכר כולם ואין לנו רשות להפסיק את המפעל... אם כי מצבת אבן לא נוכל להקים על קבריהם, יש לאל ידינו להעמיד להם מצבה רוחנית, מצבה זו תולדות חיי הקדושים".
|
|
במשך תקופה ארוכה התמטיקה של הספרות החרדית בנושא השואה התמקדה בקורותיהם ומסכת החיים של "בני תורה": |
"מוטב לי לתת זכות בכורה לנושא זה, המוקדש לבני תורה וזאת משום שהם היוו העילית של היהדות, נתנו דוגמה אישית מחנכת לכל ישראל הן במצוות שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו. הם הרועים הרוחניים... קבעו נורמות חיים בתקופת חורבן... הם הוכיחו לנו, בפועל ממש, איך מסוגל אדם גם ברגעים המחרידים ביותר לא לאבד צלם אלוקים, כיצד מסוגל יהודי ללכת לעקדה כקומה זקופה ובהתלהבות...".
|
|
המנהיגות הרוחנית הדתית פעלה בתנאים החריגים והפגינה דבקות לערכיה והורתה את נאמניה כיצד לנהוג כפרט וככלל. אם לפנים ייחסו הכתובים התנהגות דתית מופתית לרבנים ולאדמו"רים, בשנים האחרונות מבליטים אותה כנחלתה של קשת אנושית רחבה. העלאת התודעה בחשיבות התיעוד של הפרט, של האדם מן השורה, הוא תוצר מאוחר יותר והתממש שנים רבות לאחר שהוצע לראשונה. ההיסטוריון משה פראגר הניח את היסודות למפעל והיה התועמלן החלוץ במחנה החרדי על אודות ערכן של הביוגרפיות האישיות בפרט ועל חשיבותו של ארכיון בכלל. הוא הציג את המלאכה כציווי דתי. |
"מנין האישור לתיעוד, האם החברה זכאית לבקש מאנשים שחוו את השואה לפתוח את סגור לבם? " התשובה נסמכה לדיבור של חו"ל: "לכך נוצרתי", משמע מי שהיה בתוך גיא ההריגה ונמלט משם בחסדי אלוהים קבע לעצמו את העיקרון "לכך ניצלתי", להיות לפה ולעדות לאלה שנהרגו ואינם, לשאת את נטל השליחות בשם אלה שנעקרו מארצות החיים ולשמש להם כתובע, כמאשים, כזועק, "כמזכיר נשכחות כמרעיש עולמות במקום המיליונים שנאלמו דום ושקריאתם האחרונה 'אני מאמין' ממלאת את חלל היקום... ואין לתאר את חוויות השואה מבלי לצלול לתוך עמקי האופל".
|
|
רק כעשור האחרון נפרצו כל המניעות וכל ההסתייגויות לכל כיווני החקר והתיעוד. ורמים שונים בתוך החברה החרדית עמלים באיסוף דוקומנטציה, פתיחת ארכיונים, וניצולי שואה רבים, בפרט נשים, שוקדים בכתיבת זיכרונות המתארים את ביתם ואת משפחותיהם, את הקהילה שלהם ואורח הייה. כולם מאוחדים ברצון לעצב את הזיכרון הכולל של השואה בקרב עדתם באופן שכל המעמד מצד הציבור החרדי היה למעמד נורא של גבורה עילאית לשם קידוש שם שמים ברבים. הזיכרון שמתעצב בדיעבד הוא של עוצמת האמונה שאפיינה את הכלואים בגיטאות ובמחנות, והאצלה של תפקיד המנהיגות הרוחנית הדתית החרדית. לעתים רבות מיטשטשים הגבולות בין המחקר ההיסטורי לבין הז'אנרים הספרותיים האחרים וככולם ממעטים להתייחס, אם בכלל, לנואשות ששררה במחנות ההשמדה, לגילוי ההתמוטטות, לקריסת האמונה, קל וחומר שאינם עוסקים בהזנחת הדת הרבה שהייתה. החשיבות של התיעוד של החברה החרדית, כפי שנתפס אצל החוקרים והלומדים את נושא השואה, הוא במתן מידע שתרומתו תאזן את התיאור של החיים בתקופת השואה, נוכח הסכנה שכבר ממילא הכתה שורשים על ידי הספרות הציונית החילונית, שהמעיטה בחשיבותה של קידוש החיים, שלא הבליטה את הגורמים הדתיים בהיסטוריוגרפיה, ובמיוחד שעשתה עוול כאשר העדיפה את המאבק על מסגרת מדינית בארץ ישראל בשעה של הצלת חיים, שעת חירום של פיקוח נפש. מפירוט תכנית הלימודים של "תיעוד השואה" ו"הצלה ומילוט בתקופת השואה" אפשר להתרשם שרוב רובה של הביבליוגרפיה והחומרים מקורם מהספרות הדתית-חרדית. דרכה מבקשים לבטל את המוסכמות שהיהודים בגטאות ובמחנות חייבים היו לעשות משהו כדי להגן על כבודם וכבוד העם, וה"משהו הזה" נמדד כמונחים של עוצמה צבאית ושל כוח פיסי. ומאחר שלא עשו כן, נמצא כבודם מחולל: למרבה הפלא והצער והבושה דווקא בקדושים אלה דבק "תו" של כניעה, ניוון, וחוסר אומץ לב. רבים בארץ דימו אותם כ"אבק אדם"... כיצד נרקמה אגדה מרושעת ואווילית זו? האשמה העיקרית תלויה, לפי דעתי, בחלק גדול ממנהיגי היהודים בארץ ובתפוצות. אנשים אלה ניסו להרגיע את מצפונם והמציאו לעצמם תיאוריה כי בעצם היו קורבנות השואה בסך הכל אנשים מחוסרי כבוד עצמי שלא ידעו להגן על כבודם כיהודים, כפי שעשו ואת קומץ מורדים... גם הגלוריפיקציה המוגזמת, לפי דעתי, כאילו רצו לרמוז: |
"ראו נא מה ניתן היה לעשות אילו אתם כולכם הייתם בעלי תודעה של כבוד עצמי כמוהם".
|
| "הגבורה" בביטויה הרוחני לא קיבלה משמעות מלכתחילה, עקב המודעות ההיסטורית הסוציולוגית המוטעית בדבר הגבורה בביטוי כוחני. העמידה עם נשק של קומץ מורדים הציבה אותם בפנתאון הגבורה היהודית, וכנגדם קופחו עמידתם של כלל עם ישראל ונרמס כבודם של מייצגי המרי העיקש והעקבי על עקרונות וערכים יהודים, שבחירוף נפש לא נטשו את המערכה. הקריאה היא לצאת לטיהור שמם, |
"איך הם נלחמו לפי דרכם ויכולתם באויב הנאצי".
|
|
ואכן "גבורות האמונה" חולשת על כל המחקר ההיסטורי והיצירה הספרותית החרדית, שנוגעת לפרט ולכלל; היא נחלתה של המאמינים, היא חוצה מין וגיל, חובקת ילדים, צעירים וזקנים. כולם נטלו חלק בגבורה הזו; כי "גבורת האמונה" היא הזהות היהודית, דהיינו ההתנגדות האקטיבית בתחומי שמירת מסורת ישראל ומצוות. ערכו של מאבק לחינוך יהודי שדגלו בו גם חילונים וגם דתיים אינו פחות לחלוטין מן העמידה עם נשק ביד בגטאות. רעיון זה מתנגד לסמליות של הפסל של רפפורט המוצב ב"יד ושם". האנדרטה היא אחיות עיניים, שכן קומץ גיבורים אינם יכולים להטעות ולהטות את האמת ההיסטורית. ועוד, "גבורת האמונה" היא הזהות האנושית של המערכת החברתית בגמילות חסד ובגילויים של סולידריות, כאשר הכול מתנהל תחת מסגרת חיים של תופת, שתבעה מעשים נועזים בחיי יום יום. חרף ההשפלה והייאוש שמר היהודי על רצונו להיות אדם עם צלם אלוהים, והוא המאפיין של הגבורה היהודית. היהודים ביקשו תמיד לחיות חיים נעלים מהאויב האכזר, ואם לא הצליחו, העדיפו להקריב את חייהם. גבורת האמונה היא מעלה של "בן מלך", כדברי הרבי מפיאסצנה, ולכן היהודי בגטו יכול לברך את ברכת תפילת השחר |
"שלא עשני עבד", "... כי עיקר הברכה הזאת נתקנה שלא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש... יהודי ואפילו כשהוא נתון בשבי, יכול הוא לקיים את המצוות, ואם אינו מקיים מחמת אונס, הרי אונס רחמנא פטריה, אבל בתורת קיום-מצוות ישנו... לכן שפיר מברך הוא את הברכה הזאת אפילו כשהוא נתון במצור ובשבי".
|
|
המסר הוא של אפותיאוזה כלפי התנהגותה של היהדות החרדית כולה בתקופת השואה: "המאמין נותר מאמין". החברה החרדית מונצחת כמתעלה כולה בנכונותה להסתכן למען אידיאלים יהודים. בתוך ההקשר הזה נבחנות עדויות אחרות, עובדות ומסקנות של חוקרים והיסטוריונים ישראלים רבים, חלקן נדחות כמשבשות את האמת וחלקן ככוזבות מיסודן. הטחת האשמה הקולקטיבית של "הליכה כצאן לטבח", ביטוי ששימש ציר בתזה של הצלת הכבוד היהודי בתקופת השואה בהיסטוריוגרפיה הישראלית, לפחות עד מחצית שנות השבעים, הייתה למקור של התייחסות ביקורתית רדיקלית מטעם גורמים רבים בחברה החרדית. הביקורת הופנתה לממסד הציוני. הדימוי, שנלקח מהמקרא והמופיע בקינות כתיאור ציורי למצב אומלל של חוסר אונים, הושאל כביטוי של התנהגות של היהודים בגטאות, שהייתה נתונה, לפי גרסתם של הישראלים, לברירה אישית; הפכו אותו למושג גנאי המבטא יחס שלילי לאלה שלא נלחמו, והכול כדי לברוא מיתוס של מרי יהודי, דבר שעמד בסתירה לסיכויים. אשמה זו יסודה בתפיסה של שלילת הגולה של התנועה הציונית הסוציאליסטית, והתוצאה הייתה שהקרע הזה הצדיק מוסרית את איבוד הפרופורציה בין מאמצי ההצלה לבין הצבת המדינה בראש סולם הערכים. ההתפלמסות הזו של החברה החרדית נגד המנהיגות הציונית ואישים שפעלו בסמכותה, היא הנושא המרכזי בקורס "הצלה ומילוט בשואה" הנלמד בסמינר. סיכום ומסקנות לאחר שנפרצה התודעה והתרחבה ההתעניינות בקרב ציבור גדול לדעת "מה קרה שם" הייתה זו המערכת החינוכית, רשת "בית יעקב" שיזמה ודרשה למידה מעמיקה ואינטנסיבית בהגות הדתית הרבנית בשילוב ביצוע פרויקט של תיעוד זיכרונות אישיים של ניצולי השואה; מפני שעל החברה החרדית מוטלת החובה, המועלית לדרגה של מצווה, לחשוף את סיפורו של דור שלם, שנאבק יחד על חייו, חיים של גילוי אמונה. המערכת החינוכית ב"בית יעקב" נאלצה להתגבר על ההסתייגויות של חלק נכבד ממוריה הרוחניים, שסברו שלימוד נושא השואה הוא חלק אינטגרלי של קורות עם ישראל ואיננו פרק בפני עצמו, ש"חיפוש עיוני אינו מועיל" כדברי הרב הוטנר, ולא זו הדרך שהעם היהודי העביר את מורשתו מדור לדור, ולא הידיעה קבעה את הזיכרון הקולקטיבי של העם. בתכנית הלימודים שעובדה מודגש במיוחד הפן הרעיוני המתעניין להבין את המציאות ההיסטורית, גישה לימודית שיש לה חשיבות עצמאית ואינה מבטאת את השתקפות המציאות לבד. היא גואלת את הניתוח ההיסטורי מהסיבתיות הטבעית המחוסרת משמעות, שכן המשמעות הרעיונית נולדת מתוך המכניקה הפנימית של חיי הרוח של הלומד, נוצרת באווירה שבו הוא חי, והיא פרי חינוך והשקפת עולם של הפרט ושל החברה. תכנית הלימודים של הסמינר מתבסס על מסגרת אפריורית, שבעזרתה מבקשים לפרש את האירועים ההיסטוריים. מטבע הדברים הבחירה היא סלקטיבית וסובייקטיבית, והיא נאבקת שלא ישמשו הסובייקטיביות והאובייקטיביות בערבוביה. ההערכה מושפעת באופן מכריע מהשקפת העולם של הקהל הלומד והחוקר, היוצר קשר של הזדהות עם הנושא הנחקר. ועוד, בהוראת השואה מערבבים את ההבנה ההיסטורית עם פעילות של הערכה ושיפוט מוסרי; יש חיבור ועירוב בין העובדות ובין הערכים. הגישה הדידקטית מודרכת על ידי ההשקפה החובקת עולם המתייחסת לשאלה מהו טוב, מהו צודק, מה ראוי בחיים, מהי שאיפת החזון החברתי לעתיד. התכנית רואה בחיוב את הפוטנציאל החינוכי הטמון בסוגיות שונות בנושא השואה, הן מזמינות את הלומד לליבון ערכים ולשיפוט ההכרעות ההיסטוריות הנושאות אופי מוסרי. מהו אם כן המסר המרכזי על השואה שהחברה החרדית מבקשת להנחיל לדור ההמשך שלה? הדרישה היא להתבונן בשואה על פי שלוש שאלות עיקריות: (א) איך התנהגו היהודים בשואה, מה ניתן ללמוד מעמידתם של היהודים שנכלאו תחת השלטון הנאצי והיו שבויים לאימת הגזרות; איך התנהג העולם היהודי בעולם החופשי שמחובתו היה להושיט עזרה והצלה? (ב) איך הנהיג הקב"ה את עולמו בתקופת השואה - לא ניתן לברוח ולהתעלם מהשאלות הקשות, מן המצוקה של האדם המאמין מול פני הניסיון המר, וחייבים לגעת במערכת היחסים שבין האדם והאלוהים. (ג) מה יעשה האדם שניצל? חיפוש משמעות להישרדות לאחר השואה. להלן אנסה לסכם את המסקנות העולות מתכנית הלימודים שהתגבשה בסמינר "בית יעקב". (1) החשיבה הדתית החולשת על כל התכנית מצביעה על כיוונים של ניתוח של משמעות השואה בהקשר המצטמצם בתולדות ישראל בין העמים. אין הקשר היסטורי רחב בין שואה לבין המשטרים הטוטליטריים והאידיאולוגיות שלהם; בין השואה לבין גורמים כגון טכנולוגיה, ביורוקרטיה, השמדת עם וכדומה. אין חוקרים את השואה על רקע תהליכים היסטוריים, סיבות, מניעים ושיקולים. לשואה יש משמעות מוגדרת בהקשר היסטורי יהודי מורכב ומתמשך, על רקע שקיעת החיים היהודיים במרכזים של מורח ומערב אירופה שנגרמו מחמת ההתבוללות המהירה מזה, והשנאה ליהודים מזה, והגדרות סותרות לפתרון העם היהודי בגולה. (2) התכנית מפתחת דרגה גבוהה של הזדהות עם קורבנות השואה. רגש של שייכות ומחויבות למורשת היהודית, שהם סימלו בחייהם ובמותם, ואין להמירה בתרבות חדשה. היא יוצרת מצבים של מגע אמוציונאלי חזק עם חומרים דוממים, שמהם "זועק דמם של הנספים". הדימוי החיובי של הקולקטיב היהודי הדתי-חרדי מעניק תחושה של גאות יחידה. הייתה השפעה למורשת היהודית על התנהגות האדם. גורלם של הניצולים יכול היה להיות כגורלם של המומתים, ומכאן שצריך לקדש את החיים למענם, ולהוכיח כיצד צריך להתקיים הקיום המדיני-היהודי. הכללה זו מכבידה לא מעט על שיפוטן העצמי של התלמידות, ולמרות שמטפחים אצלן חשיבה של הבחנה בין השערות לעובדות וכדומה, הביקורת ההיסטורית שלהן נחלשת, ונוצר חיבור נפשי חינוכי הרצוי לדמויות אידיאליות שהחברה החרדית מעונינת בהן. (3) התכנית מטפחת את ההזדהות עם ניצולי השואה. משמעות הישרדותם מעוגנת באופנים שהם חיו לפני השואה והתמודדו עם ניסיון השואה. מוטל עליהם מעמד אחראי כלפי סביבתם, בחזקת שרידים הנושאים בחובת מצוות "והגדת לבנך". העדויות הנמסרות התחזקו בינתיים, תוך חיווי של המציאות החברתית של המגור החרדי היום: קהילה המעניקה לחבריה אורח חיים משפחתי וקהילתי יציב, ערכים ואמונה, שעה שהיא מצביעה על החברה הישראלית כשוקעת בערכים אינדיבידואליסטים, מימוש עצמי, ופיחות של רצון לפעול למען הכלל. (4) התכנית מקדישה תשומת לב רבה לכתבים הרבניים ולדרשות שנאמרו בטרם שואה, במהלכה ולאחר השואה. המאמרים מגבשים את הרעיונות שהחברה החרדית אמונה עליהם: השואה בכל זוועותיה, בממדים ובאופנים שאין להם תקדים, איננה שונה עקרונית מאסונות אחרים, שפקדו את העם בעבר, איננה מציגה בפני קהל המאמינים בעיות ודילמות דתיות חדשות, שתורת ישראל לא התמודדה איתן, ולא השיבה עליהן בכמה דרכים. התורה ודברי חז"ל מכילים אירועים ודמויות מופת, וכל מה שמתחולל אינו אלא השתקפות שלה, ובדרכי ההשגחה אין הבדל בין עבר והווה של העם. הגורל של עם ישראל איננו זמן היסטורי תלוש, והוא מחובר ל"ימות עולם" וההשגחה מעורבת ושולטת בה. אין שום סיבה לתמורות או למהפך רעיוני. (5) לא לנו להחליט על מה ולמה בא האסון הנורא הזה. אין לקבוע שיש כאן עונש על חטאים, כי דרכי אלוהים נסתרות מפני האדם. יש צידוק הדין, כי אלוהים הוא המקור של האדם המאמין והוא המקור של הרע והטוב. נבצר מהאדם לפענח את החורבן, וקשה במיוחד כאשר הדור שלו הוא בעל הניסיון; אך הקושי נובע מאי יכולתו של האדם לצפות על הדעת השלמה. העם היהודי למוד אסונות, וההתעסקות בתדהמה של האסון החריג הזה לא תועיל; הנאצים ביקשו להביא חורבן רוחני ותוכני של היהודים ושל היהדות, ועלינו לפעול לבניין ולחיזוק הכוחות הרוחניים. כך צריך להבין את החורבן, כדי לדעת מה להשיב, וכיצד לפעול כדי להוביל לבניית חיים של גאולה. לקלגסים הנאצים שיחקה השעה, אבל העם היהודי עמד וביטל את התכנית שלהם בעוצמת האמונה בנצח. המסר של השואה לדורות הבאים הוא העלאת הכרח קיומי של הביצור של הכוח הרוחני המוסרי של העם. מימושה של תכנית זו תלויה בפעילות היהודית. גורלו של עם ישראל לא תלוי במניפולציות של המדינות וממשלותיהם, והוא גם לא מושתת על רווחה במדינה עצמאית ככל העמים. גם אם עובדתית המדינה קמה, ואין להכחיש את חשיבותה לקהילה היהודית העולמית בכלל, ולקהילה היהודית שהתקבץ בה, אין זה הפתרון ל"עשיו שונא את יעקב". האקטיביזם היהודי איננו שלם כל עוד לא יאמצו את המהות של העם היהודי: "הבחירה" ו"הייעוד". (6) השואה איננה מרכיב בזהות של היהודי, אבל השואה מאשררת את זהותו הנבדלת של העם היהודי. מעבר לכל הטענות הרציונליות ולכל הפרשנויות והגילויים, שהמחקרים טורחים להציג באופן עיוני או מחופשים ביסוס פילוסופי, השואה הוכיחה את עובדת ייחודו של עם ישראל בין כל העמים. ההשקפה הדתית מתנהלת במישור מטה-היסטורי, היא מבקשת להסתכל מאחורי הקלעים של הגלוי ובהקשר של התנהגותו של עם ישראל ומנהיגיו. עם ישראל אינו משתמש בכלים היסטוריים מן הסוג המקובל על המדע, ולכן יש אירועים היסטוריים, שייתכן שהם אינם מרכזיים, אך בהיבט הדתי הם בעלי משמעות עקב סמליותם והשפעתם על ההיסטוריה. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
