|
תוכן המאמר: א. הקדמה ב. הבעייתיות בפשט הפסוקים ג. האם חייבים לקיים התנאי? ד. תנאי 'אם' ותנאי 'על מנת' ו'מעכשיו' ה. עיון בפשט הפסוקים תקציר: הבעייתיות שעולה מהתנאי שהתנו בני גד ובני ראובן והמגמות החינוכיות שעולות מדברי משה בדברו אליהם. דעת הראשונים בנושא, והשוואת התנאי עם תנאים הקיימים: בנישואין, גרושין, ובחליצה. מילות מפתח: תנאי, תנאי ע"י שליח, חליצה, גט. |
|
א. הקדמה במאמר זה ננסה להסביר את פשט המקרא ע"פ שתי נקודות מהסוגיה, ואף ננסה להאיר אחת מהנקודות בראשונים, ע"פ פשט הפסוקים. לא באנו לבאר במאמר זה את שיטות הראשונים ואת סברותיהם, אלא רק את הדברים שקשורים ישירות לענייננו. ניתן לראות, שיש זיקה בין הלכות תנאים לבין פרשת 'תנאי בני גד ובני ראובן' (להלן: בני גד ובני ראובן) מהמשנה בקידושין, פרק ג משנה ד ודף סא,א: |
רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי,
שנאמר: שמדבר לב) "ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן", וכתיב: "ואם לא יעברו חלוצים". |
|
לא רק דין 'תנאי כפול' נלמד מבני גד ובני ראובן, אלא כל כללי התנאים. וכך כותב הרמב"ם (הלכות אישות פרק ו הלכה ב): |
ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי:
-שיהיה תנאי כפול, -ושיהיה הין שלו קודם ללאו, -ושיהיה התנאי קודם למעשה, -ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. |
|
בהלכה יד מוסיף הרמב"ם: |
שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים - מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים, אם יעברו בני גד וכו' ואם לא יעברו.
|
|
את הזיקה הזו מרחיב הרא"ש, וטוען שפרשת בני גד ובני ראובן היא לא רק אסמכתא להלכות תנאים, אלא היא המקור שמחדש לנו הלכות אלה. כך כותב הרא"ש בתשובה (כלל לה סימן ט): |
ולהכי בעיא שיהא התנאי לגמרי כתנאי בני גד ובני ראובן:
תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי ומעשה בדבר א', ושאפשר לעשותו ע"י שליח; דחידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו. |
|
לאור זיקה זו, נכתב מאמר זה. ב. הבעייתיות בפשט הפסוקים פעם ראשונה, כשבני גד ובני ראובן מציעים את התנאי; פעם שניה, כשמשה מסכים; פעם שלישית, כשהם מאשרים, פעם רביעית, כשמשה מתנה את התנאי בפני יהושע, אלעזר וראשי המטות, ופעם חמישית בני גד ובני ראובן חוזרים על התנאי. - לשם מה היו צריכים משה ובני גד ובני ראובן לחזור כל-כך הרבה פעמים על התנאי ביניהם? גם אם נאמר שכך היו פני הדברים, - לשם מה התורה חזרה בשבילנו על נוסח התנאי חמש פעמים? במהלך הדורות עמדו הפרשנים על מספר הבדלים בין מה שהציעו בני גד ובני ראובן, לבין הצעת משה המתוקנת לאחר מכן: הבדל ראשון כפי שמובא במדרש תנחומא (וורשא פרשת מטות סימן ז ד"ה "ומקנה רב"): |
אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר, למה?
שחיבבו נכסיהם יותר מגופן, שאמרו למשה, גדרות צאן נבנה למקנינו פה תחילה ואח"כ וערים לטפנו. אמר להם משה לא תעשו כך, עשו את העיקר תחילה, בנו ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם1. |
|
הבדל שני כפי שמסביר המלבי"ם בפירושו על התורה פרק לב פסוק כ: |
הנה הם אמרו "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל",
ומשה אמר אם תחלצו לפני ה'". |
|
הבדל שלישי כפי שמובא בפירוש 'העמק דבר' על התורה ופרק לב פסוק כא): |
לא שילכו כמה חלוצי מלחמה וגו' וכמה יישארו בבית, לא כן אלא כל חלוץ.
|
|
הפרשנים מסבירים ע"פ הבדלים אלו מגמות חינוכיות שונות שמשה הנחיל לבני גד ובני ראובן, והתורה הנחילה לנו לדורות. הבדלים אלו מסבירים מדוע חזרה התורה על דברי משה בפעם הראשונה, אבל לא מסבירים מדוע חזרה התורה על נוסח התנאי עוד שלוש פעמים, שהרי התורה יכלה לומר שבני גד ובני ראובן הסכימו לדברי משה והתנו את התנאי בפני ראשי המטות, ובכך לחתום את הפרשה. ננסה לבאר פרשה זו לאור הסוגיה בהמשך. ג. האם חייבים לקיים התנאי? |
בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה.
אחא לקמיה דאביי, אמר ליה... היכי אימא ליה? אמר ליה: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ לה, אמר לה: זיל הב ליה, אמר ליה: משטה אני בך עבדה ליה, מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין והייתה מעברא לפניו, ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי משטה אני בך. |
|
הגמרא מספרת על יבמה, שרצתה שהיבם שלה יחלוץ לה. לשם כך היא הבטיחה לו מאתים זוז כתנאי לחליצתה. התנאי לא תפס, כיוון שאחד מכללי התנאים הוא, שאפשר יהיה לקיים את התנאי ע"י שליח, ואי אפשר לחלוץ ע"י שליח. היא לא הייתה חייבת לשלם לו, מדין "מי שהיה בורח מבית האסורים", אשר בגלל מצבו הדחוק, יכול להטעות בעל ספינה כדי שיבריח אותו, מבלי לשלם לו אחר כך. הפרשנים דנים מדוע היבם יכול לתבוע אותה, שכן מהסוגיה משמע, שללא דין "מי שהיה בורח מבית האסורים", היא הייתה חייבת לשלם. רש"י מפרש את תביעתו של היבם כך: |
הב ליה - דהא קבילת עלה, ואף על גב דחליצה בהכי לא מיפסלא,
מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא. |
|
הרמב"ן (על אתר) מפרש מדוע האישה חייבת לשלם מדין שכירות (כרש"י): |
נראה לי שאין דינן אלא בזה, משום ראין החליצה תלויה בנתינת המעות, לפי שאין תנאי בחליצה, הוה ליה כשכירות בעלמא, ומחייבא ליה לשלומי בכדי הראוי לו ממנה, אלא שאומרת משטה אני בך.
אבל בשאר תנאין דעלמא, כגון הילך גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, אם בא לתבעה בב"ד ליתן לו אינה מתחייבת לו בכלום, ואין לו עלי' אלא תנאה, אם נתנה מתגרשת ואם לאו אינה מתגרשת2. |
|
לדעת הרמב"ן, כאשר המעשה תלוי בתנאי, האדם שהתנאי תלוי בו יכול להחליט האם לקיים את התנאי, ובכך לקבוע האם יתקיים המעשה. אולם כאשר אין המעשה תלוי בתנאי, חייב האדם לקיים את התנאי כדין שכירות. קרי - הוא קיבל מהמתנה את המעשה, לכן הוא חייב לתת לו תמורתו את התנאי. את דבריהם של ראשונים אלו מרחיב בעל 'קצות החושן' (סימן רמא, ס"ק ט) ואומר, שכלל זה שייך, לא רק בתנאי בחליצה, אלא בכל תנאי שלא עומד בכללי התנאים: |
ומבואר לנו מזה דהיכא דאינו כדיני תנאי כמו התם בחליצה משום שאינו ע"י שליח, אבל מחויב הוא עכ"פ לקיים תנאו כמו שהתנה.
אלא שאם אינו מקיים תנאו היכא שאינו כדיני תנאי בני גד ובני ראובן המעשה לא נתבטא. |
|
בהמשך נראה כיצד דיון זה מתקשר לדיון של משה עם בני גד ובני ראובן. ד. תנאי 'אם' ותנאי 'על מנת' ו'מעכשיו' בצורה פשטנית, יש שמסבירים: שבתנאי 'אם', כאשר נעשה המעשה (קידושין, גירושין וכד') הוא לא חל עכשיו, אלא חלותו מסתיימת עם סיום התנאי. בתנאי 'על מנת' המעשה חל מעכשיו אלא שהוא יכול להתבטל, אם לא יתקיים התנאי. יש מקדמוני הראשונים שסוברים, שבתנאי של 'אם', צריכים להיות כל דיני התנאים, ובתנאי של 'על מנת', לא צריכים. כך כותב הרי"ף (גיטין לז, ב בדפי הרי"ף): |
ואע"ג דקי"ל דבעינן תנאי כפול, הני מילי דאם תשמשי ואם לא תשמשי, כעניין שנאמר: "אם יעברו בני גד וגו' ואם לא יעברו"...
אבל בעל מנת לא, וקי"ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. |
|
נראה שהם חולקים, מדוע בחליצה האדם שהתנאי תלוי בו חייב לקיים את התנאי. לפי בעל 'קצות החושן', הוא חייב לקיים את התנאי בכל מקרה, כיוון שבכל מקרה המעשה מתקיים. לפי בעל ה'תורת גיטין', הוא חייב לקיים את התנאי, כיוון שיש ביניהם הסכמה בלתי כתובה, שהתנאי יתקיים. לעומת זאת, כשאין הסכמה כזאת, אין חובה לקיים את התנאי. ומוסיף בעל המאור (שם): |
ראיתי בפירוש בתשובת שאלה לרבנו האיי גאון ז"ל שכתב מבואר בלשון הזה.
|
|
כך פוסק גם הרמב"ם (הלכות אישות ו, יז): |
כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה, אלא אף על פי שהקדים המעשה תנאו קיים.
|
|
את הסברה של חילוק זה מסביר הראב"ד בתשובה (סימן כו): |
אמר אברהם, הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו וכן כתב ר"ח ז"ל דהא (קי"ל [דקיימא לן] כר' מאיר דבעינן תנאי כפול דווקא באם, אבל בעל מנת לא... והטעם שהתנאי שהוא באם שאין הגט עושה מעשה עד שיתקיים התנאי ואם נקרע או נשרף או אבד אינו כלום צריך התנאי הזה (חזק) [חיזוק] לבטלו ולסתור נתינת הגט, ואינו חזק עד שיכפלנו ויהיה הן קודם ללאו ויהיה התנאי מדבר אחר כדי שלא יהיה התנאי חזרת המעשה מפני שהוא כחוכא וטללא, ועוד שיהיה התנאי קודם למעשה, כי כל אלה נראין חיזוק התנאי...
וכיון שהוא (בו) [בא] לסתור מעשה מעיקרו ולעקרו לגמרי צריך לחזקו הרבה... אבל למעכשו ולעל מנת הדומה לו שהמעשה כבר נתקיים אפילו עד שלא נתקיים התנאי שהרי נתקרע הגט או אבד הרי היא מגורשת והיא תתן, ואין התנאי סותר המעשה והיא נתינת הגט שכבר הוא נתון ומקובל ואין צריך למעשה אחר כי אם קיום התנאי, וכשיתקיים כבר הוא הגט גט משעת נתינה ואע"פ שאין עכשיו קיים אין צריך לתנאי הזה לפוסלו ולחזקו לפי שאינו בא לסתור את המעשה אלא למלאתו מכל מקום צריך לקיימו, זהו הטעם לרבואתא ז"ל, והוא טעם יפה וראוי לסמוך עליו. |
|
לפי הראב"ד, בתנאי של 'אם' המעשה כבר גמור והתנאי הוא דבר חיצוני למעשה, שיכול לגרום למעשה לא לחול. מכיוון שהתנאי בא לבטל מעשה גמור, התנאי צריך חיזוק. לפיכך צריך להתנות את התנאי עם כל דיני התנאים, ואם לא עשה כן, המעשה קיים. לעומתו, בתנאי של 'על מנת', המעשה לא גמור, והתנאי צריך להשלים את המעשה. לפיכך, אם לא התקיים התנאי, המעשה לא הושלם, ולכן גם לא חל. מכיוון שהתנאי לא בא לבטל מעשה גמור, אלא גמר המעשה תלוי בתנאי - התנאי לא צריך חיזוק. לעומת סברתו של הראב"ד, אפשר לומר גם סברה הפוכה, כפי שכותב הר"ן (גיטין לו,ב בדפי הרי"ף, ד"ה "תנו רבנן"): |
אבל אין שיטה זו מחוורת... וקל וחומר הדברים, השתא אפילו במעשה שאינו חל מעכשיו דלא אלים, סבירא ליה לר' מאיר שאין התנאי מבטלו אלא אם כן נתחזק התנאי בכל חיזוקי תנאין, כל שכן במעשה שהוא מעכשיו דאלים, שאין התנאי מבטלו אלא אם כן נתחזק התנאי כהלכתו.
|
|
הר"ן טוען שהמעשה היותר חזק, הוא המעשה שכבר החל לחול, ואותו צריך לבטל עם תנאי חזק. אולם, מעשה שיש בו תנאי 'אם', ולכן הוא יחול רק בעתיד, אותו היה אפשר לבטל גם עם תנאי ללא החיזוק של הכללים, ואם אפילו בו מצריכים דיני תנאים, כל שכן שבתנאי 'מעכשיו' יהיה צריך. (למרות קושיה זו, וקושיות נוספות שהר"ן מקשה, הוא עצמו פוסק נמו הרי"ף ולא רוצה לחלוק עליו). רבנו תם חולק על הרי"ף. עובדה מעניינת היא, שהראב"ד (שבתשובה כו מסביר את הרי"ף), הוא אשר מביא את דעת רבנו תם, ואף פוסק כמותו (בשונת סימן כה). הרב קאפח, בהערה על תשובת הראב"ד, טוען שהראב"ד חזר בו מפסק זה בתשובה בסימן כו (שהובאה לעיל). זה לשון הראב"ד: |
נראין דברי רבנו יעקב ז"ל דאפילו בעל מנת בעינן כולהו דיני דתנאי...
|
|
הראב"ד, בהשגותיו לרי"ף (גיטין לז,ב בדפי הרי"ף), מביא עוד ראיה לשיטת רבנו תם מפשט הפסוקים: |
אבל בעל מנת לא (=לא צריכים לכפול התנאי ולהקדים התנאי למעשה),
דתנאי בני גד לא הווה בעל מנת... איברא מעשה בני גד ובני ראובן מעכשיו הווה, דהא כתיב "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן" וגו', "ויתן משה את הגלעד למכיר" וגו'. ונראה לי דההיא מימרא לאו דסמכא הוא. |
|
עוד הוסיף הראב"ד בהשגותיו לרי"ף (ביצה י,א בדפי הרי"ף): |
כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי ומעשה בדבר אחד... כל אלה לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצת יבם, שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא אם כן נעשה תנאי בראוי ובחוזק כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשין ממשה שיתן להם בנחלתם מיד ועל כן הוצרך משה לכפול התנאים...
|
|
הראב"ד מעיר שתנאי בני גד ובני ראובן עצמו, שממנו אנו לומדים את כל הדינים, היה תנאי של 'מעכשיו', ולכן ברור, שבתנאי של 'על מנת' ו'מעכשיו' צריכים להתנות עם דיני התנאים. יש להבין, מדוע רב האי גאון, הרי"ף, הראב"ד (לאחר שחזר בו), הרמב"ם והראשונים שהלכו בעיקבותם, העדיפו את סברת הראב"ד (המובאת בסימן כו) על פני סברת הר"ן. עובדה זו מתמיהה במיוחד לאור העובדה, שמפשט הפסוקים משמע כשיטת רבנו תם וכסברת הר"ן. ה. עיון בפשט הפסוקים |
| טז) ויגשו אליו ויאמרו | כ) ויאמר אליהם משה | כה) ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר | כח) ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בו נון ואת ראשי אבות המטות לבנ"י
כט) ויאמר משה אליהם | לא) ויענו בני גד ובני ראובן לאמר
|
|
| עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה
|
| את אשר דיבר ה' אל עבדיך כן נעשה
| גדרות צאן נבנה למקננו פה ערים לטפנו
|
|
כו) טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד
|
|
| יז) ואנחנו נחלץ חושים לפני בנ"י עד אשר אם הביאנם אל מקומם
| אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה
| כא) ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפני כב) ונכבשה הארץ לפני ה' כז) ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דיבר
| אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם
| לב) נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען
|
וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ
| יח) לא נשוב אל בתינו עד התנחל בנ"י איש נחלתו יט) לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה
ואחר תשבו
| והייתם מקים מה' ומישראל והייתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'
|
| ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה
| ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן
| כג) ואם לא תעשון כן
|
| ל) ואם לא יעברו חלוצים אתכם
|
|
|
הנה חטאתם לה' ודעו חטתכם אשר תמצא אתכם
|
|
ונאחזו בתוככם בארץ כנען
|
|
| כד) בנו לכם ערים לטפכם וגדרות צאן לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו
|
|
|
| |
|
על ידי ההשוואה, ניתן לראות מספר נקודות מעניינות, בנוסף לנקודות שהבאנו בתחילת המאמר: *בכל הפעמים שבני גד ובני ראובן מתנים את התנאי, התנאי איננו כפול, וממילא ה'הן' שלו לא קודם ל'לאו'. כמו כן, בשני התנאים הראשונים שלהם, המעשה קודם לתנאי. לעומתם, משה התנה את שני תנאיו כהלכתם. *בתנאי הראשון נאמר על בני גד ובני ראובן: "ויאמרו", ואילו בתנאי השני נאמר: "ויאמר". רש"י מפרש (פסוק כט): |
"ויאמר בני גד - כולם כאיש אחד".
|
|
לפי רש"י משמע מכך, שבדיבורם הראשון לא היו כולם כאיש אחד.
*בתנאי השני של משה, אם בני גד ובני ראובן לא יעברו חלוצים, הם ינחלו בארץ כנען. בתנאי הראשון של משה, לא נאמר דבר זה, אלא אם לא יעברו חלוצים, יחטאו לה'. משמע, שלפי התנאי הראשון של משה, אפילו אם הם לא יעברו חלוצים, הם יקבלו את עבר הירדן, אלא שיחטאו לה'. טענה זו אפשר לחזק ע"י הסברה, שצריך תנאי כפול כדי לדעת מה הדין אם לא התקיים התנאי, ולא אומרים 'מכלל הן אתה שומע לאו'. ממילא, מכיוון שמשה לא אומר את ה'לאו' - אין צד שני לתנאי. ע"פ כל האמור לעיל, אפשר לפרש את הפרשה כך: לאחר שבני גד ובני ראובן ביקשו לשבת בעבר הירדן, משה כועס עליהם (פסוק ו): "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה". לאחר גערה זו, בני גד ובני ראובן מציעים הצעה אחרת. הם מציעים שהם יקבלו את עבר הירדן, ועם זאת, הם ייצאו למלחמה עם אחיהם. הם לא מתנים את קבלת עבר הירדן ביציאה למלחמה, אלא מציינים את שני הדברים, כמעשים שיתרחשו בעתיד. עכשיו מובן מדוע אין במקרה זה את כל כללי התנאים - כיוון שזה לא תנאי. משה עונה להם, שאכן כך יהיו פני הדברים (כמו שהראנו לעיל, שאפילו אם לא יעברו חלוצים, יקבלו את עבר הירדן). אך משה מוסיף, שמכיוון שהמעשה יתקיים בכל מקרה, והוא לא תלוי בתנאי, חובה עליהם למלא את התנאי (כמו תנאי בחליצה)4. לכן משה אומר |
"ואם לא תעשון כן, הנה חטאתם לה"'.
|
| משה חותם את דבריו |
"בנו לכם ערים..." (כבר עכשיו), "והיוצא מפיכם תעשו" (בכל מקרה).
|
|
בפעם השניה שמשה מדבר, הוא כן מתנה את קבלת עבר הירדן בכך שהם יעברו חלוצים. אפשר למצוא רמז לכך שבני גד ובני ראובן מבקשים זאת, בדבריהם |
"עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה"5
|
| ולא |
"כאשר אדוני ציווה,
|
| ואכן הציווי היחיד בפרשתנו מופיע בפעם הבאה שמשה מדבר: |
"ויצו להם משה".
|
|
אולי הסיבה לכך היא, שלא כל בני גד ובני ראובן הציעו את ההצעה הראשונה (כפי שכתבנו לעיל ע"פ רש"י). הם לא רצו להתחייב בשם כל שבטם (בעיקר לאור העובדה, שמשה אמר "ועבר לכם כל חלוץ", כפי שמעיר בעל 'העמק דבר'). אבל להסכם החדש, שהמעשה יהיה תלוי בתנאי, כולם כאיש אחד מסכימים, כיוון שההחלטה תהיה בידם האם לקיים התנאי, ועל פי זה, האם יתקיים המעשה. אחרי שבני גד ובני ראובן הביעו את הסכמתם, משה מתנה את התנאי כהלכתו בפני ראשי המטות. תנאי זה הוא תנאי של 'אם', ולכן המעשה חל רק אחרי שהתבצע התנאי. כך משמע מדברי משה: |
"אם יעברו...", רק אז "ונתתם להם...".
|
|
מהתנאי הזה אנו לומדים את הלכות תנאים, והוא התנאי המצוטט במשנה.
בני גד ובני ראובן רוצים לקבל את עבר הירדן מיד, לכן הם מציעים שהתנאי יהיה 'מעכשיו'. הם אומרים: |
"ואתנו אחוזת נחלתנו",
|
|
כלומר הם יצאו למלחמה, ואתם כבר תהיה נחלתם.
הרש"ר הירש ובמדבר לב, לב) ונוסיף, שקבלת האחוזה עכשיו, תהיה מותנת במה שיעשו בעתיד בארץ: |
ואתנו אחוזת נחלתנו - פירושו, כנראה: ירושת נחלתנו כאן תעבור אתנו לעבר הירדן. הווה אומר: לא כאן נוכל לרשת את נחלתנו, אלא בזכות המעשים שנעשה בעבר הירדן נזכה לרשת את נחלתנו כאן.
|
|
משה מסכים לתנאי זה, ולכן מיד נאמר פסוק לג): "ויתן להם משה...". כפי שראינו, התנאי האחרון של בני גד ובני ראובן היה 'מעכשיו' - הנחלה תהיה שלהם מעכשיו, על מנת שייצאו למלחמה. את התנאי הזה הם לא כפלו, ולא היו בו שאר כללי התנאים. אפשר לראות מהתנאי האחרון של משה ומהתנאי האחרון של בני גד ובני ראובן, שתנאי 'אם' צריך את כל כללי התנאים, ותנאי 'על מנת' לא צריך. אולי פשט זה יכול להוות מקור מהתורה לפסק של רב האי גאון, הרי"ף והרמב"ם, יחד עם סברת הראב"ד. |
הערות: 1. כן כתב רש"י במדבר לב, טז ד"ה "נבנה למקנינו פה". 2. כן כתבו הרשב"א והריטב"א על אתר, בשינויים קלים. ע"ש. 3. בעל ספר 'תורת גיטין' (סימן קמג סעיף א) חולק על 'קצות החושן', ומחלק בין תנאי בחליצה לבין שאר דיני תנאים: "והנה אם התנה שתתן מאתים זוז, ולא היה במשפט התנאים, שדינו שהמעשה קיים אף שנתבטל התנאי, אין הבעל יכול לכופה בבית דין שתתן לו המאתיים זוז... דבשלמא בחליצה, דאי אפשר להטיל בו תנאי בביטול החליצה, אם כן כשאמרה לו חלוץ על תנאי שאתן לך... הוי כאילו אמרה הריני מתחייבת לך מאתים כשתחלוץ לי. מה שאין כן בגט, כשאמרה לו האישה גרשני על התנאי שאתן לך, לא נתחייבה כלל, שהרי אפשר לו להבעל להטיל תנאי בגט שיהיה עדיין הדבר תלוי ברצונה, או ליתן ולהתגרש או שלא ליתן ולא להתגרש, ואם הבעל נתן הגט ולא כפל תנאו באופן שהגט קיים אף בביטול התנאי, אין כאן התחייבות על האישה, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, דהאישה יכולה לומר רצוני היה שהברירה יהיה בידי שלא להתגרש ולא לקיים התנאי". נראה שהם חולקים מדוע בחליצת האדם דהתנאי תלוי בו חייב לקיים את התנאי, לפי בעל 'קצות החושן', הוא חייב לקיים את התנאי בכל מקרה, כיון שבכל מקרה המעשה מתקיים. לפי בעל התורת גיטין', הוא חייב לקיים את התנאי, כיון שיש בידיהם הסכמה בלתי כתובה, שהתנאי יתקיים. לעומת זאת, כשאין הסכמה כזאת, אין חובה לקיים את התנאי. 4. במקרה הזה גם בעל ה'תורת גיטין' יודה שחייב לקיים התנאי, כיוון שהוסכם מראש בין משה לבין בני גד ובני ראובן שהתנאי יתבצע. 5. פעמים שבלשון המקרא, פועל בהווה כוונתו פעולה בעתיד. כגון: "והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יג), "ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג" (במדבר יא, טו), "הנך הולך מאתי והכך האריה" (מלכים א כ, לו), "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה" (דברי הימים א כב, ט). |
