כי איש הישראלי, צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמת והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב לה, יתברך על ידי אותו הדבר. (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן א)

להשכיל אנחנו צריכים קודם שאנו באים להיטיב, לפתוח את המחשבה הטובה שלנו ממסגרותיה - קודם שאנו מטיבים ומשפרים, על פי הצד הרם שבחסידות, את מעשינו. (הראי"ה קוק, מאמר "דרישת ה'")

מעשה במלך אחד, שבנה לעצמו פלטין, וקרא מיני אנשים, וציווה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו, שמחצה הפלטין יהיה על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן, שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו. וילכו להם שני האנשים.
הלך אחד מהם, ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב, עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאד...
והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל.
וכאשר הגיע סמוך מאד לזמן המוגבל, שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה עצמו בהבל וריק ולא חש לגזירא דמלכא. והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות, כי בודאי באלו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד... ונתיישב בדעתו, והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין, ועשה ברק על כל חלקו, והברק היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריא. והלך ותלה וילון לפני חלקו, להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו.
ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים. וראה חלק הראשון, שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו, ואין רואים שם מאומה. עמד השני ופרש את הוילון, וזרחה השמש ובאה והאירה בל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק, שהיה מאיר כמו אספקלריא... על כן... כל מה שראה המלך בחלק הראשון, ראה גם כן בחלקו של זה... וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין, יהיו כולם נראים בחלקו של השני.
והוטב הדבר לפני המלך.

משל למלך בשר ודם, שהוא מולך על כמה וכמה מדינות קרובות ורחוקות, וכל המדינות כולם מתנהגות על ידי ציוויי המלך, ואימתו מוטלת עליהם, וסרים למשמעתו תמיד ברצון המלך. וגלל כן גם המלך שם עיניו וליבו על המדינות, שמרם בכל מיני שימור מכל מיני נזק צר ואויב, כדי שיהיו פנויים למשמעתו. ולכן פנה המלך מכל עסקיו ותענוגיו ועידונו, וישם פניו להיטיב אל המדינות, וכל מחשבות המלך ורעיונו כל הימים היא בתקנות המדינות ובהצטרכותם ובשמירתם, ותמיד חושב במחשבות חכמת הנהגתם...

ויהי היום, והנה איש בא מארץ רחוקה, איש עני ומדוכא ומעונה, מצורע ומנוגע שפל הערך, צועק חמס אחורי פלטין המלך על אחד כיוצא בו, שהעביר עליו את הדרך. והנה כשמוע המלך את טענת האיש ההוא, ביטל אותו ממחשבתו הבהירה והזכה. והנה המלך שלח עבדו אליו לידע מה זה ועל מה זה, ולא השגיח האיש על דברי המלך, רק הולך וצועק: אהה, הושיעה המלך אדוני. והוצרך המלך לפנות מכל מחשבתו הגדולה והרמה, אשר תמיד היה מתקן בכל עת ובכל רגע תקנות ועצמות גדולות עד אין סוף וקץ ותכלית, והוצרך המלך להזדקק למשפט האיש הצועק חמס, אשר אין שווה החמס ההוא אף שווה פרוטה. אף כי כן מידת ונימוס המלכות, כקטן כגדול ישמע, למען ידעו כי יש שופטים בארץ. והנה אין זה נקרא אלא ירידה גדולה להמלך, שהוכרח שנות מתקנות המדינות וממחשבתו הטהורה והזכה, לשמע צעקת הכסיל, אשר אינו שווה פרוטה, ומה גם שאינו כדאי וראוי המנוגע הזה שיביט המלך בפניו, ומכל שכן שיבוא בארמון המלך לפניו ולסדר טענותיו בפני המלך הגדול והאדיר, ובוודאי זה נקרא ירידה.

והנמשל מובן: כשאין דין למטה, הקב"ה עושה דין למעלה ומוכרח להסתכל ולהשגיח בענייני גשמיות וקטנות של עולם השפל הזה. הגם שהוא יתברך משגיח בעינא פקיחא על כל הנבראים והיצורים והנעשים, עם כל זה, זאת ההשגחה הבאה על ידי צעקת האדם השפל התחתון נראה שפירוש, כאילו מכריחו להשגיח ולכן נקרא ירידה... אבל כשיש דין למטה... אינו מוכרח לירד, פירוש - להסתכל בענייני קטנות וגשמיות כו'.
(ר' דב בער, המגיד ממזריטש, ליקוטי יקרים)

כי ידוע, בשם אדוני מורי ורבי ר' דב בער (ממזריטש) זצ"ל, על הפסוק (תהילים קמה, יט) "רצון יראיו יעשה", שהקב"ה עושה רצון ליראיו שיבקשו ממנו על הטובה, ולזה כשהקב"ה רוצה להשפיע טובות על ישראל שולח הרצון בכדי שיבקשו. ונמצא יש בכאן שתי בחינות בנתינת הטובות:
אחת, מה שהקב"ה שולח הרצון בכדי שיבקשו ממנו.
והבחינה השנייה, הוא הבקשה עצמה.
וזהו הרמז בגמרא (יבמות לד, א) "אין אישה מתעברת מביאה ראשונה", כי ביאה הוא מלשון התחברות, וישראל המקבלים שפע מהבורא ברוך הוא נקראים בבחינת אישה. כי להטובה הוא שני בחינות כנ"ל, אבל כשהקב"ה רוצה שיבוטל גזירה רעה מעמו ישראל על ידי בקשת הצדיקים על זה - אינו משפיע לו הרצון בפירוש שיבקשו על זה, רק רמז מרמז לו...כלומר, אינו שולח לו הרצון בפירוש על זה כמו על הטובה, רק רמז מרמז...
(קדושת לוי השלם)

"שכן צריכים בני אדם להפקיר את עצמן ולשכוח בצרתן, כדי שיבוא לעולם המחשבה, ושם הכל שווה".

"וזהו 'רצון יראיו יעשה', רצונו לומר התפילה של יראיו הקב"ה עושה אותו, נותן בלבו שיתפלל על איזה דבר, כי איש הירא לא ירצה כלל להתפלל ולבקש איזה דבר כי אין צריכים לשום דבר" (חיים וחסד, כתב יד).

"אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו, רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתיגאל מגלות" (מגיד דבריו ליעקב),

"כי שני דברים כאחד (כלומר - להתפלל על השכינה ועל גלות ישראל) אי אפשר להתפלל".

על הפסוק "וראיתם את הארץ מה היא... החזק הוא הרפה" (במדבר יג, טז).
פירוש, שהצדיק העולה ממדרגה למדרגה הוא תמיד בדביקות גדול אל הבורא יתברך שמו. וכשהוא בדביקות הוא מסולק ממחשבתו מבני אדם, ואז אינו יכול לפעול צרכי אדם, כי אינו כלל בזה העולם. ולזה צריך הצדיק לפעמים להניח הדביקות שלו בשביל צרכי בני אדם, שיפעל פעולותיהם, הן בתפילה להתפלל עליהם בנוף, או בממון או שאר השפעות, כולם מוטלים על הצדיק. (נועם אלימלך, שלח, עד ע"א)

הנה היום, בזמן הגלות, הוא בקל להשיג רוח הקודש, יותר מבזמן הבית. כמשל המלך כשהוא בבית מלכותו, ובדרך בפונדק שלו, יוכל לבוא לפניו ולדבר עמו. כך היום, כשהאדם מחשב בדביקות השם יתברך ברוך הוא, אזי מיד שורה עמו ושוכן אצלו.
(מגיד דבריו ליעקב, ח ע"א)

והנה הצדיק הוא במדרגתו הגדולה למעלה מן העם, וידוע דשתי מעלות יש - קטנות וגדלות... כשהאדם הוא בקטנות, אין יראתו ואהבתו שלימה, אלא כשבא אל הגדלות אזי נתחזק אהבה ויראה שלו. ורוב המון עם אינם יכולים להגביה עצמם לעבודת ה' יתברך, מגודל הגשמיות שלהם שמגושמים ביותר, והצדיק הולך ומתגבר תמיד בגדלות וביראה... שהעולם אינם יכולים להגביה עצמם לעבודתו.
(נועם אלימלך, ויחי, כז ע"ד)

ואמר הכתוב "האזרח" (במדבר טו, כט), דהנה יש צדיק אשר כבר תיקן את מעשיו, והוא זך וצלול... והצדיק כזה אין צריך שום סיגוף, ואפילו שום תנועה בתפילה, שהוא מתפלל כבר תפילתו בנחת ובשתיקה, ונשמע קולו בשמי מרום. "ולגר הגר" - זה רמז לצדיק, שצריך עדיין חיזוק ואימוץ רב, שמתחזק ומתאמץ בכל כוחו ותנועותיו, ומפקפק כל חוליות שבשדרתו, בתפילתו ובלימודו. וזה נקרא בשם גר, הבא לטהר עצמו בעבודת השם יתברך בשלמות.
(נועם אלימלך, שלח, עו ע"ג)

אז היה סמוך לכניסתו לפה, לברסלב, ואז דיבר הרבה מעניין מחאת כפים בתפילה. וסיפר לי שבתחילת כניסתו לפה, עמד פעם אחת על פתח הבית המדרש שבביתו, והוכיח את העולם על אודות התפילה, שאינם מתפללים כראוי. וענה ואמר, שאין שומעין משום אחד מהמתפללים שום המחאת כף.
ומזה הבנו מיד, שהוא רוצה להחזיר העטרה ליושנה, שיחזרו להתעורר להתפלל בכוונה והתלהבות ובכוח גדול, כמו החסידים הראשנים שהיו בימי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו הקדושים, שהיו בדורות שלפנינו. כי בתחילת ימי רבנו ז"ל יגע וטרח הרבה לתקן כל זה, להחזיר עטרה ליושנה.
(חיי מוהר"ן, שיחות השייכות לתורות, יט)

"אל ייפול אדם בעצבות על שאינו עובד השם יתברך בשלמות השכל... כי יותר טוב להיות תמים עם אלוקיו, ויעבוד ה' בקטנות השכל, משיחשוב בשכליות ויבוטל העבודה שצריך להיות מקירות לבו... וכשתבוא ללב, אין צריך לחשוב אלא נעשה עמו עצמיות, ואז הלב בוער ואין לו פנאי לחשוב..." (חיים וחסד).

ומן הוא והלאה נהייתה הגוי הזה, פרקו עולם מעל צווארם... באומרם אליהם יום יום שחלילה לבלות ימיהם בתורה, כי אם על העבודה זו תפילה... ותמיד שוהין קודם תפילתן שעות שתים שהן הרבה עד עבור זמן זמניהם של קריאת שמע ואף של תפילה, וכלו ימיהם בעשן היוצא פיהם, וזה וזה לא נתקיימה בידם, שתורתם יום יום יעזובו וגם תפילתם תועבה, באומרם שחס ושלום לכוון פירוש המילות, וכשמכוון פירוש המילות היא מחשבה זרה... ומהפכים לפני ארון ברית ה' כמהפכת זרים ונכרים ראשיהם למטה ורגליהם למעלה...
(הגר"א, זמיר עריצים וחרבות צורים, כתב א)