|
תקציר: מקורן של שגיאות בשירי ילדים אין לתלות את האשם רק בילדים, עתים אשמים המלחינים והמשוררים. הדבר קורה כאשר מילים סמוכות מבחינה רתמית נשמעות לילד כמילה אחת בלתי מובנת והוא מביא מלה אחרת מובנת ודומה לזו הבלתי מובנת בשיר. יש לתת את הדעת על כך ולמנוע אותה לפני שהיא מצליחה לחבל במסר שבשירים ובלשון העברית. מילות מפתח: פולקלור, לחן, שירי עם, חנוכה, נרות, כד, סביבון. |
|
כל העוסק בפולקלור מודע לשינויים החלים ביצירה עממית במרוצת הדורות, תכנים העוברים מפה לאוזן, אינם מדויקים ושיבוש נוסף על שיבוש עד אשר היצירה משנה פניה לחלוטין, גם כאשר עוברים הדברים מדור לדור באמצעות דפוס, אין הם נקיים - אם כי קל יותר לעקוב אחר שינויים ולהגיע אל המקור או קרוב אליו. אם נבדוק שירי עם ישראליים כפי שהם מושרים בציבור ונשווה אותם לנוסחם המקורי, נראה כי רבות בהם השגיאות גם בטקסט וגם בלחן. כלל הוא בשירי עם, ככל שהם שגורים בפי השרים ואין הם נזקקים לטקסט מודפס, כך עולה בהם מספר השגיאות. מה גורם לכך ששירים משתבשים בפי העם? סיבות רבות לכך ובאחדות מהן נגע במסגרת מאמר זה, השכיחה שבהן היא העדר משמעות למלים או לביטויים. דוגמה לכך הוא שיר "הצופים והצופות", ומעשה שהיה, כך היה: בסוף שנות העשרים יצאה קבוצת צופים ברכבת מתל אביב לירושלים. את הרפתקאותיהם הנציחו בשיר שנעימתו ממזרח אירופה וכל בית מסתיים בפזמון: "בורשט מיט קרטופלך" (חמיצה עם תפוחי אדמה). כיוון שלשונם של הצופים הייתה עברית, שמו בפזמון שתי מלים מתאימות, המתארות מיני מזונות שאותם לקחו עמם לירושלים: "ג'ם וקונסרבים". מלים אלו אף הן אינם עבריות, אך באותם ימים עדיין לא חודשו המלים "ריבה" ו"שימורים', וכך שרו מאז משך שנים רבות: |
הצופים והצופות,
ג'ם וקונסרבים. הם נסעו ברכבות, ג'ם וקונסרבים. הנסיעה לירושלים, ג'ם וקונסרבים, ארכה כשעתים, ג'ם וקונסרבים... |
|
... וממשיכים הצופים ומספרים כל הקורות אותם וכך המשיכו ושרו שנים רבות. כאשר תורגמו המילים "ג'ם וקונסרבים" ל"ריבה ושימורים", הפכו הראשונות לחסרות כל משמעות, וכיוון שהמלה "קונסרבים" קשה להגייה תוך שירה והיא גם הדומיננטית מבין השתיים, הפך במהרה צמד מלים זה ל"צ'רלי קצ'רלי". שיבוש תמים זה מלמד לקח בסיסי האומר, כי טעות בטקסט משבשת את משמעותו הכוללת, בעוד שהחזרה על המלים המקוריות הדגישה את הריבה והשימורים שאכלו הצופים, הרי שהמלים החדשות ממלאות חלל ריתמי בלבד ואינן תורמות דבר לתוכן השיר ולמסר שאותו ניסו מחברי השיר להעביר. שינוי מלים קיים גם בשיר הידוע "הבה נגילה" וגם במקרה זה מקורו בקשיי הגייה. השיר המקורי הוא זה: |
הבה נגילה
הבה נגילה הבה נגילה ונשמחה X 2 הבה נרננה הבה נרננה הבה הבה נרננה x 2 עורו, עורו אחים עורו אחים בלב שמח עורו אחים, עורו אחים בלב שמח x 4 |
|
בחלק השלישי שרים "עורו אחים" פעמים אחדות. שתי מילים אלו שבהן ארבע הברות, זקוקות לארבעה צלילים במנגינה ומסיבות ריתמיות חייבים צלילים אלו להיות קצרים, וכך נוצר קושי בהגייה משום שיש לבטא "עורו אחים" במהירות. מטבע הדברים נשמטה ההברה "א" מהמלה "אחים" והנותר "עורוחים" הפך למלה חסרת משמעות, כלל הוא כי הציבור הפוגש מלה קשה או חסרת משמעות, משנה והופך אותה למשמעותית יותר. איזו היא המלה המשמעותית הדומה ל"עורוחים" ומתאימה לרוח השיר? "מוכרחים"
ואכן, כך שירים היום את החלק השלישי ב"הבה נגילה": "מוכרחים להיות שמח". אמנם במקרה זה לא השתנה המסר, אך לשון השיר ירדה לרובד אסתטי נמוך יותר. מהביטוי "עורו אחים" על שלל האסוציאציות המקראיות ירדה לשון השיר לרובד דיבור של חול, "מוכרחים". פועל זה זר לסגנונו הלשוני של השיר ולמעשה נוצרה כאן וולגריזציה של הלשון, ולמרבה הצער נראה שאין איש חש בכך. ובכל זאת, אין להאשים את הציבור, משום ששורש השגיאה נעוץ ביצירה עצמה, בחוסר התאמה שבין טקסט ומנגינה. ואכן מלחינים רבים אינם נותנים דעתם לעניין זה באשר מחברים מנגינה לטקסט או כאשר מתאימים טקסט למנגינה קיימת. תופעה זו חמורה יותר בשירי ילדים ובפרט בשירי חגים שאותם שרים באינטנסיביות רבה. כדי להמחיש עניין זה מביא אני מספר דוגמאות משירי חנוכה. אין חג שלו שירים רבים כמו חג החנוכה והקבוצה המזמרת ביותר היא קבוצת ילדי הגן. נפתח דווקא ב"מעוז צור ישועתי", שאמנם אינו שיר ילדים, אך הוא מושר בכל מקום והנו חלק בלתי נפרד מטקס הדלקת הנרות בחנוכה. שיר זה נכתב בלשון ימי הביניים ואף מבוגרים רבים אינם מבינים את תוכנו, ולא כל שכן ילדים. מעניין שב"מעוז צור" לא נוצרה שגיאה קבועה המחליפה טקסט בלתי מובן. הבית המושר ביותר הוא הבית הראשון: |
מעוז צור ישועתי / לך נאה לשבח
תיכון בית תפילתי / ושם תודה נזבח לעת תכין מטבח / מצר המנבח אז אגמור / בשיר מזמור / חנוכת המזבח |
|
השורה המשובשת ביותר היא "לעת תכין מטבח / מצר המנבח". בימינו נהוג לאמר "טבח", ואילו "מטבח" היא מלה בלתי מובנת לחלוטין. כך גם ביחס לפועל "מנבח", שאינו מופיע אפילו בספרות, ובמקומו נפוץ השימוש בפועל "נובח". כאן קיים מגוון שגיאות המשתנה מידי פעם, אף שמעתי כבר ילדה שרה "מי צריך מזבח". לא אחת ביצעתי "תרגיל" שבו נתבקשו ילדים בבית ספר לכתוב על פתק את מלות "מעוז צור", והתוצאה הייתה משעשעת ביותר, ומכל מקום אפילו ילד אחד לא כתב את מלות השיר כהלכה. נעבור עתה לשירו של ביאליק "לכבוד החנוכה". איני יודע מי החליף את השם "כרכר" ב"סביבון", אך יפה עשה; שכן אין איש יודע כי "כרכר" הוא סביבון, ודאי אין איש משתמש בשם זה. אולם שינוי זה לא לטובה הוא בעניין החריזה, ביאליק הקפיד בשיר זה על חריזה נכונה בכל הבתים, כולל בבית הרביעי שאין נוהגים לשיר. וכך הוא השיר במקורו: |
אבי הדליק נרות לי
ושמש לו אבוקה - יודעים אתם לכבוד מי? לכבוד החנוכה! מורי נתן כרכר לי בן עופרת יצוקה - יודעים אתם לכבוד מי? לכבוד החנוכה! |
אמי נתנה לביבה לי,
לביבה חמה ומתוקה - יודעים אתם לכבוד מי? לכבוד החנוכה! דודי נתן תשורה לי: פרוטה אחת שחוקה - יודעים אתם לכבוד מי? לכבוד החנוכה! |
|
סיום השורה השנייה בכל בית הוא בהברה "קה": אבוקה, יצוקה, מתוקה, שחוקה, הברה זו "קה" מתחרזת עם ההברה "כה" המסיימת את המלה חנוכה בסוף כל בית, החריזה בין שורה הראשונה והשלישית היא במלים "לי" ו"מי". ומה שרים הילדים (וגם הגננות והמורים)? "יודעים אתם לכבוד מה" במקום "יודעים אתם לכבוד מי", מהיכן צצה שגיאה זו הפוגמת באיכותה האסתטית של החריזה? נעימתו של שיר זה קדמה לטקסט והייתה מושרת בפי יהודי מזרח אירופה, והיא, כנראה, ממקור אוקראיני. נעימה זו "הולבשה" על שירו של ביאליק שהוא מאוחר יותר, אך מבנה המנגינה אינו חופף למבנה הטקסט. בטקסט של בית אחד יש ארבע שורות וכל שורה מתאימה לתיבה אחת במנגינה. בכל בית ארבע שורות, אך במנגינה שבע תיבות. כדי שתהיה התאמה בין הטקסט ובין המנגינה, מושרת השורה השנייה פעמיים ואילו השורה השלישית, שלוש פעמים. תוך כדי שירת השורה השלישית שלוש פעמים "נשכחת" החריזה שבין "לי" ו"מי" משום שהשורה השלישית מתקרבת אל הרביעית וכך הפכה המלה "סף ל"מה" והיא מתחרזת עם סיום המלה "חנוכה", אם כי אין זה חרוז הנקרא בלשון הספרות "חרוז שלם". גם בשיר "חנוכיה לי יש" (שרה גלוזמן - ניסן כהן מלמד) נפלו שיבושים. |
חנוכיה לי יש
צוחקת בה האש: ושחה לי בלאט על כד קטן אחד, חנוכיה שלי, אורך נא העלי, |
|
השורה השנייה בשיר היא "צוחקת בה האש" והילדים משבשים ל"צוחקת לי באש". לפנינו דוגמה ששתי המלים בשורה התמזגו למלה אחת, העובדה שהאות האחרונה של מילית היחס "בה" מסתיימת בה"א, והאות הראשונה של השם -"האש" פותחת גם היא בה"א, סייעה לשתי המלים להתאחד, בייחוד שבימינו אין הוגים את המפיק במילית "בה". וכדי למלא את החלל הריתמי שנוצר בשורה זו, נוספה מילית אחרת "-לי". ואמנם נוח יותר לשיר את השיבוש, משום שיש לו צלילים מגוונים יותר, חיריק וקמץ במקום שני קמצים. מכל מקום, שיבוש זה שינה לחלוטין את משמעות השורה השנייה, אם כי מקורו בטקסט עצמו משום שבלשון הילדים "לצחוק ל.." פירושו ללעוג. שיבוש אחר באותו שיר, חמור יותר, נראה לי, כי מקורו בטעות יחיד שהפכה לנעות רבים, בשורה הרביעית כתוב "על כד קטן אחד" והנה, כל עם ישראל שר "על כד קטן נחמד", שיבוש זה הנו בעל משמעות רבה. אחר העניינים החשובים בחג החנוכה, ואותו מדגישים במערכת החינוך כולה, הוא "נס פך השמן" שכל עיקרו בכך שהיה "כד קטן אחד", ואין זה אכפת לאיש אם היה הכד נחמד אם לאו, אם שרים אודות כד אחד, הרי שהשיר ההר שיר חנוכה מובהק, אך אם הפך חכר להיות נחמד בלבד, הרי שזו שוב וולגריזציה של שיר. בשיר "חנוכה" (לוין קפניס - לחן עממי) אנו שוב פוגשים שיבוש שמקורו בהעדר תשומת לב לכך שטקסט מסוים אמור להיות מושר. |
חנוכה, חנוכה,
חג יפה נחמד; אור חביב מסביב, גיל לילד קט, חנוכה, חנוכה, סביבון סב סב. סב, סב, סב... מה נעים וטוב: |
|
השורה הרביעית היא "גיל לילד רך", התיבה הראשונה מסתיימת ב"ל", והשנייה מתחילה ב"ל", שתי הלמ"דין מתמזגות ולכן נשמטה ה"ל" מהמלה "לילד". את החלל הריתמי שנוצר, מילאו ילדי ישראל על ידי הוספת האות "י", וכך הפכה השמחה שבגיל לילד ששמו "גילי", ונשתבש ל"גילי ילד רך". אך היכן נמצא ילד רך היודע כי אכן הוא "ילד רך"? לעומת זאת יודע כל ילד, כי הוא או אחיו או חברו זוכים תכופות לכינוי "ילד רע", וכך הפכה השורה "גיל לילד רך" ל"גילי ילד רע", עיוות זה אינו מפריע לילדי ישראל לשיר את השיר בשמחה ובאהבה, אבל אנו, המחנכים, האם נתייחס לשגיאות כאלו בסלחנות או ננסה לפעול בנידון? ומה באשר לשיר הידוע בשם "באנו חושך לגרש" (שרה לוי - עמנואל עמירן)? |
באנו חושך לגרש.
בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן, וכולנו - אור איתן. סורה חושך! הלאה שחור: סורה מפני האור: |
|
אין חגיגת חנוכה ללא שיר זה, שברבות השנים נצמדו אליו גם רקיעת רגל והנפת יד הצידה במלים "סורה חושך". ומה בדבר ההמשך? המשוררת כתבה: "הלאה שחור" אך מי הילד היודע "שחור" מהו? ילד יודע מהו שחור, אך מהו שחור? הילד אינו שואל ובמקום זאת "מתקן" את השיר. מה דומה ל"שחור"? "חור" או "אור? וכך שרים ילדינו: "סורה חושך, על החור- או "סורה חשך, על האור". בשתי הגרסות אין הילד חש בהעדר היגיון ומשבש את הטקסט בהתלהבות רבה ואתו הגננות והמורות. לעתים אין אנו מודעים לכך שילד מבין פירושה של מלה מסוימת והוא משתמש בה כהלכה אך רק במקור ולא בהטיה. כך קרה בשיר "כד קטן" (אהרן אשמן - יואל ולבה). |
כד קטן, כד קטן
שמונה ימים שמנו נתן. כל העם התפלא: מאליו הוא מתמלא: כל העם אז התכנס והכריז: אך זהו נס: אילולא כד זה נשאר, מקדשנו לא הואר. |
|
השורה השנייה היא "שמונה ימים שמנו נתן" אך את השם "שמנו" אין הילד מבין! יודע הוא שמן מהו, אך ודאי לא שמע מעולם את הנטייה שמנו. שתי המלים "שמנו נתן"- סמוכות מאד זו לזו מבחינה ריתמית והן נשמעות לילד כמלה אחת בלתי מובנת, מה עושה הוא? מביא מלה אחרת, מובנת ודומה לזו הבלתי מובנת בשיר. וכך שרים הילדים; "שמונה ימים שם יונתן". מבחינת ההתאמה שבין טקסט ומנגינה, עדיף הפתרון שהמציאו הילדים על הנוסח המקורי. שכן המלים בשורה שבה אנו דנים מופיעות כשנשימה באה באמצע התיבה "שמנו", ומבנה השורה כולה הוא "שמונה ימים שם / נו נתן". לעניין זה קוראים "שגיאת מלחין", והיא שגרמה לכך שהילדים טועים, והפתרון "יונתן" עדיף על "נונתן". עמדתי כאן על מקורן של מספר שגיאות ולא בכולן אפשר לתלות את האשם בילדים. שותפים להם משוררים ומלחינים, ועלינו המחנכים להיות מודעים לתופעה, לצפות לה, לעמוד על שורשיה ולמנוע אותה לפני שהיא מצליחה לחבל במסר שבשירים ובלשון העברית, שגם בלא השיבושים האמורים רבים מתנכלים לה. |
