|
ערב שבת בירושלים.
הוא חזר ושנה את המילים בקצב צעדיו. ערב שבת בירושלים. הן נראו כמו הבטחה של דבר מה. ערב שבת בירושלים. נרות שבת הודלקו בכל בית שחלף על פניו, והועמדו בקרבת החלון או על שולחן חדר האוכל המכוסה במפה לבנה. זמרת שירי שבת, גם כן, נמשכה מבית לבית כשצעד. המלים "גשר מדור לדור" לפתע האירו את מחשבותיו. הוא היה לבד, אך לא בודד: אולי מדויק יותר לומר שהוא לבדו אולם מצא שביעות רצון מכך. לאלה אשר זמרו הייתה שביעות רצון מחממת יותר: משפחה - ככל שמילה זו השתמעה לצועד הלא-נשוי. סיפוקו היה זה של ה"אוטסיידר", ה"בודד" (כפי שאהב להגדיר את דמות-עצמו בהדגשה), עם זאת, (ובכך היה זהיר להודות) האוטסיידר מי שיום אחד יהיה כמו אותן המשפחות השמחות שחלף על פניהן: לא בהולכו בחוץ אלא בישיבה בפנים, בזמרה, מוקף בחום נרות השבת. אמונה זו הוסיפה תחושה של תקווה לבדידותו ומנעה מהיותה מעיקה. שלו הייתה הבדידות אשר תיגאל. האוויר הקריר והצח של ירושלים הסתווית על פניו, התרכך מדי פעם על ידי רוח קלילה, שמא ממדבר יהודה, רוח שנראתה לו נקבה, ומחשבה על אודות השכינה התנגבה לרגע לתוך מוחו כאילו היא נישאה אליו על ידי הרוח. אמצא אותה, אמצא אותה, אמרו צעדיו. אם לא אבדתי אותה, אבדתי אותה, ענו צעדיו, כי בערב השבת הזה הוא ראה להרף-עין מבעד לחלון פנים אשר עצרו אותו. פניה של נערה כבת גילו בעלת עיניים מושפלות. אולי כרגע גמרה לברך על נרות השבת. אך לא, זה היה קורה מוקדם יותר, תיקן. כשראה אותה, נעצר. אילו רק היה יכול לפגוש אותה (המחשבה באה אליו, צלולה וחדה כמו תרועת חצוצרה), כל השאר יבוא עקב כך, חלק ומתמשך כמפת שולחן של שבת, בלתי מתנודד כתו ממושך. היה זה הצעד הראשון שהיה חיוני. אך הוא לא ניצל את ההזדמנות להישאר מול החלון. הוא חשש פן יפחידה. היא הרימה את ראשה והביטה בו והוא זז משם, אם כי היה אפשרי באופן שווה (כשהוא שחזר בדמיונו את האירוע - הראשון מאלף שחזורים) שהיא לא ראתהו כלל. הבית היה מואר ולא היה קל לראותו אל מול החשיכה שבחוץ. ומה אם כן ראתהו? האם הוא בעליל האמין בכך שבאורח פלא היא הייתה מרחמת על בדידותו השבתית ("מרחמת על בדידותו השבתית" היו המלים שכעת הקישו בקצב צעדיו), בפותחה לרווחה את הדלת או אף החלון (על אף הספק שחלונות כיום - אפילו בירושלים - היו מהסוג שאפשר לפתחם לרווחה), בלוקחה את ידיו ומושכתו פנימה כמו איזשהו סיפור רומנטי מהשטטל? עם זאת, היה משוכנע שאילו כן הייתה עושה, אילו רק החלה השרשרת ("רק החלה השרשרת" לעג בצעדיו), הוא היה ברגע הזה יושב לידה מסביב לשולחן השבתי, ועבור כל השבתות שיבואו, אותן תיאר כסדרה אין-סופית של שולחנות שבת שהולכים ומתרחקים. מדוע לא התמהמהתי? מדוע לא התמהמהתי?, שאלו צעדיו. לא עוד ראה את שולחנות השבת בפני עיניו אלא רק המדרכה המשתרעת לפני רגליו בעוד תחושת אובדן שאינה ניתנת לתיקון ירדה עליו, בדידות בלתי נגאלת, כפי שהייתה לפני שהנערה נראתה מבעד לחלון. כהת-שיער, היא נראתה לו יפה לגמרי, כמו שאנה פראנק יכולה הייתה להראות לו הייתה מותרת לגדול. לימים הוא נשא - לא, לא לנערה שבחלון, ולא אפילו לנערה כהת-שיער, כפי שהסתבר. לעתים, לרוב בערב שבת כשאשתו ברכה על הנרות, חשב על הנערה שבחלון, כאילו באה אליו ונישאה ברוח הקלילה, שלעתים קרובות הגיעה לפני שקיעת-החמה בירושלים. הוא נסה לשחזר את פניה - האם הייתה באמת כה יפה כפי שחשב? כמה פעמים בחייו חשב על איזושהי בחורה כיפה במבט ראשון, ולאחר מכן שינה את דעתו, ועשה אותה פחות יפה? כאילו תקווה ויתרה למציאות, או שמא הוא עשה כך בכוונה, מודע לעובדה שאינו יכול להשיגה. אף שנים לאחר מכן הוא נזף בעצמו על שלא נשאר יותר זמן מחוץ לחלון הנערה: לפחות כדי להתמקד בעיניה, בסנטרה, באפה, כדי לקבוע שהיא לא הייתה יפה - כך הוא לא היה כה עצוב, על אף שהיא לא הובילתהו פנימה והושיבתו לידיה בשולחן השבת. כעת כשצעדיו צעדו לפי הקצב "ראיתי את מלכת השבת שלי," היא הייתה רעננה בזיכרונו, יפה, ובמרוצת השנים בזוכרו אותה, היא תהייה תמיד יפה, משום שלא היה לו הזמן לקבוע את האפשרות שלא הייתה כזו. כמו כן שמלתה השחורה יתכן שהייתה אחראית לכך. בכחול או אדום, או אף לבן, יתכן שלא הייתה יפה. והשבת והנרות (ונטייתו לשמלות שחורות) כולם אולי היו אחראים לכך. ככל שהוא אהב את אישתו, ואכן אהב אותה, היה מרגיש צביטה בלב בכל פעם שחשב על הנערה בשמלה השחורה, אך הוא עדיין לא היה יכול לדעת זאת בלילה שראה אותה להרף-עין בזמן שרגליו הקישו את המרחק ההולך וגדל שהפריד בינו לבינה לעד. הוא יהיה מודע תמיד כמה שהיה מטופש: לו היה מדבר עמה, או היא עמו, יתכן שהיה מגלה שהיא קלת-דעת, או מאה דברים אחרים שהיו גורמים לו לשנוא אותה. אבל הוא לא דיבר עמה, והיא לא דיברה עמו, ולכן הוא המשיך לדמיינה כטובת לב ומתוקה, כשם שאישתו לא הייתה לא טובת לב ולא בלתי מתוקה, אך הוא חי עם אישתו ולא עם הנערה, שטוב ליבה ומתיקותה הלא מוחשיים היו ללא דופי; ובעוד שאישתו שטפה את הכלים או עשתה תפקידים שגרתיים אחרים, הנערה עמדה תמיד בשמלתה השחורה בזוהר נרות השבת, ותעמוד שם בזיכרונו במהלך ימי חייו, ואף במותו יזכור אותה כפי שראה אותה באותו ערב שבת, מחייך בטיפשותו של זקן, אך נוצרה בלבו אף על פי כן ... |
