אחיזת ציצית בקריאת שמע

יהונתן קוליץ

- ה מ ש ך -

ו. התפתחות המנהגים בצורת האחיזה אצל ח"י אשכנז
למרות שהראבי"ה כתב כבר במאה שתים עשרה שיש לאחוז בשתי ציציות בקריאת שמע, ההתפתחות העיקרית במנהגים של אופן האחיזה החל רק לקראת סוף המאה הארבע עשרה ותחילת המאה החמש עשרה בדברי הרקנאטי.

הבית יוסף מביא את הרקנאטי על פרשת שלח שמביא רמזים למה צריך לאחוז דווקא בשתי ציציות שלפניו:

וכתב הר' מנחם מריקנט בסוף פרשת שלח לך כשמסתכל בציצית אז מסתכל בשתי ציציות שלפניו, שבהם עשרה קשרים רמז להוויות עכ"ל.
(בית יוסף אורח חיים סימן כד ס"ק ב- ד)

בשו"ת לקט יושר הביא את מנהגי רבו ר' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן":

וכשיאמר וראיתם אותו נוטל הציצית המניח על כתף שמאל והיה מניח בין שתי הרצועות של תפילין התלויין לפניו, ולמעלה מן הטלית הכרוך בצוואר,. ..
וגם נוטל הציצית השני התלוי לפניו בכנף התחתון ומסתכל בהם, והיה מאריך ולאמירת וראיתם) אותו עד שעשה דבר זה.
(וזכורני שראיתי מהגאון מהר"י ווילא (ר' יעקב וייל) זצ"ל שתי הציצית שהיו לפניו נטל ביד ימינו בתחילת קריאת שמע, ונתן ביד שמאלו כעד לבו תחת סרבילו.
וכשאמר וראיתם נוטל הציצית ביד ימינו וראה בהם.
ואחר כך נתן ביד שמאלו כבתחילה עד סוף קריאת שמע...
ואחר כך משים ידו תחת סרבלו והציצית היה מניח על הטלית עד אחר שהתפלל).
(לקט יושר חלק א עמ' יח עניין א)

וכן המהרש"ל כתב שנוהג לאחוז בציצית על פי קבלה שקיבל, ואף מצא לה סיוע בספר ישן:

קבלתי, שצריך כל אדם לתפוס הציצית שלפניו בידו, מהתחלת קשר עד סופו, ולכרוך אותו ב' ציצית התלויים לפניו, על אצבע של שמאל, הקרוי קמיצה.
ונראה שקבלה אמיתית וישרה היא... מצאתי בספר ישן סיוע אל הקבלה וזה לשונו... על כן נהגו המדקדקים לכרוך הציצית סביב קמיצה, בעת הקריאת שמע, וסודו עמוק וסוד ה' ליראיו.
(ים של שלמה יבמות פרק א אות ג)

והרמ"א גם כן סובר שיש לאחוז בשתי ציציות (מצטט את הראבי"ה) ומחדש מנהג לנשק את הציצית בשעת הראיה משום חיבוב מצווה:

קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. הגה: ודווקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושנים לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש.
(שו"ע או"ח סי' יז ס"ק ג)
הגה: גם נוהגים קצת, לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חיבוב מצווה.
(שו"ע או"ח סי' כד ס"ק ד)

השל"ה²⁵ גם הוא צידד מאוד במנהגו של הרמ"א לנשק הציצית ושיבח מי שעושה כן וציין שהכל משום חיבוב מצווה, ובסידורו ("שער השמיים") כתב:

כשאומר מארבע כנפות הארץ יש לאחוז ד' ציציות בידו השמאלית כעד לבו בשעת קריאת שמע, ובשם גאון²⁶ לאחזם עכשיו בין קמיצה לזרת ולהיותם בידו עד ונחמדים לעד.
(סידור שער השמיים לשל"ה (ורשא 1882) עמ' 165)

ורבי יעקב מעמדין בסידור יעב"ץ כותב שיש לאחוז בארבע ציציות בשעת קריאת שמע והוסיף גם הוא את מנהג נישוק הציצית. ובסידורו כותב הנחיות כיצד לאחוז בציצית:

תאחז ידך הימנית בארבע הציציות, וכשתגיע ל"וראיתם אותו" תסתכל בהם, (וכשתגיש ל"וזכרתם" תנשקם, ובהגיעך ל"ואחרי עיניכם" תשימם על עינך... עד "למען", ומשם ואילך יהיו אחוזות בידך כעד הלב עד "ודבריו חיים". יאחז ענפי הציצית ביד ימין, עד שיסירם ויביט בהם. וכשאומר: "את כל מצוות ה'" יכוון לקבל עליו לקיים כל המצוות שיוכל, וינשק הציצית וישימם על עיניו ויחבקם על ליבו.
(סידור ר' יעקב מעמדין עמ' 63 אותיות ד-ה)

והגר"א נהג לאחוז בשתי ציציות בשעת קריאת שמע אך לא נהג לנשקם", והסתמך על מה שכתוב בילקוט שמעוני":

"מאחרי ומלפני השלכתי שני כנפיים של טלית כשאני עומד בתפילה".

וכן נהג תלמידו ר' חיים מוואלזין כמו שכתוב בשאלתות:

הזהיר אותי שלא ליקח ד' ציציות בשעת קריאת שמע, והתרעם על זה למאד כי לא הזכיר זאת בגמרא ולא בשולחן ערוך, אדרבה צריך שיהיה ב' לפניו וב' לאחריו דווקא.
(שאלתות ט (מופיע בתוך ספר תוספות מעשה רב))

בספר "שולחן גבוה" לר' יוסף מולכו כתב:

...כתב העיטור²⁹ ואותם שמקבצין הציציות בק"ש ונותנין על העיניים אפשר שנוהגין כן משום וראיתם אותו על שהיא (שהיה) עטיפתם תחת מלבושם ע"כ, משמע דעכשיו שאנו לובשים הטלית הגדול על גבי הלבוש שאין צריך לאחוז אותם בידם ניוון שבלאו הכי רואים אותם, ואפילו הכי נוהגים לקבצם ואוחזים אותם בידם שאז רואים אותם יפה.
("שולחן גבוה". (שלוניקי) 1756 עמ' יד ע"ב על או"ח סי' כד ס"ק ד)

מדבריו אפשר להבין שיש עניין בראיית הציצית בשעת קריאת שמע ואפשר לראות בם גם בלא אחיזה אך עדיף להסתכל בהם כשאוחזים בהם בכדי לראותם יותר טוב.

ז. מנהג חכמי צרפת / פרובינציה
האשכול שהיה תלמידו של ר"י הברצלוני, כנראה קיבל ממנו את המנהג לאחוז בציציות, וכמו שניתן לראות מדבריו הוא אינו אוסר את האחיזה אך גם אינו מחייב אותה, והוא אף מביא את שיטת הגאונים בתור הסתייגות:

הקורא את שמע אין צריך לאחוז בציציותיו³⁰, אבל המניח תפילין חייב למשמש בהן תדיר. כך אמרו הגאונים רב נטרונאי ורב משה.
(ספר האשכול מהד' הלברשטט עמ' 13)

ואמר רב נטרונאי:

האוחז ציציותיו כשהוא קורא קרית שמע יהירותא היא³¹.
(ספר האשכול מהד' אלבק עמ' 103)

בעל העיטור מביא את המנהג לאחוז בציציות בשעת קריאת שמע, ומביא את ר' טוביה בעל מדרש "לקח טוב" בכדי להביא לכך סימוכין ולציין שאין בדבר חיוב:

ואותן שמקבצין הציצית בשעת קריאת שמע, ומעבירין על גבי עיניהם, אפשר שנהגו משום דכתיב וראיתם אותם. על שום שהיה עטיפתם תחת המלבוש³².

והחכם רבי טוביה אמר³³:

מנהג הוא... ולא נתחייבו ישראל בכך... ואפשר שיש סמך בהגדה.
(העיטור סוף שער ב' מהל' ציצית)

והראב"ן בספר המנהיג סובר כנראה בהמשך לעיטור שיש להגביה כנפי הטלית בזמן פרשת ציצית בכדי להראות הציצית אולי,

"על שום שהיה עטיפתם תחת המלבוש":
ומנהג להגביה כנפי הטלית להראות הציצית באומרם "והיה לכם לציצית וראיתם אותו" לזיכרון תרי"ג מצוות³⁴ לציצית לשון מציץ מן החרכים.
(המנהיג עמ' עו.)

בעל העמודי גולה³⁵ מנה את ההסתכלות בציצית כמצווה בפני עצמה משום שכתוב:

"וראיתם אותו".

רבי אהרון הכהן מלוניל יצא בתקיפות נגד אחיזת הציצית, ומצטט בספריו³⁶ את הגאונים שסוברים שאין לאחוז ציציות בשעת קריאת שמע.

ח. חכמי תימן
ר' דוד מזרחי בעל פירוש "שתילי זיתים" על השו"ע כותב:

וכשמגיע ל"מארבע כנפות הארץ" ייקחם (הציציות) גם ביד ימין ויהיו בידו עד שיגיע ל"נאמנים ונחמדים" ואז ינשקם ויסירם. ולא מחזי כיוהרא כיון שעכשיו נהגו כן קצת בני אדם, וכל שכן שאפשר לעשות כן ויהיו ידיו תחת הטלית ומה לו ולאחרים שיראה להם, וכן אני נוהג³⁷
(שתילי זיתים על השו"ע סי כד, אות ו.)

למרות שבתימן, כנראה מדבריו, לא נתקבל המנהג כל כך רצה בעל ה"שתילי זיתים" להשריש את המנהג ולכן הסביר מדוע סברת הגאונים לא תופסת לימיהם, ואיך אפשר (וצריך) לאחוז בציציות בקריאת שמע.

כתב ר' יחיא צאלח (המהריחן) בפירושו "עץ חיים" על סידור תכלאל:

...בהגיעך לפרשת ציצית בתחילת הפרשה תיקח כל הציציות בידך הימנית ובהגיעך ל"וראיתם אותו" תביט בהם ותכוון כוונה הידועה ובהגיעך ל"ואחרי עיניכם" תשימם על עינך ותנשקם יעוי"ש ואני ראיתי רבותיי שמנשקים אותם ומניחים אותם על עיניהם בפרשת ציצית שלוש פעמים
א. כשאומר "וזכרתם את כל מצוות ה'"
ב. כשאומר "ואחרי עיניכם"
ג. כשאומר "ועשיתם את כל מצוותי".
וכתב בספר זכירה שמי שנותנם על עיניו מובטח שלא יבא לסימוי עיניים, וכן כתב בספר בה"ט ז"ל. וכל³⁸ העושה זה שכרו הרבה מאד, ולא יחוש אם ילעיגו עליו, כי המלעיג ילעיג ממנו ואוי לו ולרוע מזלו, כי כל המוסיף ביראת שמים ובקיום המצוות מוסיפין לו חיים וטובה.
(סידור תכלאל עץ חיים עמ' לז)

וכתב בסוף דבריו:

"ציצת- ר"ת צדיק יסתכל ציציותיו תמיד". והכל כדי להחדיר מנהג זה. ומתוך שכתב "ולא יחוש אם ילעיגו עליו" משמע שלא נתקבל מנהג זה גם בתימן וגם שם היו מלעיגים ולכן הביא דברים אלו בכדי להרחיק מדעת המלעיגים ולרומם רוחם של הנוהגים למשמש בציציות.

ר' יצחק רצאבי ב"שולחן ערוך המקוצר" כתב:

קודם קרית-שמע כשאומר "מארבע כנפות הארץ", יקבץ את הציציות (יש נוהגים ארבעתם³⁹, ויש נוהגים רק השתיים שלפניו) ויאחוז אותן כל זמן קרית-שמע ביד שמאלו בין קמיצה לזרת כנגד לבו. וכשיגיע לתחילת פרשת ציצית, יאחזן גם בימינו, ושורשיהן יהיו ביד שמאל. וכשאומר ("וראיתם אותו) וזכרתם את כל מצוות ה'", יניחן על העיניים, ויסתכל בהן וינשקן, וכן כשאומר "ואחרי עיניכם" (ויש שאין מנשקין כאן, אלא קודם לזה בתיבות "ועשיתם אותם"), וכן כשאומר "ועשיתם את כל מצוותי". ויאחזן עד שיגיע לתיבות "ואמונתו (לעד) קיימת" (ויש נוהגים כשמגיע לתיבת "ודבריו" וכו') שאז ינשקן וינחן מידיו.
("שולחך ערוך המקוצר" למנהגי קהילות קודש תימן בלדי ושאמי סי' טו אות י)

ומוסיף שהנוהגים להניח הציציות על המצח ראוי להעיר להם להימנע מזה משום שיוצר צורת שתי וערב, והנוהגים לנשק בברכת אמת ויציב אין קפידא מתי מנשקים משום שנמהגא בעלמא הוא.

ר' יוסף צובירי בספרו "ויצבור יוסף בר" עוסק באריכות רבה בעניין אחיזת ונישוק הציציות בשעת קריאת שמע, בתחילת דבריו הוא מביא מקורות לכך שמנהג זה מקורו מדברי "תנאים ואמוראים ופוסקים ראשונים ואחרונים", הוא מייחס מנהג זה לירושלמי, וכן מביא ציטוט מספר "אור זרוע" ואומר:

ש"מתוך דבריו ניכר ברור, שהיה הלשון כתוב לפניו כלשון תלמודי מקורי ידוע".

עוד סובר הרב צובירי שיש לאחוז רק בשתי ציציות שלפניו ומביא סמכים לדבר ועוסק עוד בצורת אחיזת הציצית: כנגד הלב, העברתן על העיניים, העברתן על המצח, נישוק הציציות ומספר הפעמים שחוזרים על פעולות אלו⁴⁰

ט. בענייו נישוק הציצית
האזכור הראשון שנמצא לנישוק הציצית בקריאת שמע ובכלל הוא ברמ"א:

הגה: גם נוהגים קצת, לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חיבוב מצווה.
(שו"ע או"ח סי' כד ס"ק ד)

האר"י סבר גם כן שיש לנשק את הציציות ובעקבותיו סבר כך גם הבן איש חי.
וכך כתב השל"ה בעקבות חידושו של הרמ"א לנשק הציצית:

ובר מן דין, יחשוב האדם המצווה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואחר כך כל השנה אלו מצוות עוברות ממנו, על כן בשעתם יכבדם ויאהבם וידבק בהם, לא ייפרד מחשבתו מהם. וראיתי מבני עליה המחבבים מצוות, היו מנשקין המצות והמרור, וכל המצוות בעת מצוותן. וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם.
וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוות. ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ"א בסימן כד. יש נוהגין לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל משום חבוב מצווה, ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה.
(שני לוחות הברית (הוצאת יד רמה) פסחים פרק נר מצווה, ח"ב עמ' קטו. אות לט.)

הרש"ש בסידורו "נהר שלום" מסביר מהו סוד הנישוק:

"...והוא סוד הנישוק אתדבקותא דרוחא ברוחא"⁴¹

ר' שלמה גנצפריד בחיבורו "קיצור שולחן ערוך" הרחיב את עניין הנישוק לכל פעם שמוזכרת המילה "ציצית" בכדי לחבב המצווה:

קודם קריאת שמע כשאומר "והביאנו וכו'" נוטל את הציצית בידו, ואוחזן בשעת קריאת שמע ביד שמאל בין קמיצה לזרת כנגד לבו.
וכשמגיע ל"ויאמר" שהיא פרשת ציצית, אוחזן גם בימינו,
וכשאומר "וראיתם אותו", נותנם על העינים, ומסתכל בהם ונושקן,
ונוהגין שבכל פעם שאומר תיבת "ציצית", נושקן, ואוחזן עד "ונחמדים לעד", שאז נושקן ומניחן מידיו.
(קיצור שולחן ערוך סימן יז סעיף ז)

וכן החפץ חיים בחיבורו הביא את דעת האר"י שיש לנשק הציציות:

כתוב בכתבי האר"י ז"ל שיאחזם בין קמיצה לזרת וכשיגיע לפרשת ציצית ייקחם גם ביד ימין ויביט בהם ויהיו בידו עד שמגיע לנאמנים ונחמדים לעד ואז ינשק הציצית ויסירם מידו.
(משנה ברורה סימן כד סעיף ב)

אך מאידך ישנם כאלו שסוברים שאין לנשק את הציצית מסיבות שונות כגון הגר"א":
אם משום הפסק⁴³, כי הרי נהגו לנשק כל פעם שהגיעו למלת "ציצית" והרי מלה זו תמיד באמצע פסוק⁴⁴, ואם משום ביטול כוונת הראיה⁴⁵, משום שעיקר המנהג לנשק הוא בשעה שאומר "וראיתם אותו", וטעם הראיה הוא כמו שאמרו במסכת ראש השנה בעניין נחש הנחושת: "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים"⁴⁶ וההסתכלות בציצית היא כדי לזכור את כל מצוות ה', ואם מנשקן מבטל הכוונה וחושב שהוא רק לחיבובי מצווה בעלמא.

י. סיכום
ממאמר זה אפשר לראות כיצד התגלגל מנהג אחיזת הציצית: מקורו כנראה בארץ ישראל וכפי שנראה ממדרש שוחר טוב), לאחר מכן נדד מנהג זה לבבל, שם הוא לא התקבל כל כך בברכה (כנראה שבבבל היו מעטים שנהגו לאחוז בציציות ועל כן נאלצו הגאונים לכתוב את תשובתם השוללת את אחיזת הציצית).
מכאן ואילך מתפצלת נדידתו של המנהג לשני אזורים, ספרד ואשכנז:

בספרד התקבל המנהג בהיסוס, עדיין חששו לדעת הגאונים, ולכן כל מי שכתב על מנהג זה ניסח את דבריו בזהירות רבה (או שלא חייב מנהג זה, או שציטט גם את תשובת הגאונים בכדי לצאת ידי חובה). מבין ראשוני ספרד היחיד שמורה על מנהג זה ואינו מסתייג הוא רבנו יונה גירונדי אשר מקורותיו שאובים ממסורת חכמי אשכנז שצעירותו למד בישיבתם של בעלי התוספות) ולכן לא ספג את רוח ההתנגדות למנהג שנשבה בספרד. בהמשך התמתנה דעת ראשוני ספרד ובשאלות שנשאלו האם לקיים מנהג זה או לחשוש לדעת הלועגים למנהג (ומסתמכים על דברי הגאונים) ענו שזהו מנהג יפה אך לא חייבו את עשייתו.

לעומתם, הראשונים באשכנז נטו לקבל את המנהג, החל בבעל מדרש לקח טוב שסבר שזהו חיבוב מצווה ואין בדבר איסור והיתר, דרך הראבי"ה שמדבריו משמע שמנהג אחיזת הציצית הוא חלק בסיסי במצוות הציצית (ואף כותב שכך הוא בירושלמי⁴⁷, והיו אף שסברו שאחיזת הציצית בשעת קריאת שמע וההסתכלות בה היא מצוות עשה דאורייתא⁴⁸

אחד היחידים שהמשיכו לצאת בתוקף נגד מנהג אחיזת הציצית אפילו לאחר שמנהג זה החל לצבור תאוצה גם בספרד, הוא רבי אהרון הכהן מלוניל מחכמי פרובנס, אשר המשיך להסתמך על תשובת הגאונים ששוללת את אחיזת הציצית.

לקראת תחילת המאה החמש עשרה החלו לעסוק חכמי אשכנז ובעקבותיהם גם חכמי ספרד - במנהגים שונים בצורת האחיזה של הציצית. מאג שכתב הרקנאטי שכאשר מסתכל בציצית אזי מסתכל בשתי הציציות שלפניו, החל ויכוח שנערך בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד וכן בינם לבין עצמם על מספר הציציות שיש לאחוז, הסוברים לאחוז בשתי ציציות הביאו לדבריהם סמכים מפסוקים וכן רמזים קבליים, וכן הסוברים לאחוז בארבע ציציות הביאו טיעונים הגיוניים לשיטתם, לאחר מכן התפתחו שיטות בצורת האחיזה יש שסברו שצריך לאחוז בציצית בין קמיצה לזרת של יד שמאל, ויש שסברו שיש לאחוז בה בשתי ידיים וכן הלאה שיטה כזאת ושיטה אחרת.

מפנה נוסף בפולמוס הציצית חל כאשר הרמ"א חידש מנהג שיש לנשק את הציציות בשעה שרואה בם, מנהג שהתקבל על ידי רבים מהבאים אחריו ישאף הרחיבו מנהג זה למצוות אחרות⁴⁹) ונשלל על ידי פוסקים אחרים (כגון הגר"א) מסיבות שונות.

גם בתימן היו למנהג זה בתחילה קשיי קליטה, אך לאחר שהובטח לכל המקיים מנהג זה "שכר הרבה מאד" וכן ניתנו הסברים מדוע שלילת הגאונים אינה תופסת עוד, החל מנהג זה לצבור תאוצה גם בקרב יהודי תימן.
כך התגלגל מנהג זה עד לימינו אנו, בהם רווח מנהג זה בכל קהילות ישראל והוא אף נפסק להלכה בשולחן ערוך, וכל המקיים מנהג זה עליו נאמר "כל המוסיף ביראת שמיים ובקיום המצוות מוסיפין לו חיים וטובה".

הערות:

1. לתוספת עיון ראה מאמרו של יצחק (אריק) זימר "תנוחות ותנועות הגוף כשעת קריאת שמע" מתוך "אסופות" ספר בשנה למדעי היהדות כרך ח בעריכת מאיר בניהו עמ' שמט - שנח, וראה גם דניאל שפרבר מנהגי ישראל חלק ב עמ' פז - צ.
2. מדרש זה מובא גם כן בילקוט שמעוני לתהילים רמז תשכג בכמה שינויים (ראה הערה 23).
3. תשובה זו מופיעה באוצר הגאונים לברכות חלק התשובות עמ' 35 בשם ר' האי גאון ובשם ר' נטרונאי גאון ובשינויים קלים, ובעמ' 36 בשם ר' נטרונאי גאון בשינויים קלים. כמו כן, היא מופיעה גם בגנזי שכטר ח"ב עמ' 105 ללא שם ובשינויים רבים. התשובה מופיעה גם בתשובות גאוני מזרח ומערב עמ' יב, סי' לח, בשם רב נטרונאי גאון ובכמה שינויים, וגם בספר תשובות רב נטרונאי גאון הוצ' מכון אופק ח"א עמ' 103, ובשערי תשובה סי' פח. וכן בב"י או"ח סי' כד. ס"ק ב-.ד. בשם רב נטרונאי גאון ורב משה גאון.
4. יש המייחסים תשובה זו גם לר' משה גאון, בב"י או"ח סי' כד. ס"ק ב-.ד, וכן הרשב"ש סי' כו. ובעניין זה ראה עוד ברודי (תשובות רב נטרונאי גאון הנ"ל) הע' 2.
5. בכמה גרסאות מופיע במקום "יתירות" "יהירות".
6. בעניין הסתירה בין מדרש תהילים לדעת הגאונים עיין בספר "כליל תכלת" עמ' קצה. סי' שמב. שכותב שדברי המדרש מוסבים על חיבוב מצווה ודברי הגאונים מוסבים על עניין הוראה לא נכוונה בפסוק ("וראיתם אותו") ולכן אינם סותרים זה את זה, ועיי"ש.
7. בספר כליל תכלת (עמ' קצד סי' שמא. ועיין עוד שם בפרק ראיית הציצית) בא להסביר את שיטת הגאונים לאסור אחיזת ציצית בכך שלגאונים מונן שהפסוק "וראיתם אותו" אינו בא לומר שיש מצווה ממש להסתכל בציצית ובעל עמודי גולה ובעל זוהר הרקיע, וכן בעל הגהות מימוניות והבן איש חי סוברים שיש מצוות עשה להסתכל בציצית. דעתם מובאת בהמשך המאמר), אלא הוא בא להורות שהציציות צריכות להיות נראות וממילא יראה אותם הלובש, והפסוק הוא רק תיאור המציאות. ולכן אדם המתבונן בכוונה על הציצית כשמגיע לפסוק "וראיתם אותו" נותן הוראה חדשה ולא נכונה בפסוק זה. והיהירות היא בכך שהוא משים את השתדלותו בדבר שלא ציווה עליו, ואין צורך להשתדל בו. והרי הוא מתכבד במעלה מדומה שאינה מעלה כלל (האבודרהם עמ' פג. כתב ". ..אבל רב נטרונאי כתב האוחז ציציותיו בידו כשקורא קריאת שמע יהירות הוא, (כלומר) שכל דבר שאין האדם מחויב בו ועושה אותו ברבים במידת חסידות וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיוהרא" כלומר האבודרהם אינו סובר שהוא מתכבד במעלה מדומה, אלא הוא רואה באחיזת הציצית מידת חסידות שאין ראוי לעשותה ברבים כאשר כל העם אינו נוהג כן). ואילו אלבק בספר האשכול (ספר האשכול עמ' 16 הע' ט) סובר שטעם הגאונים לאסור הוא כדי להוציא מדעתם ודרכם של כתות הקראים שפרצו בזמנם בארצות המזרח.
8. בעניין ייחוסו של קטע זה לר"י הברצלוני ישנה מחלוקת, לפי אלבק (ספר האשכול עמ' 16 הע' ט) קטע זה מקורו בספר העיתים לר' יהודה הנשיא הברצלוני (הוא אף מביא ציטוט זה ומשערי תשובה פח.) בספר האשכול עמ' נח. כמובאה מספר העיתים) ואילו גינצבורג ובגנזי שכטר עמ' 98-99 וכן עמ' 105 הע' 18) סובר שזו תגובתו של ר' האי גאון על תשובת ר' נטרונאי גאון. אופטוביצר סבר בתחילה (ראבי"ה ח"ב עמ' 389 הע' 4) לשלול את דברי אלבק, אך לאחר מכן (ראבי"ה ח"ג עמ' 761-762) חזר בו וקיבל את דבריו, וכן ברודי (תשובות רנ"ג ח"א עמ' 103 הע' 1) כתב "אך ברור שצדק אלבק שהתגובה על תשובת הגאון הנכללת בשערי תשובה שם (סי' פח.) הינה של ר' יהודה הברצלוני". ונראה לי לקבל דעת הרוב שזו היא תשובתו של ר' יהודה הנשיא הברצלוני בעל ספר העיתים.
9. ספר היראה מהד' אשכול עמ' קסה.
10. לגבי מקורותיו האשכנזיים של רבנו יונה עיין מאמרו של י.מ. תא-שמע "רבנו יונה גירונדי - האיש ופועלו" בתוך "גלות אחר גולה" עמ' 165 - 194.
11, ספר הזוהר מובא במקום זה לפי שיטתו של ישראל. מ. תא-שמע בספרו "העלה שבנסתר" (לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר) (הוצ' הקיבוץ המאוחד 1995) לפי שיטתו ספר הזוהר נכתב בין השנים 1230 ל1375-עמ' 14). כמו כן י. תא-שמע סובר שספר הזוהר שואב את מקורותיו (בחלקם) מן המסורת האשכנזית- צרפתית, וכן מהכרעותיו של רבנו יונה גירונדי "שהיה ראש לחסידי אשכנז בספרד, ויגע הרבה לשתול את מסורתם שם".(עמ" 28) לעניינינו י. תא-שמע מביא בין דוגמאותיו למקורות אשכנזיים בספר הזוהר את הדוגמא הבאה: " ההוראה המחייבת להביט בציצית בשעת קריאת פרשה שלישית של קריאת שמע (במדבר, רעיה מהימנא, קעד-קעה) אף היא ערוכה בעקבות מנהג אשכנז וצרפת והמלצת רבנו יונה לנהוג כך". (עמ' 24).
12. הריב"ש מתייחס לכך שבספר עמודי גולה מנה הראיה כמצווה לעצמה ואומר שאין נראה כך.
13. ר' דוד אבודרהם היה תלמידו של הטור, ומניסוחו של הטור היה נראה שיש הסתייגות מה בדבריו מתוך שכתב "ויש נוהגים" לכן גם האבודרהם לאחר שכתב חד משמעית למשמש בציצית, הוסיף את ההסתייגות בצורת הבאת דעת הגאונים.
14. מצוטט בהמשך בפרק העוסק בחכמי צרפת / פרובינציה.
15. זהר הרקיע להרשב"ץ על אזהרה כ.
16. בקובץ "נהגו העם -דינים ומנהגים דקהילת צ'פרו (מרוקו)- בתוך ספר "שו"ת נתן דוד" לר' דוד עובדיה עמ' שיח אות ה) כותב שראה שנהגו בקהילתו לאחוז רק בשתי ציציות שלפניו ולא בכל הארבע כדעת הרקנאטי.
17. בסוף פרשת שלח הרקנאטי מדבר על ענייני ציצית, אך לא מצאתי בדבריו את הציטוט שמביא הבית יוסף נוראה הערה 24 שם עסקתי בכך בפרוט).
18. מופיע כמעט באותה לשון בשו"ע או"ח סי' כד ס"ק ה, ובב"י סי' כד הביא רבים מן הסוברים שיש לעיין בציציות בשעת קריאת שמע ועיין שם.
19. קטע זה מצוטט כמעט מילה במילה במרדכי (סוכה סופ"ג אות תשסג ) וכן מובא גם בשו"ע או"ח סי' יז ס"ק ג. ועיין גם ראבי"ה סי' תרצג (עמ' 399).
20. לפנינו בירושלמי ליתא.
21. הגהות מימוניות פ"נ מהל' ציצית אות פ.
22. בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סי' ג) חולק על שיטה זו ומסביר למה הראיה אינה מצווה.
23. זו הגרסא שממנה אפשר ללמוד לימוד זה, אך במדרש תהילים המובא לעיל לא מופיע המשפט "ומקיים בהם המצוות".
24. בסוף פרשת שלח הרקנאטי מדבר על ענייני ציצית אך לא מצאתי בדבריו את הציטוט שמביא הבית יוסף, הדברים הקרובים ביותר לדברי הבית יוסף ברקנאטי הם: "כל הנחלים הולכים אל הים והקשרים אל ההוויות, והן בין כולם עשרים וחמש בכל אחד ואחד, דוגמת עשר אצבעות שביד ושברגל, והם חמישה כנגד חמישה, עשרה לפניו ועשרה לאחריו. " (כלומר עשרה קשרים לפניו ועשרה לאחריו שזה יוצא שתי ציציות) ובסוף הספר ב"סימני סודות הספר" בין הסודות המופיעים בפרשת שלח הסוד השמיני הוא: "סוד כשמסתכל בציצית מסתכל בב' ציציות שלפניו".
25. שני לוחות הברית (הוצאת יד רמה) פסחים פרק נר מצווה, ח"ב עמי קטו. אות לט. ציטוט מדבריו מופיע בפרק "בעניין נישוק הציצית".
26. יתכן שבהתייחסו לגאון התכוון למהרש"ל המובא לעיל.
27. מעשה רב סי' לט
28. ילקוט שמעוני תהילים לה. רמז תשכג.
29. יובא בהרחבה בהמשך בפרק העוסק בחכמי צרפת / פרובינציה.
30. מדברי ה"אשכול" "אין צריך לאחוז בציציותיו" משמע שאין איסור לאחוז בציציות ושלא כתשובת הגאונים, וכן עניין אחיזת התפילין אינו משמע מדברי ר' נטרונאי אלא מופיע כתימא "אלא מעתה כשמגיע וקשרתם צריך נמי לאחוז בתפיליו?" ולכן תמוהים קצת דבריו: "כך אמרו הגאונים רב נטרונאי ורב משה", (במהד' אלבק (עמ' 16) בעיה זו אינה עולה משום שהגרסא שם קצרה יותר, רק עד המילים "לאחוז בציציותיו"). אך דבריו מסתדרים עם דברי רבו ר"י הברצלוני, מה שכתב ה"אשכול" לעניין ציצית, שאין איסור לאחוז בה אך גם אין חובה, מתאים לדברי ר"י הברצלוני: "ציצית אי מעיין בהו וממשמש בהו בעת קריאת שמע... שפיר דמי, ומה אכפת לן?... אבל ודאי, אי ידעינן דטריד במשמוש ידיו, שפיר דמי לממנע יתיה. " וכן מה שכתב לעניין תפילין שחובה למשמש בהן, כתב ר"י הברצלוני: "ותפילין אי ממשמש בהו תדיר שפיר דמי, וחובה למעבד הכי דחייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה...".
מתוך שכתב: "כך אמרו הגאונים וכו'" אולי אפשר להביא ראיה לסוברים שהתוספת על דברי הגאונים ב"שערי תשובה" היא אינה מפרי עטו של ר"י הברצלוני (בהערה 8).
31. ובמהד' הלברשטט אינו מופיע.
32. עיין מה שכתבתי לעיל בהערה בשם ספר כליל תכלת שדברי הגאונים באו בכדי להורות שהציציות צריכות להיות נראות כלומר לא תחת המלבוש.
33. הובא לעיל מדרש לקח טוב לפרשת שלח.
34. בשו"ת הרשב"ש (סי' כו) מסביר מה כוונת "לזיכרון תרי"ג": "ומה שאמר ציצית עולה למניין תרי"ג כי ציצית בגימטריא עולה ת"ר וח' חוטים וח' קשרים הרי י"ג בין הכל תרי"ג", וכן אומר רש"י במדבר טו, לט.
35. עמודי גולה (סמ"ק) סי' כח, בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א' סי' ג) חולק מסביר למה הראיה אינה מצווה.
36. אורחות חיים הלכות ציצית אות לב, כלבו סי' כב. (יש המייחסים את ספר ה"כלבו" לר' אהרון הכהן מלוניל אך הדעות בכך חלוקות, בכל אופן ספר זה הוא מעיין קיצור של ספר "אורחות חיים" עפ"י "אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" מ. מרגליות ערך ר' אהרון הכהן מלוניל)].
37. נראה שדבריו של בעל ה"שתילי זיתים" באים לענות לשיטת האבודרהם שכתב: "שכל דבר שאין האדם מחויב בו ועושה אותו ברבים במידת חסידות וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיוהרא" ובדבריו פתר את בעיית "עושה אותו ברבים" ואת בעיית "וכל העם אינם עושים אותו".ובשו"ת ציץ אליעזר (שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סי' ג) מסביר את שיטת הגאונים שאסרו לאחוז בציציות, משום שבזמנם כל העם לרבות גדוליהם לא נהגו לאחוז בציצית בשעת קריאת שמע ולכן התנהגות כזו מצד יחיד בפני הרבים שלא נוהגים כך יהירותא היא, אך בימינו שרוב הציבור נוהג לאחוז הציציות בשעת קריאת שמע מי שלא נוהג לאחוז ציציותיו נראה כמעט כפורש מן הציבור, ולכן שיטתו של בעל השתילי זיתים אינה צריכה לנהוג כיום מפני שהנוהג כפי שיטתו יראה כפורש מן הציבור לדעת הציץ אליעזר.
38. החל מ"וכל" זהו ציטוט מספר "סדר היום" לר' משה בן מכיר (הובא לעיל).
39. מוסיף ר' יצחק רצאבי בהערה כח. שנוסח שאמי הוא לאחוז בארבע ציציות.
40. "ויצבור יוסף בר" -חקרי הלכה בירורי מנהגים ודיוקי נוסחאות- הר' יוסף צובירי (תשנ"ט) ח"א פרק רביעי סימנים יג-יט עמודים מד- סב. סימן יג- נישוק מצוות ציצית. סימן יד- אחיזת הציציות ביד. סימן טו- מתי מתחיל לאחוז הציציות, כמה ציציות אוחזים, צורת אחיזת הציציות. סימן טז- אחיזת הציציות כעד הלב. סימן יז- העברת הציציות על העיניים. סימן יח- העברת הציציות על המצח. סימן יט- נשיקת הציציות, חוזרים על הפעולות הנ"ל ארבע פעמים, נשיקת הציציות בשעת העטיפה.
בסימן כ עוסק הרב צובירי בעניין החשש מצורת שתי וערב בהעברת הציציות על המצח, כמו שהעלה הרב רצאבי ב"שולחן ערוך המקוצר", וכותב הרב צובירי שאין חשש בצורת שתי וערב.
41. סדור "נהר שלום" ח"א עמי 439 (לא מצאתי סידור זה והסתמכתי על מאמרו של י. זימר "תנוחות ותנועות הגוף בשעת קריאת שמע" לציטוט ולמקורו של הקטע).
42. מעשה רב סי' לט. "הגר"א ז"ל אחז בשתי ציציות שלפניו בשעת קריאת שמע ולא נשקם כלל".
43. גרגרים מהרמ"ז מה"ר משה זלאטווער (מופיע במעשה רב השלם עמ' סז).
44. ומה שכתב הרמ"א לנשקן "בשעה שרואה בם" לא אמר בקריאת שמע דווקא, ונראה שסברא נכוונה היא לנשק בשעה שאומר "וראיתם" ומתאים גם למה שכתב הרמ"א שמעשה רב השלם עמ' סז).
45. ר' נפתלי הרץ הלוי סידור הגר"א עמ' עח. ע"א-ע"ב.
46. משנה מסכת ראש השנה ג, ח.
47. לפנינו בירושלמי ליתא.
48. בעל הגהות מימיוניות.
49. ראה מה שכתבתי בשם השליה בפרק "בעניין נישוק הציצית".

חזרה לתחילת המאמר