בדמיך חיי - על לידת בנימין ומות רחל

בראשית ל"ה

יעל לוין

מתוך מבוע מ', תשס"ד


מבוא
חווה, אשר על פי פשט הנאמר בספר בראשית מיתה באה לעולם בגינה, דווקא מותה מוצנע ואינו מוזכר במקרא, כי אם היווצרותה בלבד. הנשים שמובא במקרא דבר מותן הן: שרה, דבורה מינקת רבקה, רחל, בת שוע אשת יהודה, מרים, פילגש בגבעה, כלת עלי - היא אשת פינחס, אשת יחזקאל הנביא ועזובה.1 לא ניתן להבחין במגמה כלשהי באזכור הנשים הללו. בזוהר פרשת חיי שרה מובעת התפיסה כי שרה הייתה יתרה על שאר הנשים שמיתתן נזכרת בכך שמופיע פירוט מניין שנותיה ונתייחדה לפטירתה פרשה שלמה.2
במקרא מסופר כי לאחר שיעקב ופמלייתו נסעו מבית אל ונותרה כברת דרך מסוימת עד הגעתם לאפרת, הקשתה רחל בלידתה: "ויהי בהקשתה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן. ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין. ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קברתה הוא מצבת קברת רחל עד היום" (בראשית לה, טז-כ). בעוד ביחס לכל בני יעקב אנו שומעים באופן מקדים על הריונה של האם, הרי שאין מסופר כי רחל הרתה את בנימין. דבר ההיריון מופיע ונודע רק בסופו לקראת הלידה.
אזכור מיתת רחל בא סמוך לאחר תיאור פטירתה של דמות נשית נוספת, דבורה מינקת רבקה (שם שם, ח). מותה של אישה זו אירע אף הוא במסע בואם של יעקב ומשפחתו לארץ. במקורות מדרשיים מתעוררת השאלה המתבקשת, מפני מה נזכרה מיתת מינקת רבקה בעוד מיתת רבקה עצמה נעדרת כליל, כאשר צוין בין היתר כי רבקה ודבורה מתו באותו פרק הזמן.3 על פי גישה זו יוצא כי יעקב שכל את אשתו, את אמו ואת מינקת רבקה בפרק זמן קצר.4
אחרי תיאור מות דבורה נזכר שה' נגלה אל יעקב פעם נוספת וברכו (שם שם, ט-טו). הקטע מגלה דמיונות אחדים במוטיבים עם תיאור מות רחל. הדמיון האחד קשור בשינוי שם; שמו של יעקב שונה לישראל (שם שם, י),5 ובתיאור הולדת רחל את בנימין נאמר כי היא קראה לו בן אוני, אולם יעקב - הכתוב מוסיף לכנותו בשם זה - קראו בשם אחר, בנימין, שם שבסופו של דבר נודע ונקרא בו. בהתגלות ה' אל יעקב נזכר כי נצטווה לפרות ולרבות (שם שם, יא). הולדת בנימין ייתכן ומהווה מימוש חלקי לכל הפחות של הציווי, אם כי נראה שרחל הייתה כבר מעוברת עמו באותה עת. נקודה נוספת בקטע הנדון אשר יש בה מן המשותף עם תיאור מות רחל היא שמוזכר כי לאחר שה' סיים לדבר עמו "ויצב יעקב מצבה" (שם שם, יד). בדומה לכך אף לאחר פטירת רחל מופיע הביטוי "ויצב מצבה", כאשר אלו הם שני המקומות היחידים במקרא שנעשה בהם שימוש במטבע לשון זה.6
בסיום תיאור התגלות ה' ליעקב נזכר כי יעקב קרא למקום בו דיבר אתו ה' בית אל. הפמליה נסעה, "ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה" (שם שם, טז), ואז רחל הקשתה בלידתה ומתה.

הולדת בנימין ומות רחל לאור יחסי יעקב-רחל
על פי הנרמז במקרא מיתת רחל נגרמה בשל דברי יעקב ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו" (שם לא, לב), כשטרם נודע באותה עת כי רחל היא שגנבה את התרפים. על פי הנזכר במקורות מדרשיים רחל מתה משום שיעקב איחר לשלם את נדרו שנדר בבית אל לאחר צאתו את בית הוריו כי אם ישוב בשלום יבנה בית אלוהים במקום האבן שהניח (שם כח, כ-כב), עד שנגלה אליו ה' אחרי שהתיישב בשכם וציווהו לקום ולעלות לבית אל ולבנות שם מזבח (שם לה, א-ז).7 על פי תפיסה זו הרי שיעקב עצמו לא נשא כל עונש על עניין זה, אלא אחרים נענשו בגינו.
אולם מצינו אף עמדה המבקשת להטיל אחריות מסוימת על רחל עצמה. בבראשית רבה נשאל מדוע רחל מתה קודם לאה, כשהמענה על כך הוא שדיברה בפני אחותה ["ותען רחל ולאה" (שם לא, יד)].8 אף עניין זה קשור בדיבור. דיבור יכול כידוע מחד גיסא לבנות עולמות וליצור חיים, כפי שהעולם עצמו נברא בעשרה מאמרות,9 ומאידך גיסא להרוס עולמות ולהשבית חיים, כנאמר: "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
באשר לאחריותו הישירה של יעקב למיתת רחל יש לומר כי זה המקרה היחיד במקרא של בעל שגרם והביא למות אשתו. כנגד זאת מרובים יותר המקרים בהם נשים גרמו מיתה לבעליהן, ולעומתם אף נשים שהצילו את בעליהן מן המיתה.10
בהקשר לקריאת שם בנה השני של רחל ובנו השניים עשר של יעקב נאמר כי רחל בחרה לקרוא לו "בן אוני" בעוד יעקב כינהו "בנימין". בכל יתר ההולדות של בני יעקב לאה או רחל הן המעניקות את שמות הוולדות אשר נקראו בשמות הללו. איננו מוצאים כי יעקב התערב במתן שמות בניו, והוא אינו נראה כמי שמבקש שתהיה לו השפעה בתחום זה, כשם שאיננו מוצאים שהוא עצמו כָּמֵהַּ לילדים. שוני נוסף בתיאור מתן שם הבן הנולד הוא שבניגוד לתיאור הולדת יתר הבנים אין מתלווה לו כל ביאור אטימולוגי. אף ביחס לדינה נזכר כי לאה קראה בשמה (בראשית ל, כא), אך אין נלווה הסבר אטימולוגי כלשהו.
אחד הביאורים המוענקים בבראשית רבה לשם "בן אוני" הוא "בן צערי". לעומת פרשנות זו מועלית שם אף עמדה אחרת שיעקב קראו בשם עברי: "'בן אוני' בן צערי, 'ואביו קרא לו בנימן' בלשון הקודש".11 לא ברור אם שם זה הוא בעל משמעות זהה או שונה לשם שבחרה בו רחל. אולם מובן אפשרי של "בן אוני" הוא "בן כוחי", כאשר ניתן לקשור זאת עם משמעו של השם ראובן. עם היוולדו לאה קראתו בשם שהסברו הוא: "כי אמרה כי ראה ה' בעניי" (שם כט, לב). לעומת זאת בברכת יעקב לראובן נזכר: "בכרי אתה כחי וראשית אוני" (שם מט, ג). ייתכן והשם "בן אוני" קשור למובן זה של השם ראובן. אולם בעוד משמעותו של "ראובן" היא ראשית אונו המיני של יעקב, הרי ששמו של בנימין הוא בעל מובן שלילי, בהוראה שההיריון גזל מרחל את כוחותיה ונטלם. יעקב, שדעתו לא הייתה נוחה מהשם שהעניקה רחל, קראו בשם אחר, כאשר לא מן הנמנע כי כינויו בשם זה היה מזכיר לו חזור ונשנה את אחריותו למות רחל.
בהנחה שמדובר אמנם לפי הפשט בשני שמות בעלי משמעות שונה שהעניקו רחל ויעקב לאותו הבן, הרי שדומה שניתן לומר שההיכרות ביניהם שתחילתה באהבה גדולה, אפשר להבחין בסימנים המעידים שעם חלוף הזמן חלה התרופפות ביחסיהם, כשניכר לעתים חוסר תיאום או התאמה ביניהם. רחל כבר לא הייתה יכולה לצפות את התנהגותו של יעקב, והוא לא יכול היה לצפות את אורחותיה.12 רחל באה בקובלנה אל יעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (שם ל, א), וזאת בלשון המעוררת הד לדברי יעקב ללבן במלאות הימים בהם עבד למען רחל: "הבה את אשתי" (שם כט, כא). הוא השיבהּ במטבע דומה כשחרה בה באומרו: "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (שם ל, ב). לא זו בלבד שלא ניכרה בדבריו כל השתתפות בצערה, אלא עוד הזכיר את אחריותה בעניין. רחל, אשר קיוותה קרוב לוודאי לזכות בתמיכתו, נחלה ככל הנראה אכזבה מרה מגישתו כלפיה, כאשר ייתכן ועניין זה היווה נקודת מפנה במערכת היחסים ביניהם. אין כל ספק שרחל חשה מעתה מבודדת לחלוטין, כשם שעתידה הייתה להיקבר לבדה, שלא לצדו של יעקב ושלא בסמיכות ליתר האבות והאימהות. היא כבר לא הייתה בטוחה באהבתו הבלתי-מסויגת כלפיה, כאשר על פי מקורות מדרשיים קינן בה החשש כי יעקב יגרשה בשל עקרותה.13 בגנבה את התרפים פעלה על דעת עצמה ולבדה, ולא שיתפה במעשה את יעקב, ככל הנראה משום שלא הרגישה שהיא יכולה. וכן הוא באשר למתן השם - רחל קראה לו "בן אוני" ויעקב "בנימין". השם שנתנה רחל ביטא את מה שחלף עליה, אולם יעקב לא היה ער לכך ולא היה רגיש לתחושותיה, כשהוא מעניק שם אחר שבסופו של דבר נקרא ונודע על פיו. הוא לא כיבד את רצונה זה האחרון לפני מותה, כשביקש לרכך את הכאב שהיה עשוי להיות מנת חלקו כל אימת שהבן היה נקרא בשם זה. העניין בולט וצורם שבעתיים נוכח העובדה שצוינה מכבר, שבכל יתר ההולדות של בני יעקב לאה או רחל הן המעניקות את שמות הוולדות, כאשר יעקב אינו נוטל כל חלק בבחירתם.
מרחל יצאו שני בנים בלבד. לפי הנזכר בבבא בתרא ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל אלא שקדמתה לאה ברחמים, כאשר מתוך צניעות שהייתה בה החזירה הקב"ה לה.14 במסכת סוטה נאמר כי ראוי היה שיצאו מיוסף שניים עשר שבטים כיעקב אביו.15 אולם בפועל - בדומה לאמו - הוליד שני בנים בלבד, ואילו בנימין הוליד עשרה בנים (בראשית מו, כא), כאשר מניין בניהם המשותף היה שניים עשר.
רחל, שהולדת בנים הייתה מבחינתה עניין של חיים ומוות, ילדה שני בנים, אולם מתה עם הולדת השני. ניתנו לה בנים, אך יחד עם זאת שילמה על כך מחיר כבד. היא שכל תקוותה עם הולדת יוסף הייתה שיינתן לה בן אחר, משאלתה התממשה, כדברי המיילדת אליה: "אל תיראי כי גם זה לך בן" (שם לה, יז), אולם הדבר היה כרוך במותה. יעקב עצמו, שבהתגלות ה' אליו קודם מיתת רחל נצטווה לפרות ולרבות, לא הוליד בנים נוספים לבד מבנימין, שאתו הייתה רחל מעוברת מכבר, אף לא מלאה.16

מיתת רחל ומשמעותה לדורות
רחל לא נקברה במערת המכפלה לצדם של אברהם ושרה, אלא במקום בו נפטרה. במקרא אין מופיע כל הסבר לכך. דבורה מינקת רבקה נקברה אף היא במקום שנפטרה, תחת האלון, וכן הוא באשר למרים. שרה גם היא נפטרה בחברון ונקברה בעיר זו. נראה שהיה בכך משום נוהג. במדרש בראשית זוטא נזכר שדבר זה הוא לכבוד הנשים.17 אולם אין בכך כדי להסביר את העובדה שמכל מקום שאר האימהות אמנם נקברו במערת המכפלה. בספרות המדרשית אנו שומעים כי שיקולו של יעקב היה כרוך בטובת העם, כדי שתבקש רחמים על הגלויות העתידות לעבור שם.18 מהנאמר בפסיקתא רבתי עולה כי יעקב קברהּ על פי הדיבור, שגלוי וצפוי היה שהמקדש ייחרב, והבנים עתידים היו לעבור בדרכם לגולה על קברה של רחל שתבקש רחמים עליהם.19
והנה רחל מוזכרת לבדה פעמיים נוספות בספרי נביאים. בספר שמואל מוזכר מקום ציונה, "קברת רחל בגבול בנימן בצלצח", בהקשר למשיחת שאול בידי שמואל (שמ"א י, א-ב). בספר ירמיה מצינו: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, טו-יז).
בהקשר זה יש לומר כי מקומה של רחל בתודעת העם היה מרכזי ביותר. מהנזכר בספר שמואל אנו למדים כי ציונה היה כפי הנראה ידוע לרבים. במגילת רות, בברכת העם והזקנים את בועז, היא נזכרת קודם לאה כמי שיחד עמה בנתה את בית ישראל (רות ד, יא).20 ניתן לשער כי הקדמת רחל ללאה נבעה מכך שמדובר בברכה שניתנה על ידי אנשי בית לחם. רחל נקברה על פי הנאמר בספר בראשית בדרך אפרתה, סמוך לבית לחם,21 ואפשר להניח כי דמותה הייתה חיה בלבבות הציבור בשל ההימצאות הגיאוגרפית יותר מאשר לאה שקברה היה נתון בחברון, כאשר נראה שמשום כך בחרו להקדים את הזכרתה ללאה.22


* * *

מבין האימהות מיתתן של שרה ושל רחל מאוזכרת במקרא, ודומה כי מקום מיוחד יש להקדיש להעלאת קווי הדמיון והשוני בין מיתות השתיים. אך תחילה נבקש למתוח קווים משותפים אחדים שניכרו בין דמויות אלו בחייהן. שרה הייתה האם הראשונה, ורחל מבחינת גילה הצעירה. שתיהן התברכו ביופי.23 שרה ורחל ניחנו על פי הנזכר במקורות מדרשיים במידת הצניעות.24 שתיהן היו עקרות. שרה הייתה עקרה שנים רבות. ביחס לרחל הובעה שורת דעות במקורות שונים באשר למשך עקרותה,25 כאשר ברי הוא כי כשילדה את יוסף הייתה עדיין בגיל הפוריות. רחל, בדומה לשרה, נטלה אמה כדי שתלד, וזאת בשונה מרבקה. אולם הן נבדלו זו מזו בכך שרחל ילדה בסופו של דבר שני בנים בעוד יצחק היה ונשאר "יחיד לאמו".26 שרה הולידה את הבן הראשון לעם ישראל, ואילו רחל בלדתה את בנימין השלימה את מניין שניים עשר השבטים.
מותה של רחל היה קשור בדיבור. לפי התפיסה התולה את מות רחל בדיבורו של יעקב, הרי שמותה נגרם כתוצאה מדיבור, מביטוי שפתיו. בבראשית רבה נשאל כנזכר מכבר מפני מה רחל מתה תחילה, כשהמענה שניתן הוא שהיא דיברה בפני אחותה, כאשר אף לפי תפיסה זו מותה קשור בדיבור. בהקשר זה יש לומר כי אף מותה של שרה היה קשור על פי מקורות מדרשיים בדיבור, בדיבורו של השטן אליה.27 על פי תפיסה אחרת שרה מתה קודם אברהם בשל דיבור בלתי הוגן שביטאה: "ראויה היתה שרה להגיע לשני אברהם ועל ידי שאמרה 'ישפט ה' ביני ובינך' (בראשית טז, ה) נמנעו מחייה מ"ח שנה".28
שרה, בדומה לרחל ולכלת עלי, שפרשת מיתתה (שמ"א ד, יח-כב) מגלה דמיונות ענייניים מובהקים עם תיאור מות רחל,29 מתה אף היא מוות פתאומי, טראומטי וטראגי, וחרף גילה המבוגר - היה זה מוות בלתי-צפוי. לו הייתה צעירה יותר אולי כוחה היה עומד לה בפני הבשורה המרה של השטן ואולי מותה היה נמנע. בשונה מכך בהנחה שמותה של רחל נגרם בשל דברי יעקב, הרי שהיה זה עניין ידוע וצפוי מראש. יעקב עצמו רימה את אחיו ואת אביו, בהקדימו את עשו ובהציגו את עצמו לפני אביו כאחיו כדי לזכות בברכות הרצויות לו, מעשה שיצא ממנו נשכר, אף כי אפשר להשקיף על מעשה החלפת האחיות ביוזמת לבן כמידה כנגד מידה. לעומתו רחל שרימתה את אביה בגניבת התרפים מתוך כוונה טובה גזרה על עצמה מיתה. שרה הייתה קרבן של רמאות, דברי רמאותו של השטן בעקבותיהם הפיחה את נשמתה.
דמיון ניתן להעמיד אף במועדי פטירתן של שרה ורחל. ביחס לכל אחת מהנשים הללו מובאים במקורות הספרות המדרשית תאריכי פטירה אחדים. תאריך הולדתו של בנימין נזכר כי"א במרחשוון, ועל יסוד זה מקובל לקבוע את פטירתה של רחל במועד זה.30 בפסיקתא רבתי נזכר על אודותיה כי מתה "בין פסח לעצרת".31 אשר לשרה, במדרש אסתר רבה אנו שומעים כי כשהמן ביקש להפיל פור במגמה לקבוע באיזה חודש מן הראוי יהיה לגזור כליה על ישראל, עמדה לו לחודש מרחשוון זכותה של שרה אמנו, שנפטרה בירח זה.32 מועד אחר לפטירתה נזכר כראש השנה.33 נמצאנו למדים כי ישנן דעות המייחסות הן את מיתת שרה והן את מיתת רחל לחודש מרחשוון.


* * *

רחל זכתה בסופו של דבר למה שמשה רבנו לא עתיד היה לזכות בו, שהרי מכל מקום נכנסה לארץ ישראל, דרכה על אדמתה, ונקברה בה. בנימין הצעיר שבשבטים היה היחיד מבין בני יעקב שנולד בארץ. דומה כי ניתן לראות בכך מעין סמליות לעם ישראל. הולדת יצחק, הראשון שבא לאוויר העולם כיהודי, ויעקב בארץ ישראל ניתנת להקבלה לפרקי הזמן שהעם התגורר בארץ. הולדת מרבית השבטים בחו"ל ניתנת להקבלה עם תקופת שהות העם בגלות, ולידת אחרון השבטים בארץ אפשר להקבילה עם הגאולה האחרונה.
שרה מתה על פי פשט הכתובים בחברון (בראשית כג, ב). במותה לא היו עמה בעלה או בנה יְחִידָהּ, כאשר נאמר כי אברהם בא "לספד לשרה ולבכתה" (שם שם, שם). יש מהמקורות המדרשיים המציינים שבא מהר המוריה.34 בהקשר לתפיסת "מעשה אבות סימן לבנים"35 כמדומה כי אף כאן ניתן להשקיף על פטירת שרה בבדידות בחברון כסמל מסוים לעם ישראל עליו אמר בלעם: "עם לבדד ישכן" (במדבר כג, ט), בדומה ליצחק שהיה יחיד לאמו. שרה מתה אמנם בבדידות, אך נקברה במערת המכפלה, ובכך התחילה את קברי האבות והאימהות. לעומתה רחל, אשר יש והייתה בחייה בודדה, מתה בלדתה את בנימין מוקפת בני משפחתה בבחינת "יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה). אולם מכיוון שקברה ניצב לבדו על אם הדרך, מאז ואילך היא שוכנת במותה בדד.
בניגוד לשרה שלגישה אחת שעה שמתה נעתק הדיבור מגרונה והיא נפטרה מתוך חוסר יכולת לדבר, מתוך בכי ויללה,36 הרי שרחל מתה מתוך הדיבור: "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני" (בראשית לה, יח). אותו כוח דיבור שלפי עמדה אחת הנחית עליה את מותה. אולם דווקא תפקידה של רחל לדורות נודע כמי שבוכה על בניה. ושמא יש בכך במידה מסוימת משום תיקון היחס כלפיה בחייה.
לבד מההיבט אותו הזכרנו של הזיקה הישירה בין דברי יעקב ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו" (שם לא, לב) לבין מיתת רחל, ניתן לומר עוד כי היווצרות העם תבעה מחיר. יצחק, הבן הראשון לעם היהודי, שהמשך קיום העם היה תלוי בו, ניצל מהעקידה, אולם שרה הייתה קרבן תמורתו. האחרון מבין שבטי ישראל נולד, אך נקרב קרבן; רחל מתה באותה עת. יש בכך כדי לבטא מציאות נתונה, ולא מצב רצוי מלכתחילה.
בהקשר לכך אפשר לציין לדוגמה הקשורה בייסוד שושלת חב"ד. על פי מסורת שושלת זו על האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי [תק"ה-תקע"ג (1745-1813)], התעורר קטרוג גדול למעלה כתוצאה מעין הרע בעקבות פריחת התנועה, ונשקפה לו סכנת חיים. דבורה לאה בתו הייתה נכונה להחליף את חייה במקומו, והיא הסתלקה בשנת תקנ"ג (1793) בהיותה אישה צעירה מטופלת בבן קטן, שלימים היה אדמו"ר ה"צמח צדק".37 בשונה מרחל עדים אנו כאן לנכונות להקרבה מתוך מודעות ורצון.
בדמה של רחל, במותה של רחל, נשלמו שניים עשר שבטי יה ועם ישראל נוצר. "בדמיך חיי" (יחזקאל טז, ו). דווקא רחל שכה כמהה הייתה לבנים נוספים, שעם הולדת בנה הראשון ייחלה כי יינתן לה בן נוסף ושהולידה את הבן האחרון ליעקב כשהיא מבושרת קודם הסתלקותה שילדה בן, היא שזכתה להיות מבכה ומבקשת על כלל ישראל. בתור שכזו היא מצילה נפשות מקרב העם. ויש שכר לפעולתה.

הערות:



1. בראשית כג, ב; שם לה, ח; שם לה, יח-יט; שם לח, יב; במדבר כ, א; שופטים כ, ה; שמ"א ד, כ; יחזקאל כד, יח; דה"א ב, יט.
2. זוהר על חמשה חומשי תורה4, מהדורת ר' מרגליות, ירושלים תשכ"ד, חיי שרה, קכא ע"ב-קכב ע"א.
3. ראו מדרש בראשית רבא2, מהדורת י' תיאודור וח' אלבק, ירושלים תשכ"ה, (להלן: בראשית רבה), פא, ה, עמ' 976-977. מקבילות ראו עמ' 976, ציונים לשורה 8, ומנחת יהודה, עמ' 976-977; מדרש הגדול, ספר בראשית, מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תש"ז, לה, ח, עמ' תקצז, הערות לשורות 13, 14, 15. ראו עוד ספר הישר, מהדורת י' דן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 166.
4. על פי הנזכר בספר היובלים בלהה מתה בעקבות השמועה על מות יוסף, ואף דינה נפטרה סמוך לאותה עת, "ויבאו על-ישראל שלשת [מקרי] האבל האלה בחדש אחד". הן בלהה והן דינה נקברו מול קבר רחל (הספרים החיצונים, מהדורת א' כהנא, כרך ראשון, ספר ראשון, תל-אביב תרצ"ז, לד, י-טז, עמ' רפח-רפט).
5. הפסוק המציין זאת מהווה למעשה הקבלה לנזכר קודם לכן במאבקו של יעקב עם האיש על אודותיו נאמר כי יעקב ניאות לשלחו רק אם יברכו (בראשית לב, כה-כח). הוא שאלו לשמו ואמר כי "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (שם שם, כט), ובהמשך ברכו.
6. בסיפורים על אודות יעקב בספר בראשית אנו מוצאים כי אף קודם לכן הקים שתי מצבות, האחת בבית אל והשנייה אחר מרדפו של לבן אחר יעקב, אך נעשה שם שימוש בביטויים "וישם אתה מצבה" (שם כח, יח), "אשר שמתי מצבה" (שם שם, כב), "אשר משחת שם מצבה" (שם לא, יג) ו"וירימה מצבה" (שם שם, מה). ראו עוד י' ברמן, "ארבע מצבות יעקב - יסודן בבסיס אחד", מגדים יג (תשנ"א), עמ' 9-23.
7. מדרש ויקרא רבה, מהדורת מ' מרגליות, ניו יורק וירושלים תשנ"ג, לז, א, עמ' תתתד-תתנה. ראו עוד בראשית רבה, פא, א, עמ' 968
8. בראשית רבה, עד, ד, עמ' 861.
9. משנת אבות ה, א ומקבילות.
10. בהקשר זה אפשר להזכיר מקור קולקטיבי הכולל מקצת המקרים: "תנו רבנן שתים עשרה נשים היו בעולם. שלש גרמו לבעליהן מיתה, והן חוה ודלילה ואיזבל. ושלש הצילו בעליהן מן המיתה, והן אשת און ומיכל בת שאול ושרח בת אשר [...]" (מדרש הגדול, ספר במדבר, מהדורת צ"מ רבינוביץ, ירושלים תשכ"ז, טז, לב, עמ' רעח).
11. בראשית רבה, פב, ט, עמ' 987.
12. ראו עוד הנזכר ביחס לפרל, אשת ר' לוי יצחק מברדיטשוב: "קבלה בידנו תחינתה של פרל אשת רבי לוי יצחק. כשהיתה לשה ואופה את החלות לשבת נוהגת היתה לומר תחינה זו: 'ריבונו של עולם, מבקשת אני מלפניך, אנא עזור לי, שכשיהא לוי יצחק שלי מברך בשבת על החלות האלה יכוון בלבו אותן הכוונות שאני מכוונת בשעה זו שאני לשה ואופה'" (מ' בובר, אור הגנוז, סיפורי חסידים4, ירושלים תשכ"ט, עמ' 204).
13. ראו בפירוט י' לוין כ"ץ, "העקרות באגדה", תעודה יג (תשנ"ז), (להלן: י' לוין כ"ץ, העקרות באגדה), עמ' 102.
14. בבא בתרא קכג ע"א.
15. סוטה לו ע"ב.
16. ראו עוד לעיל, הטקסט ליד הערה 5.
17. רבי שמואל מסנות, מדרש בראשית זוטא, מהדורת מ' הכהן, ירושלים תשכ"ב, לה, יט, עמ' רעח. והשוו מועד קטן כח ע"א.
18. בראשית רבה, פב, י, עמ' 988.
19. מדרש פסיקתא רבתי, מהדורת מ' איש שלום, וינה תר"ם, (להלן: פסיקתא רבתי), ביום השמיני, יא ע"ב.
20. אזכור נוסף של רחל ולאה יחדיו בספרי נביאים וכתובים שלא בשמותיהן מצוי בהושע יב, יג: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר".
21. על הזיהויים השונים של מקום קבורת רחל ראו א' דמסקי, "רחל, קברת רחל", אנציקלופדיה מקראית, כרך ז, ירושלים תשל"ו, עמ' 360-363.
22. ראו י' יעקבסון, "הזכרת שמות האבות והאמהות בדברי הנביאים", חזון המקרא, תל אביב תשי"ז, כרך ראשון, עמ' 56-62.
23. בראשית יב, יא (שרה); שם כט, יז (רחל).
24. על צניעות שרה ראו בין היתר בבא מציעא פז ע"א; בראשית רבה, נג, ט, עמ' 564 ומקבילות. על צניעות רחל ראו בין השאר מגילה יג ע"ב; בבא בתרא קכג ע"א.
25. ראו בפירוט י' לוין כ"ץ, העקרות באגדה, עמ' 79-134.
26. ראו בין היתר סנהדרין פט ע"ב; בראשית רבה, נה, ז, עמ' 590; שם, צד, א, עמ' 1171.
27. ראו הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, חלק רביעי (כרך חמישי), ניו-יורק תשי"ב, עמ' 920-921.
28. בראשית רבה, מה, ה, עמ' 453.
29. ראו י' זקוביץ, "בין 'אל תראי כי גם לך בן' לבין 'אל תראי כי בן ילדת': עיון במקבילות", דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה א, תשנ"ד, עמ' 9-16.
30. רבנו שמעון הדרשן, ילקוט שמעוני על התורה, ספר שמות, מהדורת ד' הימן וי' שילוני, ירושלים תשל"ז, רמז קסב, עמ' 5. ראו עוד א' עפשטיין, "מדרש תדשא", מקדמוניות היהודים, כרך שני2, בעריכת א"מ הברמן, ירושלים תשי"ז, עמ' קנב, הערה 47.
31. פסיקתא רבתי, ביום השמיני, יא ע"ב. וראו עוד בראשית רבה, פב, ז, עמ' 983, ומנחת יהודה שם, עמ' 983-984.
32. אסתר רבה, מדרש רבה, חלק שלישי, ווילנא תרל"ח, ז, יא, יב ע"א.
33. מדרש בראשית רבתי, מהדורת ח' אלבק, ירושלים ת"ש, כג, א, עמ' 94.
34. בראשית רבה, נח, ה, עמ' 623. ראו עוד שם מראי המקומות למקורות המקבילים ומנחת יהודה; הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, חלק רביעי, ירושלם תרצ"ד, עמ' 920-921, ובנסמן שם.
35. למקורות בהם מובעת תפיסה רעיונית זו ראו בין היתר בראשית רבה, מח, ז, עמ' 482; מדרש בראשית רבה, מדרש רבה, חלק ראשון, ווילנא תרל"ח, נד, ה, קיא ע"ב-ע"ג; שם, ס, ה, קיט ע"ד-קכ ע"א; שם, סח, י, עמ' 781-782; שם, עח, ה, עמ' 922; ויקרא רבה, כט, א, עמ' תרסט; מדרש במדבר רבה, מדרש רבה, חלק שני, ווילנא תרל"ח, יא, ב, מא ע"ד; שיר השירים רבה, מדרש רבה, חלק שלישי, ווילנא תרל"ח, ב, ט, ב, יז ע"א; מדרש תנחומא הקדום והישן, מהדורת ש' באבער, ווילנא תרמ"ה, וישלח, כח, עמ' 177; רבנו שמעון הדרשן, ילקוט שמעוני על התורה, ספר בראשית, כרך שני, מהדורת ד' הימן וי' שילוני, ירושלים תשל"ג, חיי שרה, רמז קט, עמ' 484-485; שם, וישלח, רמז קלג, עמ' 663.
36. ראו לעיל, הערה 27.
37. עטרת מלכות: שבעה דורות של רבניות חב"ד, בעריכת אא"ה פרידמן, כפר חב"ד תשנ"ח, עמ' 185-193.