"ויש לומר כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות, ומצווה נמי היא דרמיא רחמנא עליה, אין לו לחוש כלום שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצווה. דרחמנא פקדיה לרפויי. ליביה אנסיה למטעא... ואין לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה".

"אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהן".

"וכל חולה שמאכילין איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה" (שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף ג).

"כל סיכון שרגילים בו לצורך חיי יום יום שלנו, אין דינו כסיכון ומותר, ומעשה באישה שרצתה להינתח ניתוח פלסטי בגופה דבר שאין בו פקוח נפש של חולי וכיו"ב ולצורך ניתוח היה צורך להרדימה ובכל הרדמה יש סיכון מסוים... והורו לה, שכיון שכבר מקובל כי הרדמה נעשית אף לצורך קצת, והסכנה בזה אינה כה חמורה, רשאית לעשות זאת אם תחפוץ" (אסיא כרך ג, תשמ"ג, עמוד 292).

"תני את בנך ונאכלנו היום את בני נאכל מחר" (מלכים ב ו, כה).

"ארבעה אנשים היו מצורעים פתה השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו עצבים פה עד מתנו, אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה לכו ונפלה אל מהנה ארם אם יהינו נהיה ואם ימיתנו ומתנו" (שם ז, ג-ד).

"ויקומו בנשף לבוא אל מחנה ארם" (שם ה).

"ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם. אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו".

"ויבאו עד קצה מהנה ארם והנה אין שם איש... ויאכלו וישתו" (מלכים ב ז, ה-ט).

"ומנא תימא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב: 'אם אמרנו נבוא העיר והרעה בעיר ומתנו שם', והאיכא חיי שעה אלא לאוו, לחיי שעה לא חיישינן".

"אמר רבא אמר רבי יוחנן ספק חי ספק מת - אין מתרפאין מהם,
וודאי מת מתרפאין מהן".

"דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם (ביומא) אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא... ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הוודאי לימעבד הספק".

"אבל אם הוא ודאי מת מתרפאין ממנו (מן הרופא הנכרי) דלחיי שעה לא חיישינן".

שהואיל ויש סיכוי שבזכות הטיפול החולה ירפא לגמרי, ודאי לא חיישינן לחיי שעה "ומכל מקום צריך להיות מתון מאד בדבר, לפקח עם רופאים מומחין שבעיר ויעשה על פי רוב דעות הרופאים עם הסכמת החכם שבעיר" (הלק ג סימן עה).

"'דרכיה דרכי נעם' וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא" הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) בתשובותיו חלק ג אלף נב (תרכז).

"ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה" [חלק ג אלף נב (תרכז)].

"ובראש כולם הבאנו מה שסלל לנו את הדרך בהלכה זאת הרדב"ז ז"ל בתשובותיו סימן תרכז. נראה בעליל שהיה מבירא ליה להרדב"ז שמהירושלמי אין כל הוכחה לכך (שהרי הכסף משנה הביא בשם הגהות מיימוניות שמהירושלמי מוכח שחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה)...

'לגבי הצלת חברו ממוות ביטא על ידי אבוד איבר של עצמו פוסק הרדב"ז כי אין חייב אלא מצד מדת חסידות אשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה" (אסיא חלק ג, עמוד 292).

אלף נב (תרכז) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בעבודה זרה חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא חליא משמע הא אבר אחר לא, והשתא יבוא הנידון מקל וחומר ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש, אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש, ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:

תשובה זו מידת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חברו לא שמענו. ותו דילמא על ידי חתיכת אבר אף על פי שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חברו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת על ידי ששרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כל כך עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכל שכן אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאוו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הווה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחברו שאינו מחויב למסור עצמו על הצלתו אף על גב דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו.

ותו ראין עונשין מדין קל וחומר ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין קל וחומר והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין קל וחומר כל שכן חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כוויה תחת כוויה ואפילו הכי חששו שמא על ידי הכוויה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכוויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ישפילו הכי חיישינן לה כמו שכתבתי בנידון דידן.

תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו על ידי ישראל. ותו דכתוב דרכיה דוכי טעם וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חברו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחברים. והנראה לע"ד כתבתי:

אלף תקפב (ריח) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות רוצח ושמירת נפש פרק קמא כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וקשיא לך הדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאווין ועשה של וקצותה את כפה:

תשובה מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רשע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או היה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפילו הכי חייב להציל ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו. ולא זו בלבד דברי היזיקיה אלא אפילו שמע עכו"ם וכו' דלא ברי היזיקיה כולי האי דדילמא ממלכי ולא עבדי אפילו הכי חייב להציל ואם לא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך ובכל הני לא שייך לא תחוס עינך שהרי אינו מצווה לחוס (עליו) על העכו"ם.

ולא שייך נמי וקצותה אם כפה שהרי אינו מצווה שלא לחבול בהם אבל ישראל הרודף אחר חברו להורגו או אחר הערווה לבועלה ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצוות עשה דכתיב וקצותה את כפה ועבר על שני לאווין על לא תחוס עיניך ונוסף עליו על לא תעמוד על דם רעך הכולל את כל מי שיכול להציל ולא הציל.

ואם תאמר היכי שייך במי שבא על הערווה לא תעמוד על דם רעך שהרי אינו רוצה להורגה. ויש לומר דקרא הכי משמע לא תעמוד על תקלת רעך ואישה זו נפגמת על ידי בעילה זו. אי נמי לפעמים לא תתרצה ויהרגנה האנס. והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חברו. אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חברו או שלא יבא על הערווה אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איחא בירושלמי. ומכל מקום אם הספק נוטה אל הוודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חברו ואפילו בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי הזיה דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק איש מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לע"ד כתבתי:

"ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה",

"ולא זו בלבד, אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או היה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה אפילו הכי חייב להציל... והכי איתא בירושלמי".

"שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך".

"ותו דכתיב 'דרכיה דרכי נעם' וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא".