חשיבות בית הכנסת - ליחיד ולצבור
דוד אייפרמן
מעליות, ט"ו, שבט תשנ"ה
ביטאון ישיבת ברכת משה
ביטאון ישיבת ברכת משה
|
תוכן המאמר:
א. התפתחות בית הכנסת ב. כוחה של תפילה ג. ההשכמה לבית הכנסת, ההליכה והשהייה ד. תפילת היחיד ה. השכר... והעונש ו. מעלות התפילה בציבור ז. בית הכנסת כמאחד העם ח. בית הכנסת כמקום ללימוד תורה ט. לעתיד לבוא תקציר: חשיבותו של בית הכנסת בחיי עם ישראל וכוחה של התפילה בציבור. מילות מפתח: בית מדרש, תפילה, יחיד, ציבור, נוסח. |
א. התפתחות בית הכנסת
"כך הראונו מן השמים, שישראל שמשכימין ובאין בבית הכנסת... מידה יפה הן עושין. וכן מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה" (תשובות הגאונים סימן פן הוצאת "ליק");יש מהחוקרים שסבורים, שמוסד זה היה קיים מימים קדומים, אך שימש לצרכים שונים בציבור, ולאו דווקא לתפילה. התגבשותו והתממשותו כמקום קבוע לתפילות וללימוד החלה רק לאחר חורבן הבית. ראיות לכך יש מן המקרא עצמו: על הפסוק בתהילים
"בי כנישתא דדניאל" (ערובין כא, א); "גלו לבבל שכינה עמהן... היכא?
אמר אביי; בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" (מגילה כט, א)
"אמרו בלבם נינם יחד, שרפו כל מועדי-אל בארץ" (עד, ח)מפרשים רש"י והמצודות;
"מועדי אל - בתי כנסיות" (מלשון "בית-ועד" - עיין סוטה מט, ב)על הפסוק
"ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים" (ירמיה לט, ח)מפרשים רש"י ורד"ק, על פי המדרש,
ש"בית העם" הכוונה לבתי כנסיות.על כל פנים, כשחזרו בני ישראל מהגלות, הביאו עימם את מנהגם זה, ובנו בארץ בתי כנסיות, גם לאחר בניין בית שני, כפי שרואים על פי ביטויים במקורות שונים (במסכת יומא סח, ב במשנה וברש"י שם; בתוספתא בחגיגה פ"ב ה"ד, כתובות קה, א).
לאחר חורבן בית ראשון ריכזו אנשי כנסת הגדולה את כל עבודת ה' לתוך בית הכנסת, עד שהפך להיות מרכז החיים של כל יהודי. עדות לכך אנו מוצאים במספר מקורות;
"אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם" (אסתר רבה פתיחתא, יא).ולגבי קללות בלעם שנהפכו לברכות נאמר (סנהדרין קח, ב):
"אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות" שלא יפסקו מישראל לעולם - רש"י).וכן:
"עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (מגילה כט, א).בנוסף ערכו אנשי כנסת הגדולה את הסידור מחדש, וקבעו נוסח אחיד לתפילה.
לאורך כל שלבי ההיסטוריה היהודית, מסמל בית הכנסת את כוחה של היהדות - את הכוח שמאחורי המשך קיומם של היהודים כיהודים בכל מקום שהם, ובמיוחד בגלות. לכל מקום שגלו בני ישראל - גלו אתם בתי כנסיות ובתי מדרשות. הם הרגישו מחויבות לקיים מקום לתפילה, בעיקר כדי לחזק את רוחם ואת אמונתם בזמנים קשים. אויבי ישראל, שהבינו זאת, שמו להם למטרה לפגוע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להורסם ולשורפם, ועל ידי כך לנסות ולשבור את רוחו של העם.
גם בהלכה אנו רואים את חשיבותו של בית הכנסת:
כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה הוא הנקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת. (רמב"ם תפילה יא, א)
המעכב לבנות בית הכנסת, אפילו יש כבר בית הכנסת אחרת, מונע הוא רבים מלעשות מצווה. (משנה ברורה סימן קנ ס"ק טבזוהר מובאת אף דעה, שזוהי,
"מצוות עשה מן התורה לבנות בית הכנסת"ונכללה בכלל מצוות בניין בית המקדש. אם כך, יש לשאול:
-במה מתבטאת חשיבות בית הכנסת למעשה?
-מהי החשיבות הגדולה שלו לישראל, שהביאה את חז"ל לומר את כל הביטויים הנפלאים הנ"ל?
במאמר זה אנסה לבאר את חשיבותה של התפילה וכוחה, וכך לנסות ולהסביר את חשיבותו של בית הכנסת ליחיד ולציבור.
ב. כוחה של תפילה
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תקנום...וכן לפנינו ראיות ברורות, שעיקר כוחם של ישראל אינו אלא תפילה:
אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם"...
יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפילה...
יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפילה. (ברכות כו, ב)
כל הקובע מקום לתפילתו - אלוקי אברהם בעזרו.
וכשמת אומרים ש: 'אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'.
ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב:
"וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם".
(שם ו, ב)
אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות על בתי מדרשות שלהם,ההתכנסות בבית הכנסת לתפילה וללימוד תורה, היא המקור, ולכאורה התנאי ההכרחי, לקיום עם ישראל, כי אחרת יש לידי עשו שליטה עלינו.
ואם מצאתם שם תעוקות מצפצפים בקולם - אינכם יכולים להם,
שכך הבטיחן אביהן (יצחק), ואמר להם:
"הקל קול יעקב" - בזמן שקול יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין "הידיים ידי עשו",
ואם לאו אין שומעים את קולו של יעקב - "הידיים ידי עשו" - אתם יכולים להם.
(בראשית רבה סה, כ)
כוחה של התפילה בבית הכנסת מוסבר בכך, שההתכנסות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מאחדת את העם, מונעת את הפיצול והפירוד, שמביאים לידי התבוללות בהיותנו בגלות, בין העמים. (נרחיב, אי"ה, על נושא האיחוד בהמשך).
מדוע עיקר תפילה בבית הכנסת?
בית הכנסת משמש כתחליף לבית המקדש, כמקום השראת שכינתו של הקב"ה וכמקום משכנו. ומקורות רבים לכך:
ר' אבא, רבי חייא בשם רבי יוחנן: צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה.ואפילו הקב"ה בעצמו מעיד על בית הכנסת כמקום משכנו, שכתוב:
ומה טעם?
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי" - 'אשר תזכיר את שמי" אין כתיב כאן,
אלא "בכל המקום אשר אזכיר". (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד)
אמר רבי יצחק: מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת?
שנאמר "אלוקים ניצב בעדת אל". (ברכות ו, א)
"ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" -
לבתי כנישתא דאינון יתבין, תניין לבית מקדשא
(בתי כנסיות שאנו יושבים בהם, נחשבים לבית המקדשא.
(יחזקאל יא, טו, רש"י שם)
אבל הנה מהשגחתי לא רחקו, כי בהארצות אשר באו שמה, אהיה להם למקדש מעט. רצונו לומר, אשרה שכינתי בבתי הכנסיות שלהם.
(מצודת דוד שם)
כי אף על פי שרחקו מעל מקדשי, שהוא המקדש הגדול הזה, שם בתוך הגויים אהיה למקדש מעט - רומז לבתי כנסיות שיהיו להם בגלות להתפלל אלי, ואהיה עימהם, ואשמע בקולם, ואצילם מיד אויביהם שלא יעשו בהם כליה.
(אברבנאל שם)
"דרשו את ה' בהימצאו" - איכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
(ירושלמי ברכות פ"ה ה"א)
בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, עונין "יהא שמיה הגדול מבורך", הקב"ה מנענע ראשו ואומר ""אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך". (ברכות ג, א)
ג. ההשכמה לבית הכנסת, ההליכה והשהייה
לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת. (רמב"ם תפילה ח, א)השאלה המתעוררת היא:
ואמר ר' יהושע בן לוי; לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו... נותנין לו שכר בעד כולם. (ברכות מז, ב)
מהי מעלתו של המשכים לבית הכנסת, עד כדי כך שהוא מקבל שכר כעד כולם?
אולי ניתן להסביר קצת על פי מה שמובא בספר "פלא יועץ" בשם הזוהר הקדוש, כי המשכים להיות בין הראשונים לתפילה
קאי בדרגא דצדיק, והוא תיקון גדול לפגם הברית, ונעשה ריע אהוב רחימא דקב"ה. (ערך בית הכנסת, עמוד לא)הפירוש הוא, שאדם העושה את כל המאמצים, מתגבר על יצרו וקם בבוקר, בקור ובחושך, ללכת לבית הכנסת - נחשב בדרגת צדיק. על ידי הקימה מתקן כל פגם הקשור למקום ברית המילה - בעילות אסורות, הוצאת זרע לבטלה וכו'. ההתגברות על היצר - כתיקון לכניעה ליצר.
השהייה בבית הכנסת משמשת כתריס בפני שחיתות המידות, ושומרת נפשו מפשע, כמו שכתוב,
ש"אין לך שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש וחוטא" ילקוט שמעוני רמז תשעא.ואפילו אם חס ושלילה כבר חטא או נכשל בעבירה - בית הכנסת מזככו ומטהרו, כי
"מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהם טמאין וטובלין עולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות - בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאין עוונות, ויוצאין מלאין מצוות" (ילקוט שמעוני שם).ולא זו בלבד, אלא שההולך לבית הכנסת נעשה "ריע אהוב רחימא" של הקב"ה. מדוע?
"על כן, בשעת שבני ישראל נפטרים מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, בת קול יוצאת ואומרת; 'לך אכל בשמחה לחמך... כי כבר רצה האלוקים את מעשיך"' (קהלת רבה ט).
אמר ריש לקיש; כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע. (ברכות ח, א)מפרש המהר"ל, שאדם זה נקרא שכן רע לא רק כלפי הבריות, אלא גם כלפי הקב"ה, שמן הראוי שהאדם יהיה מצוי בביתו של ה', בבית הכנסת. ומי שאינו הולך - נקרא שכן רע, שאין לו חיבור עם מי ששוכן שם, אלא "מתרחק" ממנו, שאחרת הוא היה בא "לבקר" אותו כמו שכן וחבר טוב ואהוב (נתיבות עולם א, עמוד פט).
לכן יש גם מצווה בהליכה לבית הכנסת, ושכר פסיעות -
"ומצווה לרוץ לבית הכנסת" (רמב"ם תפילה ח, ב);הקב"ה נמצא בבית הכנסת, וככל שהאדם הולך אליו ממרחק גדול יותר, הוא מראה על רצון גדול יותר להידבק בו. ולא לחינם אחד מהדברים שהאדם זוכה להם כשכר על כך הוא אריכות ימים, שכתוב (בפרק ל במשלי):
"שכר פסיעות יש" (בבא מציעא קז, א,
"שהקב"ה מונה פסיעותיך, ונותן לך שכר" (דברים רבה ז, ט).
"אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמר מזוזת פתחי",ומיד לאחריו כתוב:
"כי מצאי מצא חיים" -שכל מי שבא לבית הכנסת להקביל את פני השכינה, נדבק במקור מים חיים, וזוכה לאריכות ימים (על פי הגמרא בברכות ה, א).
כתוב במשנה:
ארבע מידות בהולכי לבית המדרש:שואל המהר"ל:
הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו,
עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו וכו'. (אבות ה, יד)
א. מדוע דווקא להולך לבית המדרש יש שכר הליכה, ולא לכל מי שהולך למצווה אחרת?
ב. אם הוא לא עשה את המעשה, שהוא לכאורה עיקר המצווה, מדוע יש שכר הליכה בידו?
ג. לגבי "שכר מעשה בידו" - מה גרע בזה שנשאר בבית ולמד? מה זה משנה איפה הוא לומד, העיקר שהוא לומד?
אלא, בא זה ללמדנו, שעיקר לימוד תורה, הוא ללמוד ממישהו אחר (דרך החיים על המשנה). ומקורות לכך בגמרא;
"הסכת ושמע ישראל"... עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. (ברכות סג, ב)וזאת, שלא כמו שאר כל המצוות, שעיקרן הוא העשייה בעצמה. אם כן, ההליכה לבית המדרש היא, למעשה, הכנה גמורה למצוות תלמוד תורה! וכך גם בהליכה לתפילה - שעיקר מצוותה הוא שתהיה בציבור - גם בה שייך שכר הליכה, שכר הכשר מצווה.
מאי דכתיב: "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה" -
וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד?...
איכא דאמרי: תורה ללמדה (ללמד לאחרים) - זו היא תורה של חסד,
שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חסד (סוכה מט, ב).
הסבר נוסף שמביא המהר"ל לחשיבות ההליכה לבית המדרש בנפרד מהלימוד עצמו הוא, שההליכה נעשית בגופו, ואילו הלימוד נעשה בשכלו - אל כל פעולה נפרדת הוא מקבל שכר בנפרד. כך גם בתפילה, שהתפילה היא בלבו -
"איזו היא עבודה שבלבו הוי אומר זו תפילה" (תענית ב, א)וממילא שייך שכר גם על ההליכה לתפילה.
ואם שכר ההליכה לבית הכנסת הוא כל כך גדול, קל וחומר לגבי האדם ששוהה בבית הכנסת:
"אשרי אדם שמע לי לשקד על דלותתי יום יום, לשמר מזוזת פתחי" (משלי ח, לד)
אמר ר' יהודה בר סימא: מה המזוזה הזו אינה זזה מהפתח,
כך לא תהא (אתה) זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.
אמר הקב"ה: אם תעשה כן, דע שאתה מקבל פני השכינה. (דברים רבה ז, ב) עצם הישיבה היא גם חלק מהמצווה, שנאמר "אשרי יושבי ביתך" (ראה רמב"ם תפילה יא, ט). ושכרו של היושב שם רב מאוד, כי כל הנכנס לבית הכנסת יוצא ברוך ומבורך.
וכך אמר ר' אייבו (דברים רבה ז, ב)
ולא עוד, אלא שאתה עומד בבית הכנסת, והקב"ה עומד עליך... אמר הקב"הועוד:
לא דייך שאת מקבל פני השכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות.
מנין?
שנאמר "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה'".
"הקב"ה מקפץ מבית הכנסת זה לבית הכנסת זה... כל כך למה?לכן מייעצים לכל אחד מישראל:
כדי לברך את ישראל (הנמצאים בהם)" (שיר השירים רבה ב, ב).
"אהב את בית הכנסת כדי שתיטול שכר בכל יום" (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק ט).
ד. תפילת היחיד
על פי כל האמור למעלה, עכשיו קל מאוד להבין את החשיבות שיש לתפילה בבית הכנסת. אף על פי שעיקר התפילה הוא בציבור, כפי שנפרש לקמן, עדיין יש חשיבות רבה לכך שגם המתפלל לבד - יעשה זאת דווקא בבית הכנסת.
תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסתומפרש רש"י על אתר (ד"ה במקום רמז) -
שנאמר: "לשמוע אל הרנה ואל התפילה"
במקום רנה שם תהא תפילה.
(ברכות ו, א)
"בבית הכנסת, ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב".המהר"ל מסביר רעיון זה על פי הפסוק:
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו, כה' אלקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) - בבית הכנסת ה' קרוב אצל כל יהודי, ששכינתו שורה שם תמיד, ומקשיב לרינתם (נתיבות עולם א, עמוד צג).ברם, אם העיקר הוא להתפלל בבית הכנסת בציבור,
האם באמת חובה על תפילות היחיד שתיאמרנה בבית הכנסת?
בעניין זה מצינו מחלוקת ראשונים. וכך כותב הרמב"ם (תפילה ח, א):
ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת.כלומר, שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת, לפי שהוא מיוחד לתפילת צבור. וכתב רבנו:
"אין תפילתו נשמעת בכל עת" - כלומר, שכבר אפשר שתישמע תפילתו חוץ לבית הכנסת, אבל "בכל עת" אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. (הכסף משנה שם)לפי הרמב"ם, כיון שבית הכנסת הוא מקום מיוחד לתפילת הציבור, הרי הוא מזומן לקבל תפילות.
רבנו בחיי מדגיש אף הוא את חשיבות העניין. הוא כותב:
שלעולם יראה היחיד המתפלל כאילו השכינה מולו - "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - כל שכן כשהוא מתפלל בבית הכנסת, היכן ששכינת ה' נמצאת תמיד ("כד הקמח", ערך בית הכנסת).בניגוד לדעת הראשונים הנ"ל, הטור סובר, שאין על היחיד חובה מיוחדת להתפלל בבית הכנסת. וכך הוא אומר (אורח חיים צ)
לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הציבור,ומסבירים נושאי כליו של הטור את דבריו,
דאמר רבי יוחנן "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת",
פירוש עם הציבור.
שאם אינו מתפלל עם הציבור - אין הבדל בין אם יתפלל בבית הכנסת או בבית אחר.
ה. השכר... והעונש
אמר רבי חלבו אמר ר' הונא: כל הקובע מקום לתפילתו - אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו; "אי עניו, אי וידיד, מתלמידיו של אברהם אבינו". (ברכות ו, ב)במימרה זו כלול גם השכר בעולם הזה -
"אלוקי אברהם בעזרו"(וכבר ראינו, שכלול בכך שכר של אריכות ימים)
וגם הקרן שקיימת לו לעולם הבא -
"אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו".מפני חשיבות הדבר, אנו מוצאים לא רק ביטויים לשבח כלפי מי שהולך לבית הכנסת, אלא אף דברים קשים כלפי מי שאינו הולך לשם להתפלל.
רב חונה אמר: כל מי שאינו נבנם בבית הכנסת בעולם הזה, אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבוא. (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א)מסביר רבנו בחיי את דברי רבי יצחק, שאדם שרגיל לבוא לבית הכנסת, ובכך מחזיק במצווה גדולה - הקב"ה מקפיד עליו כשהוא יורד מדרגתו הגבוהה ואינו בא יום אחד.
אמר רבין בר רב אדא, אמר רבי יצחק:
כל הרגיל לבוא לבית הכנסת, ולא בא (אפילו) יום אחד,
הקב"ה משאיל בו (שואל עליו למה לא בא)...
אם לדבר מצווה הלך - נוגה לו,
ואם לדבר הרשות הלך - אין נוגה לו". (ברכות ו, ב).
ו. מעלות התפילה בציבור
רבי נתן אומר: מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים?-מדוע התפילה בציבור חשובה כל כך?
שנאמר "הן אל כביר ולא ימאס". (ברכות ח, א)
תפילתן של ציבור אינה חוזרת לעולם ריקם. (דברים רבה ב, יב)
אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בו יוחאי:
מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" - אימתי עת רצון?
בשעה שהצבור מתפללין". (ברכות ז, ב)
-מהן המעלות שיש בבית הכנסת ברוב עם, נוסף על כל מה שכבר ראינו במתפלל ביחידות בבית הכנסת?
תחילה יש לציין, מבחינה מעשית, את כל המצוות שאדם יכול לזכות בהן, והזכויות הרבות שמתווספות לו בעבורן. הוא יכול לענות "אמן" לאחר כל הברכות שחוזר עליהן השליח-ציבור, וכבר אמרו חז"ל שבת קיט, ב
ש"כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן,יכול הוא להגיד "ברכו", קדיש וקדושה, כמו כן יכול הוא לזכות בשמיעת קריאת התורה ארבע פעמים בשבוע, תקנה שנתקנה כבר בימי משה רבנו (על פי בבא קמא פב, א).
שנאמר: 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, שומר אמונים'".
כשיחיד מתפלל, לעיתים נדירות הוא מצליח לכוון את לבו באופן מושלם, מבלי שמחשבות זרות או דברים חיצוניים נכנסים לו לראש, בין בשוגג ובין במזיד. וגם אם יצליח לכוון ליבו, לא תמיד יוכל לכוון לכוונות הנכונות והאלות שמאחורי המלים הקדושות, ולרוב אף אינו יודע אותן. לכן תיקנו חז"ל שיתפלל היחיד בציבור, כדי שכל אחד ישלים את הפגמים בתפילתו של האחר, ותצא מבין כולם תפילה זכה ושלמה, שתעלה למעלה ותביא שפע ברכות לכולם.
וכך היה מסביר ר' נחמן מברסלב את תפקידו של השליח-ציבור:
שיקבץ כל נקודה טובה שנמצא בכל אחד מהמתפללים, וכל הנקודות הטובות יהיו נכללים בו, והוא יעמוד ויתפלל עם כל הטוב הזה. (ליקוטי מוהר"ן חלק א סימן רפב)וכן מובא בגמרא (תענית ח, א):
"ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו" (תהילים עח, לו-לז), ואף על פי כן "והוא רחום יכפר עוון וגו"'?מסביר רש"י את הגמרא:
לא קשיא, כאן ביחיד כאן בציבור.
איך ייתכן, שמצד אחד הקב"ה מוכיח אותם על שלא מכוונים כלל בתפילותיהם, ומצד שני משתמש במידת הרחמים ולא מעניש אותם?אך אולי המעלה הגדולה ביותר בתפילה בציבור היא: ההתאספות של כולם ביחד, והכוח שנוצר על ידי כך, שגורם להעלאת התפילה עד כסא הכבוד.
אלא, עונה הגמרא, זוהי אחת מהמעלות של התפילה בציבור - שתפילתם נשמעת אף על פי שאין לב כולם שלם.
והראיה מהפסוק היא, שהכל נכתב בלשון רבים: "בפיהם, ובלשונם... ולבם".
והנה התפילה נשמעת שם יותר (בבית הכנסת) לפי שהכל מתקבצין שם, ואין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים. ("כד הקמח" לרבנו בחיי)ואומר הזוהר הקדוש, שתפילת היחיד אינה עולה עד המלך הקדוש, אלא על ידי כוח חזק לכוונות מושלמות או דברים אחרים מצד המתפלל, שיכולים להתגבר על ה"מכשולים" בדרך למעלה). וגם אם התפילה מגיעה אל הקב"ה, הוא מסתכל קודם כל בזכויותיו ובחובותיו של המתפלל, לבדוק אם הוא זכאי וראוי שייענו לתפילתו. בתפילת הציבור, לעומת זאת, כל התפילה עולה אל הקב"ה, והוא אינו בודק אם המתפללים ראויים אם לאו, שהרי אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. ואולי זהו גם היסוד העומד מאחורי הסברו של ר' יוסף אלבו על ההבדל שבין תפילת היחיד לתפילת הציבור:
בכוחה של התפילה, אפילו של יחיד, לקרוע גזר דין שנגזר עליו בשמיים.אבל, כפי שרואים ממדרשים על משה (ראה ב"מעם לועז" בתחילת פרשת ואתחנן),
אין תפילת היחיד מועילה נגד גזר דין, שיש עליו שבועה של הקב"ה שלא יקרע אותו. אך תפילת הציבור חזקה כל כך עד שהיא יכולה לקרוע אפילו גזר דין שיש עליו שבועה.
"לעולם ישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא" - להורות שתפילת הכלל נשמעת תמיד (ספר העיקרים, מאמר רביעי פרק כא).
אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל -
נקרא שכן רע. (ברכות ח, א) החפץ חיים (במאמר "חתימת הספר", פרק א) מסביר מימרה זו על ידי משל.
למה דווקא שכן רע? שכן טוב אינו מכביד על בעל הבית - אוכל כאשר בעל הבית אוכל, ומסיים לאכול מיד כשבעל הבית מסיים, כך שבעל הבית יכול לסתום את התנור (בימים ההם היו חייבים לסתום את התנור לאחר כל שימוש כדי לשמור עליו, וזו הייתה טרחה לפתוח ולסגור אותו כל פעם).כל קלקולו הוא בגלל שהוא מסדר לעצמו לוח זמנים משלו, בלי לקחת בחשבון שיש גם אחרים מסביבו. כך גם בתפילה: משהציבור מתפללים, מלאכי השרת פותחים את שערי השמים עבורם, כדי שיעלו תפילותיהם למעלה - לכסא הכבוד. אבל כשיחיד מתפלל בביתו לאחר שכבר גמרו את התפילה בציבור, ודופק על שערי שמים שייפתחו גם בשבילו, "מטריח" הוא את המלאכים, ואפילו אם יפתחו בשבילו, הוא בכל זאת נקרא שכן רע. לכן יש עניין מיוחד בכך שגם יחיד, שמתפלל בבית, יכוון לשעה שהציבור מתפללים בה, כדי שתפילתו תעלה ביחד עם תפילתם.
אבל, שכן רע מגיע לאכול לאחר שבעל הבית כבר גמר את ארוחתו וסתם את התנור, כך שעכשיו הוא יצטרך לטרוח, ולפתוח את התנור בשבילו בשנית.
צד נוסף לתפילה בציבור הוא משום "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ביאור הדברים:
הדר המלך (בשר ודם) הוא, כשיהיה לו ריבוי עם, כי בם יתחזק כעד הקמים עליו. (פירוש הרלב"ג למשלי יד, כח) כלומר: כשם שמלך בשר ודם גאה ונראה יותר מכובד ומהודר כשיש סביבו ריבוי עם, כך גם הקב"ה, כשבני ישראל מתאספים בציבור להתפלל, יש לו יותר ויותר הידור לפי מספר המתאספים.
ומסביר הגר"א (בביאורו למשלי פסוק זה על דרך המשל:
דרך בני המדינה, בבואם לבקש דבר מהמלך, בוחרים להם חכם אחד שילך לפניהם אל המלך, לבקש עליהם ולהשתדל בעבורם. וכשהמלך שואל אותו עליהם איה הם בעצמם, אז משיב למלך: הנה גם הם אחרי יבואו. וכאשר לא יבואו אחריו, והוא נשאר לבדו, אז כועס המלך עליו גם כן.הכוזרי (מאמר ג, סעיף יט) מסביר את חשיבות התפילה בציבור על ידי המשל של מגיני העיר.
וזה שאמרו בגמרא ברכות ו, ב: "בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת, ולא מצא שם עשרה מיד" - פירוש, שאין שם תכף עשרה - "הוא כועס", גם על אותם שבאו "שנאמר: 'מדוע באתי ואין איש'"... כשאין עשרה "אין איש" (הראשונים והיחידים שהגיעו), כי בלא מנין אין כלום... כי כאשר אין עשרה בבית הכנסת, הוא מחיתה גם לאותו שבא ראשון. והעניין; אם אין תלמידים לרב, בזה אין מחיתה לרב מחמתם. אלא שכשיש לו הרבה תלמידים, זהו כבודו והדר גאונו, וכשאין לו תלמידים - או נעדר כבודו.
אם באים להילחם נגד העיר, וצריך לבצר אותה ולהגן עליה, אז ככל שיש יותר אנשים שמשתתפים בעבודה ובהוצאות, המעמסה על כל אחד תהיה קטנה בהרבה, והשמירה תהיה יותר חזקה. כך גם בתפילה: ככל שיש יותר אנשים בציבור, "ההשקעה" האישית של כל אחד תהיה פחותה, והתוצאות תהיינה טובות יותר.יש לציין, שריבוי אנשים לא רק עושה "רושם" על ה' - על כבודו ועל הדרו - אלא גם על המתפלל עצמו יכול ריבוי האנשים ששות רושם חזק, שכך יוכל לכוון טוב יותר בתפילתו.
ז. בית הכנסת כמאחד העם
"אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלוקים נהלך ברגש".המתקת הסוד, שיתוף הרע והחבר בדברים הפרטיים ביותר של האדם, מדגישים את המשותף ביניהם, וממילא מחזקים את הרגשת היחיד כשייך לכלל (כשמדובר בהרבה אנשים).
"תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו, ב) - אחד מתפקידי בית המקדש היה לאחד את העם, בעיקר על ידי הדגשת האידיאה המשותפת בתחום הדת והפולחן ולמנוע בהם פיצול.
רעיון זה בא לידי ביטוי במצוות רבות, כגון:
• עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה;עקב החורבן נשקפה סכנה שהעם יפוצל לגלויות השונות, והיה הכרח חיוני ליצור תחליף (זמני) לבית המקדש, שירכז את בני העם בכל מקום שהם נמצאים, בלי הבדל מעמד, לאום, שפה, וכו'. אנשי כנסת הגדולה חשבו על בית הכנסת ומטבע התפילה כתחליף מתאים. עצם השם "בית הכנסת", ולא "בית התפילה", מבליט את האופי שלו, כמאחד אסיפת אנשים, את "כנסת ישראל".
• מצוות הקהל;
• איסור הקרבה על הבמות.
"אני חומה" - זו כנסת ישראל,בבית הכנסת כולם תלויים זה בזה: יש צורך בעשרה להשלים מניין, בקריאת התורה עולים כמה אנשים לתורה, אי אפשר להסתדר בלי גבאי, חזן, בעל קורא וכו'. כך באה לידי ביטוי התלות של האחד בחברו בשביל להיות "מושלם", וכך מובלט הקשר שעושה את היחידים לציבור. נקודה זו מובלטת ביותר על ידי העובדה שהרבה פוסקים (הצפנת פענח, הרב הרצוג בספרו "היכל יצחק" וכן הרמב"ם, על פי דיוקים מדבריו) סוברים להלכה, שמותר לצרף עוברי עבירה מסוימים (מי שלא כופר במושג של "מניין") להשלים מניין.
"ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. (פסחים פז, א)
כמו כן, יש המציינים שהמילה "צבור" היא ראשי תיבות לכל דרגות האנשים - צדיקים, בינוניים ורשעים - ושילוב של כולם יחד יוצר מהות של ציבור. רעיון זה נלקח ממרכיבי הקטורת, שאחד הסימנים שלה היא "חלבנה" - שריחה רע (בדומה לרשעים), אך חייבים גם אותה בשביל להפיק את הריח הנעים של הקטורת (על פי הגמרא בכריתות ו,ב).
ר' נתן אומר: מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים?...מסביר המהר"ל, שבני ישראל בגלות תמיד נחשבים פזורים ומפורדים זה מזה, אפילו כאשר מדובר בקבוצה גדולה. אבל, כאשר הם מתאספים ומתפללים אל ה', הם מתקבצים אל מחוץ לרשות האומות, לתחום בפני עצמם, ועל ידי תורה וגמילות חסדים מתעלים הם לרמה גבוהה - אל ה'. ממילא, כל המתפלל בציבור, כאילו פדה את ישראל מהגלות שהם נמצאים בה, ובכך כאילו פודה גם את עצמו (נתיבות עולם א, עמוד קמז). על פי זה ניתן להסביר את ציוויה של אסתר למרדכי, כאשר הם רצו להינצל מצרת הגלות:
אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, ומתפלל עם הציבור - מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. (ברכות ח, א)
"לך כנוס את כל היהודים"קודם כל צריך להתכנס ביחד לתפילה, כדי להיות מאוחדים מחוץ לרשות אומות העולם, וממילא נהיה קרובים יותר אל ה', ויצילנו מכל צרה וצוקה.
אפשר לראות את ההתגבשות בגלות גם באופן מעשי. בכל בית כנסת בעולם יש לכולם, פחות או יותר, אותם מנהגים ונהלים אוץ משינויים קטנים כמו נוסח, זמן עמידה וישיבה. אבל גם הם לא משמעותיים). כך מתאפשר לכל יהודי שנוסע ומבקר בכל מקום בעולם שיש בו יהודים, להיכנס לבית הכנסת, ולהרגיש "כמו בבית".
הנוסח האחיד
מהו הרעיון שעומד מאחורי הנוסח האחיד?
מספר מטרות לכך:
א. להראות שכל היהודים - עשיר או עני, גדול או קטן - כולם שווים לפני ה', והוא מקבל את תפילות כולם בשווה.
אמר ר' יהודה בר שלום בשם ר' אליעזר:ב. הרמב"ם מסביר, שלאחר הגלות, עם ישראל התבולל בתוך האומות והתערב בין כל הלשונות. אנשים התקשו להביע את כל רגשותיהם במלים, כי לשונם הייתה מורכבת מכמה שפות. וכך כותב הרמב"ם (תפילה א, ד):
בשר ודם - אם בא עני לומר דבר לפניו, אינו שומע הימנו, אם בא עשיר... מיד הוא שומע ומקבלו.
אבל הקב"ה אינו כן, אלא הכל שווין לפניו - הנשים והעבדים והעניים והעשירים.
תדע לך, שהרי משה - רבן של כל הנביאים - כתוב בו מה שכתוב בעני.
במשה כתיב; 'תפילה למשה איש האלוקים',
ובעני כתיב: 'תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו".
זו תפילה וזו תפילה -
להודיעך שהכל שווין בתפילה לפני המקום.
(שמות רבה כא, ד)
כיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם י"ח ברכות על הסדר... כדי שיהיו ערוכות בפי הכל, וילמדו אותם, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה, כתפילת בעל הלשון הצחה.ג. אחד מיתרונות התפילה בציבור, כפי שמסביר הכוזרי (במאמר ג), הוא הנוסח האחיד - התפילה בלשון רבים. לא ייתכן שהציבור יתפלל על דברים שהם רעים, ולו רק לאחד מתוך הציבור. שימת זאת, יחיד שמתפלל, יכול להתפלל על דברים שהם רק לטובתו, בלי להתחשב בהשפעות השליליות שעלולות להיגרם לחברו. איכר, שמתפלל על גשם בשביל להשקות את שדותיו, אינו מעלה על דעתו שלחייל הנמצא בשטח הגשם יכול להזיק כעת.
באו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו את מטבע התפילה האחיד בלשון רבים, כדי שהיהודי ירגיש שהוא חלק מהציבור - מכלל ישראל - ואם יתפלל על דברים שעלולים להרע ליהודי אחר, ירגיש גם הוא פגיעה במידה מסוימת. וכפי שכותב ר' יהודה החסיד:
לפי שצער חברו ועלבונו של חברו אינו מעלה על ליבו של מתפלל זה, ייתכן שלא יהיה נענה... לכך כל התפילות והתחנונים תיקנו לומר בלשון רבים.וכך מובא בשם האר"י ז"ל (בסידור "קול יעקב", בהנהגות התפילה):
(ספר חסידים סימן תקע)
"תחילה צריך לקבל עליו מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'..., הוא יכלול תפילתו עם תפילת כל ישראל. וכתיב: 'הן אל כביר לא ימאס"". רק כך לא תימאס תפילתו על ידי הקב"ה.
ביטויי האחדות בהלכה
האחדות שקיימת בבית הכנסת, וחלקו של כל יהודי בה, באה לידי ביטוי גם בהלכה. במשנה בנדרים (מח, א) כתוב, שכל הנודר את עצמו שלא ייהנה מחברו ושחברו לא ייהנה ממנו - שניהם מותרים בדברים של עולי בבל (הר הבית, העזרות) ואסורים בדברים ששייכים לכל העיר.
אחד מהדברים שמונה שם המשנה הוא בית הכנסת. ומסביר רש"י שם:
"בדבר של אותה העיר - דשל שניהן הן".נפקא מינא נוספת היא בעניין גיטין. כידוע, בשביל לגרש אישה, על הבעל למסור את הגט או לידה ממש, או לתוך רשותה. השאלה היא, אם הבעל הניח את הגט בתוך בית הכנסת - האם היא תהיה מגורשת או לא? לפי דברינו, היא תהיה מגורשת, כי גם לה יש חלק בבית הכנסת.
כשם שיש שכר גדול למי שמתפלל בבית הכנסת בציבור, ובכך מראה על האחדות, כך יש גם עונש גדול למי שלא מתפלל עם הציבור:
כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל שם - נקרא שכן רע...למה העונש הוא דווקא גלות?
ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. (ברכות ח, א)
מסביר המהר"ל, שבית הכנסת, כפי שמעיד שמו, הוא מקום להתאספות ולהתקהלות בני אדם להתפלל לבוראם, ומי שאינו נכנס, מראה שאינו מעוניין להיות חלק מהאסיפה ומהציבור. ממילא, ה' מגלה אותו מקרב עמו, כדי שבאמת לא יהיה לו חלק עימהם. לכן הוא גם נקרא שכן רע, כי הוא מפריש את עצמו מבין שכניו (נתיבות עולם א, עמוד פט).
בנוסף לכך, מסביר המהר"ל את המימרה של רב הונא ובברכות ו, ט;
"כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע" - לאו דווקא מי שעומד מאחורי בית הכנסת, אלא אף מי שמתפלל שלא לכיוון בית הכנסת. כי כשהוא פונה לכיוון אחר, הוא מראה על פירוד במקום שצריך להיות חיבור עם הציבור, ובכך הוציא את עצמו מן הכלל (שם עמוד צ).וכמו שכתוב במכילתא:
"רשע מה הוא אומר... ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר"כן אנו מוצאים בהלכה, שכל הפורש מן הציבור - ההשלכות ההלכתיות למעשהו זה באות לידי ביטוי גם ביחס אליו בבית הכנסת:
(פרשת בא פרק יח).
וכל מי שהכה את חברו, הרי הוא מוחרם בחרם הקדמונים, ואין לצרפו למניין עשרה ולכל דבר שבקדושה. (קיצור שולחן ערוך קפד, א)וכן מובא בתקנות דרבנו גרשום;
תקנת קדמונים הייתה, שאם היה הנתבע מסרב לבוא לדין, היה התובע יורד לפני התיבה, ומעכב תפילת הציבור, או קריאת התורה, עד אשר הכריחו הקהל את התובע לבוא לדין. (על פי אוצר ישראל, כרך צ, עמוד 319)וזאת מפני שפרישתו מהציבור מראה על רצונו לגרום פירוד ושנאה בעם, ובכך מנסה הוא לצאת חוצץ נגד העיקרון והתכלית של בית הכנסת.
תמיד צריך האדם לקשר את עצמו עם הציבור, ובמיוחד בענייני קדושה, על מנת שיקבל את שכרו אתם. מסביר הכוזרי, שהנהגת הקב"ה בעולם הזה לגבי שכר ועונש היא כללית בלבד. כלומר, בתורה אנחנו מוצאים רק שכר לכלל (כשעושים את רצונו) - כמו גשם, יבול ושלום - וכן רק עונש לכלל - רעב, בצורת, חרב ודבר. למשל, אם רוב אנשי העיר צדיקים, ה' יוריד להם גשם, למרות הנאתם של רשעי אותה העיר מגשם זה. וכן להפך - אם יש רוב רשעים, ה' לא יוריד גשם, אף על פי שיש שם גם צדיקים שיסבלו מזה.
השכר והעונש הפרטי יבואו רק בעולם הבא. ולכן, אדם שמשייך את עצמו לציבור, יקבל את שכרו (בעולם הזה לפחות) יחד אתם, גם אם מצד עצמו אינו ראוי לכך.
ח. בית הכנסת כמקום ללימוד תורה
אנו מוצאים עדויות במקורות שונים על סוגי הלימוד שהיו נלמדים בבית הכנסת, ועל הימצאות תלמידי חכמים וסתם "עמך" שם. בגמרא במגילה כט, א דורשים, שאסור לאדם לעבור דרך בית הכנסת בלי סיבה - להיכנס מפתח אחד ולצאת מפתח שני (כקיצור דרך), אלא עליו ללמוד משנה או הלכה, או לפחות להגיד פסוק אחד לפני שהוא יוצא. ואם גם לקרוא פסוק אינו יודע, אזי יבקש מאחד הילדים הנמצאים שם שיגיד פסוק בשבילו, ויקשיב לו.
לאורך כל הש"ס ניתן למצוא דוגמאות לכך שדרשות היו מועברות בבית הכנסת בשבתות, הן לגברים והן לנשים. המפורסם בהם הוא המקרה בר' מאיר, שהיה דורש בכל ערב שבת גם לנשים, ופעם אחת אישה, שהשתתפת בשיעור, איחרה להגיע הביתה לפני בעלה להכין לו את האוכל, והוא כעס עליה (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). וכן מעידים בשם הפילוסוף היהודי ידידיה פילון מאלכסנדריה (שהי בתקופון בית שני), שאמר:
ואולם, אף כי אסרה התורה את עבודת הגוף ביום השביעי, הנה התירה את ההתעסקות בדברים נעלים - דהיינו, בנאומים, ובהרצאות רבי המוסר... כי בשבתות פתוחים בכל הערים בתי כנסיות לאין מספר - לתבונה, לדעת, לאומץ הלב... בהם יושבים הבריות בסדר ובמנוחה, ואוזניהם נטויות להקשיב רב קשב. (מובא ב"חיי משה")אבל, חוץ מהמקורות ההיסטוריים, יש לנו עדויות בהלכה עצמה על הלימוד בבית הכנסת. כתוב, שאסור לאף אדם לנהוג בבית הכנסת קלות ראש - אכילה, שתייה ושינה - חוץ מלתלמידי חכמים, שהם רגילים ללמוד שם כל היום. כפי שאומר רבי יהושע בן לוי:
"בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם" וירושלמי מגילה פ"ג ח"ג) -שם הם נמצאים בל הזמן.
לא רק ללימוד בחבורה בבית הכנסת יש ערך, אלא אפילו ללימוד עצמאי שם יש מעלה גדולה. וכפי שמעיד אביי על עצמו (במגילה כס, א):
מאי דכתיב: "ה' מעון אתה היית לנו"?מהי דרך לימודו של אביי מפסוק זה?
אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא, ומצלינא בבי כנשתא.
כיון דשמעית להא דאמר דוד "ה' אהבתי מעון ביתך" -
הואי גריסנא בבי כנישתא.
מפרש המהרש"א, שהכוונה במילה "מעון" היא לבית הכנסת, כפי שמוכח מהפסוק הראשון. הרי כתוב "מעון אתה היית לנו בדור ודור" - כלומר; לכל הדורות, גם לאחר חורבן בית המקדש, ה' עדיין ישכון בתוכנו. והיכן? בבית הכנסת. ואם הפירוש למילה 'מעון' בפסוק הראשון הוא 'בית כנסת', אזי גם בפסוק השני יש להסביר כך את המילה. והבין אביי, שעל האדם לאהוב את "מעון ביתך", כלומר: ללמוד, להתפלל ובכלל להימצא שם, כי זה הוא "מקום משכן כבודך". ויש לדקדק בדבריו של אביי, שעיקר הלימוד צריך להיות בבית הכנסת - במקום התפילה. וכן אמר ר' יוחנן:
"ברית כרותה היא, היגע תלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח" וירושלמי ברכות פ"ה ה"א).
ט. לעתיד לבוא
ומה יעלה בגורל בית הכנסת בסוף הימים, כשייבנה בית המקדש?
רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל. (מגילה כט, א)מה פירוש? מסביר המהרש"א:
שאמרו במדרש, לעתיד לבוא יהיה בית המקדש גדול כירושלים שבעולם הזה (בזמנינו, לפני ימות המשיח), וירושלים יהיה גדול ככל ארץ ישראל. ועל זה אמר:ועל דרך זה אמרו פרק קמא דברכות
מה טעם יהיה בית המקדש עתיד כל כך גדול?
לפי שבירושלים הבנויה לעתיד, יהיה חוברה לה למקדש יחדיו, כל מקומות של בתי הכנסיות בעולם הזה. ונמצא, עתה בגלות, שאני עומד בבית הכנסת, הרי הוא מקום המקדש גופיה ולעתיד (ואולי זה הכוונה העמוקה בביטוי "מקדש מעט").
על הפסוק "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי":יהי רצון שנזכה לחזות זאת בעינינו במהרה בימינו, ולראות את קיום הנבואות: "כה אמר ה': שבתי אל ציון, ושכנתי בתוך ירושלים" (זכריה ח, ג); "ושכנתי בתוכם לעולם" (יחזקאל מג, ט).
'תפילתם' לא נאמר, אלא "בבית תפילתי" - שהקב"ה מתפלל שם, כמ"ש ששמע ר' ישמעאל כהן גדול...
ומסיים "ושמחתים בבית תפילתי" - דהיינו, בבית המקדש שייבנה ועתיד בארץ ישראל...
"לכל העמים" - דהיינו, בתי כנסיות שבכל ארץ העמים, שייקבעו ועתיד בארץ ישראל, מחובר לבית המקדש.
