יש גמדים אמיתיים

דוד בייטנר

מתוך מבוע ל"ט, תשס"ג

"יש גמדים אמיתיים...", המתקתי לה סודי כשישבנו רק שנינו, סמויים מן העין, תחת התות בחצרה, בצוהרי אותו יום קיץ סהרורי, שבו נגלו לי הגמדים לראשונה - ומיד התחרטתי.

בדרכי מבית הספר הביתה נגלו לי הגמדים, אך עתה משנהגו בקולי - איימו להתפוגג. בינתיים נתלו, אבודים כיתומים, בעלי התות. כבר לא שלי, וגם לא של איש, ואלמלא התות הזקן, אשר הושיט את עליו לקראתם, ככפות ידיים פתוחות, רחבות - היו אובדים לי לנצח.

"הם עשויים מחוטים של מגבת".
גרוני צחיח. המילים זוחלות מפי פצועות.

לפתע - כאילו לנחמני - טסה לקראתי מגבת קטנה, היישר ממקום מחבואה שמתחת לכרית במיטתי. וידי רוחי נגעו בה והיו מושכות בחוטיה הדקים עד שנרגעו. אפשר היה זה במצוות הגמדים שמחלו לי? ...

"הם יותר קטנים מציפורן... אבל זקנים וחכמים מאוד...", קולי הלך ונרפא.
"לא יכול להיות!", פסקה מילכה פרסמן, יפה ואכזרית.
המגבת נשמטה מידי רוחי, ונפרשה מעל בור שחור שנפער באדמה.
"עובדה שלא רואים אותם?!"
פסעתי לאחור, כסרטן מבוהל, אדום מבושה וחסר אונים.
הגמדים נמוגו באחת, באדי האוויר החם, ולא נראו עוד.
"אם תבואי איתי, אני אראה לך אותם", נפלתי ברשת שטמנתי לי.

רגלי האחת דרכה בנסיגתה על המגבת, נמשכת אל הבור ושוקעת בו בעוד אחותה, כנטע זר, נותרה על האדמה.

כאמור, נגלו לי הגמדים ביום קיץ סהרורי, לוהט בדרכי הביתה מבית הספר הם ישבו לנוח תחת גדר שיחים, בחצר אחד הבתים.
כיוון שהייתי הילד היחיד בשכונה שלמד בבית הספר הדתי, הייתי עושה יום יום את הדרך הארוכה, מהלך יותר מחצי שעה בכל כיוון, לגמרי לבדי.

אפשר שבשל כך בטחו בי הגמדים להיגלות בפני.

"הדבר קשור", כך אמרה אימא, "בהבטחה שנתן אבא לאביו לפני שסבא מת".

סבא זכור לי כיהודי ירא שמים, בעל זקן ארוך ושב ועיניים שופעות טוב.
אבא היה הצעיר מבין שבעת ילדיו והיחידי שפרק את עולו.

כבר כנער השתייך לקבוצת החותרים של 'הפועל' שאימוניה התקיימו מידי שבת בבוקר, בנחל הירקון. סבא היה עוצם עין סלחנית ומתרץ לסבתא את העדרו של בן הזקונים מתפילות השבת בציבור, בכך שהנער מעדיף את המניין הליטאי ב'פועל צדק' על השטיבל השכונתי - החסידי, שבו התפללו הוא ובני ביתו.

בתקופה שאליה מגיע זכרוני, הייתה לסבא חנות מכולת קטנה על דרך סלמה בתל אביב בסמוך לשכונת שפירא, שבה גר עם בתו - דודה רחל, בעלה ובנם צבי. את הזמן הפנוי, בין יציאת קונה לכניסתו של אחר, ניצל לכתיבת חידושים בשולי ספר קודש שהחזיק תדיר בחנות או על פיסות נייר מאורכות, שהיו משמשות לעשיית חשבונותיהם של הלקוחות.

בודאי הסיק הקורא, אל נכון, כי עם כל היותי נצר לשושלת חסידית, לא הייתה משפחתי הגרעינית, כלל ועיקר, מה שנהוג לקרוא: משפחה דתית מן המניין.

כיוון שכך, השתבשו להם שני עולמות שבתוכי - עולם של בוקר בששת ימי המעשה - של קודש נעשה לי, וזה לשאחרי הצהרים ובייחוד שבתות, מועדים וימים טובים - של חול.

מאליו יובן, כי גשר של קיימא בין שני העולמות, גם אם צר מאוד, היה בנסיבות העניין, בעבורי, כורח המציאות ממש, שכן הגבול הדק שביניהם, אך מראית עין היא שקול ופשוט הוא למעבר, ואילו למעשה אסור היה בחצייה אלא על פי דינים ודקדוקים חמורים התלויים במקום וכאלה שהזמן גרמם.

סימן נתנו חכמים ביהודי הדתי - בביתו ובעיקר בצאתו - וכיסוי ראש שמו. והנה, ככל שהפכתי בסוגיית גילוי וכיסוי, נמצאתי למד שאין כיסוי הראש מדאורייתא, ויש אומרים אפילו לא מדרבנן, אלא מנהג הוא. ושונה מעיר לעיר וממדינה למדינה. ואף קהילות שלמות היו כגון הולנד ואשכנז שלא כיסו ראשיהם בצאתם כלל. מכל מקום אם כיסו, לא מטעמים שבדת עשו כן. ואולם בהיותי נמנה - לפחות לכאורה ובעולם של בוקר - עם זרם החינוך הממלכתי-דתי שבארץ הקודש, היה עלי לנהוג כמנהג המקום. (אימא הייתה נוהגת להעמיד את מכריה, שדיברו, ביותר מקורט תמיהה, על שליחתי ל"בית ספר דתי", על טעותם והייתה מקפידה לתקנם מיניה וביה. "ממלכתי-דתי", משל ביקשה להאמין שיש בכך כדי להקהות את העוקץ. באירועים משפחתיים שבהם בדרך כלל נכחה, הייתה דודה רחל הקרובה לאבי על פי סדר הלידה, מחרה-מחזיקה אחרי אימא - "מזרחי", כינוי שנתייחד - בשמץ של בוז - לפלג הצפון תל-אביבי של המשפחה, להבדיל מהפלג הדרום תל אביבי והבני-ברקי האדוקים, וקיבל כאן מעין גושפנקא המכוונת למטרתה).

פנים רבות לו לכיסוי הראש ומניינן כמניין הזרמים והסיעות שבדת. אני שנמניתי, כאמור, לכאורה ובעולם של בוקר, על הזרם שהכיפה הסרוגה הפכה לסימנו המובהק, היה עלי, שוב לכאורה, ללכת עם הזרם. ולא שהיה כורח בכך ולא שלא היו יוצאים מכלל זה, ואף מחנך דגול היה לי שהקפיד לחבוש מגבעת, דווקא בשעת התפילה, לשם הידור מצווה. ורק לאחר "עלינו" ו"ברכו" אחרון של סיום, היה מסירה לטובת כיפה שחורה שבצבצה בציפייה דרוכה מתחתיה או שנשלפה בזריזות ידיים, מן הכיס והושמה על הפדחת הגלויה.

ואכן, רווח והצלה נמצאו לי, דווקא מכיוון היוצא מן הכלל הזה ש"לא ללמד על עצמו יצא" וגו'. ולא "על הכלל כולו", אלא עלי. אימא קנתה לי כובע דיפטין כחול.

הכובע, להבדיל מאחותו הכיפה, לא נתייחד דווקא לעבודת הבורא, עם זאת, כיסוי ראש הוא, לכל דבר ועניין, ואף עולה על אחותו לעניין תפילה כאמור. ולפי שהכובע נחבש במקומותינו, כגם ובעיקר, כמגן מפני השמש היוקדת בעתות החמה והצינה בימות הגשמים, הרי שאין הוא מעיד על בעליו מטוב ועד רע אם שומר מצוות הוא, אם אפיקורוס ר"ל.
טוב הוא הכובע, אפוא, לעולם שכולו חולין וכוחו רב לו גם לעניינים שבקדושה.

ולעניין המעבר על הגשר הצר בין העולמות: כובע לראשך - לעולם יהא המעבר חלק, שהרי כאמור, אין הכובע מסגיר את בעליו.

ועל אף שלעתים קרובות ריחף כובעי, מעשה לצים, מקצה הכיתה ועד קצה, ונדירות אף ניווט את דרכו, כצלחת מעופפת מבעל לחלון אל חלל החצר החיצון, היה הדבר כדאי.

והנה, למרות שביני לביני עוסק הייתי בכיסוי הראש בכל הכובד הראוי, הרי שאבא שמן הסתם, לא ניחש את לבטי, וממילא לא יכול היה להתירם, לא היה מכסה את ראשו אלא כשאנוס היה, כגון: בסעודות מצווה של חתונות ובריתות, וכשבא בימים נוראים לתפילה בבית-הכנסת, ולהבדיל - בהלוויות, וכן - בערבי פסח בבוקר - כשהיה מביאני לבית דודתי לסעודת מצווה של סיום מסכת שדוחה תענית בכורות, ושאליה הגיעו גם בני-דודותיי, צבי ודוד הגדול, בנים יחידים ובכורים לרחל ואיטקה, אחיותיו (בהבדל ממני, שהם, גמרו לשנות עד לאותו יום את כל המסכת, חסר המשנה האחרונה, ואני, רק לסיום זומנתי). אז גם מצטער הייתי הרבה כשהיינו מתקרבים לגבולה של ק"ק שפירא (שאז נדמתה בעיני לשכונה חרדית ואפשר שכך היה) והייתי מתפלל בלבי שאבא יחבוש בזאת הפעם את המגבעת, ששכנה ברכבו הכן להלוויות-פתאום, לפני הגיענו לבית הדודה, והייתה מפרפרת בטני מפחד סתום ומבושה, משל ידעתי כי ערומים אנחנו. ותמיד נכזבה תוחלתי, ורק הרף עין לפני שבא דבר מאכל או משקה אל פיו, היה אבא שולף כיפה ממגירה שבשידה ומניחה על ראשו.

מאליו יובן כי באותם מקרי גבולין שקודש וחול היו משמשים בהם בערבוביה - של זמן ושל מקום, ליבה ראשו הגלוי של אבי, את האש, בכובע שבער על ראשי.

בין כה וכה הלכו ונתמעטו יציאותיי עם אבי לרשות הרבים. אותן יציאות קסומות ברגל או בסירת האופנוע שאליהן כה עלץ לבי בילדותי שלפני הגזירה. ולא מסיבות התלויות באבי נתמעטו אלא בשלי, שכן טיולי גבולין אלה בפרהסיה, נידמו בעיני עתה לחילול הקודש ממש.

ופעם אף הרחיק אבא לכת וקבע עמי בשער בית הספר, בצהרים שלאחר הלימודים, כדי שניסע ביחד "לאכול בחוץ". אימא הייתה אז באחת משמירות ההריון החוזרות ונשנות שלה, ואני עדיין ילד יחידי להורי. אמנם אז טרם ידעתי זאת, אך לאמי היו שלושה הריונות נפל אחרי ילדה אותי, שהסתיימו כולם בהפלת הוולד בתום החודש השלישי. אימא סיפרה לי על כך, בדמעות של צער, המהול בהקלה שבסיום הסיוט ובפורקן שבגילוי סוד מעיק, ורק בהיותי כבן שמונה ומשנולד אחי הראשון, שאז גם נסגר מעגל במוחי והתרה לי מסכת סתומה, של לילות טרופי בכי חרישי ואנחות צער של אימא, שאל פשרם לא הגעתי, ורק משהוציאוה, לילה אחד, על גבי אלונקה, דרך חלון ביתנו הישן, לתוך אמבולנס מיילל באדום, החלה עב קטנה של ספק לייסרני, שמא בשלי כל אלה.
הרופא ממחלקת היולדות ב'ביילינסון', שיילד את אחי הראשון, אמר לאימא כי הכל קרה בגלל חיפזונו של הרופא המיילד - בעל בית החולים הפרטי ליולדות בתל אביב הקרוי על שמו - בשעה שיילד אותי. שמו המפורש שקע זה מכבר בנבכי נשייתי, וטוב שכך, שכן חלילה לי להוציא דיבתו רעה, ואין בלבי עליו כלום. רק שמועה מפי השמועה היא, ואינה בחזקת ודאי כלל. רק זאת זכורני, שהיה שמו זהה או דומה לשמו של חכם יהודי מווינה, שמצא שד, או רוח רעה, או דיבוק או תסביך הקרוי בשמו של מלך, או שמא - בן מלך - ממיתולוגית יוון העתיקה, שאימא נהגה לספר לי את סיפוריה הקסומים, בשנות האהבה הטהורה של ילדותי הקדומה, זו שלפני הגזירה. ולעתים אף אלי באה הרוח הרעה, או שד קוצף נכנס בי, והיה משתולל בגופי ומכווץ אותו בעוויתות של כעס וחמה שפוכה, מוציא זעמו-זעמי על כל כלי הקריסטל שעל המזנון ומנפצם לריבוא גבישונים זעירים ומזהירים ששיקפו כקליידוסקופ, פזל מהופך ומרהיב של מראות הבית. עד שהיינו צונחים כמעולפים על הרצפה, אפוסי כוחות ומשוועים לעזרה. אז הייתה אימא מאמצת אותי אל חיקה, מלטפת את ראשי ולוחשת באזני לחשי כישוף והשבעה בספניולית לגרש מרוחי את הרוח הזר שדבק בה.

ולמה נזקקו אבי ואימי לאותו רופא? ילד ראשון להורי הייתי, שנקרא, לשון כבוד והקדשה - 'פטר רחם' - ומן הסתם סברו הורי שראוי לו שייצא לאווירו של עולם תחת ידיים פרטיות ואמונות משייוולד בבית חולים ציבורי סתם. ידיו של הרופא רעדו מזקנה, אך גם מפחד, שכן אמי הקשתה בלידתה אותי, ולאחר שהתמהמהה השליה לצאת אחרי הוולד, נתקף הרופא הזקן בפאניקה, ומשיצאה לבסוף, נחפז ולא תפר את הטעון תפירה. לפיכך במלאת לעוברי שבעקבותיי שלושה ירחים, היו נשמטים ונופלים מן הלדן הפרום. ימים רבים עוד הייתי מהרהר בתוגה באחיי הקטנים שבכוח, שמיהרו לשוב לבית עולמם טרם שנוצרו לגמרי; שכן, עד שנולד אחי הראשון, כמה הייתי לאח שיגאלני מן הבדידות. וגם שאהיה כאחד מכולם שאומר: אחי עשה ואמר כך וכך. ומסיבה סתומה נזכרתי, באותו מעמד שבו גילתה לי אימא את סודה, במה שספרו לי בני-דודותיי, צבי ודוד הגדול, שעל פי האגדה, עובר ברחם אמו, אין דבר נעלם ממנו, ושולט בשבעים לשון ולשון. ורק כשיוצא לאוויר העולם, מקיש המלאך באצבע על שפתיו, שנצבעות אדום, ושוכח הכל. תמהתי לדעת מה היה בלבם של הגאונים הקטנים - אחי שבכוח, שנפלו פתאום, והאם היה סיפוק ביד המלאך להקיש על השפתיים, הרי לא במועדם יצאו. ועוד עת רבה הייתי משגיח בשפתותיהן של תינוקות לראות אם אדומות הן ואם חיוורות, משל היה צבע השפתיים אמת מידה לחכמתם.

כיוון שגילה הרופא מביילינסון את השגגה שיצאה כביכול מלפני עמיתו, תפר את החתך בחוט דק שהראה לאימי, כאומר: כל הצער והסבל, הכל בגלל חסרון החוט.

עשרות זוגות עיניים ננעצו בגבי בצאתי משער בית הספר, לקראת אבי. עיני הילדים דוקרניות היו כמחטים, ועיני המורים כחצים.

כאמור, ככל שידיעתי מגעת, לא ידע אבי דבר וחצי דבר מכפל עולמי, לא כל שכן, שלא היו נהירים לו הסייגים וסייגי הסייגים שעשיתי לתורתי, ולדידי, כך היה ראוי, שכן כפל עולמות זה, נצור היה בלבבי, ואיסור גילויו - גדר בפני המבוכה.

כך נקפו הימים, וככל שהוספתי דעת, הוספתי מכאוב. עד שסוגיית הראש וכיסויו, פינתה מקומה למצוות עשה ולא תעשה מדאורייתא, ועבירות ייהרג ובל יעבור, שאנו חייבים עליהן ארבע מיתות בין דין; וגם כרת וערירי ומלקות ארבעין. מכל מיתות בית דין שבתורה הייתה קשה בעיני הסקילה, שכן העלבון במיתה זו, שבעתיים צורב הוא, מצער הכאב. ואף הייסורים הבאים עליך מידי הקהל - לא בבת אחת הם באים, כשאר מיתות - אלא אבנים אבנים. "יד העדים" - ראשונה - ואחריהם - כל העדה. ולא הסקילה בלבד, כי גם עונשי כרת וערירי הדירו שינה מעיניי, שכן כרוכים היו במותו בדמי ימיו של החוטא ובאבדן זרע של קיימא ממשפחתו. (ואכן מת אבי בשנתו הארבעים וארבע, ואנוכי בן י"ז שנים).

לא בהעלם אחד אירע השבר. בתחילה, שמח הייתי בתלמודי, שמחה גדולה. ואף הוגעתי במוחי: כיצד אשתף את אימא, בחוויית לימוד התורה בחומש מלא; ובגאוותי על התפילה בציבור בבוקר שהלכה ונתארכה ככל שבגרתי עד שהגיעה, בשלהי כיתה א', כמעט לאורך שנה תמימה. אימא התבוננה בי ברוב קשב בדקלמי את פסוקי התפילה,בכוונה שלמה, מן הסידור, מבטה היה נתון דווקא לכתפיי, בערך לנקודה בה בצבץ לחצאין צווארון חולצתי מן הסוודר שסרגה לי אחותה, דודה נלי, והיה תלוי עלי כעל קולב מעוקם. בסיימי נרגש לפסוק את פסוקי, הושיטה אימא יד רחומה אל צווארי, ובחיוך מצועף חילצה את חציו הסורר של הצווארון ונשקה לצווארי: "מתאים לך הסוודר אבל למה אתה עומד כפוף? עליך לזקוף את הגב שאז הסוודר נמתח והלם אותך יותר. וחוץ מזה קולך נרגש, אך נמוך מדי. אל תתבייש להרים את קולך! ידעת שהקול נשמע חזק יותר כשהגב זקוף?"

התפילה שהתארכה, חייבה אותי להשכים ולבוא לבית הספר בשבע וחצי בימים רגילים, ובשבע ועשרים בשני וחמישי, שקורין בהם בתורה, בראשי חודשים, שקוראים בהם את ההלל, היינו הולכים במרוכז לבית הכנסת הגדול שבכיכר רמב"ם ברמת גן לתפילה חגיגית שאז הייתי נדמה בעיני כעולה לרגל בזמן שבית המקדש היה קיים.

בימים שלפני השבר, חביבות היו עלי ביותר יציאות השבת עם הורי. בחורף, היינו נוסעים ליפו שאז עוד נגעו בתיה בים, או שכך היה נדמה לי, ובאמת רק כמעט נגעו בו, הנשים ישבו לפתחם, מתענגות על שמש חורפית שובבה, מלטפת, צובטת. מקלפות תפוזים בגלגולים מזהבים, עגולים, ללא מתום. פולחות, בשלוות עולם, פלחים לעצמן ולילדיהן. מפצחות גרעינים או מנקות דגים, שהביאו הגברים מן הים, עוקרות את קרביהם וגורדות את קשקשיהם. וגם סלע אנדרומדה נוצץ היה בחצי האופק. ושמא רק ניחשתיו מאגדות יון שהדהדו בי...?
החמה, שלא בעיתה הוצאה מנרתיקה, מילאה אותי בעליצות ואושר אין קץ. והאור המופז נמזג בריחו המשכר של הים, ובריבוא הקרניים המתנפצות עליו, ובלבן המקציף מליחוך הגלים בסלע, ובצווחות השחפים.

מהיכן זכור לי הטעם הזה?

אך בימים שלאחר הגזירה, נמסך רעל ביציאות של שבת. ולא שהיה הטעם הזה מתמזג ונמהל בכל היופי הזה; אדרבא, היין הטוב, נשמר ואף התחדד טעמו, אלא שכאילו קפא, נתגבש בעורקים, ולא זרם עוד, מעתה היה האושר עצור בקרבי. והרעל היה מפעפע בדמי אך אינו מתערבב בו להעכירו.

קשים במיוחד היו היציאה והחזרה לשכונת מגורי בשבת. גאה הייתי עד מאוד במכונית החדשה של אבא. שכן באותם ימים לא חזון נפרץ הייתה המכונית, וחפץ הייתי להתפאר בה בפני ילדי השכונה. אך חפצי זה התנגש ביציאות השבת שלא בטובתי. וכיון שזוהתה המכונית עם משפחתי ועמי, נזקק הייתי באותן שבתות ללהטים של ממש להסתנן אליה בגפי, ובאין רואים. ועד שלא התחלפו שמי רמת גן - שהייתי מכיר בהם על פי ציפורי השיר המצייצות על בדי העצים - בשמים אחרים, קרחים מצמרות וציוצים, הייתי נותר שרוע, דבוק לבסיס המושב האחורי, נזהר מלהרים את ראשו פן יצרבוהו עיני האנשים.

כשירדו הילדים מבתיהם למטה, בהישבר החום הכבד, חצה סודם של הגמדים את השכונה לשני מחנות - בעלי הסוד ומשולליו.

ואף שבלבי פיעמה התקווה שכבר נמחל לי, חשתי בוש ונכלם על שהפקרתי את הגמדים לגורלם ואת סודם לא נצרתי. וביקשתים, לחלות את פניהם, ולא מצאתים כי נסתתרו ממני.

ובשכבי על יצועי באותו הלילה, הוגעתי את מוחי במה אשדל את הגמדים, שייאותו להיגלות בפני ובפני הילדים מחזיקי הסוד ולא מצאתי לי עצה.

ולימדתי עצמי קל וחומר: מה אני, שמאמין הייתי באמונה שלמה במציאותם - אין הגמדים נגלים אלי עוד, לקטני האמונה שבשותפי הסוד, על אחת כמה וכמה.

ובגבור עלי ייאושי, ופחד עולם אחזני, שב ומושך הייתי בחוטים דקים מן המגבת הפלאית. ומוחי הקודח החל טווה מהם גמדים כרוחו, ומפיח בהם רוח, וחיו, עד נקבצו ובאו מנער ועד זקן. ורק על פי זקנו הלבן העובר על מידותיו ועיני החכמות והטובות, הבחנתי בזקן הגמדים שצדיק היה ואבקשהו לברכני.

החליק החכם בידו על זקנו, מושך ממנו, בכוונת מכוון, קורים של שינה, שוזרם בעפעפי, ובפנים שוחקות הרגיעני ואישן.