|
הסמטה שלנו נדמתה לי כטבורו של עולם. אמנם לא היה לה אפילו שם משלה, מחברת היתה שני רחובות מקבילים, צרה ואפלולית ותחומה משני צידיה. הבתים והמבנים הבנויים לארכה, כביכול נסמכים עליה. מחמת מידותיה הצרות, לא יכול היה כלי רכב של ממש לעבור דרכה, ואמצעי תחבורה היחידים שהיו עושים אותה לנתיב מעבר היו חמורים אפרפרים, נמוכי הקומה, ידועי הסיבולת ועגומי המבע, נושאים כמעט בדומיה משאם העמוס לעייפה, לעיתים היתה נשמעת נעירתם הצרודה שהיה בה יותר מן הבכי והעליבות, מאשר איזה שהוא צליל של גאוה או שביעות רצון. בפיתחה של הסמטה, שכן ביתנו, מוקף גדרות אבן גבוהות, גינה מלפניו ומאחוריו ובה נטועים היו עצים עתירי אמירים, עצי אורן וברושים שהיתמרו אל - על. קירותיו העבים של הבית בנויים היו אבן ירושלמית, חלונות הבית היו מסורגים בסורגים מסוגננים, ומעליו גג רעפים אדמדם. מול ביתנו, שכן בית הכנסת "הקטן" כך כינוהו כולם. טבלת שיש לבנה חקוקה היתה מעל לכניסה ועל גבה היה רשום בית הכנסת ע"ש "אליקים געציל". מי היה האיש לא נחשב בעיני ענין רציני לענות בו, אך טבלה זו הוסיפה ארשת של חשיבות למקום, ושני השמות הללו דווקא נראו לי הולמים במיוחד אתר זה. נמוך קומה היה בית הכנסת, צנוע ושפל רוח. שתיים - שלוש מדרגות ודלת עץ פשוטה הוליכו כל עובר אורח אל מקדש מעט זה, שכל כולו פשטות והצטמצמות. רצפתו רצפת עץ בלתי משויפת, וחורקת עם כל צעד. הבימה וארון הקודש צנועים למראה, הקירות מסוידים היו בצבע תכלכל אפרפר ולאורכם שולחנות מלבניים מוארכים וספסלי עץ צרים. לביה"כ היו סדרים קבועים וזמני תפילות כנהוג בירושלים מקדמת דנא, מנין מסור ומתמיד של משכימי קום עם הנץ החמה, ותפילות של ערב בכל יום תמיד. על בימתו לא הופיעו חזנים ידועים ובעלי שם, אלא בעלי תפילה, יודעי קריאה נקיי דעת ותמימי דרך מבין המתפללים הקבועים. לא היו מתעוררות שם מחלוקות גדולות והיו כולם מרוצים ממקום תפילתם. רינת ה' היתה מסתלסלת תדיר מחלונותיו המסורגים של בית הכנסת, פתוחים לרווחה בעונות האביב והקיץ, צליליה היו משתפכים ומתפזרים בחלל הסמטה מעל לבתי השכונה וחצרותיה בתחינה משותפת אחת. בהגיע תור הסליחות היה בוקע בטרם שחר, עולה מתוך האפלה, קולו של הכרוז המזרז את הישנים לקום לסליחות, וחיש מהר היה השופר מנסר חללו של עולם, בוקע רקיעים ומרעיד את הלבבות. עזרת הנשים היתה ממוקמת מעברו של הקיר בו שכן ארון הקודש. שני אשנבים קטנטנים ומסורגים קרועים היו לכיוון חלל בית הכנסת, מכוסים בוילונות תחרה לבנה. שני שולחנות עץ פשוטים ועליהם מפות בד, ומספר ספסלי עץ פשוטי צורה ומראה. קיטון זעיר ממדים שדבק בו ניחוח מיוחד, ריחם של ספרים עתיקים, מלווה בריחם של צמחי מרפא כל שהם, וניחוח קל של בשמים מצויים. סידורי התפילה והחומשים שהיו מונחים על גבי השולחנות היו לרוב רכושן הפרטי של המתפללות. בין דפיהם המצהיבים ניקוו הרבה דמעות גדולות. על כך העידו אותם כתמים עגולים ויבשים, כטביעת אצבעות, כמו זעקה חנוקה של אנקת נשים ומכאוביהן, משאלות לב כמוסות, תקוות הומות, כיסופים, בקשות ותחינות. וגם דמעות של שמחה ונחת בהולדת הבנים ובהגיעם למצוות, בעליית חתנים לתורה, והכנסת כלות, בהולדת נכדים ונינים ועוד כאלה וכאלה שמחות שמקיף גלגל החיים. נשות השכונה היו מגיעות אחת אחת או כמה בצוותא, כשהן עטויות בגדי שבת צנועי מראה, בשביסיהן הלבנים או צעיפיהן הצחורים. מהן קשישות באות בימים, ברדידי משי מלבינים מהן צעירות בגיל וברוח מברכות לשלום האחת את השניה במין אחווה שכזו, בנימוס, בדרך ארץ, בצניעות ללא אבק של ראוותנות. עומדות היו בתפילה חרישית באמונת תום, בכוונה עצומה ובריכוז מוחלט, ללא כל פטפוט, שיח ושיג, וללא הפסק, מכוונות לבן לאביהן שבשמים, והייתי אז מדמה בנפשי שתפילתן התמה והזכה עולה היישר לגנזי מרומים מבעד לסדק שבקיר בין עזרת הנשים וארון הקודש. ומה היתה תמצית בקשתן: רחמים, רפואה, פרנסה, ילודה, מעט נחת ובריאות, וחיים שיש בהם יראת שמיים ויראת חטא. כאבני בדולח נדמו לי אז דמעותיה הצלולות והשקופות של אמא, זולגות ניגרות חרש על לחייה, הישר אל סידורה האוגר אותן יחד. בתום התפילה היו נפרדות השכנות זו מזו בפנים מאירות, באנחת רווחה, בתחושה שנשמעו תפילותיהן ונתחדשו מעיינות אמונתן, כמי שעברו חוויה רוחנית מטהרת, מזככת, מעשירה ומחזקת. כל אחת חוזרת היתה לביתה קורנת באורם של שבת ומועדי ה'. המאפיה היתה הדבר הדומיננטי ביותר בחיי הסמטה הקטנה ובתיה, בנויה היתה לכל אורכה של הסמטה כמעט מתחת לפני הקרקע, שם שכנו מכמניה ומדוריה השונים. דרך אשנביה הצרים ניתן היה לכל עובר ושב להציץ פנימה לאפלולית המאפיה ולחזות בתהליך המופלא של הפיכת הקמח לדבר הבסיסי ביותר בחייו של אדם - ללחם. ואד יעלה מן המאפיה, ענן של תמיד, סוכך על השכונה כולה, מרחף על הסמטה, בתיה, גגותיה, חצרותיה וגינותיה, ריח משכר נפלא ומיוחד, המעורר בעוז את תאבונו של האדם, מגרה את רעבונו, ריחן הנפלא והמיוחד של ככרות הלחם הטריות שהיו נרדות מן התנור הגדול, יום יום ולילה לילה על פני. אמנם היה מחיר לניחוח הזה, ריחו של הלחם הטרי, שזה עתה יצא מן התנור, מחיר סביבתי כבד, לאיכות החיים בשכונה, אלא שאז איש עדיין לא הגדיר בדיוק קריטריונים של איכות חיים סביבתית ומטרדיה. חיינו בסמוך מאד למאפיה, לטוב ולרע והיא היתה חלק מהווי חיינו, מסימפונית הקולות, הצבעים, הניחוחות והטעמים של ילדותנו. שאונו העמום והמתמיד של התנור הגדול, הקולות והרעש המלווים מעשה יצירה זה, היו באים יחד עם ענן פיח שהיתה הארובה הגדולה של התנור פולטת מפעם לפעם, כגל שחור מאיים. ענן העשן היה מתפזר, מעשה שטן, על גבי החצרות, דווקא אחרי שנשטפו וקורצפו לקראת שבת, או נופל כפתיתים שחורים, דביקים ומזהמים את הכביסה הצחורה שנתלתה בדמי עמל וטרח על גבי החבלים "בחצר הגדולה". מכת הפיח הפתאומית שהיתה יורדת לפתע מן השמים ומכפישה בצורה מייאשת ואכזרית גם יחד, את כל העמל והיזע שהושקע בהשגת נורמה של ניקיון וצחות, היתה מטרד קשה משוא, אלא שאנו כילדים לא היינו מודעים כלל לעוצמת הקושי ולעגמת הנפש שתופעה זו גרמה לאמותינו, וצרות אלה לא הטרידו אותנו במיוחד. עבורנו היתה המאפיה על כל אגפיה, חדריה אביזריה מכשיריה וכליה לארץ האגדות, האוצרת בתוכה הרפתקאות אין קץ, ושעשועים מרובים, סקרנות וריגושים, מציאות חיה נושמת, מרתקת בפני עצמה, של כל שלבי ההכנה והיצירה שבתהליכי אפיית הלחם, והעניקה לנו שעות וימים ארוכים של ענין והנאה. שער ברזל גבוה היה קבוע בקיר שמאחורי ביה"כ הקטן, שער זה הוביל למחסני הקמח. השער היה נפתח לרווחה כשהגיעו משאיות, וסבלים היו פורקים את שקי הקמח הכבדים על גבם הכפוף שרופד במין אוכף מאולתר ומהודק בחבל למצחם ולקדקדם, וכך נתבצעה העברת השקים אל תוך המחסנים. בעוד העולם כולו היה שרוי במלחמה אכזרית ונואשת, מלחמת העולם השניה ומיליוני בריות הגיעו עד פת לחם, אי שם באירופה ובשאר מקומות בהם השתוללו קרבות, רעב וחורבן, היו המבוגרים מתיחסים לשקי הקמח הללו, כאל אוצרות אמיתיים ונכסים רבי ערך. אך מבחינת מבטם של הילדים היו אלה סתם שקים כרסתניים מבד ערבי לבן וחזק, שנערמו אלה על גבי אלה במחסנים בצורות שונות ומשונות. לעיתים עד לגובה תקרת המחסן, ולעיתים בטורים נמוכים יותר שאפשרו לנו, לי ולחברתי לטפס מעל ערמות השקים, ולמצוא שם במרומים מרבץ נוח בנתיבי שיטוטינו בעזרתו של דמיון עשיר ופורה. היינו רובצות לנו בנחת מעל גבי שקי הקמח, ומפליגות משם כביכול למחוזות שמעבר לדמיון, מגלות יבשות חדשות, ומקומות מופלאים. פה ושם היתה חולפת במהירות צללית של עכבר אפרפר קטן, שהגיח מאחת הגומחות, והוא נס על נפשו, מתאבונם של החתולים שציפו לו בכל פינה. לאחר שמיצינו מן המחסן את כל ההנאות האפשריות, כולל קפיצות לגובה ולאורך מכל ערמה וגובה אפשריים, היינו ממשיכות לסייר באגפים אחרים שבטריטוריה בלעדית, רבת ענין זו. תהליך הפיכת הקמח לבצק בעזרת השמרים והמים באמצעות מערבלי הבצק הכרסתניים הגדולים, היה מחזה מרתק, כל יום מחדש. ידית הברזל הענקית המערבלת את גושי הבצק בתנועה סיבובית היתה מהפנטת ממש, במדור רווי המסתורין של הסוד הגדול בדבר המרשם הנכון למרקם הרצוי של הבצק. מנקודה זו ואילך יכולנו לעמוד שם שוב ושוב ועינינו נעוצות בבצק המתערבב ונלוש עד להגיעו לשלב עיצוב כיכרות הלחם, שלב מרתק כשלעצמו. ידיים מקומחות ומגוידות טרחו ועיצבו במהירות בזה אחר זה טורים טורים של כיכרות בצק שהונחו על פני מדפים מקומחים, שהיו שלבים בעגלות, קומות קומות של מדפים מקומחים. כאן נחו להן הכיכרות עד שתפחו והוסעו אחר כבוד אל קרבת התנור הגדול שם הוברשו הככרות ידנית באמצעות מברשת שער בחומר שהיה מעניק לככרות הלחם את הברק הרצוי ואז הודבקה על כל ככר מדבקת המאפיה, רק לאחר כל זאת נכנסו לשלב הסופי לאפיה. דלת הברזל של התנור המוסק, היתה נפתחת ואז היה מגיח החוצה לוח ברזל רחב וחלק, עליו היה האופה מניח ביד אמונה, שורות שורות של כיכרות, בעזרתו של המרדה בעל הידית המאורכת, לוח הברזל היה נבלע בשאונו ולאור להבתו השוצפת של התנור הגדול, וחיש מהר היה האויר מתבשם מאותו ריח נפלא ומגרה של לחם טרי שזה עתה נאפה. לאחר פרק זמן קצוב נפערה שוב דלתו של התנור וכיכרות הלחם הטריות והמבריקות היו נירדות מן התנור בזריזות, נערמות שנית על גבי עגלות אחרות שהיו יוצאות בסך ובמין גאוות יצירה, לשיווקם באמצעות מספר מכוניות שעמדו נכונות לשלח את המטען היקר הזה לכל חוצות העיר. וכך היינו עומדות שם משתאות מול שלוש או ארבע המכולות, שנראו אז בעינינו כצי שלם, ומנסות לנחש עד היכן יגיעו אותן ככרות הלחם שזה עתה חזינו בנפלאות יצירתן. עבורנו, היתה אספקתו השוטפת של הלחם הטרי, ישירות מן המאפיה, ללא כל גורמי תיווך שבדרך, נכס שלא עמדנו די על משמעותו האמיתית רק הרבה שנים מאוחר יותר, כשגלינו ממקומותינו ונאלצנו לרכשו בחנויות המכולת. מה חיוורת, עלובה ומבוישת היתה ככר הלחם, שהונחה בפינת המכולת וכל קונה ממששה וממעכה, עד שלא נותר מאומה מאותו זוהר וברק שהיו זכורים לנו לטוב, מאותן ככרות הלחם הטריות, החמות והמבריקות שהזינו את כל שנות ילדותינו. כאמור היתה המאפייה רובד של נוף ילדתנו, וחלק מעולמנו הקסום דאז, ששה ימים בשבוע היתה הומה ורוגשת גדושת פעילות קולות וצלילים, חלקם עמומים ומונוטוניים, חלקם בקולות אדם ויתרם בשאון המכונות. אך בהגיע ערב שבת ומועד היתה המלאכה שובתת מבעוד יום והדממה היתה יורדת לה לפתע ומשתררת על פני הסביבה כולה. השקט והשלווה היו יורדים יחד, מלווים לה לשבת המלכה, וריח הלחם האפוי היה נסוג לו ומתפוגג, מפני ניחוחיה של השבת. ניחוח חלות טריות, וריח העוגות והעוגיות הפשטידות ושאר תבשילי השבת. כך היה מנהגו של עולם, שבוע אחר שבוע מדי חודש בחודשו, עד הגיע ערב חג הפסח, זמן חרותנו סוף זמן אכילת החמץ. שבת אחת היתה מתמשכת על פני שבעה ימים תמימים - שאור בל ימצא. מאידך בכל ימות השנה, על מנת להדביק את הביקוש הרב ללחם ולספק חלק מצרכיו של הצבא הבריטי וזרועות השלטון המנדטורי היתה העבודה בלתי פוסקת, עמלנית ושוטפת, במשך כל ששת ימי המעשה, מתחלקת למשמרות יום ולילה. ושאונו של התנור לא נדם כלל. והנה בוקר אחד, הקצנו ושקט מוזר מכה באזנינו - לא תנור ולא מערבל, לא עגלה ולא משאית, שקט שאינו מן השגרה. חיש מהר עברה לחשושית מפה לאוזן - שביתה. מושג בלתי שייך, בלתי מובן במאפיה פרצה שביתה. העובדים, אותם פועלים, קשי עמל, אפורי מראה כמעט חסרי קלסתר בעיננו, השביתו את המלאכה. העולם נראה היה אז כעוצר נשימתו הכיצד? בסתם יום של חול משתררת דומיה שכזו בחללה של הסמטה, אין יוצא ואין בא, והלחם מה יהא עליו, והבצק שיחמיץ שם במעמקי המערבלים, והתנור הגדול שיצטנן? - נשגב הדבר מהבנתנו. מן הסתם עמד מאחורי השביתה ארגון מקצועי שדרבן את הפועלים לאחוז בנשק חדש זה על מנת לשפר שכר, מעמד או שעות עבודה וגמול ושאר זכויות סוציאליות, נכונות ואולי אף צודקות, אלה שקהל הצרכנים של המצרך היסודי והבסיסי הזה לא יכול היה לעכל ולקבל על גבו, צורת מאבק שכזה, ודי היה להציץ בפניהם הנבוכים של כמה מן הפועלים הותיקים והמוכרים לנו יותר, כדי להבין שהיה מי שבחש וערבל את מסכת היחסים הקרובה ששררה ביניהם לבין מעבידיהם במשך שנים, ואינם יודעים כיצד להחלץ מן המועקה הזו, שנכפתה עליהם ועוררה עליהם חמתם ועוינותם של סתם בני האדם המצפים לפת לחמם. ועד שנתלבנו הדברים ונוסחו ההסכמים, עברו על הסמטה ודייריה שעות מוזרות של מתח, דאגה, וימים של שקט שאינו במקומו, שלא ממין ההויה. כשוך הסערה חודשה העבודה, חזרו ושבו ימי המלאכה והשגרה, אך כמין צלקת מבישה ובלתי מגלידה נותר זכרון אותה שביתה מביכה, אשר טלטלה לכמה ימים את המחזוריות הקבועה ועומדת של מה שהיה הוא שיהיה, נפער סדק צר בבטחון הנגזר משיגרת החיים השוטפת, ופלש לו ספק בנחישות מנהגו של עולם, והותיר צל של תחושת ארעיות סדרי החיים הקבועים ועומדים מאז ומתמיד. על אף כל אלה כשנתחדשה העבודה, חודש גם זרם החיוניות וקצב העשיה, והארועים המשיכו להתגלגל קדימה לקראת הבאות. אך אם מאפיית הלחם הגדולה סימלה עבורנו את פסגת הטכנולוגיה המודרנית, בשלל אביזריה, התנור המשוכלל, המערבלים, השינוע ההפצה הממונעת וכיוצא באלה, שכנה ממול בדיוק מאפית פיתות תימנית מן הדגם הישן שהקידמה טרם הגיעה אליה. כל כולו קיטון צר ובתוכו חלל בטון קעור בו היו נאפות הפיתות, "טאבון" במהדורה מוגדלת. אך עיקר חשיבותו של "התנור" הזה היתה בשירות שנתן לעקרות הבית מן האזור בשמשו כ"תנור" השכונתי. באותו קיטון צר ואפלולי, בפינות המגודרות והמיועדות לכך היו נערמים גזרי עצים ופחמים שהזינו אש תמיד לאפיית כל דבר מאפה שהובא למקום ע"י בעליו, תמורת תשלום כל שהוא. ואכן מאמצע השבוע ניתן היה לראות את הנשים, או הילדים נושאים בידיהם תבניות אפיה שונות ומשונות ופניהם מועדות אל "התנור". ואף אנו מצטרפים היינו למצעד זה בכל יום רביעי בשבוע, ובידינו תבניות של עוגיות שהכינה אמא בבית, עוגיות נימוחות בפה אשר סודרו מעדנות שורות שורות, במרחקים קצובים אלה מאלה, זרויות סוכר דק, קינמון, שומשום, ריבה, צימוקים וכיוצא באלה. בחרדת קודש ממש הינו נושאים את התבניות כשהן מכוסות קלות במפית צחורה לבל יתאבקו בדרך, אל "התנור" ומקץ שעה לא ארוכה היינו חוזרים ומקבלים אותן אפויות, לוהטות, שחומות וריחן נפוץ לאורך הסמטה כולה, וטעמן כטעם המן, לא יפוג מן הזכרון, וגם המשוכלל שבתנורינו לא יוכל להפיק שכמותן עד הנה. בערבי שבתות ומועדים רבתה התכונה וההתקהלות סביב התנור אשר שימש גם כ"תנור שבת", הואיל ומשפחות מרובות נהגו להטמין שם את החמין ואת הפשטידות או הקוגלים הירושלמים המפורסמים, על מנת לבוא וליטול אותם שחומים ואפויים כדבעי ומדיפים ניחוחות של שבת בבוקר אחר התפילה. לעיתים היתה מופרת השלווה מחמת טעות אנוש בזיהוי הסיר הנכון וחילופין שהתחוללו עוררו גם מהומה ומבוכה וגם צחוק ובדיחות דעת. אך כל אלה היו בסופו של דבר מסתיימים בשלום. אך בשבת אחת באמת נתחוללה במקום מהומת אלוקים. בעוד הקהל מתקבץ לבוא לקחת איש איש בתורו את קלחתו ובתוכה החמין המבעבע והקוגל הריחני, הופיע מאן דהוא נרעש כולו - "הערוב נקרע" צעק נרגש בקול בוכים. אין כל אפשרות להוציא את הסירים ולטלטלם איש לביתו - ברגע הראשון נשתררה דממה, והלם אחז בכולם, אך משנתחוורה תמונת המצב החלו הבריות לצווח סעודת השבת מה יהא עליה, וכיצד ישביעו רעבונן של פיות מרובים, ומה גם שהיו ביניהם כאלה שסעודת השבת היתה הסעודה המבושלת היחידה שלהם בשבוע כולו. אז התעשת אחד הנוכחים וקרא בקול "צריך להשיג גוי של שבת" - אז, הסכימו כולם, זה הרעיון ההגיוני ביותר לפתרון הבעיה שנוצרה לפתע. אלא שדא עקא גוי של שבת מנין? - היכן נמצא בשעה שכזו גוי של שבת? - עומדים היו האנשים דשים ומתווכחים בסוגיה זו, ופתרון טרם נמצא. אחד הציע לרוץ לעיר העתיקה ולנסות להביא משם ערבי כל שהוא, אחר טען שעדיף לרדת לאחת השכונות הערביות המקיפות את העיר, אלא שמחמת המתח ששרר גם אז באזורים אלה נדחה הרעיון ונגנז. ואז בעוד הכל נבוכים הבריקה מחשבה בלב איש, הן במרחק צעדים ספורים שוכנת הכנסיה "החבשית" על מתחמה, בתיה וחצרותיה, יעיז וילך מי מהנוכחים למקום הזה ואולי משם תגיע הישועה. בדרך כלל היתה הילה של מסתורין אופפת קהילה זו, ספונה מעבר לחומת אבנים, המקיפה את המתחם. מעל לחומה היתה ניבטת למרחקים כיפתה הירקרקה של הכנסיה, ואמירי ברושים מקיפים אותה, שקט חרישי היה נסוך על פני המקום כולו. על המדרכה הצרה שליפני הכניסה מוצבות היו שלוש אבני דרך לבנבנות, כמסמנות פקודת עצירה על גבול כלשהו, ורק פשפש צר בחזית החומה היווה את דלת הכניסה לאתר, שמעולם לא שזפו עינינו את פנימיותו. מעולם לא הגיח משם שום הד או שאון כל שהוא, רעש או מהומה. קולות אדם, שיח, ניגון של תפילה, רק שקט ודומיה. מפעם לפעם היו חולפים עוברים על המרפסת של הבנין הפנימי, מיני קלסתרונים כהים, דמויות דקות גזרה כהות ותמירות, בעלות מבע קפוא שכזה, שבסתם יום של חול היו מזרות אימה בלבושן השחור, הם, נשיהם ואפילו ילדיהם כולם עטורים אותן מצנפות וכובעים כהים, ואין אדם שומע שיחתם. בקרן הרחוב הסמוך עומד היה דרך קבע אחד מבני הקהילה הזו, אף הוא עטור שחורים ממצנפתו ועד כנף בגדו - מוכר הערמונים - עומד היה הוא וכליו באותה דומיה ללא מילים, רודה בפחמים האדומות שהשחירו כשולי פניו. - מצפה בשקט שיגיע דורש לחופן הערמונים במחיר של פרוטות, תמונה זו שנטועה היתה זה מכבר כקטע של שיגרה בפסיפס השכונתי הקלה מעט על התחושה של הסגירות והמסתורין שאפפה אנשים אלה. וכך גם הקלה על ההחלטה לנסות ולשגר בקשה לעזרה מבני אותה קהילה, לשליחות של חרום והצלה כמעט. חיש מהר נשלח אמנם שליח וחזר עם מתנדב שעשה שליחותו אם מתוך רצון אמיתי לעזור לשכנים, מתוך דרך ארץ ואיפוק, ואם מחמת שהובטח לו גם שכר - ואפשר שכל אלה נצטרפו גם יחד. וכך היה מהלך ה"חבשי" ומוביל את כל הסירים וקדרות השבת סיר סיר ליעדו, כשעדת ילדים שובבה כרוכה על עקביו ומדריכה אותו בכל דרכיו. השמחה השלום והשלוה חזרו לשכון בחצרותינו, ולא הושבתה סעודתם של יהודים. אנו נחלצנו מאותן מהומות קטנות או גדולות סביב ה"תנור", הואיל ואמנו מעולם לא הטמינה שם את מאכלי השבת הערבים שלה. הללו היו שפותים תמיד בביתנו, בתנור הקטן המאולתר מעל לפתיליה במטבחנו. ובמשך השבוע הקפידה אמנו מאוד להזדרז ולשלוח מוקדם ככל האפשר את העוגות, העוגיות או החלות אשר הכינה בדי עמל במו ידיה, לאפיה מידית בתנור, ולהחזירן הביתה בעוד מועד בלא טעויות והחלפות. מכל מקום ענן של ריחות מאכלי השבת שהיה יורד על השכונה מערב שבת, היה מתפזר וסובב בחלל הסמטא, בכל מבואיה וחצרותיה ונתערבבו אלה באלה ריחות של עוגיות וריחות של חמין, ריחות של פשטידות וריחות של רקיקים ושאר מאכלים טעימים ונעימים. ושוהה היה ענן זה מעלינו מערב שבת עד לצאת השבת, עד שהפציעו שלושה כוכבים ברקיע, והיו מכריזים על שבוע חדש. עם הדלקת נר של הבדלה, בעוד הכל מסרבים להיפרד עדיין מחמימות השבת, וטעמיה וניחוחותיה ממעט השלוה שהעניקה לכולם, היתה נדלקת שוב הלהבה בתנור הלחם אשר במאפיה הגדולה, וענן אבק החולין ושאונו כבר נושף היה בעורף ענן השבת כמפנה דרך לעוד שבוע של עמל ויגיעה. מין עגמומיות שכזו היתה משתלחת, לופתת את כולם באחיזה שאין מנוס הימנה, בחזרה לאפרוריותה של שיגרת החיים המתמשכת על כל קשייה ומאבקיה. הואיל ושלהי דקייטא קשים מקייטא היו לרוב ימי אלול חמסיניים ושרביים, ועייפות של סוף הקיץ היתה כבר אוחזת בכולם. לאחר שעות אור ארוכות של חום מתיש ויבש, היתה יורדת סוף סוף החשכה. לעיתים היה החום נצמד חובק את היקום וגם החשכה לא היתה מצליחה לגרש את אדי השרב שעלו מן האבנים, מן החצרות מן הגדרות המאובקים, אך לרוב היתה מגיחה לעת ליל רוח קרירה ונעימה, מרעננת ומשיבת נפש, ומחדשת את הכוחות לקראת בוקר חדש. בלילות אלול הללו, בשעות של לא יום ולא לילה, בטרם השכימו קום ראשוני המתפללים ובעיבורה של החשכה הייתי נעורה לקולות מוזרים, הולכים ומתרבים, הולכים וגוברים, במין קצב ושקשוק טקסי שכזה, חזיון לילה מוזר כמו מעולם אחר - לאט, בקצב אחיד, היתה מגיחה מן החשכה שיירת גמלים מסתורית עמוסה בארגזי ענבים בשלים שזה עתה נבצרו מן הכרמים שבהרי חברון. מבעד לעלטה הכבדה דמו בעיני כעדר פילים, שהגיח מן הג'ונגלים. מתוך החשכה הדהד בקצב איטי קול פרסות רגליהם, וקולות נעירתם, נחירתם וחרחורם היו נשמעים למרחוק, ומוביליהם דוחקים בהם להצטופף, להבריך ברכיהם, ולהתיישב סוף סוף עם משאם אחרי דרך ארוכה שעשו עד הנה. והכל בחסות החשכה. ואז בלחש היה מתנהל מין סחר לילי מסתורי שכזה כשהוא מלווה בגערות וקללות בשפה הערבית הגרונית המתגלגלת, וכשהוא מתערבב בקולות שונים ומשונים, של אדם ובהמה גם יחד. אותה שעה היה מתפשט בחללנו ומציף את האזור כולו ריח חריף - חמוץ, מיוחד במינו המאגד יחדיו ריחן של גפנים בשלות וחמצמצות שנדרכו, ענבי היין, צימוקים עם עלי גפן, עם ריח הגמלים וגלליהם וריח מזונם המרקיב, קש תבן וגבבה. הכבודה כולה היתה משתכנת בפתח היקב ששכן ליד ביתנו. שם בפתח היקב, היו נשקלים ונאמדים הענבים בתום המשאים ומתנים, והיו מושחלים דרך פתחו של בור המיועד לקליטת הענבים, היישר לברכת הסחיטה הגדולה ששכנה במעמקי מרתף היקב האפל. מאוחר יותר ובתום תהליך הדריכה הסחיטה והסינון היה מיץ הענבים הזה מוזרם לחביות העץ הענקיות למשמרת ולשהייה הארוכה הנדרשת עד להפיכתו ליין המשמח לבב אנוש אשר יעלה על שולחנותיהם של יהודים רבים בכל שבת ובמועדי ה'. כשהאיר השחר יכלו ערמות הלכלוך הענקיות שהותירה אחריה כל שיירת גמלים שכזו להעיד על כמויות הענבים שנפרקו בפתחו של היקב. הסביבה כולה היתה מכוסה בשכבה של ענבים סחוטים וענבים מרקיבים עם עלי גפן, ערמות של פסולת המדיפות ריח רע, חמצמץ ומר. פסולת זו הועמסה על גב החמורים, שהחליפו את גאיונם של הגמלים האימתניים, ספינות המדבר שהפליגו כבר מן המקום. והיו נושאים את משאם לעייפה, כשהם מותירים אחריהם שובל של גללים ופסולת ענבים לאורכה של הסמטה כולה, במהלכם האיטי והמדוד לעבר אחת הרפתות ששכנה לא הרחק משם, כמאכל לפרות ששהו שם. אך תוך יום יומיים נוקה המקום מכל השיירים ולא נותר זכר למחזה שהתרחש ושאמור לחזור על עצמו בכל סוף קיץ בעונת הבציר. היקב עצמו שכן בבנין נאה, בנוי אבן ירושלמית ורדרדה ומסותתת היטב. אהבנו להציץ לפתחו של היקב ואף לנסות לרדת מעט למעמקיו המסתוריים של מרתפו הענק, והמפיץ ריח עז של יין בחביות עץ, ריח של חומץ כהל, מיץ ענבים ותירוש. באפלולית היקב יכולנו להתבונן בחביות העץ הענקיות שמאכסנות היו את היין. לתוך פסיפס תמונות ילדותנו מן הסמטה נשזרו ונארגו גם תמונות אלה. לצד תהליכי יצירת הלחם מן הקמח, חזינו גם ביצירת היין מן הגפן על כל שלביהם, ונתעשרו זכרונותינו במין הווי מיוחד שכזה שנערבל יחדיו למסכת עשירה של חוויות וריגושים, מחזות, צלילים וניחוחות. |
