האם אבד זכרו של עמלק?
שמות יז; דברים כה, יז-יט
שראל דגני
המעין תשס"ד, ב
|
תוכן המאמר:
א. זכר עמלק לא אבד ב. עמלק אבד ג. האם אדום כולל את עמלק? ד. עמלק לא התבלבל בין האומות ה. סנחריב בלבל ד' אומות תקציר: מצוות מחיית עמלק בימינו. האם אבד זכרו של עמלק והמצוות בטלה? מילות מפתח: מחיית עמלק, שבעה אומות. |
א. זכר עמלק לא אבד
ה"ד: מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר: החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו - עובר בלא תעשה שנאמר: לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם1.ומכאן מדייקים2 שמכיון שאצל עמלק לא כתב "וכבר אבד זכרם", משמע שיש שריד לעמלק3.
ה"ה: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר: תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר: זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו: זכור - בפה, לא תשכח - בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
וכן מפורש יותר החילוק בין שבעה עממין לבין עמלק בספר המצוות:
מצות עשה קפז: היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם, שהם שורש ע"ז ויסודה הראשון, והוא אמרו ית': החרם תחרימם, וביאר לנו בהרבה כתובים שסיבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם. והנה באו כתובים רבים לזרז על הריגתם ולחזק בזה, ומלחמתם מלחמת מצוה.א"כ, מפורש כותב הרמב"ם לשון עתיד לגבי עמלק ולשון עבר לגבי שבעה עממים, והוא מוכיח את העיקרון של מצוה לדורות מעמלק בעתיד, ולגבי שבעה עממים בעבר6.
ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות4, אחר ששבעה עממין כבר אבדו? וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות, וזה כי הציווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע - לא יאמר בו אינו נוהג לדורות, אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם ית' זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו, כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיחנו ית' באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק, אינו נוהג לדורות? זה לא יאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור, כל זמן שימצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם ציווי נצטוינו בו, והוא מלחמת מצוה, ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהן איש, וכן עשינו, עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד5, ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר להם שם, ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו להרגם אינה נוהגת לדורות, כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם, מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות במדבר או במצרים, אבל הם נקשרות בו כל זמן שימצא שיהיה אפשר בו הציווי ההוא.
ובכלל הנה ראוי לך להבין ולדעת ההבדל אשר בין המצוות ובין הדבר שנצטוינו עליו, כי פעמים הרבה תהיה המצוה נוהגת לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מן הדורות, ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה אינה נוהגת לדורות. אבל תהיה אינה נוהגת לדורות כשיהיה הענין בהפך, והוא שיהיה דבר אחד נמצא בענין אחד מן העניינים והיה חייב לעשות בו מעשה אחד או משפט אחד בזמן אחד מן הזמנים, והוא היום בלתי נוהג ואף על פי שהדבר ההוא נמצא באותו ענין, כמו לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, כמו שהתבאר במקומו. והבן זה השרש ושים אותו בלבבך.
ב. עמלק אבד
כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים - הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב, לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי8 בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות - מותרין לבא בקהל מיד9.אם כן, משלים הרב נבנצל נדבך נוסף בהוכחה, היות ואדום הוא עשו, והוא סבו של עמלק10, ממילא הוא כולל אותו! ראיה זו מפורשת יותר וחזקה יותר מהדיוק הנ"ל שבדעת הרמב"ם11, וממנה משמע לכאורה שאין הבדל בין עמלק לשבעה עממין!
ג. האם אדום כולל את עמלק?
וכן כתב הרמב"ן (בראשית לו, יב):
ויתכן כי בני אליפז החמישה היו ידועים לו, כי הולידם מנשיו, ועמלק בעבור היותו בן פילגש לא היה לו שם באחיו, והיה נכלל עם בני עשו בעבור היותו מזרעו, והוצרך הכתוב לומר כי אמו פלונית אשר הוא נודע לה ילדתו לאליפז. אבל איננו בכלל בני עשו, ולא יושב עמהם בהר שעיר, כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ולא בבן הפילגש, כי לא יירש בן אמה עם בניו כמו שעשה אביו. והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם ולא נקח את ארצם, והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר כי הם הנקראים אדום על שמו, אבל בן הפילגש אינו בכלל בני עשו ולא עמהם בארצם, ונצטוינו בו בהפך לתעב אותו ולמחות את שמו.וכך הבין הנצי"ב במספר מקומות:
ויהיו בני אליפז... והנה כבר דקדקו חז"ל דכתיב נפשות ביתו שלא נתאחדו בני עשו... והודיע הכתוב בכ"ז שהיו כל אלה לזרע בפ"ע, ורק באיזה משך ישבו כולם בהר שעיר ואח"כ נתפרדו הרבה, כמו עמלק, וזרע צפו הלכו לכתים ומהם היו גבורי רומי כידוע12, ותימן הלך לארץ תימן וכתיב וחתו גבוריך תימן, וכן הרבה שלא ידענו. משום הכי כתב: היו, שהיו בני אליפז בפני עצמם, ובני עדה בפני עצמם, ובני אהליבמה בפני עצמם. (העמק דבר על בראשית לו, יא)כלומר עיקר עשו הוא אדום, ולא עמלק.
לפני מלך מלך לבני ישראל. בא להודיע שמה שמבואר בפרשה שלא הוקם מלך מזרע עשו ממש הוא גם בעוד שלא מלך מלך לבני ישראל, ולא היתה המניעה מחמת שהיו מלכי ישראל שמים נציבים שלהם באדום, ומ"מ לא זכו זרע אדום להיות מלכים קודם שמלכו מבני ישראל עד אחר כן היה זרע המלך באדום. ואע"ג שמצינו מזרע עשו מלכים בעמלק, זה לא היה עיקר מדינת אדום שנקראת על שמו עשו הוא אדום. (שם פסוק לא)
הישבים בשעיר. דייק הקב"ה דוקא אלו נקראים אחיכם, אבל עמלק ותימן ועוד הרבה ארצות שנתיישבו מבני עשו אין להם דין אדום ולא נקראו אחים, שהרי כבר כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק. אך יושבי שעיר חלקו נחלת אברהם אבינו בתוך ישראל, מש"ה נקראו אחים לישראל. (שם על דברים ב, ד)גם הרמב"ם מדייק בלשונו, וכתב 'האדומים בשדה אדום, כמו המצרים בארץ מצרים'. מהו 'שדה אדום', האם הוא כולל את השטח של כל צאצאי עשו, לרבות שטחו של עמלק?
בכתוב מוזכר שדה אדום פעמיים:
בבראשית, לב, ג:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדום.ובשופטים, ה, ד:
ד' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדום אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם.מפרשני התורה משמע ששדה אדום הוא אזור מוגדר ומותחם.
כך כתב הרמב"ן:
אבל הענין, כי עשו הלך לשעיר בימי אלופי החרי יושבי הארץ ויהי לשר הולך עם ד' מאות איש, ובניו וביתו היו בארץ כנען. ויתכן שהיתה לו שם אחוזה במקום אחד במישור, לא בהר שעיר, על כן ייחס לו ארצה שעיר שדה אדום. ואחרי שחזר אחיו לארץ כנען פנה לו מפניו, כי ידע שארץ כנען נחלת אחיו אשר נתן לו אביו בברכתו, ולקח בניו וכל נפשות ביתו עם רב והלך לשעיר להתיישב שם, ואז נלחם בבני שעיר החרי יושבי הארץ, כי אולי פחדו ממנו ולא היו נותנים אותו לבוא בגבולם בהר שעיר שהיו שם המבצרים, אלא שישב בשדה אדום במקומו הראשון, וישמידם ה' מפניהם ויירשום וישבו תחתם כאמור במשנה תורה (דברים ב, כא), ולכך יאמר שם (ב, ה) כי ירושה לעשו נתתי את "הר" שעיר. (בראשית לו, ו)פירוש מצמצם יותר מציע הספורנו:
ארצה שעיר שדה אדום - אל גליל שעיר, לאותו החלק ממנו שהיה דר שם אדום, כי אז לא כבש עדיין את כל החורי יושבי הארץ. (בראשית לב, ד) 13אך מדברי הרמב"ם עצמו לא משמע כך:
אמנם סיפור משפחות 'בני שעיר' ויחסם בפרט הוא מפני 'מצוה אחת'. והוא - שהאלוה ית' ציוה למחות 'זרע עמלק' לבד, ועמלק אמנם היה 'בן אליפז' מן 'תמנע אחות לוטן', אך שאר 'בני עשו' לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם 'בני שעיר', כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם, ונתערב זרעו בזרעם, ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות [=הפכו להיות מיוחסים] למשפחה הגוברת, אשר הם 'בני עשו', וכל שכן זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם, היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר, שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם 'בני עמלק', אבל הם בני פלוני ובני פלוני, ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה, עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת - כי ה'גזירה' לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר ביארנו אופני החכמה בזה. (מורה נבוכים חלק ג פרק נ14)כלומר שמלכות עמלק הגיבורה השתלטה על כל משפחות בני שעיר ועל כל ארצותם, והתערבבו צאצאי עמלק עם צאצאי בני שעיר. ואולי בתחילה היה ניתן להבחין ביניהם, אבל לא בסוף התהליך. ולקמן עוד נחזור לדברים אלו.
ראיה נוספת להבנה הכוללת של הר"מ במז"ל:
והבן איך דייק, שפארן שהוא יותר רחוק נאמר בו הופיע, ושעיר שהוא יותר קרוב אמר זרח, וסיני שעליו היתה הכוונה ובו שכן הכבוד כמו שנאמר (שמות כד, טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני אמר בו מסיני בא. וכענין זה סיפרה דבורה כשסיפרה מעמד הר סיני, שהכבוד נגלה לאט לאט מהר להר, שכן כתוב: ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו וגו' (שופטים ה, ד). ועל הדרך שביארוהו חכמים ז"ל, שהקב"ה שלח נביא לאדום קודם משה רבינו להורות להם התורה ולא רצו לקבלה, וכן שלח לישמעאל והראה אותה להם ולא קבלוהו ממנו, ואחר כך שלח לנו משה רבינו וקבלנוה, ואמר (שמות כד, ג) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וכל זה דבר שהיה קודם מתן תורה. וכן באו המילות מורות על פעלים עוברים בא וזרח והופיע, ואינם להבא. (אגרת תימן)משמע קצת ששדה אדום הוא מרמז על האדומים ככלל שלא קיבלו את התורה. ומ"מ אין פירכא לטענה שלדעת הרמב"ם אדום כולל את עמלק, וא"כ אנו ניצבים מול סתירה ברמב"ם.
ד. עמלק לא התבלבל בין האומות
ועדיין צריך אני למודעי, מנין יכול הרמב"ם לקבוע בוודאות ובאופן מוחלט שכבר אבד זכרם של שבעה עממים? ואי תימא בגלל בלבול האומות, הרי הבלבול אינו שולל מסורת ייחוס משפחתית; וכמו שחז"ל ידעו לייחס את המן לעמלק, מהיכי תיתי שאף פעם לא ייוחס מישהו בוודאות לשבעה עממים? ולחילופין, לכאורה כשם שאם יבוא אליהו ויצביע על עמלקי ויזהה אותו - נתחייב במחייתו, הוא הדין שאם יזהה כנעני נתחייב בהחרמתו! ואי תימא שכוונתו רק שאינם ניכרים לנו ואיננו מכירים אותם15, א"כ כיצד מוכיח מעמלק לשבעה עממין, הרי דווקא בעמלק "יאבד הש"י זרע עמלק לגמרי" באופן מוחלט "ויכריתהו עד אחריתו" (ספר המצוות), ולא שבעה עממין! ולפי זה יתכן להיפך, שאולי רק בשבעה עממין המצוה קיימת לדורות!
ועוד, מה היא הוכחת הרמב"ם מעמלק לשבעה עממין בענין מצוה לדורות, הרי היא גופא הבעיה גם בעמלק, ומנין שבעמלק יש משהו פשוט יותר מאשר בשבעה עממין? ייתכן שלא צריך למנות בספר המצוות הן את עמלק והן את שבעה עממין!
בנוסף לכך, מדוע רק לגבי שבעה עממין התייחס הרמב"ם ל"וכל שבא לידו אחד מהן" וכו', אך בהלכה העוקבת אח"כ, לגבי עמלק, הרמב"ם לא התייחס לכך כלל16? ובהמשך ההלכה בענין שבעה עממין כתב: "וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו - עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תחיה כל נשמה"; האם כ"שבא לידו אחד מהם ולא הרגו" אינו עובר על העשה? ואם לא, מדוע לא?
ולבסוף, בפרק יב בהלכות אסורי ביאה הרמב"ם מתייחס במפורש לשבעה עממין ולארבע אומות: אדומי, מצרי, עמוני, מואבי, כלומר לדיני גרות של כל הגויים המיוחדים; אך את עמלק אין הוא מציין כלל17. מדוע? מאידך, את בלבול האומות של סנחריב הוא מחיל על ד' אומות, אך לא על שבעה עממין; האם רק מקרה הוא?
ונראה שיש לחלק בין החיוב להחרים שבעה עממין לבין החיוב לאבד זכר עמלק18, לאחר שקראו לאלו ולאלו לשלום ולא השלימו (הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ו, הלכה א)19; בשבעה עממים החיוב הוא לכלות את העם כעם, שלא תהיה ישות לאומית כזו; ואילו בעמלק החיוב הוא למחות את היחיד המיוחס מבחינה משפחתית דרך אימו לעמלק. וכעת אסביר את הדברים, דבר דבור על אופנו.
נתחיל בעמלק: החיוב בעמלק מראש מוגדר רק על מי שמתייחס אליו, ומצד שני החיוב אינו מותנה בקיום "עם עמלק" - שהרי עוד כשהיתה קיימת מלכות עמלק החיוב היה למחות רק את זכרם של המיוחסים בעמלק, ולא של אלו שנתערב זרעם בו.
ולראיה אזכיר שוב את דברי הרמב"ם, אך בתרגום ברור יותר לעניננו20:
הכתוב הבהיר איפה את שבטיהם, ואמר שאלה אשר אותם אתם רואים היום בשעיר ובמלכות עמלק אינם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני, ולא יוחסו לעמלק אלא מפני שאמם21 מהם. כל זה צדק מן הא-ל, כדי שלא ייהרג שבט אחד בקרב שבט אחר. כי הגזרה לא היתה אלא על זרע עמלק במיוחד. (מורה הנבוכים חלק ג פרק נ)וכך מדויק גם מלשונו בספר המצוות:
מצות עשה קפח: היא שצונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו, זכרים ונקבות קטנים וגדולים, והוא אמרו ית': תמחה את זכר עמלק. וכבר קדם לנו אמרם: שלש מצות נצטוו בני ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות בית הבחירה ולמחות זרע עמלק, ומלחמת עמלק היא מלחמת מצוה גם כן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ח מסוטה.הרמב"ם אינו מזכיר עם עמלק, או זכר לעם עמלק. וכמו כן מדוע הוא צריך להדגיש "משאר זרע עשו", אם עמלק הם היו מובחנים כעם מסוים מבני עשו? אלא שאע"פ שהתערב זרעו בזרעם, וגם אינו קיים כעם, יש להבחין ולזהות במדויק מיהו הזרע המשפחתי המיוחס לעמלק. לפי זה גם אילו היה מבלבל סנחריב את עמלק עם שאר האומות, אם היה נשאר עמלקי מיוחס היה נשאר כלפיו החיוב להכריתו22.
ועוד, שהרי דוד ויואב קיימו ככל יכולתם את מחית עמלק. דא עקא, עמלק נפוץ לכל עבר, עוד לפני תקופת דוד, כמו שהבאנו לעיל את המסורת על הקמת רומי. מ"מ, את שארית הפליטה של עמלק בהר שעיר היכו בני שמעון בדורו של חזקיה, כך שסנחריב לא בלבל ולא יכל לבלבל את עמלק בין האומות, כי כבר לא היה בעולם "עם עמלק". וכן משמע קצת בגמרא יומא נד, א: 'שאני [=עולא] אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים' וגו'23. אמר ליה רבה לעולא: מאי משמע? דכתיב: וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּום הַזֶּה... וכל היכא דכתיב שָׁם לעולם הוא. מיתיבי: וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעון הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאות וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּראשָׁם: וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה24 לַעֲמָלֵק וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּום הַזֶּה: (דברי הימים א, ד, מב-מג), וכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל כל הארצות25, שנאמר: וְאָסִיר גְּבוּלת עַמִּים וַעֲתיּדתֵיהֶם (וַעֲתוּדותֵיהֶם) שׁושֵׂתִי26? תיובתא27.
כלומר, שלאחר שבני שמעון היכו את שארית הפליטה של עמלק בהר שעיר בימי חזקיה, והתיישבו במקומם, הגלה אותם סנחריב. משמע שעמלק כבר לא התקיים כעם באזור הר שעיר, וממילא סנחריב לא יכל לבלבל אותו. ולכן כל צאצא עמלקי המיוחס לעמלק נושא עליו את "זכר עמלק", ומצוה למחותו אם נדע זאת28. ובאמת צריך לברר איך ידעו היהודים מי הם העמלקים בזמן שהתחולל נס פורים29 והרי היה זה שנים הרבה אחרי סנחריב. מ"מ, כמו שאת המן ושאר העמלקים מחו, משום שכנראה ידעו שהם מיוחסים לעמלק30, כך נמחה את שארית עמלק בעתיד. אבל בסתמא, גוי שמגיע להתגייר, ברור שכל דפריש - מרובא פריש, ואין לחשוש שמא הוא מעמלק.
כאמור, בשבעה עממים החיוב הוא לכלות את שם העם, והמצוה קיימת בתנאי שהעם קיים. לכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים "לאבד זכר עמלק", או "זרע עמלק" בספר המצוות, בניגוד ל"להחרים שבעה עממין"31. ולכן, לגבי שבעה עממים, אם העם קיים - מצוה "לחטט אחריהם ולרדפם", כי במצב זה מי שלא נלחם באנשי העם עובר בלא תעשה, כמפורש בספר המצות:
מצות לא תעשה מט: שהזהירנו מהחיות איש משבעה עממין, כדי שלא יפסידו בני אדם ויסיתום לע"ז, והוא אמרו: לא תחיה כל נשמה32, והריגתם מצות עשה כמו שביארנו במצות עשה במצוה קפז, ומי שעבר ולא הרג מהם מי שהיה אפשר לו להרגו כבר עבר על מצות לא תעשה.והערנו, שאם היתה רק מצות עשה היא היתה מופנית כלפי העם ככלל, ולא היינו יודעים שיש גם מצוה המופנית לאנשי העם כיחידים33. את הדין לפרטים מחדשת מצות לא תעשה, כאשר העשה מכוון לעם ככלל, והלא תעשה מכוון לפרטים. לכן רק בשבעה עממין הדגיש הרמב"ם את הדין ביחיד בהלכה ד: "וכל שבא לידו אחד מהן" וכו', אך לגבי עמלק לא נדרש הרמב"ם לכך, כי מראש הוא הגדיר את מצות העשה כמופנית אל היחיד34. אך אם אין לעם הגדרה עצמית כזו אין יותר מצוה להחרימם, ומצות הלא תעשה לגבי הפרטים נסמכת ונשענת על הגדרת מצות העשה הכללית, ואם מצות עשה בטילה כשאין עם, גם מצות לא תעשה כך. וכבר הבאנו את דברי הרמב"ם בספר המצוות: "עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד, ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר להם שֵׁם"35; הכוונה שֵׁם, או גדר של עם.
מעתה מובן כיצד יכול הרמב"ם לקבוע החלטית ש"כבר אבד זכרם", מבלי לוודא שלא נותרו רשימות יוחסין של שבעה העממין; משום שאין זו קביעה מציאותית, שאיננו יודעים למעשה מי שייך לשבעה עממין, אלא זוהי קביעה דינית הלכתית שלא קיים יותר אף עם משבעה עממים, והמצוה התקיימה במלואה אע"פ שייתכן שיש פרטים מצאצאי עממי הכנעני שעדיין מיוחסים לעמם. בהתאם לכך, גם אם יודיע אליהו על פלוני שהוא צאצא לשבעה עממים, או שתתגלה לנו רשימת יוחסין של משפחה המיוחסת לשבעה עממין, לא נלחם בהם, בניגוד לעמלק שהחיוב הוטל מראש רק על המיוחסים וכפרטים, ואם נדעם - נמחם.
לפי זה נוכל להסביר את שיטת הרמב"ם במצוה לדורות: כמו שפשוט לגבי החיוב ביחידי עמלק שהמצוה היא לדורות אע"פ שיכלו כל יחידיו ע"י ה', ה"ה לגבי החיוב לשבעה עממים כעם שהמצוה לדורות אע"פ שהעם כלה, ואין זה משנה כלל שיתכן שחלק מהמיוחסים לעם זה עדיין קיימים.
ה. סנחריב בלבל ד' אומות
אלא, שהרמב"ם מדגיש שהבעיה שונה לחלוטין. כי יש לכאורה בעיה עם "אלו המצרים שבארץ מצרים..., וכן האדומים שבשדה אדום". כי לכאורה הם קיימים כעם בארצו, ואולי הגדרתם כעם תלוייה בהימצאם בארצם39! ואינם דומים ליבוסים לדוגמא, שאבד שם ארץ יבוס לחלוטין, ונקראת ארץ ישראל. ולחילופין אינם דומים לכותים שהוגלו מכותה לשומרון, ונקראו כותים על שם מקום מקורם. לכן נדרש הרמב"ם להסביר שאין הם המשך של העם האדומי המקורי, אע"פ שהם יושבים באותה ארץ אדום ונקראים בשם אותו עם, כי את העם המקורי סנחריב בלבל, וכבר אבד זכרם, וכעת נוצר עם פסאודו-אדומי חדש בארץ אדום, ללא רציפות עם העם האדומי הקדום שישב שם. והקבוצה או הקבוצות שהגיעו לאדום, פרשו מן הרוב, ואין אלו אותם האדומים שהוגלו מאדום וחזרו למקומם.
וניתן לדייק זאת מהתוספתא קדושין ה, ו:
אמר לו ר"ע: בנימין טעית, הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים [ומואבים] במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן.וכך מסביר הרמב"ם בפירוש המשניות ידים ד, ד:
לפי שנתבלבלו האומות בזמן סנחריב, כמו שנתפרסם בספרי הנבואה, לפי שהיה מעביר האומות מקצה זו לקצה זו40, על כן חזרו משפחות הגויים אצלינו נעלמים, ואין אנו יכולין ללמוד ראיה ממקומותיהם, וידוע כי שבעים לשון כולם מותרין לבוא בקהל מיד חוץ מעמון ומואב ומצרי ואדומי, והעיקר בידינו דכל דפריש מרובא פריש, וע"כ התירוהו לבא בקהל מיד.משמע שהבעיה נובעת בגלל הראיה שהיה ניתן ללמוד מהמקום41, וכמו שהערתי לעיל הלימוד מהפסוק הוא מ"אסיר גבולות עמים", כלומר מהשילוב של העם בארצו.
לבסוף, גם מתוך עיון בטעמי המצוות נראה שהסיבות שונות למצוות החרמת שבעה עממים ומחיית עמלק, ולכן גם הדינים שונים. לגבי עמלק כתב הרמב"ם שסיבת עונשו היא בגלל שמיהר ופתח במלחמה, ומטרת העונש היא הרתעה. לעומתו שבעה עממים נענשו כחלק מהמלחמה בע"ז, ועמון ומואב נאשמים שנהגו כלפינו בשפלות או ב'צייקנות' (הרב קאפח) ובתחבולות גרמו לנו נזק:
ועמלק אשר התחיל להלחם בסיף - אמר למחות זכרו בסיף; ועמון ומואב שעשו מה שעשו דרך כלות וגרמו הזק בערמה - נענשו להרחיקם מן החיתון, ושיתרחק האדם מאהבתם, לא דבר אחר. כל אלו העניינים שיעור אלוקי לעונש, שלא יהיה בו לא תוספת ולא חסרון, אלא כמו שבאר ית': "כדי רשעתו". (מורה הנבוכים חלק ג פרק מא)
שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם, שהם שורש ע"ז ויסודה הראשון. (ספר המצות עשה קפז)
הערות:
1. הרדב"ז מסביר שהסיבה היא שבא סנחריב ובלבל את האומות. וראה לקמן פרק ב.
2. לדוגמא: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש האמונה, מוסד הרב קוק, ירושלים, עמ' 100, הע' 23.
3. בניגוד לדעת החינוך, מצות עשה תכה, שסובר שאבד זכרם של ז' עממים וגם של עמלק.
4. ספר המצוות שורש ג.
5. וא"כ קשה על הרדב"ז שתלה זאת בסנחריב.
6. העיקרון הוא שאם המצוה אינה מותנית מראש בהגבלה של זמן מסוים - הרי היא מוגדרת כמצוה לדורות, אע"פ שאין היכי תימצי מציאותי לקיים אותה, כגון שאין על מי להחיל את המצוה, כי אין צאצאים לעמלק או לז' עממים. ואפילו אם כלו לחלוטין מן העולם, המצוה נחשבת נוהגת לדורות. ואין זה בגלל שאליהו עדיין יכול לגלות מיהו עמלק. וקשה מה שכתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ח או"ח סי' נד אות יח: "מוכח שמצות מחיית זכר עמלק נוהגת לדורות, ואף שכבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות (ועמד בזה [=על הקושיה] בשו"ת שאילת יעקב סי' יד), [ומתרץ הגר"ע יוסף] כיון שאם יבוא אליהו ויאמר האיש הזה מזרע עמלק הוא מצוה להרגו ולאבדו מן העולם, חשיב שפיר מצוה הנוהגת לדורות, וממילא גם מצות עשה דזכירת עמלק נוהגת בזמן הזה". ותמוה למה תלה הגרע"י את המצוה לדורות במה שיאמר אליהו.
7. במכתב תגובה למאמרי 'מינוי מלך קודם למחית עמלק', המעין, ניסן תשס"ג, עמ' 12. [ועוד הוסיף פנינה בדרך צחות, וז"ל: והנה אמרו חז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שם עמלק. והנה תושב"כ היא כ"ד ספרים, אך ספר במדבר נחלק לג' (שבת, קטז, ב), וא"כ תושב"כ היא כמנין שם הוי"ה. ותושבע"פ היא ס"ג מסכתות, אך כלים נחלקת בתוספתא לג' בבות, וא"כ היא ס"ה ספרים כמנין שם אדנות. אך כל זה אחר מחיית המן וזרעו, שנוספו בתושב"כ אסתר ובתושבע"פ מגילה. והיינו אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שם עמלק. עכ"ל.]
8. לגבי מצרים יש מחלוקת בראשונים. ראה תוד"ה זיל מגילה יב, ב, ותוד"ה מנימין יבמות עו, ב. וברמב"ן ביבמות שם הביא בשם בעל הלכות גדולות: "דשאני מצרים דחזרו". וכן פסק הרא"ש.
9. מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות, דור ראשון ודור שני אסורין לבוא בישראל, ודור שלישי מותר, שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו' (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יב, יט).
10. כי אליפז בכור עשו, הוא אבי עמלק.
11. הרב רפאל יוסף חזן, מערכי לב, דרוש מג, דף צג ריש ע"א: "בהיותי משתומם איך לא עמדו על חקירה זו רבותינו ז"ל". וכ"כ שו"ת יביע אומר חלק ח או"ח סי' נד אות יח: "ושוב מצאתי להגאון חקרי לב (=הנ"ל) בספר מערכי לב שדן לכאורה שבזמן הזה אין מצות עשה של זכירת עמלק נוהגת, שכבר ספו תמו ונכרתו ונאבדו מן העולם, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות עשה קפז) בסוף דבריו שם" (=לגבי ז' עממים, וה"ה לעמלק, כי את כולם סנחריב בלבל). והעיר לי מורי הרב חיים אליעזר מילר שליט"א שתמוה שהרע"י מסתמך על סה"מ שאבד זכרו של עמלק, שהרי ע"פ סה"מ מ' קפז מפורש שעמלק יכלה רק בעתיד, וא"א משם להביא ראה שכבר ספו ותמו ונכרתו ונאבדו מן העולם (זה המקום להודות לרב מילר שליט"א על כל מה שזכיתי ללמוד ממנו, ועל שהואיל לעבור על מאמר זה ולהאיר את עיניי במקומות רבים).
12. וילך אל ארץ - זו מלכות רומי רבתי, שבנאה צפו בן אליפז בן עשו, ובא עליו תירטט מארץ אלישע ונלחם בו והרגו, ושמע עשו הרשע הריגת נכדו ובא לנחמו, לפיכך הניח ארץ מולדתו, הדא הוא דכתיב: וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו ילמדנו וישב יעקב. (בתי מדרשות, א, מדרש ילמדנו, פרשת וישלח, עב).
13. וכן משמע בהעמק דבר על אתר.
14. מצינו עוד שזיהו את שניהם, כלומר שארץ שעיר היא שדה אדום. כך כתב החזקוני (בראשית לב, ג): "ארצה שעיר - שהיתה מתחילה משל שעיר, וכשנשא עשו את אהליבמה ירש בה ארץ שעיר, כי היתה בת ענה בת צבעון בן שעיר החורי, והיה עשו הולך ובא שמה אצל נשיו, ולבו נמשך אחריהן ונקרא על שמו שדה אדום, לכך אמר להם שדה, להודיעך שרגילותו בשדה ע"י שהוא ציד". כלומר אותה ארץ שמלפנים נקראה שעיר, היא שדה אדום.
15. וכך משמע בחינוך מצוה תקכח (שלא להחיות אחד מכל שבעה עממין): 'ואף על פי שהאמת כי דוד המלך הרג מהם רבים עד אשר כמעט כלה אותם ואבד זכרם, עדין נשארו מהן קצת שטבעו בין האומות, וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם'. וכן במצוה תכה (מצות הריגת שבעת עממין): 'ואף כי כבר עשינו בהם המחוייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם וכילם עד שלא נשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו וטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, ואין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם, אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העיקר והחזק בו'.
16. בניגוד לדעת החינוך שהתייחס במפורש ל"אחד מהם" הן בעמלק והן בז' עממים.
17. האם עמלקי יכול להתגייר כמו שבן ז' עממין יכול להתגייר? שהרי לדעת הרמב"ם אם אחד מז' עממין או עמלקי קיבלו את הקריאה לשלום לא פוגעים בהם (הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ד), ומז' עממים אף מקבלים גרים מיד (הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכה כב); מה עם גרות עמלקי? אכן הכס"מ בפרק ו' כתב שכשקיבלו עליהם שבע מצוות יצאו מכלל עמלק, והרי הם כבני נח הכשרים. אבל ראה בפסיקתא דרב כהנא פסקא ג אות טז: 'ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לד' בעמלק' (שמות יז, טז), תני בשם ר' אליע': שבועה נשבע הקב"ה: ימיני ימיני כסאי כסאי, שאם יבואו גרים מכל אומות העולם שאני מקבלן, ומזרעו של עמלק איני מקבלן לעולם. אף דוד עשה כן: ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי (שמואל ב א, יג), א"ר יצחק: דואג האדומי היה, ויאמר לו דוד דמך על ראשך (שם שם טז), א"ר יצחק: דמיך כתב, א' לו: הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים" (וכן במכילתא, פרשת עמלק, ב. והעיר הרב נבנצל שליט"א שפתח בעמלקי וסיים באדומי, מכאן שעל פי מדרש זה העמלקים כלולים באדום). מאידך בסנהדרין דף צו, ב: 'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק' (וראה ב'מרגליות הים' על סנהדרין שם אות יג שהחיד"א התקשה בכך, ולכן טען הרב מרגליות שאין לגרוס המן, והביא שי"ג נעמן). וראה בשו"ת ישועות מלכו לקוטי שו"ת סי' טו שכתב: 'וע"כ דבדיעבד אם קבלו הוי גירות'. אבל בשו"ת אבני נזר חלק או"ח סי' תקח סובר שאין מקבלים גרים מעמלק. ובשו"ת קול מבשר חלק ב סי' מב כתב: 'דעת בעל מגילת ספר על הסמ"ג לאוין מל"ת קט"ו, דכוונת המכילתא היא שלא יקבלו גר עמלקי להתירו לבוא בקהל ולישא בת ישראל, אבל אין הכי נמי דישראל הוא לכל דבר, [=וסברתו] מתקבלת על הלב' (וראה עוד בתורה שלמה, בשלח, יז, טז, אות קלא). אולם הרמב"ם דחה את דעת ר' אליעזר הנ"ל מהלכה, ולכן כתב (הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו) שדוד הרג את העמלקי מדין המלכות, ולא מדין מחיית עמלק. לפי הדעה שרבי עקיבא היה מבני בניו של המן שלמדו תורה בבני ברק, יוצא שלדעת ר"א הי' עמלקי, ולכן מתאים מה שאומר ר' יושע לר' אליעזר (ירוש' פסחים פ"ו) על ר"ע 'הלא זה העם אשר מאסתה בו, צא נא עתה והלחם בו'.
18את עצם החילוק מצאתי אח"כ בדברי הרב משה שטרנבוך, ב'מועדים וזמנים השלם' חלק ב סי' קסד 'מחית עמלק לדורות ובזמן המשיח', עמ' קל; ובחיבורו של הרב דוד יצחק מן 'באר מרים' (כפר חסידים, תשד"ם) חלק ב, על הלכות מלכים פרק ה הלכה ד-ה. הוא מבסס את החילוק באריכות, וברוך שכיוונתי, אם כי במספר מקומות לא הלכתי בדרכו. יש להדגיש שלמרות החילוק ההלכתי בין ז' עממין לעמלק, הצד השווה בשניהם הוא ששניהם מוגדרים כמלחמת מצוה: 'ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם' (הלכות מלכים ומלחמות פרק ה הלכה א). וכן בפירוש המשניות, על סנהדרין א, ה: 'ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד'. מכאן תמיהה גדולה לי על בעל 'באר מרים', שנדבך מרכזי בחידושו מתבסס על כך שדווקא בז' עממים יש מלחמת מצוה אבל לא במחיית עמלק, והוא חוזר על כך מספר פעמים בהקשרים שונים. לדוגמא, לפי זה הוא רוצה להסביר שרק בז' עממים יש מלחמת מצוה כי היא מכוונת נגדם כעם, אבל במחיית עמלק אין דין מלחמת מצוה כי היא כנגד היחידים (שם עמ' לג טור שמאלי).
19. אם השלימו לפני המלחמה, כלומר קיבלו עליהם ז' מצוות ומס ועבדות - מניחים להם. אבל לאחר תחילת המלחמה אינם יכולים להשלים.
20. ע"פ התרגום החדש של מ' שוורץ, אוניברסיטת ת"א, תשס"ג, עמ' 652. וראה גם תרגום הרב קאפח, ובהערותיו.
21. הערת הרב נבנצל: "מדוע הייחוס כאן הוא לפי האם, והרי כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה כא: זה הכלל, באומות הלך אחר הזכר". אבל עי' הלכות עבדים פרק ט הלכה ג ובהשגת הראב"ד, ומחלוקת הכס"מ והלח"מ.
22. וכ"כ הרב אליהו לוין, 'בענין מחיית עמלק', בתוך 'אוריתא' על פורים, נתניה, תשנ"ב, מהדורה שניה, עמ' צט.
23. וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים [וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּום הַזֶּה] (מלכים א, ח, ח).
24. את שארית הפלטה - הנשארה, מה שלא החרימם שאול ודוד, שנאמר בו: עד הכרית כל זכר באדום (מלכים א, יא), ועמלק הוא מבני אדום. (מצודות דוד).
25. ובלשון המשנה "בלבל את האומות": בּו בַיּום בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּונִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוא בַקָּהָל. אָמַר לו רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה. אָמַר לו רַבִּי יְהושֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה. אָמַר לו רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אומֵר (דברים, כג): לא יָבא עַמּונִי וּמואָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּור עֲשִׂירִי וְגו'. אָמַר לו רַבִּי יְהושֻׁעַ, וְכִי עַמּונִים וּמואָבִים בִּמְקומָן הֵן, כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּות, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה, י): וְאָסִיר גְּבֻלות עַמִּים וַעֲתוּדותֵיהֶם שׁושֵׂתִי וְאורִיד כַּבִּיר יושְׁבִים. אָמַר לו רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אומֵר (ירמיה, מט): וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּון, וּכְבָר חָזְרוּ. אָמַר לו רַבִּי יְהושֻׁעַ, הַכָּתוּב אומֵר (עמוס, ט): וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (וִיהוּדָה), וַעֲדַיִן לא שָׁבוּ. הִתִּירוּהוּ לָבוא בַקָּהָל: (ידים, פרק ד, משנה ד). אבל הפסוק נוקט ב"גבולות עמים", כלומר בארצות.
26. [כִּי אָמַר בְּכחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנותִי] וְאָסִיר גְּבוּלת עַמִּים וַעֲתיּדתֵיהֶם (וַעֲתוּדותֵיהֶם) שׁושֵׂתִי [וְאורִיד כַּאבִּיר (כַּבִּיר) יושְׁבִים]. (ישעיה י, יג). (מנחת שי: שושתי - בשני שיני"ן השניה קורין סי"ן והוא כמו סמ"ך [=לשוס]. רד"ק).
27. כלומר בני שמעון הוגלו ע"י סנחריב, בניגוד למשמע מהפסוק שישבו שם עד היום הזה, אם הכוונה שלעולם.
28. מצות עשה להכרית זרעו של עמלק, שנאמר (דברים, כה, יט): "תמחה את זכר עמלק". ואנחנו לא נדע מי הוא עמלק, עד אשר יבוא אליהו הנביא ויודיע לנו מי הוא ואז נמחה את זכרו מתחת השמים. וה' יזכנו לראות בביאת אליהו הנביא ומשיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן. (ספר המצות הקצר, מצוות עשה, עז).
29. וכך תרגום יונתן מזהה במגילת אסתר במספר מקומות, כמו בפרק ט, פסוק יב ופסוק טו.
30. הרב גורן זצ"ל עמד על כך בספר 'מועדי ישראל' עמ' רט-ריז. הוא טוען שהמן הכין את השמדת היהודים בעזרת צאצאי עמלק שהכיר, ורשימות אלו נתפסו ע"י צבא מרדכי בעזרת פקידי אחשורוש. והרב שטרנבוך מסביר שהרגו את אלו שהיו ניכרים ברוב רשעתם ואכזריותם, בכך שאמרו שיהרגו יהודים.
31. וכעין זה דייק הרב דיקמן במאמרו 'בדין מחית עמלק', מוריה, תשנ"א (ט-י), עמ' עד. ובלשונו: "אף אם בגדרי האומות אינו עמלקי".
32. בניגוד למלחמת רשות, שאם לא השלימו הורגים רק את הזכרים הגדולים (הלכות מלכים ומלחמותיהם ו, ד).
33. קיום המצוה הוא בכלל, ולא ביחידים, עד שיכלה שם העם. גדר זה הוא בניגוד קוטבי למ"ש הרב אביגדור נבנצל: מחיית עמלק מתקיימת רק במחיית כל העמלקים הידועים, וזה אין כח ביד היחיד לעשות; אבל מחיית ז' אומות נוהגת בכל אחד מהם, כלשון הרמב"ם לעיל, הלכך זו מצות כל יחיד. עכ"ל במאמר 'מחית עמלק בימי מרדכי', בתוך הקובץ 'אוריתא' על פורים, נתניה, תשנ"ב, מהדורה שניה, עמ' נד).
34. ובמסגרת זו אעיר שהגרסה הנפוצה בדפוסים ה'מצונזרים' היא: אין כורתין ברית לשבעה עממין, כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם, שנאמר: לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר: ולא תחנם. לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר - לא יעלנו, ראהו נטוי למות - לא יצילנו, אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה - אסור, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה. במה דברים אמורים בשבעה עממין, אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'. (הלכות עבודה זרה פרק י הלכה א). אבל בכת"י תימנים ובדפוסים העתיקים: אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהן שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר: לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר: ולא תחנם. לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה - אסור, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה. במה דברים אמורים, בגוי; אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין - מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן "שם רשעים, ירקב" (משלי י, ז). וראה בספר המצות לא תעשה מח: "שהזהירנו מכרות ברית עם הכופרים ולהבטיחם על כפירתם, רוצה לומר [וי"ג כלומר] שבעה עממין, והוא אמרו ית': לא תכרת להם ולאלהיהם ברית, וכבר בארנו במצות עשה במצוה קפז שמלחמת שבעה עממין וכל מה שבא בהם ראוי למנותו, ושהוא לא ילך דרך מצות שאינן נוהגות לדורות". ופירש הרב רבינוביץ' שז' עממין הן לדוגמה בלבד, אך הכוונה לכל הכופרים (יד פשוטה, שם עמ' תשעד). ומובן שהאיסור מופנה אל היחיד.
35. דוגמה לכך ניתן למצוא בהלכות כלים ט, א: "כל כלי מתכות שיש להן שֵׁם בפני עצמן מקבלין טומאה"... ה"ו: "כל הכיסויין של מתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מפני שאין להם שֵׁם בפני עצמם". וראה בספר מלות ההגיון לרמב"ם (בתרגום ר' שמואל אבן תיבון) בהקדמה: "שיבאר לו ענייני השֵׁמות הנזכרים הרבה במלאכת ההגיון". ובשער ראשון: "השֵׁם אשר יקראהו מדקדק הערב - התחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון - הנושא... כלל השֵׁמות שעניניהם מפורשים בזה השער - ארבעה, והם: הנושא, הנשוא, המשפט והמאמר הפוסק". עכ"ל. ברור א"כ ששֵׁם הוא מושג (concept), 'גדר' כמקובל בשפת הישיבות.
36. הערת הרב נבנצל שליט"א: "לא נהירא להתיר איסור דאורייתא בסברא קלושה כזאת".
37. אמנם לא כך כתב הרב משולם ראטה בשו"ת קול מבשר חלק ב סי' מב. הוא הביא משו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סי' מו שכתב שיש לחוש בזמן הזה שלא לקבל גרים מרומיים ומארצות שסביבות רומי שנתיישבו מאדומיים, ואסור להם לבוא בקהל עד דור שלישי, והורה למעשה בענין גר שבא מארץ איטליא שאסור לישא ישראלית. ועוד כתב שיש לדון בגר מגרמניה, עיין מגילה דף ו, ב: "אל תתן לעשיו הרשע תאות לבו - זו גרמניא של אדום" וכו' [בגמרא שלנו הגירסא גרממיא, ורש"י פירש: שם מלכות והיא מאדום. ועל זה כתב בהגהות מהריעב"ץ שבש"ס דפוס ווילנא: ר"ל גרמניא היא אשכנז שלנו, וכן הגיה הגר"א ביומא י, א גרמניא תחת גרממיא]. והלא ידוע כי הגרמנים הקדמונים היו שכירי מלחמה אצל הרומיים, ובעת חורבן ירושלים הוגלו יהודים רבים לגרמניה, ולכן כתב הרא"ש בתשובה כלל כ דין כ והובא בב"י יו"ד סי' פב שחכמי אשכנז התורה ירושה בידם מאבותיהם מימות החורבן. ורבים מהגרמנים נתערבו ברומיים ואדומיים, וגם הם נחשבים לאויבי ישראל מאז ומעולם כמו אדום ועמלק כי גם הם לגזע עשיו יחשבו, בפרט לפי שיבואר להלן כי אדום ועמלק נתערבו. ועיין בפירוש הראב"ע ורד"ק לספר עובדיה א, כ כי הכנענים בימי יהושע ברחו לאלמניא שהיא גרמניא, וגם מהם ירשו הגרמנים את השנאה לישראל. ודבר מעניין הוא כי אלה הגרמנים המתיימרים בתור גזע האדונים הם באמת גזע העבדים מזרע כנען המקולל בתור עבד עבדים לשם ויפת, ובזמן הגאולה השלימה תתקיים בהם מחיית עמלק, ולא יהיה שריד לבית עשיו. עכ"ל של שו"ת קול מבשר. אך רבים חלקו על הנ"ל, וההסבר המחודש ברמב"ם המובא כאן תומך בדעתם.
38. וכך כותב גם המאירי לגבי התוצאה: "ואין שֵם מצרי ואדומי או עמוני ומואבי בעולם, וכולם כשאר האומות". א"כ לדעתו הסיבה לכך היא בלבול סנחריב.
39. וכך מסביר ר' יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אה"ע סי' מא): "דר"ע סבר שסנחריב בלבל כל האומות וגם את מצרים בלבל והושיב אחרים תחתיהם, ואותן אחרים שנתיישבו במצרים הם שוב נקראו אח"כ בכתוב מצרים, על שם מקומם, ועליהם שוב ניבא יחזקאל שיגלה אותם נבוכדנצר וישובו מקץ מ' שנה, אבל הראשונים שבלבל סנחריב לא שבו שוב ולכן התיר את גר המצרי". כלומר שהנביא יחזקאל קרא לתושבים החדשים שבארץ מצרים כמאה שנים אחר סנחריב 'מצרִים' או 'מִצְרַיִם' על שם מקומם. והכוונה לכתוב ביחזקאל, כט, יב: וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוךְ אֲרָצות נְשַׁמּות וְעָרֶיהָ בְּתוךְ עָרִים מָחֳרָבות תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַהֲפִצתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּויִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצות. והו"א שזה דין בארץ, דהיינו בתושבי הארץ, כמו שאכן הלאו שלא לשוב מצרימה הוא דין בארץ, בלי קשר לעם היושב בו. וראה בשו"ת חיים שאל ח"א סי' צא בשם מוהר"ח אבולעפייא ז"ל, שאין האיסור בזה (=בדירה) מפני המצרים, כי אם רק מפני הארץ. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד סי' פז (אבל ראה בסמ"ג, לאוין רכז שסובר שאחר שסנחריב בלבל את מצרים אין איסור לשוב למצרים. ומשמע שלדעתו האיסור תלוי בעם המצרי ולא בארץ).
40. שלא כשיטת הרמב"ן ביבמות עו, ב שסנחריב השאיר מיעוט האומה בארצה, ולתוך הארץ הכניס רוב מעמים שונים. ולשיטת הרמב"ן ניתן למצוא רבים מצאצאי עמון בעמון, גם לאחר סנחריב: "ואפשר שהיה אחשורוש יכול לבדוק במוחזקים". ולפי זה יתכן שלקבוצות אחרות יש ג"כ חזקה. וכנראה שבדרך זו הלכה הסיעה מרבותינו שהביא בקול מבשר לעיל.
41. הערת הרב נבנצל: "כי לא היתה ראיה אחרת שהוא עמוני, ונקרא עמוני רק על שם מקומו, כמו שרבים מאתנו נקראים אמריקאים או רוסים וכו'".
