תוכן המאמר:
קורות מחנה אושוויץ-בירקאנו רקע ביוגרפי של העדויות זמן ההלם זמן הגעגועים למשפחה זמן הפחד: ההתחברות-היחד זמן ההסתגלות - הגוף, הרעב והאוכל זמן שעמום ואדישות זמן נשים צעירות זמן האמונה מסקנות תקציר: חיסול יהדות הונגריה החל ב- 1944. עד אז חיו היהודים בבטחה והאמינו ששלטונות המדינה יגנו עליהם. מידע הגיע על המאורעות, אך היהודים העדיפו שלא להתייחס ברצינות לסיפורים. לכך תרמו גם אנשי המועצה היהודית בבודפשט. הקליטה וההשמדה של יהדות הונגריה חייבה הכנות נרחבות. במאמר תיאור עדותן של נשים שהיו אסירות באושוויץ ובבירקנאו. מילות מפתח: אמונה, קיום מצוות, גטו, מחנה השמדה, מחנה ריכוז, סלקציה, זונדר-קומנדו, פתרון סופי, צעדת המוות. |
כשהגענו, היהודים שעבדו שם פתחו את הקרונות ואמרו לנו למהר ולרדת ולהשאיר את החבילות. הם דיברו יידיש היו מהם שהצליחו להתקרב אלינו ואמרו שנמסור את הילדים להורים המבוגרים. אבל רבים סירבו וגם אחותי אמרה שהיא לא תמסור את הילדה. הגברים הוצאו מיד. כך הפרידו מיד בינינו ובין אבא. אני, אמי ואחותי עם בתה הלכנו בקבוצה. את הסלקציה עשה מנגלה.
הוא נראה כשעברתי עם אמי ואחותי. סימן לי בידו שאגש אליו, ושאל בגרמנית בת כמה אני. אמרתי את גילי. הוא תפס אותי וזרק אותי ימינה. הצעירים מן הכפר שלי כבר התקדמו ואני הספקתי לשמוע את צעקת אמי: "רוצי מהר שלא תישארי לבד! אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה. לא ראיתי אותה עוד, - לא אותה ולא מישהו אחר מבני המשפחה (אסתר שטיימץ).
התחלנו ללכת, הייתה אימא וארבע אחיות. אני מאוד דומה לאימא שלי... ואנחנו התחלנו ללכת עם אימא ועם אחותי. מנגלה שלח גרמני מיוחד לקחת אותי מאימא שלי. אני לא רציתי ללכת... אני בכיתי שאני רוצה את אימא שלי. ואימא שלי: "לאן אתם לוקחים את הבת שלי?" אז הגרמני תפס אותי ונתן לי זבענג... הגעתי לאחיות שלי (שעברו זה מכבר לצד ימין) והן צעקו עלי: "למה את באת אלינו? מי צריך אותך? את תעשי לנו רק צרות. תלכי לאימא שלנו". (האחיות בנות 21,18 ואני בת 14) (רחל שניר).
הייתי בת 14, מופנמת, סגורה, פתאום העולם נפתח לפני... הגעתי לאושוויץ ואני רואה כאן כולם משוגעים... ואימא משכה אותי, אנחנו הולכים הולכים ופתאום אפילו שלום אני לא יכולה להגיד לאמא. היא כבר הייתה בצד אחר, אותי אחותי מושכת... אמרו שאנחנו ניפגש... אני תמיד הלכתי אחורה, חשבתי שלא יבוא תורי (להתפשט, לגזור שערות, להשאיר את הנעליים)... אבל בסופו של דבר גם תורי הגיע. אז אחותי צעקה עלי שאני נשארת אחורנית, בואי מהר ונהיה ביחד (חנה דויטש).
הרכבת עצרה וכל אחד חיפש את המשפחה שלו. אי אפשר לתאר את זה, כשאני נזכרת בא לי לבכות. הפחד של כל אחד שנשאר בחיים, כי היו כמה אנשים שנפטרו בדרך וגם תינוקות. כשהגענו שמחנו שכבר נצא מהגיהנום הזה. ירדנו וראינו בחורים צעירים עם תלבושות פסים. הם רצו פה ורצו שם. פה דיברו יידיש ושם פולנית. יידיש לא ידענו. הסתדרנו בשורות יפה, שכולנו נהיה ביחד. אימא הייתה כל-כך לבנה, הייתה לה שמלה שחורה עם תות. כשאני אוכלת תות אני רואה את אימא שלי תמיד. אנחנו היינו תאומות. הצעירים הפולנים רצו להציל עד כמה שאפשר. שמענו שצועקים: "איפה יש צווילינגים - תאומים?" חיפשו תאומות. אימא הסתכלה עלינו ותפסה אותנו עוד יותר חזק (לאה פוירשטיין).
היא הצמידה אותנו לגופה ובדרך היא שאלה ביידיש: מה? למה? אמרו לה: "להם יהיה טוב". היא אמרה לנו: "אני אתכן לא אתן. אתן תבואנה אתי". כמו אימא טובה רצתה אותנו אתה. הלכנו, התקדמנו והגענו לאחד, מרשים, באמצע עמד ד"ר מנגלה - גבוה, בחור יפה, נגיד מרשים. הכה במגלב שהיה ביד שלו. הלכנו ואפשר להגיד שהסתובבנו לצד שמאל. הלכנו צעד אחד או שני צעדים. אימא החליטה, שהיא מוסרת אותנו. היא הסתובבה בחזרה ומסרה אותנו לד"ר מנגלה. הפרידה הייתה מאוד קשה בשבילנו. אפשר להגיד, שנכנסנו להיסטריקה - צעקנו ובכינו אחריה. אימא עשתה לנו עם היד שלה וצעקה: "אל תבכו, אתן עוד תבואנה אחרינו. עד היום הזה זה מצלצל באוזנינו - המילים האחרונות שלה (חדוה כץ)
העמיסו ילד בידי אמהות - אף ילדים לא שלהם שיהיו בחבורה של ילדים קטנים. אחות שלי ביקשה לעזור לאימא, שמא לא תוכל להסתדר, גם היא לקחה ילד והצטרפה למוות, נמחקה המשפחה (ברטה פון)
באותו רגע לא ידעתי לאן הם ולאן אני (ליבסקינד אביבה).העדויות מנציחות קולות של מאבק ולאו דווקא של פרידה. דאגה לזקנים, הגנה לתינוקות ולאחים צעירים, זרועות שנשלחו לכל עבר לאחוז או להיאחז במשהו. כנגדם בלטו הזרקורים, הכלבים, הקריאות ביידיש ובפולנית של אנשים הלבושים בבגדי פסים, המבקשים למסור תינוקות למבוגרים, לעזוב את המטענים.
"צעקו לנו: תשלחו לנו לחם, אנחנו רעבים. אל תאמינו להם, אתם תהיו כמונו באותם הבגדים ובאותן הקרחות" (רחל שניר).ומן הצד השני נשמעו צעקות בגרמנית של לובשי צבא המריצים, הדוחפים, המפרידים וקורעים תינוקות מזרועות אמותיהם שעה שהן נאבקות ומבקשות להיצמד אליהם, ונרצחים באכזריות במקום. נוכחותו של יוסף מנגלה שבהינף-יד חרץ גורלות לחיים ולמוות, מוזכר ברוב רובן של העדויות.
צריפים עם בחורים צוחקים ואומרים לנו להתפשט ולא כל-כך רצינו, איך יכולנו לפני הגברים. הם צחקו ודחפו אותנו ושמה גם הורידו לנו את השערות... ואחרי שכבר היינו ערומות, וזה היה משהו... שברו אותנו וממש לא זכרתי פתאום כלום. לא זכרתי שהייתי פעם בבית, כלום. הייתי יחפה ובלי בגד ובלי שערות. היו בינינו כמה נשים שהתחילו לצחוק כשהכירו אחד את השני וראו. ואני הייתי לבד. זרקו לי איזה בגד, איזו חצאית כחול כהה גדולה שהגיעה לי עד הצוואר וסגרתי אותה מתחת בית-השחי, ואיזו חולצה וקיבלתי נעלי-עץ... אבל לא היה לי מושג איפה אני. הייתי לגמרי בלי אנשים שהכרתי ויצאנו משם (נעמי אמסל).
הורו לנו להתפשט... נכנסנו לשם ואז מאוד השתוללנו. היה לנו מאוד לא נעים כי היו שם גברים. אבל מה, לא הייתה ברירה עשינו מה שאמרו לנו. נכנסו לחדר אחד שם הורידו לנו את השערות... אני זוכרת איזו שמלה קיבלתי. מה נתנו לא ראו אם זה קטן או גדול או ארוך... אבל ההרגשה הזאת כשהורידו לנו את השערות, זה היה משהו נורא. קשה לתאר את ההרגשה הזאת. אבל הצטרכנו לעשות כי כל הזמן צעקו עלינו ומי שלא היה מספיק מהיר אפילו הרביצו לו. אז כל אחת רצה (רות נצר)
אולם גדול, כמובן שהיו צעקות. אני לא זוכרת אם פולנית או גרמנית, שפה לא ידועה לי. אז מישהו אמר שצריך להתפשט. כמובן התפשטתי כמו כולן ואז גזזו את השערות, ואם בכיתי או לא, אני באמת לא יודעת. הכניסו אותנו למקלחות ונתנו לנו איזה בגד, ויצאנו (אסתר אונגר).
הצעדה בעירום נוכח עיניהם הבולשות של הגרמנים, שהייתה חייבת להיעשות בזקיפה קומה, היוותה עבור הנערות היהודיות חילול הגוף והשפלה נפשית כאחת. חוויות מהסוג הזה עתידות לחזור על עצמן במרחצאות ובסלקציות, והגוף המעורטל נמסר כ"קניין לאחרים".
באושוויץ הצטרכנו להתפשט. עמדו שם צעירים, אנשי אס-אס, צחוק מפה וצחוק משם. אנחנו היינו בנות צעירות, אבל היו שם בנות יפות וכולנו היינו עירומות - בישיבה, ובעמידה. אנחנו לא ידענו בשביל מה הם צריכים לצלם אותנו. התביישנו. עמדו בחורים, לא אחד ולא שניים, אלא שמונה בחורים. כל אחד נתן פקודות איך לעמוד (לאה פוירשטיין).
המראה שלהן, גזוזות שיער ובלבוש סחבות, הגבירה את תחושת המבוכה באשר למינן הנשי. המין נמחק והגיל טושטש: "ומשם יצאנו וראינו איזה דבר מוזר: אנשים מגולחים, לא הכרנו האחד את השני" (לאה לנדסמן).
"בסיר השתקפו לי הפנים, אז הזדעזתי. מגולחת ובכלל כל המראה" (אביבה ליבסקינד).
"בפעם הראשונה הסתכלתי על עצמי בראי. ראיתי שמסתכל עלי איזה ילד שמאוד דומה לאבא שלי" (אסתר אונגר).
"החלון היה צבוע מצדו האחד וראיתי בו את בבואתי. שכחתי לגמרי שקיים ראי בעולם והנה חשבתי שאני רואה את אחי וצעקתי: אחי אליעזר נמצא בפנים. בין רגע המראה נעלם כי כבר עברנו את החלון ועל ראשי נחתה מהלומה מפני שלא התנהגתי כשורה. מניין לי לדעת כיצד אני נראית עם ראש גזוז ושבצורתי זו אני כל-כך דומה לאחי?"
הכל נעשה בכפייה ובמהירות. לא היו שאלות, ואם היו, לא הייתה להן תשובה; ואם היו תשובות הן לא נקלטו. הפחד וחוסר האונים כבש את הכול: "כי מה ניתן להבין מאמירה פולנית: 'נכנסתם בדלת, תצאו בארובה! ' (רחל שניר).
"הרגשתי פחד. היה בי פחד נוראי. ועד שסוף כל סוף יצאנו עם הבגד וקר, היה לנו קר מאוד ופחד. לאן אנחנו? שאלנו איפה המשפחה, איפה היתר?... היינו צריכים למהר, לעשות את הכל לצאת" (רות נצר).
"צריפים צפופים... האנשים המשונים האלו התחילו לדבר, התחילו לספר איפה אנחנו, התחילו לצחוק. אנחנו חשבנו שאנחנו עובדים כאן ועוד האמנו, והם צחקו: אתם כאן ואתם חושבים שאתם חיים - אבל כל יום עושים לכם סלקציות, קוראים לזה, בדיקות. אף פעם אתם לא יודעים מתי אתם הולכים לצד השני, ואי אפשר היה לקלוט את זה. חשבנו שהם עדיין משקרים" (לאה לנדסמן).
הפרידה מהמשפחה, הרעב שנשתכח לזמן מה ופתאום החל שוב להציק, הקור והמתח הנפשי רופפו את כל הכוחות, עד להתעלפויות, כאשר ברקע "התזמורת טמטמה אותנו בדרך לבלוק" (אסתר אונגר, חיה קלה).
"היינו מאוד-מאוד במצב רוח ירוד והגעגועים היו מאוד גדולים. בינתיים עברו יום, יומיים, שלושה. היה מאוד קשה לקבל את פרוסת הלחם וכוס אוכל חם. גם לזה לא היו מוכנים - להכניס לפה שום אוכל מרוב געגועים. הייתה אחראית, בלוקאלטסטה, פולניה, נשמה טובה. היא השתדלה לשחק את התפקיד של אימא וניסתה להשפיע עלינו שנתחיל לאכול. העיניים שלנו היו כבר אדומות ונפוחות. החליטה מה שהחליטה והוציאה אותנו מהצריף והעמידה אותנו על-יד השער. היא הראתה עם היד: 'אתן רואות את הארובה הזאת ואת העשן מהארובה? שם שרפו את ההורים..." (חדוה כץ).
"הסתכלנו זו על וו ושאלנו אישה את חברתה: מתי ניפגש עם ההורים, עם האחים, עם האחיות. כאשר שמעו אותנו התחילו לצעוק: 'אתן רואות את העשן שם? ההורים שלכם נמצאים שם! ' אז התחלנו לראשונה לתפוס מה קורה" (אסתר שטיימץ).האם ההלם פג והן קלטו והבינו את מה שאמרו להן? ברוב העדויות מודגשת הגישה המכחישה, הן סירבו להכיר בעובדות והעלימו את המציאות:
"לא הסבל הוא שהעסיק אותי, כי אם אובדן המשפחה... לא האמנו שאת היקרים שלנו הרגו ושרפו... אף על פי שבאמת ראינו כל הזמן את הלהבות של הקרמטוריום" (אסתר אונגר).
"הייתה לנו תקווה כל הזמן שנשתחרר ואולי להורים זה לא קרה" (חיה קלה).
"היהודיות שהביאו לנו את האוכל למרפאה תמיד ראו אותנו וניסו להסביר לנו. תמיד שאלו: 'בת כמה הייתה אימא? ' רצו לקשור את הגיל. אם היא הלכה עם ילדים קטנים או שהיא הלכה לבד, אז יש לנו סיכויים שלקחו אותה למחנה עבודה, אבל אם היא הלכה עם הילדים, או אין לנו שום סיכויים. אבל תמיד האמנו ורצינו להאמין ולא רצינו לחשוב על הרע. האמנו, שאולי לקחו ממנה את הילדים ויש תקווה וכדאי לחפש... תמיד הייתה לנו איזו תקווה שנתנה לנו קצת כוח, שאולי ניפגש עם המשפחה" (חדוה כץ).הנחישות והרצון לפגוש בהורים הביאו אותן לידי מעשה, למרות הסכנות שבדבר ובכלל זה עונש מוות. זה טיפח אצלן תחושה של עצמיות ותחושה של כוח החלטה. הן הרבו בשוטטות ליד גדרות התיל, התנדבו לעבודות שהיו קשורות בניידות בין המחנות השונים, בתקווה לגבות מידע או לזכות למפגש המיוחל:
"כל המטרה שלי לפגוש את ההורים... אני הצבעתי, אני התנדבתי להביא מים, לסחוב את הסירים מהמטבח (שייסקומנדו) למקום החלוקה. אני השתדלתי תמיד לקחת עלי את כל העבודות וככה הכרתי מקומות איפה שאנשים התחלפו, שבאו ממחנה אחו... רציתי למצוא את ההורים, הייתי בטוחה שהם בחיים... היה לי קשר עם אנשים שהעבירו את הסירים ושלחתי אתם פתקה... כך עשיתי במשך כל הזמן, רצתי אפילו כשהייתי חולה... זו הייתה משימת חיי".מרים וולברג הצליחה למצוא את אביה ונפגשה אתו במשך כחודשיים עד פרוץ המרד של הזונדרקומנדו בקרמטוריום, בשבת שובה (7.10.44). הוא נהרג במרד, ואת היום הזה היא קבעה כיום ה"יארצייט", וכך היא מספרת:
"באחד הבקרים פגשנו לא רחוק מהקרמטוריום קבוצה של 17 גברים, הם היו שחומים ואמרו שהם עובדים במשרפות בקרמטוריום. הבחנתי ביניהם כמישהו מהסביבה שלי והחלטתי שאפנה אליו למחרת - אולי הוא ידע מה קרה לאבא... למחרת כשצעדנו בבוקר שמעתי מישהו קורא אלי מגג של אחד הצריפים. שמעתי את שמי 'מרים'! זה היה אבא. אבן נזרקה בעבורי, ואחת הבנות תפסה אותה והעבירה אותה אלי.
באותו יום קיבלתי את הפתק הראשון מאבא. במשך כשלושה שבועות בשעת צעדת הבוקר ראיתי את אבא, ואם לא ראיתי קיבלתי באמצעות אקרמן חתיכת לחם או פתק. בכולם חזר שוב ושוב המסר: מרים תהיי חזקה, את חייבת להישאר בחיים, צריך להישאר זכר! צריך להישאר זכר! לא ידעתי אם התכוון זכר למשפחה או זכר לעם היהודי. באחד הפתקים התבטא: 'זה מלמעלה יש לו חשבון גדול אתנו, ומי אנחנו שנוכל להתווכח אתו'... בפתקים האחרונים כתב שהוא יוצא לטרנספורט וכי לא אדאג לו, ושוב חזר: 'יש לי בקשה גדולה אליך: את היית תמיד חזקה, את חייבת להחזיק מעמד. את חייבת להישאר בחיים. כל המשפחה הגיעה, הם במנוחה'. לא הבנתי מה הייתה כוונתו 'את צריכה להישאר בחיים'. הצוואה שלו הייתה בשבילי הציווי לחיים. עד שפגשתי אותו הייתי אדישה".
"כבר הייתי לבד, כבר לא ראיתי את אמי, את אחי, וכבר הלכתי עם בנות שאף פעם לא ראיתי... ואיזו בחורה אומרת: 'בואי איתי גם אני נשארתי לבד' (נעמי אמסל).
"באותו רגע לא ידעתי לאן הם ולאן אני. רציתי ללכת אתם אבל לא נתנו לי [המשפחה]... ומאז אני לבד. הצטרפתי לכל קבוצה" (אביבה ליבסקינד).
"הייתה שם חברה שלי מהכפר שהייתה הרבה יותר מבוגרת ממני, ומצאתי את עצמי על-ידה" (אסתר אונגר).עם חלוף הימים הראשונים, החלו להתגבש במחנה משפחות קטנות של שניים מעיר ואחת ממשפחה. נוצרו זוגות, שלישיות או חמישיות, בדרך כלל אחיות, בנות דודות וחברות ילדות:
"שמרנו להיות ביחד, לקבל מספרים אחת אחרי השנייה. לכולנו מתחיל ב-F ומספרים רצופים, כדי שבשעת היציאה לעבודה או בסלקציה, להישאר ביחד... עשו מן סלקציה, העניין הוא כזה בינינו, בין החמישה, הכוונה, קודם הולכת הבת דודה, שהיא קבועה ואין בעיות, אחר כך הולכת אני ואחותי והשכנה... אנחנו עוד לא ידענו שיש חשיבות לצד שמאל או צד ימין. העיקרון הוא שלא ניפרד" (חנה דויטש).
"עם חברה נוספת יכולנו להיות קצת ביחד, היא עבדה במטבח באותו זמן והיא הרבה עורה לי כשהביאה לי פה ושם איזו פרוסת לחם שזה היה מאוד משמעותי באותם הימים... ובסלקציה פתאום הגיע תורי... כבר ראיתי שהחברות שלי הלכו ואיכשהו התחלפתי והלכתי אליהן... והשכנה שלי אמרה להן שישמרו עלי כי הן היו בנות יותר מבוגרות ואז היינו ביחד כל הזמן" (רות נצר)."להיות ביחד", הוא מושג שמהווה ציר מרכזי ומחבר את כל התיאורים האישיים של האסירות הצעירות. הוא מחבר את האירועים הפרטיים שלהן מיום הגיען למחנה ועד היום של הסלקציה האחרונה לקראת עזיבתו, והוא מעיד שהיחסים הבינאישיים הממושכים הושתתו על מודעות לגורל המשותף של הכלל. בדיעבד התברר, שזה היה מצב אידיאלי, הייתה כאן כדאיות ותועלתיות הדדית. כאמור, בשגרת החיים של אושוויץ שררה אימה ולא הייתה ציפייה לחסד ולסולידריות. ולכן תופעות של מחוות שמישהי תדאג לפירורי לחם כתוספת, עזרה בדרגש נוח יותר.
השגה של "סיר ואולר - עולם ומלואו" (אסתר אונגר),וכל עזרה בעלת אופי סמלי ביותר נחשבה כתרומה לרצון שלהן לתפקד. לזכות בעזרה מאחרים גרם גם לתת את הדעת על אחרים, והעיקר תרומה מכרעת ליכולת שלהן במאבק ההישרדות.
"הודות לאחותי אני פה. כאשר השיגה משהו התחלקה אתי, האחות הגדולה דאגה לאוכל. הייתה ממתינה לטרנספורטים כדי לבקש אוכל" (ברטה פון).
"אחותי תמיד משכה אותי, בזכותה אני פה! ארבע שנים מבוגרת ממני, תקופה ארוכה בלי אבא בבית, אימא נותרה עם 6 ילדים, היא הייתה יד ימין, המרכזת... יש שמועה שמפרידים בנות עד גיל 17 לבלוק טוב יותר, אחותי לא נותנת לי שאני אעזוב אותה, בספירה שמו אותי תמיד באמצע, שלא יראו שאני בולטת הייתה עלי השגחה עליונה בשם אחותי" (חנה דויטש).
"כבר לא היה לי כוח, אבל אחותי סחבה אותי. יום אחד הרגישה כמוני, וכך סחבנו אחת את השנייה... תפסתי אותה והיא תפסה אותי... היא בכתה כל הזמן שאנחנו מוכרחות להגיע הביתה, קודם כל היו לנו אחים קטנים, הייתה מחשבה כזאת שאנחנו צריכות לגדל את האחים הקטנים... כיום קשה לי לקבוע איך נשארנו בחיים. לפי הרגשתי, אילולא היינו יחד, תומכות זו בזו... מעודדות זו את זו, לא היינו נשארות בין החיים" (שושנה עופר).
"כולנו עמדנו בשורה. ראו אותנו, שאנחנו ילדות ואמרו לנו היותר מבוגרות: 'אתן לוקחות על עצמכן [סיכון] ואתן מסכימות לבוא בשלג? בקור'? אמרנו שאנחנו מפחדות להישאר, כי ישרפו את המחנה ואנחנו רוצות להגיע הביתה. גם דיברנו על זה... אנחנו התעקשנו ולא רצינו להישאר... צעדנו. ואחותי לא רצתה ללכת. הייתה מחשבה לזרוק את הכול. מחשבתי הייתה רק להציל אותה... אבל היא בשום אופן לא רצתה לזוז... בכל כוחי, מה שלא היה לי ניסיתי. לקחתי את השמיכה וסחבתי את אחותי בכל כוחותי, ובזה אני הצלתי את אחותי" (חדוה כץ).היו אלה הידוק יחסים כדוגמת אם-בת. האחות הגדולה קיבלה תפקיד אם, הייתה למשענת ולמחסה בשעת צרה. העדויות מחוקות במיוחד שההתנהגות המלוכדת על בסיס משפחתי או חברתי הייתה דרך להתמודדות פסיכולוגית: "להיות ביחד" במסע ליעד המשותף, להגיע הביתה, זה נסך כוח ותקוה.
ל"דבר אחד חשוב: אוכל, בגד, שינה, להתרחץ, זהו, ונראה מה יהיה מחר" (אסתר אונגר).בודדו אותן מה"זמן", מהיום יום של מחוור טבעי של 24 שעות של יום ולילה, אך הן המשיכו להרגיש רעב וצמא, חום וקור, וצורך בשינה. הן סבלו את היום הארוך, את השבוע והקיץ עד בוא עונת החורף. את סדר היום התחילו בפקודת קימה והסתדרות בחמישיות, שהייתה חייבת להתבצע במהירות מסחררת. וכנגדם ה"צלאפל", הספירה הייתה מתנהלת באיטיות מענה. זה היה יכול להימשך שעה, וגם חצי יום ויותר. ביום השמש לוהטת ובלילה הקור מקפיא, וגם תחת גשם שוטף שהרטיב אותן עד לשד עצמותיהן.
"מזג אויר הפכפך וחמור, כאשר השמש זרחה היה נורא, והגשמים חדרו והציפו את הבלוק... שכבנו על הריצפה במים... ישנו כך כל אחת על הישבן של השנייה, כמו תרנגולות שהצטופפו וחיממו אחת את השניה" (אסתר שטיימץ)38.התנאים הירודים החישו את התשישות של האסירות, אך מעל לכול הייתה זו תוצאה ישירה של מנות המזון שלא הספיקו בשום אופן לתזונה של אדם רגיל.
"קצת מים עם כמה חתיכות סלק, חתיכת לחם כמו פרות" (חיה קלה).
"איזה אוכל, איזה עשבים, אפילו כלבים לא יכלו לאכול את זה" (לאה לנדסמן).
כל אחד סופר את הלגימות של ה"מרק" כדי לאפשר לאחרים בדרגש לקבל מנה. "כל בוקר חילקו מין דייסה של מים לבנים" (נעמי אמסל).
"בזה תלויים החיים. בהתחלה לא אכלנו אבל ראינו שאין ברירה אם רוצים להמשיך לחיות" (שושנה עופר).
גניבת לחם הייתה נורמה מקובלת (מרים וולברג, חנה דויטש). היה גם סחר חליפין. סביב המקלחת ה"וולסטריט של אושוויץ", ניתן היה להשיג מצרך אוכל תמורת חוט, כף או מסרק. להשיג אוכל נחשב ל"חסד" שזכית בו, ומוטב היה שלא לשמור בשביל למחרת - שמא ייגנב (מרים וולברג).לאכול - לא היה מה, והרבה שעות נאלצו לשתוק כי אסור היה לדבר, אך כאשר התאפשר להן, הרבה מהשיחות שניהלו ביניהן סובבו סביב נושא האוכל.
"התרגלנו לאכול תפוחי-אדמה לא מבושל ואמרנו, כאשר נשתחרר נאכל גם בבית כך" (ברטה פון).השיחות על אוכל ביקשו "להשלים את התפריט" של אושוויץ, את ה"מרק" ואת ה"קפה" הבלתי מוגדרים, אך ספק אם התכוונו אל אוכל בלבד. באמצעותו דיברו על הבית, על היום שהסיוט של המחנה יסתיים. שיחות אלה אפשרו לתמונות מהחיים השלווים שלהן עם המשפחה בעבר לחדור למציאות הזרה והמוזרה של המחנה. הזיכרונות והשיחות על הבית דחו את זמן הגסיסה שאיים עליהן והמירו אותו בזמן של תקווה: יום השחרור. הזיכרונות של חיי בית: אוכל, שולחן, שבת, העידו על אפשרויות קיומיות אחרות. השיחה גם הייתה עבורן לפינה רגעית ואינטימית בתוך ההמון.
"שיחות היו תמיד מסביב לאוכל. מה נאכל? מתי יביאו את האוכל? מי קיבל ומי לא קיבל? (חנה דויטש).
"על הבית דיברנו: איך היינו, מה עשינו בליל שישי, מה אכלנו, מה בישלנו, איך יהיה כשנשתחרר?" (לאה פוירשטיין).
כבר לא היה איכפת לנו כלום. היינו אדישים, ולא ידענו מה יקרה אתנו. יקרה מה שיקרה, ממילא אין מה לעשות. כל הזמן ישבנו והסתכלנו, יכול להיות שהחומר שהכניסו באוכל זה עשה אותנו כאלה (רות נצר).
היינו שבורים לגמרי. אני חושבת ששום דבר לא עניין אותי. זו הייתה מן שבירה טוטאלית של בני-אדם שלא חשבנו שזה הסוף, אלא היינו במין אוירה שחיכינו מה יקרה אתנו" (נעמי אמסל).
קודם כול קיבלנו איזו תרופה - ברום או משהו - שטמטמה אותנו. לא יכולנו כל-כך טוב וברור לחשוב. לא נכנסנו לעומק - למה אנו מקבלות יותר ולמה הם פחות. לא התעסקנו עם הדברים האלה ולא התעניינו (לאה פוירשטיין).
היינו עומדות בחצר המגודרת ומסתכלות באנשים שנראו כשלדים, ההולכים על שתיים ועליהם בגדי פסים, והם סוחבים על אלונקות את המתים. תמיד היינו מרגישים באוויר ריח של גופות נשרפות בקרמטוריום, שהיה לא רחוק משם (שרה שפר).
היה מן טמטום כללי למרות שראינו כל הזמן את הקרמאטוריום" (רחל שניר). היה שם זמן. לא היה שם מה לעשות, ואם כן, היו אלה עבודות בנליות: ניקוי שירותים (שייסקומנדו), איסוף אבנים - סתם להעביר את הזמן (ברטה פון).הן מספרות על המונוטוניות המשוועת של המחנה ועל החלשת הרצון להילחם על החיים, ובמקום זה הניחו לגורל להתגלגל: הרעב, האדישות וטשטוש החושים. כאילו הדבר אינו קורה להן והן צופות מהצד, לא שייך ולא קיים. לא מובן להן, כיצד הסתגלו לחיות בצוותא עם המוות, עם הקרמאטוריום. הן איבדו את כושר השיפוט ומייחסות ואת ל"ברום". דפוסי ההתנהגות שלהן או במחנה נותר אצלן כתעלומה גדולה (בלשון המעטה). קשה להן להשלים עם התעלומה, והן משאירות לאלוקים את הפתרונות.
"ולא הייתה כוונה להמחיש מצב היסטורי, כי אם להעמיד במרכו אנשים המספרים את עמדתם בתקופה זו" - שואה מזווית אישית. נפרשים סיפורים דומים, אף דומים מאוד ויש משקל רב ללשונות, כגון: למדנו, ישבנו, חיכינו, שכבנו, אכלנו, לא האמנו... שהן תיאור נאמן של הטראומה שנכפתה עליהן בצורה מסיבית-המונית, לצד הסיפור האינדיווידואלי, הייחודי של ההתנסות האישית, שכל אחת מהן ראתה וחוותה בפיסת השטח הקטן שלה: הלכתי, חיפשתי, החלטתי, רציתי, התפללתי, התגעגעתי....במרכז סיפורן של הנשים מרחפת התחושה של הכאב הנפשי, הנפש היא שנפגעה יותר מכול, הסיבה היא מערכת היחסים של הורים וילדים שבאה אל קצה באופן כה אכזרי.
"לא הסבל העסיק אותנו, כי אם האובדן" (אסתר אונגר),אמירה זו מייצגת את קבוצת הנערות המתבגרות, שהתלותיות בהוריהן מאפיינת אותן,
"אמנם אני יודעת שיש דברים מאוד מזעזעים, לעומת זה מה שאני עברתי, אפשר להגיד שאני מקרה קל לעומת מה שאחרים עברו... זה היה גורלי... הייתה שם אישיות שעליה היה אפשר לבנות שהיו בסביבתה... לסמוך עליה על מה שהיא מדברת. הייתה רופאה - אבל היא הייתה יותר מטפלת, נאמר: "לעטוף מישהי" (חנה דויטש).
"לאחדים מהילדים הייתה אם בקרבתם. הקנאה הייתה גדולה. כולנו רצינו מאוד את אימא בקרבתנו. היום אני יכולה להבין, שלאותן האמהות בגיהינום הזה, היה קשה עד מאוד לעמוד במראה הזה של ילדיהן במצבם. בין כל הדברים הזוועתיים היה מקרה מאוד מרעוע, באם צעירה שכרעה ללדת במקום, ולאחר שהתינוקת נולדה, עשו עליה ניסיון..." (שרה שפר - בת ה6-).הן חשו דחייה ומיאוס כלפי הסביבה וכלפי עצמן: צורת האכילה, הלבוש המינימלי, הנעליים הבלויות, הראש מגולח והלכלוך הבלחי נסבל. כאמור, סבלו מעין ספור התערטלויות ב"סלקציות" השונות, וכאשר נלקחו לרחצה, הכל נעשה בפומבי. הן עסקו הרבה כניקיון עצמי:
"האחיות ניקו אחת את השנייה" (ברטה פון).
"כל אחד בדק את עצמו, את גופו" (מרים וולברג).
"לקחו אותנו להתרחץ, הלבישו אותנו יפה, הכוונה, קיבלנו בגדים נקיים, קיבלנו גם אוברול, זה נתן לנו באמת את המחשבה שבאמת לוקחים אותנו לעבודה" (חנה דויטש).הן נוכחו לדעת שניקיון הגוף ובדיקת כינים מלבד שהוסיף להרגשה הפרטית, הם חשובים כדי לחיות. תנאי היגיינה הגרועים גזרו כליה על אסירות רבות, וכל מי שנתגלו בה סימנים למחלה, נלקחה ל"טיפול מיוחד".
בנות יפות זה נקרא, למשל: הייתה בת-דודה, היא הייתה בחורה מאוד יפה, קטנה, היא בגילי, השאירו לה את השערות. קראו להם לוצרין, זאת אומרת: הם עשו את השליחויות של הבלוקאלטסטה. אז היא היו לה השערות, היא נשארה כל הזמן עם השערות שלה. לעזור זה לא עזר שהיא הייתה יותר יפה, אבל לפעמים חיפשו בנות יפות, להן נתנו לנקות בתי-שימוש, או בנות יפות, החברה של הבלוקאלטסטה, החברה שלהם הייתה יותר נעימה. להיות בחברה נאמר: יפות יותר, צעירה עם השיער. לא היה לנו שום פריבילגיה מזה שהיא הייתה, לה כן היה, היא קיבלה יותר אוכל, לה כן. היום אני משוכנעת שאפילו אם היה לה רצון היא לא יכלה הרבה לעזור" (חנה דויטש).לעשות מאמצים כדי להשיג מסרק (לשם מה?), להבחין בין "בנות חדשות" המגולחות לחלוטין לבין הוותיקות ששערן החל לצמוח, לציין את "הבנות היפות, עם שיער, מלובשות חצאיות כחולות וחולצות לבנות" בעת הופעת הקונצרט בראש-השנה - הן התייחסויות לצימאון לחוויה אסתטית.
"יום אחד אומרים: כולם שיבואו לעשות על היד את המספר, אנחנו מאוד שומרות שנהיה ביחד, לקבל מספרים אחת אחרי השניה, לכולנו מתחיל ב-F, הבת-דודה, אחותי ואני ועוד הילדונת הזאת של השכנים. לכל אחד יש מספר בצד, ומה שיש בצד מעבירים את זה אחר-כך על היד. הייתי ילדה, הייתי בת 14 ומשהו, מאוד חשוב היה לראות שהמספרים ייראו יפה. מי עשה את המספרים הללו? בנות מאתנו, זאת אומרת: שלימדו אותם, אני הלכתי לראות מי עושה את המספר בצורה הכי יפה. תראה איזה מספר יש לי פה, ממש אתה רואה באיזו צורה יפה המספר. אם כבר אין לי בגד יפה לפחות שיהיה לי מספר יפה, ראיתי שאת זאת הבחורה עושה יפה את המספרים, או קראתי לאחותי ולבת-הדודה שיבואו ויעמדו פה שהיא עושה מספרים יפים" (חנה דויטש).מן העדויות בולטת העדרן של ההתייחסויות להתנסויות של חוויות שהן ייחודיות לאישה במחנה. הן מציינות לידות בצריף כדרך אגב, ובראיון אישי שקיימתי עם מרים וולברג, נעמי אמסל ולאה חן, חיה וקיימת עדיין הנבוכות מול זיכרונות כאלה. היו מצבים שקשורים באיסור "לא תעמוד על דם רעך" אך אין סיפורים על אונס או על לסביות, להוציא אזכור בודד שככל הנראה מתייחס לאירמה גריזה. זיכרונות בהקשר לנושאים אלו יופיעו בעדויות על תקופת מחנות העבודה והשחרור.
"תקופה לאחר השואה לא יכולתי לספר.... קודם כל קיבלתי מכות ולא ידעתי שאוכל ללדת. המחשבות העסיקו אותי. רציתי משפחה, רציתי ילדים.... לא היינו נשים כפי שהצטרכנו להיות. לא הגעתי למחשבה כזאת שאני צריכה לספר שכל העולם יידע".לעומתה, על רוב רובן של העדות העיבה במיוחד ההחמצה של קטיעת הנעורים:
"פעם אני זוכרת שאמרו לי: איזה יופי, את בת 16! איזה יופי! מה היה לי טוב שהייתי בת 16? בית אין לי, אני לא יודעת מה זה יופי, לא יודעת מה זה בגד. מה טוב להיות בגיל 16? לעולם אני לא מוכנה עוד פעם להיות בת 16. מה טוב בזה?" (אסתר אונגר).
חיינו כמו בהמות, בלי תאריכים. ידענו על שבועות, תשעה באב. חגי תשרי נמחקו כמעט מהזיכרון, איבדנו כיוונים (ברטה פון).
אמרנו שלא יתכן שהקב"ה לא יעזור לנו. האמונה עזרה לנו. וגם התפללנו... היו תאומות שלא היו דתיות. עד היום במפגשים משותפים הן זוכרות שלימדנו אותן להתפלל... נודע לנו שאחד הדודים היה במחנה סמוך, איפה שהגיעו החבילות, וכשבאו לשאול בשמו איזה אוכל אנחנו מבקשות... אנחנו ביקשנו סידור כי זה היה בשבילנו משהו גדול... היה חסר לנו משהו, אנחנו השתנינו, מובן, אבל אנחנו לא חופשיות, נחזור הביתה. האמונה עזרה לנו וגם התפללנה (חדוה כץ).מלבד נושא התפילה, זיכרון של תשעה באב, יום כיפור, אין בעדויות פנייה כלשהי לנושא קיום המצוות. בכמה מן העדויות הן מתפלאות לגלות שלא זכורות להן שאלות בנושא (נעמי אמסל, חנה דויטש).
"יהודי דתי יודע שהקב"ה מעניש את עמו בעד עוונותיו, אבל את המתרחש כאן הוא לא מבין" (מרים וולברג).
"אנשים שהייתה להם אמונה החזיקו מעמד... זכור לי שאף רגע לא איבדתי את הצלם האנושי... ולא עשיתי דבר שנגד את היחס של אדם לחברו" (אסתר אונגר).הן העניקו למצוות שבין אדם לחבירו את המשקל של צו דתי, שהוא נכון ואמת במהותו. בקיום התכנים הללו הן ראו המשכיות נאמנה של המורשת היהודית הדתית שקיבלו בבית. צוואת ההורים נאמרה בתפילה בשעת פרידה:
"לפני צאתנו מהקרון אבי בירך אותי כמנהגו בכל ליל-שישי בבואו מבית הכנסת ואמר: בתי הקטנה - יודע אני שאין צורך להגיד לך ולהזהיר אותך איך להתנהג להבא, אך יעזור לך אלוקים להמשיך".קשה לתאר תנאים מפריעים יותר ומתאימים פחות לקיום מצוות כמו גטו, מחנה ריכוז - קל וחומר ההשמדה. באותה מידה בתוך עוצמת המאבק להישרדות בבירקנאו לא היה מקום לדון על אלוקים. הזמן והמקום לא הניחו שהות למחשבה בכלל, קל וחומר לא להגות מעמיקה בנושא.
או בצעקה מעבר לגדר מאב שעובד בזונדרקומנדו: "להמשיך לחיות ואל תשכחי מאיפה את באה" (מרים וולברג).
"החלטתי כשרשמו את התאריכים, נחתי תאריך יותר מוקדם 26 או 28 שנולדתי. בעצמי החלטתי, שאם כבר - כדאי שאני יותר מבוגרת" (אביבה ליבסקינד).הן ביקשו להכריע על גורלן - ולהשלות את עצמן, כי המטרה האחת הייתה לעזוב את אושוויץ בחיים.