|
הייתה אצלנו במחלקה זקנה אחת שטענה שיש לה בן, שלבן שלה קוראים גדי ושהוא גר בראשון לציון. אני הייתי הראשונה ששמעתי את זה, כנראה בגלל שהייתי הכי ותיקה. התחלתי בגלל העבודות שירות, אבל לא היה לי מה לעשות אחרי שגמרתי עם זה אז חזרתי מהר מאוד והמשכתי לעשות עם החולים עבודות בגואש ובפלסטלינה. הזקנה הזאת, כשהייתי מתקרבת אליה בהתחלה, הייתה מתחילה לצרוח "נאצית, נאצית", וכל הגוף שלה היה מתקשה והפנים שלה מכחילות. אני הייתי נבהלת, כי לא הייתי רגילה לזה שקוראים לי נאצית וגם קצת פחדתי ממנה, ולפעמים היא הייתה נעמדת מולי וצועקת בקול נמוך מלים בגרמנית ואחר כך מצדיעה וצוחקת. הצחוק של הזקנה היה הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיים שלי אבל אחר כך למדתי להתרגל אליו ואפילו לחכות לו. זה נעשה יותר קל כשהזקנה התחילה לעבוד איתי בפלסטלינה ודוקטור מנטשלה אמר לה שהיא עובדת יפה וגם תלה את העבודות שלה בכניסה למחלקה מעל הציורים של זאת שהתאבדה. העבודות שלה היו באמת יפות מאוד, ואת כולן עשתה בפלסטלינה ורודה. יום אחד היא נעמדה מול העבודות שלה בכניסה שהיו נראות מרחוק כמו אוסף של מסטיקים לעוסים של בזוקה והתחילה לצעוק כל מיני מלים לא מובנות בכל מיני שפות ובעיקר היא צרחה, "משיגנע, משיגנע," ואחר כך הורידה את החלוק שלה והתחילה לקרוע אותו ולמשוך לעצמה בשערות והפנים שלה היו כחולות לגמרי ולא ראו לה את העיניים והמון קצף לבן יצא לה מהפה. אחרי שגמרה לצרוח וגם קרעה מהקיר את כל הפלסטלינות הוורודות ועשתה מהן כדור אחד ענק וזרקה אותו על הקיר מעל הציורים של המתאבדת, תפסו אותה כמה אחים ולקחו אותה משם ודוקטור מנטשלה ביקש ממני לגרד בסכין את השאריות של הפלסטלינה הורודה מהקיר. את הזקנה לא ראיתי אחר כך במשך כמה שבועות, ויום אחד היא חזרה. היא הייתה מאוד שקטה וכפופה והשפה התחתונה רעדה לה, אבל לא היה נראה שזה איכפת לה. היה גם משהו משונה בפרצוף שלה, כאילו מישהו ערבב לה את החלקים וסידר אותם מחדש. כמה ימים אחרי שחזרה, לחשה, פסססס, פסססס, וגם סימנה לי באצבע הרועדת שלה להתקרב. היא לחשה משהו לא ברור אז אמרתי לה בקול, "מה אמרת", והיא נבהלה ולחשה, ששש, ששש, ומשכה את הראש שלי קרוב לפה שלה שיצא ממנו ריח חזק של תפוח אדמה רקוב ושל אציטון ואמרה בקול חלש, יש לי בן שקוראים לו גדי ואת תמצאי לי אותו. ניסיתי להשתחרר מהיד הרועדת שלה, שעכשיו משכה לי בשער אבל פחדתי שהיא תתחיל לצרוח אז פשוט נשארתי לעמוד ליד הפה שלה עם הריח של התפוח אדמה רקוב והאציטון עד שהיד שלה נפלה מהשערות שלי והזקנה נשארה לשבת בשקט. אחר כך שכחתי מהזקנה ומהבן שלה עד שבצהרים לפי שהלכתי שמעתי פתאום "פסססס, פסססס," וכשהסתובבתי ראיתי מאחורי את הזקנה ואת השפה הרועדת שלה והפרצוף המשונה והיא לחשה, יש לי בן שקוראים לו גדי והוא גר בראשון לציון, ופתאום ראיתי שעין אחת שלה כחולה והעין השניה חומה וגם הצורה שלהן הייתה שונה לגמרי אחת מהשניה כאילו לקחו שתי עיניים משני פרצופים והדביקו את זה לזקנה על הפנים אז לפני שהלכתי העין הכחולה שלה הסתכלה לי על הפרצוף והעין החומה הסתכלה לה על הפה הרועד שלה. יום אחרי זה ניסיתי לעבוד עם הזקנה קצת בפלסטלינה כי דוקטור מנטשלה אמר לי אחרי ישיבת הצוות שכדאי לנסות לעבוד שוב עם הזקנה בפלסטלינה אבל הפעם לא היתה בקופסה פלסטלינה ורודה והזקנה הסתכלה עלי בשתי העיניים השונות שלה ובפרצוף שלה שלא כל כך מסתדר ולחשה "פסססס, פסססס," ואני מיד קירבתי את האוזן שלי לפה שלה כדי שהיד שלה לא תמשוך לי בשער והיא לחשה, יש לי בן שקוראים לו גדי והוא גר בראשון לציון, ואחר כך השתעלה בלחש ואמרה בקול קצת יותר חזק, מצאת לי אותו. ניסיתי להתרחק מהפה שלה ומהריחות שיצאו ממנו ולחשתי, לא, עוד לא, והזקנה תפסה אותי בשער וצרחה לי לתוך האוזן, תמצאי לי אותו. נבהלתי קצת וגם פחדתי שהיא תתחיל עוד פעם עם הצרחות שלה אז אמרתי לה, בסדר בסדר, וחיכיתי שהיא תשחרר לי את השער. אחר כך עבדתי עם כמה חולים בגואש וניסיתי גם בפלסטלינה אבל אף אחד לא רצה את הפלסטלינה והאחות של המתאבדת גם זרקה לי את הקופסה על הקיר. לפני שהלכתי שמעתי שוב "פסססס, פסססס," והעין הכחולה של הזקנה נתקעה לי בפרצוף אבל ברחתי מהר החוצה. בלילה חלמתי שהזקנה מהמחלקה מחזיקה את הפרצוף המשונה שלה ביד ומנסה להדביק לי על הפנים את החלקים שלה. רציתי לצעוק לה שתעזוב אותי בשקט אבל כל הזמן הרגשתי על הפרצוף שלי את העין הכחולה שלה ופחדתי לדבר, אז הזקנה המשיכה להדביק את החלקים שלה מהפרצוף עד שבסוף הרגשתי כאילו הפרצוף שלי עשוי מפלסטלינה וגם היה לו ריח חזק של מסטיק בזוקה והזקנה הלכה ונעלמה עד שנשאר ממנה רק ריח של תפוח אדמה רקוב ואציטון. בבוקר כשהתעוררתי הרגשתי שהשפה התחתונה רועדת לי ורצתי מהר למראה לבדוק איזה חלקים מודבקים לי עד הפרצוף אבל ראיתי שנשארו לי החלקים שלי וגם הריח של המסטיק בזוקה כמעט נעלם. כשהגעתי למחלקה קרא לי דוקטור מנטשלה ושאל אם הבחנתי באיזה שינוי אצל הזקנה ואז מיד נזכרתי בחלום ובמה שהזקנה ביקשה ממני בקשר לבן שלה גדי שגר בראשון לציון ומרוב שנבהלתי שאלתי את דוקטור מנטשלה אם לזקנה יש איזה בן שקוראים לו גדי. דוקטור מנטשלה הסתכל עלי כמה זמן ואמר שהוא כבר שמע את הסיפור הזה ושהזקנה מטרידה את הצוות בעניין הזה ומבקשת שימצאו לה בן דמיוני כלשהו ושהסימפטומים האלה יכולים לרמז על התדרדרות במחלתה של הזקנה. קצת נרגעתי מהפחד שלי מהזקנה כי חשבתי שכנראה דוקטור מנטשלה מתכוון להגיד שלא רק ממני הזקנה ביקשה למצוא את הבן שלה גדי שגר בראשון לציון ודוקטור מנטשלה אמר, רק תשימי לב אם את מבחינה באיזה שינוי התנהגותי אצלה ותדווחי מיד למישהו מהצוות, וכשיצאתי מהחדר ראיתי מולי את הזקנה עם הפרצוף המשונה שלה וגם העיניים שלא מתאימות והיא לחשה, פסססס, פסססס, וסימנה לי להתקרב באצבע הרועדת שלה ולחשה לי לתוך האוזן בפה שלה עם הריח של התפוח אדמה רקוב ואציטון, יש לי בן שקוראים לו גדי, ושאלה בצריחה, מצאת לי אותו. אני נזכרתי פתאום בפרצוף המתקלף שלה מהחלום ובריח של הבזוקה ואמרתי מהר ובשקט, אני אמצא לך אותו, והלכתי ממנה מהר. כל היום כשעבדתי עם החולים בגואש הסתכלתי לכל הכיוונים לראות שהזקנה לא מסתכלת עלי כי הרגשתי את העין הכחולה שלה מטיילת לי על הגוף, אבל הזקנה רק ישבה על כסא נמוך ליד החלון והסתכלה על הסורגים וחייכה עם הפה הרועד שלה. בצהרים לפני שהלכתי מהמחלקה ניסיתי לברר אם מישהו יודע איך קוראים לזקנה אבל אף אחד לא ידע ואת דוקטור מנטשלה לא ראיתי אז רק לקחתי לו מהחדר את הדפי זהב של ראשון לציון ושמתי מהר בשקית שלי ורצתי מהמחלקה וכשהסתובבתי ראיתי את הזקנה יושבת בחלון ומחייכת בתוך הפרצוף המשונה שלה עם השפה התחתונה שרועדת ורצתי מהר כי אסור לי להיכנס לחדרים של הצוות. כשהגעתי פתחתי את הדפי זהב וניסיתי לחשוב על שמות משפחה שמתאימים לגדי הבן של הזקנה מראשון לציון והכנתי לי רשימה לפי האלף בית ואחר כך ניסיתי לדמיין כל אחד מהשמות ביחד עם השם גדי וביחד עם הפרצוף של הזקנה ובמיוחד עם העין הכחולה שלה עד שבסוף נשארתי עם אלוני, ברגר, חמין, טננבאום, מיכלזון, נייזנשטט, ציגלר ורחמילביץ', העתקתי את המספרים של האנשים עם השמות האלה שגרים בראשון לציון ורשמתי ליד המספרים, מכירים את גדי, והתקשרתי לפי הסדר. בשני הימים שאחר כך לא הלכתי למחלקה והתקשרתי לפי המספרים שברשימה ובדקתי אם מישהו מכיר איזה גדי שגר בראשון לציון. כמה אנשים אמרו לי שהם מכירים את גדי ולאחד אפילו קראו גדי בעצמו, אבל אף אחד מהם לא הכיר את הזקנה מהמחלקה, ושאר האנשים שברשימה לא רצו לענות לי או שלא הכירו כאלה שהשם שלהם גדי. הייתי כבר עייפה אחרי כל הטלפונים האלה אבל בעיקר לא היה לי נעים מהזקנה שיושבת בחלון מאחורי הסורגים אז ניסיתי לחשוב על עוד שמות משפחה שיכולים להתאים לשם גדי וגם קצת לזקנה מהמחלקה. בלילה של היום השני צלצל פתאום הטלפון ומישהו רצה לדבר עם עליזה. אמרתי לו שאין כאן עליזה אבל ליתר בטחון שאלתי אותו אם הוא מכיר איזה גדי. האיש חיכה קצת ואחר כך אמר, קוראים לי גדי. לא האמנתי כמעט וגם לא רציתי להתאכזב אז שאלתי בשקט, אתה גר במקרה בראשון לציון, והאיש אמר, כן, אז שתקתי והוא אמר, למה את שואלת, אז אמרתי לאט מאוד, אתה מכיר אולי זקנה שגרה במחלקה, והאיש בטלפון שתק איזה חמש דקות ואחר כך אמר, כן, אמא שלי גרה במחלקה כבר כמה שנים. מרוב שנבהלתי לא אמרתי כלום והאיש אמר, למה את שואלת, ואני אמרתי בקול רועד, היא שלחה אותי לחפש אותך, והאיש שתק. ביום שאחר כך קמתי מוקדם ורצתי למחלקה לספר לזקנה שמצאתי את הבן שלה ושקוראים לו גדי ושהוא גר בראשון לציון. היה לי קצת קשה לנשום כי רצתי כל הדרך אפילו שהמחלקה רחוקה מאוד וחיפשתי בפנים את הזקנה אבל לא ראיתי אותה. פתאום התקרב אלי דוקטור מנטשלה ושאלתי אותו, איפה הזקנה, והוא שתק רגע ואחר כך אמר, היה לה שלשום התקף לב והיא מתה, ואחר כך נכנס לחדר שלו. |
