|
תוכן המאמר: א. אברהם נתן ללוט את כיכר הירדן עד סדום ב. הברית בין אברהם לאבימלך מסקנות נוספות מדברי הרשב"ם ג. הויכוח בין יפתח למלך בני עמון ד. הויכוח בין אנטיוכוס (סידטס) לשמעון החשמונאי ה. עשרים הערים בגליל שנתן שלמה לחירם הסבר הרד"ק והרלב"ג הסבר ה"אברבנאל" שיטת התוספות - חירם גר תושב היה איסור "לא תחנם" לא חל על גוי הגר בקביעות בחוץ לארץ הסבר ה"דברי שאול" תקציר: דיון בשיטות על האיסור למכור מאדמת ארץ ישראל לנכרי ומשמעותו לגבי שמיטה. מילות מפתח: ארץ ישראל, מכירת קרקע לגוי, שמיטה. |
|
א. אברהם נתן ללוט את כיכר הירדן עד סדום |
"אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הלוא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי... ויבחר לו לוט את כל כיכר הירדן, ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו. אברהם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הכיכר ויאהל עד סדום" (בראשית יג, ח-יב).
|
|
לכאורה קשה, כיצד ויתר אברהם ללוט על כיכר הירדן שהיא מארץ ישראל, ומדוע לא נענש על כך? הפרשנים דנו בשאלה זו. 1) הרמב"ן (בראשית טו, יח) כתב שנתינת הארץ לאברהם הייתה בברית בין הבתרים, וכל מה שנאמר לפני כן היה בגדר הבטחות בלבד. הוא הוכיח זאת מלשון הכתוב. ההבטחות הקודמות נאמרו בלשון עתיד: "לזרעך אתן" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך" (יג, טו), מפני שעדיין לא זכה אברהם בארץ. רק בברית בין הבתרים נאמר "לזרעך נתתי" (טו, יח) בלשון עבר כי א"י היא קנינו. לפי זה, כשאברהם נתן ללוט את כיכר הירדן עד סדום - לא הייתה הארץ של אברהם כי עוד לא זכה בה, ולכן לא עבר איסור. 2) החזקוני (יג, יד) הוסיף, שהקב"ה אכן העיר לאברהם "לא כוונת יפה". וכדי שלא יהיו ספקות שאף כיכר הירדן וסדום בחלקו של אברהם הוסיף הקב"ה בהבטחה השניה: |
"כי את כל הארץ אשר אתה רואה" (יג, טו) -
|
| אף כיכר הירדן שנתת ללוט |
"לך אתננה ולזרעך".
|
|
כלומר, גם כיכר הירדן היא בנחלתו של אברהם. החזקוני (שם) הוסיף שההבטחה השניה מפורטת בכוונה יותר מן הראשונה, כי לוט לא היה אתו ואז |
"לא תהיה ללוט טענה על אברהם אני חברך ויהיה לי חלק עמך בארץ"1.
|
|
יש להוסיף, שכשניצח אברהם את ארבעת המלכים שכבשו את סדום (בראשית פרק יד), זכה בארצם של חמשת המלכים וממילא זכה גם בסדום וערי הכיכר שנתן ללוט, כך שקנה מחדש מה שנתן ללוט והמקומות הללו הם בנחלתו של אברהם.
למעשה קיבל לוט את נחלתו בעבר הירדן המזרחי, כמו שכתב הרמב"ן (במדבר כה, יח) |
"שארץ עמון ומואב נתנה ה' לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק [אברהם] וגלה עמו לאותו ארץ".
|
|
כלומר, לוט זכה בארצות עמון ומואב בלבד, בגלל שעלה עם אברהם לא"י ושירת אותו2. חלק גדול מנחלתו עברה אחר כך לישראל כמו שדרשו חז"ל (חולין ס ע"ב) |
"עמון ומואב טיהרו בסיחון"3
|
|
ב. הברית בין אברהם לאבימלך |
"ויהי אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר להפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה (לעיל טו א) שהרג אברם את המלכים אמר לו הקב"ה: אל תירא אברם מן האומות. ויהי אחר הדברים האלה (להלן פסוק כ), שנולד יצחק ויוגד לאברהם לאמר וכו' ובתואל ילד את רבקה... אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל והקב"ה ציוה עליהם לא תחייה כל נשמה (דברים כ, טז) וגם ביהושע (יג, ג; טו, מה-מז) מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל, לכן והאלוקים ניסה את אברהם קינתרו וציערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה (איוב ד ב), על נסותם את ה' (שמות יז ז), מסה ומריבה (שם) בחנני ה' ונסני (תהילים כו ב). כלומר נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך".
|
|
למדנו מדבריו: 1. העקידה היא עונש - בגלל שאברהם ויתר על "ארץ פלשתים שהיא בכלל גבול ישראל". 2. המילה "ניסה" אינה מלשון ניסיון אלא לשון עינוי, קינתור וצער כמו "על נסותם את ה'" (שמות יז, ז), "מסה ומריבה" (שם) ועוד. 3. " אחר הדברים האלה" - כוונתו סמיכות למאורע הקודם "מחובר להפרשה שלמעלה" ולא סמיכות בזמן, כמו שפירש רש"י (כא, לד; כב, א). הרשב"ם הביא הוכחה לשיטתו ממדרש שמואל5: |
"וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל: ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חודשים (שמואל א ו, א). כתוב: את שבע כבשות הצאן תיקח מידי. אמר לו הקב"ה: אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן.
דבר אחר: חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך, ואלו הן: שמשון, חפני ופנחס שאול ושלושה בניו. דבר אחר: חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואלו הן: אהל מועד וגלגל, נוב ושילה [וגבעון] ובית עולמים [תרין]. דבר אחר: שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חודשים." |
|
כלומר, מדברי המדרש מבואר שבגלל "שבע כבשות הצאן" שנתן אברהם לאבימלך נענשו בניו בכך שנוצחו בשבע מלחמות, או ששבעה צדיקים נהרגו במשך הדורות ועוד. ההוכחה שהביא הרשב"ם מדברי "מדרש שמואל" לכאורה אינה נכונה, כי מדברי המדרש משמע שחטאו של אברהם היה בעצם כריתת הברית עם אבימלך ולא בגלל ויתור על שטח ארץ פלשתים שבא"י. ומפורשים הדברים בסדר אליהו רבה6: |
"לכן ישמור אדם דברים בלבו שלא יעשה שותפות דברים עם עכו"ם ולא יכרות עמו ברית. שכן מצינו באברהם אבינו שעשה שותפות עם אבימלך וסוף הדברים שכרת עמו ברית, שנאמר: "וייקח אברהם צאן ובקר וייתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית".
כשכרת עמו ברית נתקבצו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו: למה יכרות אברהם ברית עם העכו"ם? אדם יחיד שבחרת משבעים אומות ולשונות! אמר להם הקב"ה: בן יחיד שנתתי לו למאה שנים - אני אומר לו להעלותו עולה, אם יעלהו מוטב הרי אתם יודעים שכוונתו הייתה לטובה מפני דרך שלום, ואם לאו - יפה אומרים, שנאמר "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם" וגו'... מכאן אמרו אין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה, אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם העכו"ם, מכאן אמרו כל העושה שותפות דברים עם עכו"ם לסוף הוא כורת עמו ברית... ומוסר את בניו לחרב ומגלה אותם מארצו..." |
|
יש לומר שפשט הפסוק מוכיח כרשב"ם. לשון הפסוק (בראשית כא, כג) הוא: |
"ועתה השבעה לי באלוקים הנה אם תשקור לי לניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה".
|
|
מבואר שהברית הייתה על ארץ פלשתים - "ועם הארץ אשר גרתה בה" - ולא על אנשי הארץ. אמנם רבנו בחיי (שם) הסביר אחרת, וזו לשונו: |
"ביקש אבימלך שתי בריתות, האחת שלא יגרש אברהם את בניו מארצם, ושנית, שלא ישחיתו להם פירות הארץ, זהו שאמר ועם הארץ אשר גרתה בה".
|
|
מבואר בדבריו (ובדברי סדר אליהו רבה) שהברית הייתה על אנשי הארץ ופירות הארץ, ולא על שטח פלשתים. לדעתם צריך לומר שהביטוי "ועם הארץ אשר גרתה בה" כוונתו ל"אנשי הארץ" והפסוק הוא מקרא קצר (חסר). מכל מקום פשט הפסוק מוכיח כרשב"ם7.
מהמשך הפסוקים משמע כרשב"ם. בזמן כריתת הברית נותן אברהם לאבימלך שבע כבשות צאן ומנמק את מעשהו "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (שם, ל). הבאר נמצאת בבאר שבע. לחפירת הבאר יש משמעות מעבר לחשיבות שיש למים בנגב, היא מבטאת בעלות ושלטון על ארץ ישראל. מי שבארות המים בשליטתו יש לו חזקה על א"י ונתקיימה בו ההבטחה האלוקית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו, יח). הרד"ק ניסח זאת כך |
"וכל הסיפורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות... כל זה היה להם (=לאברהם ויצחק) לאות ולסימן מה שיעדם הא-ל לתת הארץ לזרעם" (בראשית כו, יג)
|
|
וכן פירשו האברבנאל והחזקוני שם.
לפי זה הברית ליד הבאר מלמדת שהברית בין אברהם לאבימלך הייתה על הארץ, ומי הבעלים על השטח כדברי הרשב"ם, ואברהם ויתר לאבימלך על שטח ארץ פלשתים בתמורה להכרתו של אבימלך שאזור באר שבע יחד עם באר המים הם בחזקתו של אברהם. עוד יש לומר, שמהמדרשים מוכח שאברהם חטא לדעתם בכריתת ברית עם עכו"ם. הרשב"ם הרחיב זאת. החטא של כריתת הברית עם אבימלך לדעתו, גרם לחטא נוסף: ויתור על חלק מארץ ישראל - "ארץ פלשתים". לכאורה קשה לפירוש הרשב"ם, היכן מוזכר עניין ארץ ישראל בעקידה? יש לומר שהעקידה מסתיימת בברכת המלאך: |
"והרבה ארבה את זרעך... וירש זרעך את שער אויביו" (שם, יז).
|
|
הרמב"ן פירש (שם, יג) |
"והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שייפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו."
|
|
כלומר יש כאן הבטחה: 1) על קיומו של עם ישראל גם כשיחטא, 2) על הרחבת גבולות ארץ ישראל "וירש זרעך את שער אויביו" - התרחבות והתפשטות א"י לגבולות עשרת עממים ויותר. מתוך ברכת המלאך למדנו מה הייתה הסיבה לעקידה. יש להבין, גם אם נקבל כי אברהם חטא כשויתר על ארץ פלשתים, אבל מה הקשר בין החטא לעונש, מדוע נענש שהיה צריך לעקוד את יצחק? הרשב"ם תירץ זאת, וזו לשונו: |
"נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך."
|
|
כלומר, יצחק "הבן" היה הגורם לכריתת הברית עם אבימלך לכן מידה כנגד מידה באה "העקידה" - לקיחת הבן. אלא שעדיין יש להבין מדוע דווקא יצחק - "נתגאית בבן שנתתיך" - גרם לאברהם לכרות ברית עם אבימלך? יש לומר, שאברהם לאחר הולדת יצחק, רצה להבטיח את המשך זרעו בכל מחיר, אפילו במחיר ויתור שטח בארץ ישראל, לכן מידה כנגד מידה באה "העקידה" הפסקת העתיד - לקיחת הבן. נלע"ד לומר הסבר אחר. ההבטחה על הארץ לאבות בכלל ואברהם בפרט, קשורה עם ההבטחה על הזרע. כגון: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שם, טו, יח) ועוד. כי הארץ - היא המקום, ו"הזרע" - עם ישראל הם האנשים שחיים בארץ ומאכלסים את המקום. כשאברהם הפר את הברית וההבטחה על א"י ממילא הופרה הברית על הזרע - הבן, כי שניהם אחד ולכן נענש בעקידת יצחק. המסקנה מדברי הרשב"ם הוא שאברהם חטא כשכרת ברית עם אבימלך, וויתר על ארץ פלשתים שהיא חלק מארץ ישראל, ולכן נענש הוא ונענשו בניו במשך הדורות. לשיטתו, ויתור על חלקים מא"י הוא חטא. שיטת הרשב"ם אינה שיטת יחיד. דבריו הובאו על ידי ראשונים נוספים, כגון חזקוני (כב, א), פירוש הטור על התורה, מושב זקנים על התורה (קובץ פירושי רבותינו "בעל התוספות"). ועוד. מסקנות נוספות מדברי הרשב"ם 2. "לא תחייה כל נשמה" - הרשב"ם מסביר מדוע חרה אפו של הקב"ה באברהם -ש"הרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל והקב"ה ציוה עליהם לא תחייה כל נשמה (דברים כ, טז)". קשה, איסור "לא תחייה כל נשמה" (דברים כ, טז) מדבר על "ז' עממין" בלבד והפלשתים אינם מ"ז' עממין"?! יש לומר: א) שיטת הרשב"ם שאיסור "לא תחייה כל נשמה" מוסב גם על עמים שאינם מז' עממין ונמצאים בא"י בזמן הכיבוש. סיוע לכך אפשר להביא מדברי "אור החיים" (במדבר לג, נב). על הפסוק "והורשתם את כל יושבי הארץ". הקשה ה"אור החיים" לצורך מה נכתב פסוק זה והרי כבר כתוב בז' עממין "לא תחייה כל נשמה"? תשובתו, שכאן מדבר הכתוב על עמים שאינם בכלל ז' עממין הנמצאים שם, |
"ולכן דקדק לומר: את כל יושבי הארץ"... אפילו שאינם מז' עממין".
|
|
כלומר, הפסוק בא לרבות אומות נוספות שאינן משבעת עממים שצריך להלחם בהן. אמנם בדבריו משמע יותר שצריך רק להלחם נגדן ולגרשן מן הארץ, ולכן נאמר "כל יושבי הארץ", אבל דעת הרשב"ם שדינם שווה ל ז' עממין, שנאמר בהם "לא תחייה כל נשמה". ב) במסכת חולין (ס ע"ב) מבואר שהפלשתים התייחסו ליבוסי והיבוסים היו מז' עממין. הקושי בהסבר זה הוא שביהושע על הפסוק (טו, סג) |
"ואת היבוסי יושבי ירושלים..."
|
| כתב הרד"ק: |
"והיבוסי הזה לא היה היבוסי משבעת הגויים אלא אדם אחד שהיה שמו יבוס והיה מפלשתים מזרע אבימלך, ונקרא המקום על שמו יבוס".
|
|
מבואר בדבריו שלא היו מז' עממין. הרד"ק חזר על דבריו בספר שמואל ב (כד, כג). גם רש"י ביהושע ובשמואל פירש כן, ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא וצריך לומר כהסבר הראשון.
.3 יש להעיר שהתוצאה מכריתת הברית בין אברהם לאבימלך הייתה שהפלשתים ישבו בארץ ישראל זמן רב ביותר - עד ימי חזקיהו המלך, והם שלטו על עם ישראל לאורך זמן יותר מכל אומה אחרת8. בילקוט שמעוני6: כתוב: |
"אין לך אומה שנשתעבדו בהם ישראל יותר ממנה בשכר ברית שכרת אברהם עם אבימלך מלך פלשתים".
|
|
"בסדר אליהו רבה"6. הגירסה: |
"אין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענה את ישראל יותר מכמה מאות שנים אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם עכו"ם".
|
|
כשאנו מתבוננים בתנ"ך אנו רואים שאפילו שלמה המלך שגבולות ממלכתו הגיעו עד הפרת, לא הצליח לסלק את הפלשתים מעריהם. כי על שלמה נאמר (מלכים א ה, א) "ושלמה מושל בכל הממלכות מן הנהר (ועד) ארץ פלשתים ועד גבול מצרים". ונאמר (שם, ה, ד) |
"כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה,
"עד עזה" - ולא עד בכלל. |
|
בדעת מקרא (שם) כתב שהעיר עזה מופיעה כאן במובן של עיר מנהל אזורית בלבד. רק בימי עוזיהו הצליחו ישראל לכבוש ולהתיישב בחלק מערי הפלשתים (דברי הימים ב, כו, ו-ז). בימי אחז פשטו הפלשתים כעונש על חטאיו על ערי השפלה והנגב וכבשו מספר ערים והתיישבו שם (דברי הימים ב, כח, יח-יט). רק בימי חזקיהו נשלם כיבוש ארץ פלשתים כמו שכתוב (מלכים ב, יח, ח) "הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר". הרלב"ג (שם) פירש "שלא נשאר מקום שלא הוכה". לאחר חורבן בית שני כשרצו הרומאים ובראשם אדריינוס קיסר להשכיח את שם ישראל מא"י, שינו את שמה של ירושלים ל"אליה קפיטולינה" ורצו לשנות גם את שם א"י - "ארץ יהודה" אז. הדבר הטבעי ביותר היה לקרוא לה בשמה הקודם "כנען" על שם תושביה הקדומים אשר נושלו ממנה על ידי בני ישראל, אך הם בחרו דווקא בשם "פלשתינה" על שם הפלשתים. מדוע? הרי הפלשתים היו פולשים שבאו לא"י מרחוק כמאמר הנביא עמוס (ט, ז): |
"הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור",
|
|
גם ירמיהו מכנה אותם (מז, ד) "פלשתים שארית אי כפתור". גם עצם השם פלשתים - הוראתו גרים נוכרים, ונקראו בשם זה על שם שבאו מבחוץ9.
יתכן10 שזה הוא גם כן מספיחי העונש על הברית שכרת אברהם עם אבימלך כשנתן לו הכרה חוקית בא"י לו ולזרעו. גם בימינו, הטוענים לבעלות על א"י הם הפלישתינאים, שלפני קום המדינה היו ללא ישות לאומית ומדינית. בספר "לאמונת עתנו"11 דן המחבר בהרחבה במהותם של פלשתים. לדעתו, הפלשתים הם הכוח המתנגד למלכות ישראל בא"י. הוכחה לדבריו הביא מפירוש הגר"א לספר חבקוק (ג, יד), בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור ונתגלתה בימינו, וזו לשונו: |
"אלה השלשה הם שלושה מצרנים של א"י. מואב ממזרח, אדום מדרום, פלשתים ממערב. מואב הוא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל. אדום הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר. ופלשתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שכתוב: "וחרש לא ימצא בכל א"י..." (שמואל א, יג, יט).
|
|
שיטת הרשב"ם על ענישת אברהם בגלל ויתור על חלקים של ארץ ישראל בעקבות כריתת ברית עם אבימלך מלך פלשתים, קשורה עם שיטת הרשב"ם בתחילת פרשת וירא. על הפסוק "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה" (בראשית יח, יז) כותב הרשב"ם, שהקב"ה ראה צורך להודיע לאברהם אבינו על החרבת סדום וכו', בגלל הבטחת הקב"ה לתת לאברהם גם ארצות אלו ואיך יחריב קרקע השייכת לאברהם ולזרעו? וזו לשון הרשב"ם: |
"המכסה אני מאברהם מה שאני רוצה להפוך את סדום ואני יודע שבניו ישמרו דרך ה' ויזכו להביא עליהם את אשר דיבר לאברהם לתת להם את ארץ כנען ואלו העיירות מנחלת בניו הם, כדכתיב בגבול בני כנען בפרשת נח 'ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדומה ועמורה ואדמה וצביים עד לשע' (בראשית י, יט), ואיך אחריב קרקע שלו וקרקע בניו שלא מדעתו"
|
|
פירוש זה של הרשב"ם הוא כעין הקדמה לפירושו על טענת הקב"ה נגד כריתת ברית עם אבימלך. ג. הויכוח בין יפתח למלך בני עמון גם ביחס לישראל השפיעה מלחמה זו. ערב כניסתם לארץ נצטוו ישראל: |
"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה" (דברים ב, ט).
|
|
גם ביחס לבני עמון נצטוו ישראל אותו צווי (שם, ב, יט). לא כן ביחס לאמורי שהוא אחד משבעת עמי כנען שמצווים אנו להחרימו ולכבוש את ארצו. ניצחון סיחון מלך חשבון על עמון גרם שהותר לישראל להלחם נגדו, כי הוא משבעת עממים, וכשניצחו אותו עבר כל השטח שכבש מעמון ומואב - דרום הגלעד "מארנון ועד היבוק" - לרשותם של ישראל. בפי חז"ל נקרא שטח זה "עמון ומואב טהרו בסיחון" (חולין ס ע"ב). העמונים והמואבים לא שכחו את העבר וציפו לשעת כושר להלחם עם ישראל ולהחזיר את שטחי דרום הגלעד.
פשיטות המדיינים אחרי תקופת דבורה החלישה את יושבי גלעד, ולפיכך סבר מלך בני עמון כי הגיעה השעה להחזיר את דרום הגלעד "מארנון עד היבוק" לעמון ומואב. טענות מלך בני עמון ותשובת יפתח נמצאים בספר שופטים יא, יב-כח. האברבנאל והמלבי"ם סיכמו את טענות מלך בני עמון ותשובת יפתח, בעקבותיהם נלך אנו. נושא הויכוח הוא שטחים (שטחי עבר הירדן) תמורת שלום. טענות מלך בני עמון: 1) ארץ הגלעד היא "ארצי" - לא ארצך. 2) ישראל גזלו את הגלעד מאתנו כשעלו ממצרים. האפשרות היחידה למנוע מלחמה היא "ועתה השיבה אתהן בשלום" - החזרת שטחי דרום הגלעד תמורת שלום. בדברי יפתח יש ארבע תשובות: 1. העובדות שטוען מלך בני עמון אינן נכונות, ישראל לא לקח מאומה מעמון ומואב ולכן אין למלך מואב דין משפט בבקשת ארץ זו. אדרבה, ישראל שלחו מלאכים, כדי למנוע את המלחמה בדרכי שלום וביקשו רשות רק לעבור בגבולם. עמון ומואב סירבו לתת להם רשות לעבור בארצם, וישראל סובבו את ארצם ולא נכנסו אליה (במדבר כ). 2. הארצות שכבשו ישראל - לא כבשו אותם מעמון ומואב אלא מיד סיחון מלך האמורי שכבש אותם ממואב. זאת ועוד, ישראל לא יזמו מלחמה זו אלא סיחון ועמו יצאו להלחם נגד ישראל ונוצחו. 3. מלחמות ישראל הם מלחמות ה'. הקב"ה לקח את הגלעד מיד סיחון ונתנה לישראל, וישראל ירשו אותה על פי ה'. מה לך מלך בני עמון לטעון לדבר שהוא מפלאי אלוקים והשגחתו? 4. עברו שלוש מאות שנים מזמן שנכבש הגלעד על ידי ישראל. היכן הייתם כל השנים הללו? מעולם לא ערער אדם על בעלותם של ישראל בגלעד. לכן יש לישראל "חזקה שיש עמה טענה" על המקום ואין לכם זכויות על המקום. דברי יפתח הם תשובה קלאסית לטענות הגויים במשך כל הדורות לעם ישראל "ליסטים אתם". בתשובתו ישנם שלושה יסודות: א. הגויים משתמשים בעובדות שאינן נכונות. ב. הויכוח הוא במישור הדתי אמוני, כי ארץ ישראל שונה מכל הארצות. היא ארץ אלוקית וניתנה לעם ישראל ע"י הקב"ה - "נתנה לאשר ישר בעיניו". לכן אין לאומות טענה על הארץ. ג. מבחינה משפטית יש לעם ישראל חזקה שיש עמה טענה, כי רק הוא החזיק בארץ והיה נאמן לה. ד. הויכוח בין אנטיוכוס (סידטס) לשמעון החשמונאי לשלטון היוני היה קשה להשלים עם עובדה זו, ולכן זמן קצר לאחר מכן תבע אנטיוכוס סידטס - יורשו של דמטריוס השני - את החזרת החקרא וערים נוספות. אנטיוכוס השביעי נקרא גם אנטיוכוס סידטס מפני שגדל באסיה הקטנה בעיר סידי שבפמפליה. לאחר שניצח את טריפון והשתלט על סוריה, חידש את תביעות בית סילבקוס ביחס למקומות שכבשו החשמונאים מחוץ לשטח יהודה המצומצמת שכללה את ירושלים וסביבותיה בלבד. אנטיוכוס שלח את אחד משריו - את אתנביוס אל שמעון ותבע ממנו: |
"...אתם מושלים ביפו ובגזר ובמצודה אשר בירושלים ערי ממלכתי:
את גבולותיהם השמותם ותעשו רעה גדולה בארץ ותשתררו במקומות רבים בממלכתי: ועתה השיבו את הערים אשר לקחתם את מסי המקומות אשר השתררתם עליהם מחוץ לגבולות יהודה: ולא ונתתם חמש מאות ככרי כסף, ובעד ההשחתה אשר השחתם ומס הערים עוד ככרים חמש מאות ולא ובאנו ונלחמנו אתכם: ויבוא אתנביוס אוהב המלך ירושלים וירא את כבוד שמעון ואת מערכת הכלים עם כלי הזהב וכלי הכסף ואת המעמד הגדול וישתומם ויודע לו את דברי המלך: ויען שמעון ויאמר לו לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה: ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבנו את נחלת אבותינו: ועל יפו וגזר תדרשה עשו בעמנו רעה גדולה ובארצנו בעדן נתן מאה ככר14 ולא ענהו דבר: וישב בחרי אף אל המלך ויודע לו את הדברים האלה... ויכעס המלך כעס גדול" (מכבים א, טו, כח-ל). |
|
תביעותיו של אנטיוכוס היו: 1) החזרת הערים יפו, גזר, החקרא שבירושלים, עקרון (שם, י, פט), עזה (יא, סא) ועוד. 2) החזרת המסים שלקח שמעון מתושבי הערים שכבש, או לחלופין לשלם 500 כיכר כסף בעד הערים ועוד 500 כיכרי כסף בעד המסים שלקחו. אם לא תשלמו "ובאנו ונלחמנו אתכם". שמעון דוחה את תביעותיו של אנטיוכוס כמעט לחלוטין. הוא עונה על ראשון, ראשון ועל אחרון אחרון. תשובתו: 1) היהודים לא כבשו ארץ נכריה, אלא החזירו לבעלותם את נחלת אבותיהם שניטלה מהם ללא משפט. 2) כיבוש יפו וגזר מוצדק, כי ערים אלו הרעו במיוחד לישראל. 3) כדי לפייס את אנטיוכוס ולנסות למנוע מלחמה היה שמעון מוכן לשלם מאה כיכר כסף תמורת יפו וגזר. סירובו של שמעון לתביעתו של אנטיוכוס סידטס גרם למלחמה. אנטיוכוס הטיל על קנדביאוס נציב האזור לפעול נגד יהודה. הוא קבע את בסיסו ביבנה ומשם החל להלחם נגדם. |
"ויבוא קנדביוס ליבנה ויחל להרגיז את העם ולנחול ביהודה ולקחת את העם בשבי ולהרוג. ויבן את הקידרון וינח שם סוס וחיל למען ישודו בצאתם את דרכי יהודה כאשר ציווה לו המלך" (שם, מ-מ"א).
|
|
שמעון הטיל על יוחנן ויהודה בניו להלחם נגד הצבא היוני. שמעון העמיד לרשותם צבא גדול של עשרים אלף לוחמים שבתוכם היו גם פרשים. באזור מודיעין נערך הקרב שנסתיים בניצחון החשמונאים (שם, ט"ז, ד-י). לאחר קרב זה, ובמשך כל ימי שמעון לא נעשה שום ניסיון מצד אנטיוכוס להשתלט על יהודה במלחמה. נושא הויכוח כאן הוא מלחמה, או שלום תמורת שטחים או כסף. שלא כמו בויכוח בין יפתח למלך בני עמון שהנושא היה שטחים תמורת שלום בלבד, כאן היה אפשר למנוע מלחמה תמורת ממון. השאלה היא מדוע לא שילם שמעון את הכסף כדי למנוע מלחמה? יש לומר: 1) שמעון הכיר שאין לסמוך על דברי היונים אשר רצחו את אחיו יונתן בערמה למרות שסייע להם. גם לאנטיוכוס עזר שמעון בעבר ועכשיו הוא נלחם נגדו. שמעון ידע שגם אם ייתן לאנטיוכוס את הכסף שהוא מבקש, תפרוץ מלחמה בכל מקרה. 2) התשלום מהווה הודאה שארץ ישראל אינה שלנו אלא של היונים, ולכך לא היה שמעון מוכן. הוא היה מוכן לפייס אותו בסכום קטן בגלל נזקים שנעשו לדבריו, בתקווה שימנע מלחמה. תשובות ברורות וחד משמעיות ביחס לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, בלי התנצלויות וגמגומים מצאנו אצל יפתח ושמעון החשמונאי. יפתח היה "עם הארץ", ובפי חז"ל נקרא "מקלי עולם", שמעון היה כוהן ממשפחה מיוחסת. יפתח ושמעון מלמדים אותנו כי א"י ניתנה לעם ישראל ע"י הקב"ה ועובדה זו ברורה לכל ישראל. |
| המשך המאמר |
|---|
