|
הזמר העברי בתל-אביב הקטנה מרכז החיים החברתיים והתרבותיים בתל אביב הייתה הגימנסיה "הרצליה". ראשיתה של הגימנסיה בשנת 1905, כאשר יום ד"ר יהודה לייב מטמן-כהן הקמת "בית ספר גימזיאלי" (בית ספר תיכון), ובו למדו בתחילה שמונה עשר תלמידים. שמו של המוסד היה "הגימנסיה העברית", והמורים בו היו ד"ר מטמן-כהן ואשתו פניה. בשנה השנייה הפך בית ספרם של הזוג מטמן-כהן למוסד ציבורי שנקרא "גימנסיה הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. עד הקמתה של תל-אביב נבנה בניין חדש לגימנסיה, בקצהו הצפוני של רחוב הרצל במקום שבו ניצב היום "בנין שלום". בקיץ שנת 1910 נסתיימה מלאכת הבנייה ושנת הלמודים תרע"א נפתחה בבית בחדש. הגימנסיה זכתה החל מראשיתה, למורים מעולים שכל אחד מהם רה בעל שאר רוח ורישומו היה ניכר גם מחוצה לה. פניה מטמן-כהן לימדה גם מוסיקה ואחריה הגיעו המורים קובלסקי וסילמן, ואחריהם מורה מחונן ובעל ידע נותב במוסיקה חנינא קרצ'בסקי. חנינא בן יצחק קרצ'בסקי נולד בשנת 1877 בעיירה פטרובקה אשר בבסרביה. בילדותו עברו הוריו לבנדרי ושם למד ב"תלמוד תורה". עוד כשהיה ילד צעיר הצטיין בקול ערב ובאוזן מוסיקלית. מורהו של חנינא מר שכנובסקי, ששימש גם כחזן, נתן דעתו על כישוריו המוסיקליים של הילד והחל ללמדו קריאת תווים ונגינה על פסנתר, אך שאיפתו העיקרית של חנינא הייתה לשיר במקהלה של בית כנסת. יום אחד נזדמן לעיר החזן הידוע זיידל רובנר והוא השפיע על הוריו של חנינא, כי ישלחו אותו לקישנייב לשיר במקהלת בית הכנסת. שמעו של הילד עבר בעיר כולה, וכאשר היה שר, היו המונים באים לשמוע אותו בבית הכנסת. תהילתו של חנינא פשטה באזור כולו, ולאחר זמן לא רב עבר לשיר בבית כנסת גדול יותר בעיר חרסון. שם גם למד תורת המוסיקה. כאשר הגיע לגיל עשרים ושתיים, נסע לוורשה שם המשיך לימודיו וזכה לתואר מנצח מקהלה ותזמורת. זמן מסוים שימש גם כמנצחה של תזמורת צבאית, אך רצונו היה להיות מוסיקאי יוצר ולהקדיש את יצירתו לעמו היושב בארץ ישראל. כאשר עלה ארצה, קיבל משרת מורה ב"גימנסיה הרצליה", ומיד ניכר רישומו בחיים המוסיקליים בבית הספר ובתל אביב הקטנה. בעוד שחיי המוסיקה לפני בואו היו בעיקר "שירה בציבור", החל הוא להורות לתלמידים קריאת תווים ויסודות המוסיקה. המקהלות שהקים שרו בארבעה קולות שירי עם ומיטב הרפרטואר הקלאסי, ותל אביב שמעה לראשונה מוסיקה מבוצעת באיכות גבוהה. אליהו הכהן כותב בספרו "בכל ואת יש בה משהו", כי "השכונה הקטנה שהיו בה בסך הכל שני רחובות וחצי, הצמיחה מתוכה תוך זמן קצר ארבע תזמורות, שלוש מקהלות, בית ספר לנגינה ומורים פרטיים כמעט לכל הכלים המוסיקליים...". בכל אלה היה קרצ'בסקי מעורב, ועיקר המשתתפים בפעילויות השונות היו מקרב תלמידי הגמנסיה. ומוסיף שלמה שבא: |
"התלמידים נתנו לתל אביב הקטנה המולה של נעורים וחיות, והגמנסיה הביאה כבוד לעיר. לא עבר זמן רב ונתפרסמה השכונה החדשה בעולם היהודי והייתה לגאווה רבה. אנשים עלו לרגל לראות את היישוב היהודי המודרני ואת הגמנסיה העברית... כל ליל שבת היו התלמידים עוברים בתהלוכה לאורך רחוב הרצל, המורה קרצ'בסקי בראשם, והיו שרים שירי עיזוז ושירים חלוציים. משנמנע מקרצ'בסקי לנצח על המצעד, היה בא במקומו התלמיד משה שרתוק שנוסף לכל שאר המעלות שלו, היה מוסיקלי מאד - ככל בני משפחתו - והיה מנצח על התלמידים הצועדים בסך."
|
|
משה שרתוק הוא משה שרת אשר היה לימים שר החוץ וראש ממשלת ישראל. אין ספק ביכולתו הרבה של קרצ'בסקי להגיע להישגים בהוראת מוסיקה ובעיצוב חייה המוסיקליים של הגמנסיה, אך עיקר פועלו היה בכתיבת לחנים רבים לשירים שסיפקו לו חבריו לעבודה, סופרים ומורים לספרות. שירים אלה היו בחזקת יש מאין משום שלא הארץ בלבד הייתה שוממה, אלא גם חייה המוסיקליים. כל שיר חדש הפך ללהיט, עבר מפה לאוזן ותוך זמן קצר נודע בארץ כולה. אחד משיריה המפורסמים של הגמנסיה אינו פרי עטו של קרצ'בסקי אך קשור בו. מספר אליהו הכהן: |
"היה זה בחופשת פסח תרע"ב (1912). תלמידי הגמנסיה עמדו לצאת לטיול האביב לגליל העליון. לקראת היציאה החליטו המורה לזמרה חנינא קהצ'בסקי והמחנך ישראל רושמן להכין שיר לכת מעודד שיהיה כעין המנון לטיול. קרצ'בסקי שכבר נודע אז כמלחין מחונן, העדיף שלא לנסות את כוחו בכתיבת לחן חדש, שיצטרך לעמוד במבחן ובמקום זאת ביקש לאלתר מנגינה קיימת ובדוקה שקליטתה תהיה מובטחת, ובכך תשרת את המטרה. באותה עת נפוץ בעולם היהודי השיר 'מצעד הגלות' שאת מלותיו כתב המשורר היהודי מוריס רוזנפלד. עשרות מנגינות הולחנו לשיר זה בעקבות תחרות, שיזם כתב עת יהודי בוורשה. לאחר שנתפרסמו תוצאות התחרות ונקבעו הזוכים, הסתבר, כפי שקרה פעמים רבות אחרי כן, שדווקא מנגינה שלא זכתה בתחרות - פרי עטו של מלחין בשם ריכטר, שזהותו המדויקת טרם התבררה - כבשה לבבות והחלה להתפשט ברחבי הגולה. במנגינה זו בחר קרצ'בסקי לשיר הטיול".'"
|
|
שיר זה מושר עד היום בשם "פה בארץ חמדת אבות", וכולו תהילה לארץ ישראל המתחדשת ולגימנסיה העברית הראשונה ששפתה עברית. "פה בארץ חמדת אבות" אשר לחנו הגיע מן הגולה כ"שיר הגלות", חזר אליה בלבוש חדש ואופטימי ובשינוי קל. בגולה שרו "שם בארץ...", וכאן "פה בארץ..." שיר נוסף אשר קרצ'בסקי הכניס לרפרטואר הישראלי הוא "החלוצים". את הלחן חיבר מלחין רוסי מיכאל איפוליטוב-איבנוב (1859 - 1935). לאחר שסיים תקופת עבודה כמנהל הקונסרבטוריון בטיבליסי, עבר לנהל את הקונסרבטוריון במוסקבה. שם כתב יצירה בת עשרה פרקים בשם "תמונות קווקזיות" והיא מתארת מוטיבים שונים של החיים בקווקז. התמונה האחרונה נקראת "תהלוכת הסרדאר", הוא ראש השבט. קרצ'בסקי ביקש מישראל דושמן לחבר מילים לנושא העיקרי של "תהלוכת הסרדאר",א והארץ כולה שרה את "החלוצים": |
החלוצים!
ביד חרוצים סלו, סלו המסילה, ישרו הערבות! נירו ניר בגיל ושיר! בנו את ארצכם, ארץ אבות! |
|
לאחר שנפטר קרצ'בסקי בשנת תרפ"ו (1926), הוציאה "גימנסיה הרצליה" את כל שיריו בספר, שמו "צלילי חנינא". עיון בו מראה מה גדולה הייתה תרומתו לזמר הישראלי בשנות העשרים. אציין רק שירים אחדים המוכרים גם היום:
"ל"ג בעומר" ("היערה, היערה, היערה בקשת וחץ..."); "המעפילים" ("אל ראש ההר, אל ראש ההר..."); "אגדה" ("על שפת ים כנרת"); "אליהו הנביא" ("יש לנו אב זקן..."); "בשדמות בית לחם" ("בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה..."). רשימה זו מכילה שירים מעטים בלבד, אך בימי הזוהר של יצירתו נישאו שיריו בכל פה. יש עוד לציין, כי סגנונו המוסיקלי של קרצ'בסקי היה רוסי-יהודי וגם מערב-אירופי, והוא לא הושפע כלל מהמוסיקה המזרחית, שנשמעה בארץ באותם ימים. ברור שאין בכך משום הפחתה בערכו, שכן סגנון זה היה המאפיין העיקרי של הזמר העברי בשנים שבהן פעל בגימנסיה "הרצליה", כמובן, להוציא את הזרם הירושלמי המזרחי שבו דובר כבר קודם לכן. העלייה השלישית - שירי הומור ומצוקה אמנם החיים היו קשים, והעולים חיו בדלות נוראה, אך הם עמדו בכך בכבוד. אלה הם ה"חלוצים" אשר ביום עבדו בפרך בכל עבודה, ובערב שרו ורקדו "הורה" עד השעות הקטנות. באותם ימים לא היו שירותי רווחה לנזקקים, ורק הקשר החברתי בתוך הקבוצות סיפק תמיכה רוחנית. אחת הדרכים להתגבר על המצוקה הייתה שירה. מתוך הדלות והרעב צמחו עשרות שירים, שירי מצוקה ושירי עבודה. רוב שירי המצוקה הם שירים שבהם שולט היסוד ההומוריסטי. ההומור בכלל היה אחד האמצעים החשובים להתגבר על קשיים ונביא דוגמאות מספר. ראשונה היא "פעם אחת בחור יצא" שאת מילותיו חיבר יוסף אוקסנברג, שהיה אחד מסוללי הכבישים ועבר על בשרו את קשיי העלייה השנייה. אוקסנברג היה בעל כשרונות רבים: שירה, כתיבה ומשחק. בשנת 1922 הגיע לתל אביב וחיבר בה מספר שירים, ביניהם "בין פרחי הגן" המושר אף היום. "פעם אחת בחור יצא" הוא שיר יוצא דופן משום שהוא עוסק בשני אנשים בעוד שרוב השירים באותה תקופה עוסקים בציבור כולו. שיר זה נושא אופי הומוריסטי ברור והוא דו-שיח בין בחור המבקש מבחורה שאותה פגש, כי תשקה אותו חלב. באופן הומוריסטי מוצג גם מוטיב רציני יותר והוא הירידה מן הארץ, שהייתה נפוצה באותן שנים, וכך נאמר שם: |
מה שבחיי נחוץ - היא אמרה
מה שבחיי נחוץ, לא יוכל לתת חלוץ. היה זה בשדה, על יד המחנה. |
לאבי יש כסף רב - הוא אמר
לאבי יש כסף רב, נתחתן, נסע אליו. היה זה בשדה, על יד המחנה. |
|
למילים אלה הייתה משמעות אקטואלית, שכן רבים מהחלוצים היו בנים למשפחות עשירות שחיכו לחזרתם של הבנים הביתה. מקור המנגינה אינו ברור, וכך כותב יהודה ארן במבוא ל"שירי העליה השלישית": |
"...יש שתורגם שיר ושונו בו רק מילה או שתיים, ויש שהיה לחן מן המוכן והתאימו לו מילים, ויש שחיברו חרוזים והלבישום על לחן ידוע, ולפעמים הייתה שותפות: אחד חיבר חרוז וחברו התאים לו מנגינה. ויש שידים נוספות טיפלו בשיר והוא שונה ועובד. כבר בתקופת העלייה השלישית לא ידעו כמעט מי הם מחברי השירים והלחנים. היו שירים שלא עברו את גבולות המקום שבו נוצרו, ויש שהתפשטו ונעשו שירי עם ממש".
|
|
המקור העיקרי לשירי העלייה השלישית הוא השירון "החלוצים", שיצא בירושלים בשנת תרפ"ה. כמעט כל מחברי השירים הם אנונימיים להוציא את יוסף אוקסנברג, יוסף הפטמן, דוד שמעונוביץ (שמעוני) וא"ז בן-ישי. המיוחד בשירון זה הוא צירופן של צלליות שנעשו בידי האמן מאיר גור-אריה, והעתקיהן היו על קירות כל בית משך שנים רבות. באותה תקופה נכתב השיר "לא אכפת" המוכר יותר כ"תה ואורז". מחברו הוא אברהם שלונסקי, שאף הוא היה חבר בגדוד העבודה. עיון במילות השיר כולו מעלה את כל מסכת הצרות והפגעים שעברו החלוצים, אך בנימה אופטימית שרים בסיום כל בית: "מה אכפת, לא אכפת...". בימים ההם הושר השיר בדרך שונה מזו המושרת היום. מקובל לשיר את הבית והפזמון החוזר באותה מנגינה, אך בנוסח המקורי יש מנגינה לבית ומנגינה שונה לפזמון. השיר "תפילת סדרן" משקף בדרך הומוריסטית את כל מגרעותיהם של החלוצים כפי שרואה אותם ה"סדרן"29. ה"סדרן" הוא מעין פקיד לשכת התעסוקה בימינו. ה"סדרן" מתייחס לחלוצים כאל פועלים המבקשים שכר גבוה ורוצים לעבוד מעט: "בשבע וחצי הם יוצאים...בארבע וחצי כבר שבים...". |
שמע קולנו אדני אלהינו
הוי, הוי, הוי! אל תשלח חלוצים הנה הוי, הוי, הוי בשבע וחצי הם יוצאים הוי, הוי, הוי בארבע וחצי כבר שבים הוי, הוי, הוי! את המחירים דורשים להעלות הוי, הוי, הוי! ואם לאו מוכנים לשבות הוי, הוי, הוי הם עמדים "אזא יאר אף זיי" הוי, הוי, הוי! אם אינך מאמין בא וראה הוי, הוי, הוי! |
|
אך "שיא ההומור" מופיע בשיר "שמעו נא רבותי". לא מצאתי שיר זה אלא בשירון "שירי ארץ ישראל" שיצא בברלין בשנת 1935 בעריכת יעקב שנברג30. בשירון זה אבדו השירים את צורתם השירית משום שנדפסו כפרוזה, בהמשך רצוף. העורך אף אינו מציין את שמות המשוררים. "שמעו נא רבותי" הוא חלומו של חלוץ, ומתוך חלום זה אנו למדים מה הדברים החסרים לו: עבודה, בריאות, מזון, משקה, שכר גבוה ויחסי רעות עם המעסיקים. מבין שירי העבודה אציין שירו של יוסף הפטמן המושר עד היום: "אנו נהיה הראשונים"! 3 שיר זה מאפיין את המגמה הציבורית בשירים, שירים שבהם מטושטש היסוד האינדיבידואלי ובולט היסוד החברתי: הכינוי השכיח הוא "אנו". למרבה הצער, ממעטים לשיר היום את שירו המקורי של הפטמן ובמקומו, מעדיפים לשיר באותו לחן (כנראה, רוסי במקורו), את השיר שחיבר אחד הליצנים: "ולמן יש לו מכנסיים". גם שירו של דוד שמעוני "אל ספוד", שנכתב בעקבות פרעות 1921 הוא שיר ציבורי 32. הפעם עוסקים אנו במשורר רציני ובשיר רציני ויש בו מסר חשוב: אנו נתגבר על כל צרה באמצעות העבודה ובניין הארץ. |
אל ספד ברגע רע
אל בכות כפלים עמל, בעת כזאת. כפלים יצר... אל הוריד ראש... עבוד!עבוד! החורש חרש! הזורע, נרע! ברגע רע כפלים עמל כפלים יצר... |
|
רבות ממנגינות השירים באו ממקור יהודי-חסידי והן היוו קשר עיקרי עם החיים בגולה, ממנה באו העולים וממנה חפצו להינתק. שירים אחרים הם רוסיים, פולניים, גרמניים ועוד. העלייה השלישית נמשכה עד שנת 1924, ואז החלה העלייה הרביעית. ההבדל בין שתי העליות נעוץ באפיוני העולים. בעוד רובה של העלייה השלישית היה מורכב מחלוצים צעירים ואידיאליסטים, אשר עלו ארצה כדי לבנות ולעבד את הארץ בידיהם, הייתה העלייה הרביעית, שבאה בעיקר מפולין, מורכבת מבני המעמד הבינוני: סוחרים ובעלי מלאכה ואלה התיישבו במרכזים העירוניים ובעיקר בתל אביב. הודות לה, התפתחה העיר העברית הראשונה מאוד. העלייה הרביעית נמשכה עד 1928 ומספר העולים הגיע לכ-67000. ראשית הזמר הישראלי |
"התלהבות החלוצים דבקה גם באנגל, הוא היטה אוזן והקשיב לכל הנעשה והמושר בארץ. עד מהרה הרגיש בדבר, שהשירים כמעט כולם זרים הם, 'מתורגמים משפות לועזיות. אולם הייתכן לשיר שירים רוסיים או גרמניים תחת שמי ארץ-ישראל, במולדת המתחדשת? ואנגל ראה לפניו יעד חדש: עליו ליצור זמר עברי ארצישראלי, הוא יהיה חלוץ הנגינה העברית בארץ, כפי שהיה פעם חלוין הנגינה היהודית בגולה".
(ראה משה ברונזפט, יואל אנגל, הוצאת קרית ספר תש"ו) |
|
ואכן שורשיו של אנגל מקורם בזמר היהודי, שאותו ספג בבית הוריו. וכך כותב הוא במאמרו: |
"הנשף הראשון לנגינה עברית": "...בנגינה העברית כבר התעניינתי בימי נעורי."
|
אבי הפליא לנגן בגיטארה 'בלי תווי נגינה'... שהייתה משעשעת אותו בערבים ככלותו את מלאכת היום. בין שאר נגינות, היה מנגן גם נגינות-עם יהודיות ולפעמים פנטאסיות [=אלתורים] עצמיות רבות, על-פי נגינות אלה. הוא מסר לי לאחר זמן רב, ניגונים עממיים עבריים בכמות לא מעטה". (י' אנגל, הנשף הראשון לנגינה עברית, מובא בספרו של מנשה רבינא, הוצאת המוסד למוסיקה בעם, תש"ז)
|
|
יואל אנגל אמנם למד נגינה בפסנתר, אך ללא כל כוונה להיות מוסיקאי מקצועי. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, למד משפטים באוניברסיטאות קייב חרקוב. את לימודי המשפטים סיים בשנת 1890 ושנתיים לאחר מכן, סיים גם את הלמודים באקדמיה למוסיקה בחרקוב. בפגישתו עם צ'ייקובסקי, זכה להמלצה חמה ממנו ולפי עצתו עבר ללמוד בקונסרבטוריון במוסקבה ועם מוריו נמנים טאנייב ואיפוליטוב-איבאנוב. פגישותיו עם מוסיקאים ואנשי ספרות יהודיים הביאו אותו להעמיק ולחקור את המוסיקה היהודית ובשנת 1908 הקים בפטרבורג את "החברה למוסיקה יהודית עממית", ובמסגרתה פעל רבות בהוצאה לאור, בהרצאות ובמחקרי שדה שנועדו להפיץ את המוסיקה היהודית. בשנת 1918 נוסד במוסקבה תיאטרון "הבימה". ב-1922 הוצג בתיאטרון זה המחזה "הדיבוק" מאת א' אנסקי בתרגומו העברי של ח"נ ביאליק. את המוסיקה למחזה כתב אנגל, ומוסיקה יהודית זו תרמה רבות לפופלריות של "הדיבוק" ושל "הבימה". סגנון המוסיקה היה כאמור "יהודי", והכוונה במושג זה היא למוסיקה העממית של יהודי מזרח אירופה. היסודות המוסיקליים שבהם השתמש אנגל ב"הדיבוק" הם חסידיים ורוב הלחנים במחזה הינם ללא מילים. לאחר הועזבה "הבימה" את ברית המועצות, עלה אנגל לישראל, וכאן כאמור, עמד בפני מציאות אחרת. מציאות זו הביאה אותו לכלל הכרה שחייב הוא ליצור סגנון מוסיקלי אחר, אשר ישקף אדם חדש בארץ חדשה. לא הייתה לו תיאוריה ברורה שעליה יכול היה להסתמך בכתיבת לחנים חדשים, אך פעל בו חוש נפלא שהורה לו "לנקות" את מנגינות הגלות ולהסיר מהן את העצב והבכי. כך נוצר על בסיס המוסיקה המסורתית, זמר ישראלי חדש ורענן אשר במהרה היה מושר בכל פה. כפי שבמשך שנים רבות היה "הדיבוק" עם המוסיקה של אנגל "כרטיס הביקור" של "הבימה" - כך אירע גם לערב המחזות "נשפי פרץ" על פי סיפוריו של י"ל פרץ, אף הוא עם מוסיקה של אנגל, שנהפך ל"כרטיס הביקור" של תיאטרון "אהל". ה"אהל" נוסד בתל אביב בשנת 1925, ואנגל חיבר את המוסיקה גם למחזה השני שלו "דייגים". אפשר לחלק את יצירותיו העממיות של אנגל לשתי חלקים: |
שירי ילדים,
ושירי-עם. |
|
את שירי הילדים חיבר עם יחיאל הלפרין, שהיה מורה בבית המדרש למורים בבית הכרם בירושלים והתמחה בחינוך בגיל הרך. חלק משירי הילדים של אנגל ידוע ומושר גם היום: "שיר ערש" ("נומי נומי ילדתי..."), "היורה" ("גשם גשם, גשם גשם משמים..."), "סוסים" ("בא האביב, שמש חביב..."), "העז" ('עזא, עזא, עזתי..."), "הכבשה" ("כבשה קטנה, איפה היית..."), "רועה מחלל" ("בוקר בוקר בחלילי..."), "אניה יפיפיה" ("אניה יפיפיה, קחי אותי לחיפיה..."), "חג הפורים" ("בואו נא בנים, בנות..."), "יציאת מצרים" ("בני ישראל פה כולנו...") ועוד. עד לפני שנים לא רבות היו שיריו של אנגל ידועים לכול, וילדי ישראל כולם שרו את השירים שצוינו כאן ורבים אחרים. המבוגרים ודאי זוכרים שירים אלה, אך לא תמיד ידעו מיהו מחברם. רבים משירי העם של אנגל ידועים אף הם עד היום: "אומרים ישנה ארץ", "חלוץ בנה", "עגבניה" ו"שני מכתבים". מי שהיה חבר בתנועת נוער בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, זוכר ודאי את שיר המקהלה שאי אפשר היה בלעדיו: "דין דן". שירי העם של אנגל, על אף שחי בארץ שלוש שנים בלבד, משקפים תפיסה מציאותית ועין בוחנת ביחס למתרחש סביבו. אמנם לא אנגל הוא אשר חיבר את מילות השירים אך הוא בחר דווקא שירים שנראו לו משקפי המציאות שבה חי. מציאות של סבל ומצוקה, ייאוש ותקווה, עצב והומור, וכל אלה מוצאים ביטוי בכל אחד משיריו. האם בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים" כותבת: |
"..לבני הטוב בירושלים"
אביך מת, אמך חולה, בא הביתה, בן חביב... |
| ובנה משיב: |
שנת תרפ"ד בירושלים
סלחי לי, אמי החולה, לא אזוז מפה לעד. אם עד אהוב תאהביני, בואי הנה וחבקיני.." |
|
את ההומור המחפה על המחסור הכלכלי אנו פוגשים בשירו של אביגדור המאירי "חלוץ, בנה!" |
הי, הי, הי נעלים
בלי סוליות נעלים.. הי, הי, הי מכנסים בלי כיסים מכנסים... הי, הי, הי כתנת בלי כפתור ושרוולים... |
|
והומור העוסק במזון החדגוני משתקף בשיר "עגבניה" מאת יהודה קרני: |
עגבניה עגבניה!
תמול רק באנו באוניה, וכבר נשקפת מחמיצה ומסלט ומקציצה... |
|
אמנם אנגל לא עבד עבודה גופנית, כפי שעבדו החלוצים בשנות העשרים, אך יש לזכור כי הוא הגיע בגיל מבוגר יחסית, והעלייה ארצה גרמה לו "נפילה" מקצועית. לאחר שהיה ידוע ומוכר בעולם כמוסיקאי, כחוקר וכמבקר, נאלץ היה לחפש פרנסתו כ"מורה לזמרה", אך הוא לא התלונן ועשה מלאכתו בשמחה ובהתלהבות, כשהוא רואה ייעוד חשוב בהקניית זמר ישראלי לילדי ישראל. מתוך שהכיר את בעיית המחסור בנגנים מקצועיים, מיעט בכתיבה לכלים אך הרחיב בכתיבה למקהלות, שכן קל היה יותר להקים בארץ מקהלה מאשר תזמורת. לרוב השירים שהודפסו בהשגחתו של אנגל, ליווי בפסנתר המהוה תוספת מוסיקלית משמעותית; שכן בליווי השקיע את כל כושר ההמצאה שלו בתחום ההרמוניה, הריתמוס והדינמיקה. תנופת הזמר הישראלי כאשר גילו חבריו את כשרונו המוסיקלי, תבעו ממנו לחבר שירים למסיבות ואירועים, והוא אכן עשה ואת. דחיפה רצינית להתפתחות בתחום המוסיקה קיבל מהמלחין יואל אנגל, שחיבר את המוסיקה להצגה הראשונה של תיאטרון "אהל" "נשפי פרץ". לאחר שחזה בהצגה פעם שנייה, החליט, כי עליו ללמוד מוסיקה, אך כיון שלא היו תנאים נאותים לכך, עבר לתל אביב בשנת 1927 והצטרף לתיאטרון "אהל". זעירא עשה שנה וחצי בתיאטרון, למד את יסודות המשחק ועסק בבניין תפאורות ואפילו תפר נעליים. לימוד משחק בתיאטרון לא היה בגדר ביטול זמן, אך לא הוביל אותו למוסיקה ממש, אם כי החל ללמוד סולפג' ותיאוריה מוסיקלית. לאחר שעזב את "אהל" היה מובטל תקופה מסוימת, והשתתף בקורסים למנצחי מקהלות בהדרכת מנשה רבינא. לבסוף מצא עבודה במפעלי ים המלח, ומשם היה נוסע לירושלים ללמוד אצל הפרופסור שלמה רוזובסקי. רוזובסקי עודד אותו להאזין למוסיקה של עדות שונות החיות בירושלים, ושם קלט את היסודות שהנחו אותו לאחר מכן בחיבור מנגינות בסגנון יהודי ספרד. לאחר חודשים מספר פוטר זעירא מעבודתו, והפרופסור רוזובסקי אסף אותו אל ביתו וזעירא היה עוזר לו בהעתקת תווים ובהכנת חומר מוסיקלי. יש לשער, כי שירו הראשון שנקלט בציבור היה "שיר הרשת" שאותו חיבר, מילים ומנגינה, בימים שעבד כפועל בתחנת הכוח בנהריים אשר בניינה החל בשנת 1923. כנראה, לא ראה זעירא בשיר זה אלא בדיחה ספרותית-מוסיקלית, ולפיכך לא כלל אותו בספר שיריו המלא. השיר נדפס בספר "שירי ארץ ישראל" שיצא בברלין בשנת 1935, ללא שם המחבר. במופע "היה היו זמנים" אשר הופק בחודש מאי 1960, על-ידי חיים חפר ודן בן-אמוץ, בוצע השיר, ועל תקליט המופע כתוב בפירוש כי השיר והלחן הם מאת מרדכי זעירא. חוץ משיר זה מצוין במקורות, כי לחנו הראשון של זעירא הוא "למולדתי" אשר חובר למלותיו של הלל אביחנן בשנת 1927. שיר זה משקף את ההשפעה המזרחית שספג זעירא בארץ ישראל, והשפעה זו השתלבה היטב בתרבות הרוסית שהביא מביתו. מנגינת השיר התקבלה בציבור כזמר ישראלי שורשי והפכה לשיר עם, שרבים חשבו כי בא ממקור מזרחי. במרוצת השנים אף חיברו לו מילים חדשות "בכרם תימן", והוא בוצע במספר מופעים של זמר מורחי. יש לשער, כי המבצעים אף לא ידעו כי מחבר השיר הוא אשכנזי מובהק. על אף אפיוניו המזרחיים של השיר, אפשר לאמור בביטחון, כי כאן אנו פוגשים את אחד המודלים הראשונים של זמר ישראלי אשר בו שילוב מוצלח של סולם צלילים המשקף מסורת עתיקה (בשפת המוסיקה: סולם אאולי או מינור טבעי), יסודות מתוך טעמי המקרא ומלודיה מזרחית עם קישוטים וסלסולים. אחד משיריו הראשונים של זעירא, שיר המושר עד היום הוא "שיר החליל" המוכר יותר לפי מילותיו הראשונות: "הנה אחללה". בשיר זה אפיונים דומים לשיר "למולדתי", אך הוא מורכב ועשיר יותר, וניתן לגלות בו גם מוטיבים רוסיים אשר שילובם באופי המזרחי הינו גאוני ממש. בראשית שנות השלושים עבר זעירא לתל אביב. בשנת 1931 חיבר את שירו הידוע "הבו לבנים" לנשף פורים של תיאטרון "אהל". ישיבתו בתל-אביב קירבה אותו לדמויות הבולטות בחיי התרבות בארץ, ורבים מלחניו נכתבו למלותיהם של טובי המשוררים: אלכסנדר פן, יעקב אורלנד, אהרון אשמן, עמנואל הרוסי, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. כיון שלא היה מוסיקאי מקצועי, קשה היה לו להתפרנס מעבודה מוסיקלית, והוא עבד כפקיד בחברת החשמל; אבל את זמנו הפנוי הקדיש להלחנה ולהפצת שיריו. באותם ימים לא היו עדיין תקליטים, וגם תחנת הרדיו טרם החלה לפעול, ודרך ההפצה המקובלת הייתה ארגון ערבי "שירה בציבור", שבהם היה המלחין מלמד את שיריו. כך עברו לאחר מכן השירים מפה לאוזן. זעירא היה רגיש לנעשה בארץ, וכל מאורע זכה לשיר מתאים. אציין רק אחדים מביניהם. כאשר נרצחו חמישה צעירים יהודים ליד ירושלים (על שמם נקרא הקיבוץ "מעלה החמישה"), חיבר את השיר "חמישה" שעל אף עצבונו, הפך להיט בשנות ה"מאורעות" (1939-1936). השירים "סובבוני" ו"חניתא" חוברו בתקופת "חומה ומגדל". "שיר שמח" הידוע יותר כ"אם גם ראשנו שח" חובר בראשית שנות הארבעים, כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על השואה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא הבריטי, שם הקים את הלהקה הצבאית "מעין זה" שהופיעה בפני חיילים ארץ-ישראלים במזרח התיכון ובאירופה וכן בפני ניצולי שואה. בתקופה זו חיבר בין השאר את "הגדודנים", "שנינו מחכים", "השיר אליך" ו"הודיה" ("ליווית אותי ארצי..."). מתקופת מלחמת השחרור זכורים לטוב "שועלי שמשון", "יודקה" ו"שיר הכד". בשנות החמישים חיבר את "לילה לילה", "מה אומרות עינייך" ו"השיר לנח"ל". שירים אלה הם חלק קטן בלבד מתוך הרבים שחיבר. רובם מכונסים בספר "מרדכי ועירא - מבחר יצירותיו" שיצא לאור בשנת 1960. שיריו הראשונים של זעירא חוברו בסגנון ישראלי מובהק, אך לאחר מכן שילב גם סגנון יהודי מורח-אירופי, יהודי-ספרדי ואף מערב אירופי. לעומת המלחינים הראשונים שהזכרתי בפרקים הקודמים, שרוב שיריהם הם מסמכים היסטוריים - חיים ומושרים שיריו של זעירא, אשר נפטר בשנת 1968, בפי כל חובבי זמר ישראלי וכן תופסים הם מקום מכובד בכל השירונים שבהם מודפסים שירי ארץ ישראל. כל זאת בגלל יכולתו הרבה בחיבור מנגינות, המתחבבות אפילו לאחר האזנה ראשונה, אך אין הן בגדר "פזמון" אשר ימיו קצרים והוא נשכח במהרה. סיכום
יואל אנגל ומרדכי זעירא הם הגשר בין מיני הזמר שהיו מושרים בארץ ישראל עד סוף שנות העשרים לבין הזמר הישראלי החדש, אשר היה אחד מתוצרי התרבות הציונית. המלחינים שהחלו בפעולתם אחרי אנגל וזעירא ובעיקר עמנואל עמירן וידידיה אדמון, באו לארץ ובידם רעיון ברור למדי אודות מהותו של הזמר הישראלי, אודות הסולמות שאותם יש להעדיף ואודות יסודותיו המלודיים והריתמיים. לחניהם היו דוגמה ומודל למלחינים רבים שפעלו אחריהם.
אנגל, אשר כאמור נפטר בשנת 1927, לא זכה לראות את ההתקדמות העצומה בבניין הארץ משנות השלושים ואילך, אך זעירא, הצעיר ממנו, המשיך ביצירתו ותרם לכך שזמר ישראלי נהפך לנחלת הכלל, כשם שהלשון, הספרות ושאר סימני תרבות נהפכו אף הם ישראליים ומובנים מאליהם. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
