|
אורה זינגר, עוסקת זה שנים בציור מוטיבים קבליים, אליהם הגיעה כתוצאה מחיפושים, מהו האדם ומה מצוי מעליו. בספר אנגלי על אמנות הקבלה מאת זאב בן שמעון הלוי מצאתי דוגמאות של יצירות. כזהו ציור של שתי אותיות "חית", עם "וו" בתוכן, והן בוערות, בין השאר, בקו החיבור האופקי ביניהן. או כיתוב: "אהיה אשר אהיה" עם גבולות אש, העולה לאין סוף בגבולות הרקע. ועוד: מנורה מתוך ספר תורה מזרחי מן המאה ה-13: וברקע סבכה של ריבועים שכל שני מהם מכיל עיגול באמצעיתו. ציור חזון ישעיהו מתוך ספר ישעיהו, רייכנאו גרמניה מאה 11: מלאכים עם הדגשת ידיים, כשאחד מהם מניח במלקחיים שביב בוער על דוכן, לציין קרינה סביב חפצים סמלים קבליים במזוזות, כמו אריות סמליים, במזוזה איטלקית מאה 15. דוגמה של מגן דוד מספר מגיני דוד מאלטון, 1785. צירוף שכיח הוא של עיגולי ספירות מחוברים זה לזה בקוקוים הנותנים חזות של שריון. יש יצירות קבליות המתארות באופן פיגורטיבי מושגים קבליים. כך: דמויות של רמברנדט, מאה 17, המתארות את הספירות: חכמה - דיוקן של חכם יהודי; גבורה - איש נאבק עם מלאך;וכיוצ'. הצייר הגרמני בן זמננו, אנזלם קיפר, המבקר הצורב של השואה, משלב אותיות ומלים בציוריו והצליח להצמית את הערך הציורי שלהן. יש לו ציורים ארכיאולוגיים, שבהם יש אלמנטים הנראים כמדרגות של כאילו אותיות. בציור אחר אותיות בזהב נותנות אפקט של כוכביות. בציור הנקרא: הויכוח האיקונוקלסטי, 1, מ-1980, שמות ומספרים כתובים בכתב-יד באותיות זעירות ויוצרים רושם של עננים. הוא גם צייר את "איי עולמות", ציור אבק כוכבים, מ-1998. אם נגדיר "אלמנט" כיחידה בציור שהצייר ביקש להדגיש, הרי האלמנטים של קיפר מעוררים צורך לצבוט אותם בפינצטה ולהעלותם כאילו מעל הדף. יש לאלמנטים שלו התכונה כאילו הם רוטטים וללא גבולות. בין הציירים הישראליים נזכיר שלושה: מרדכי ארדון, החל לשבץ נושאים קבליים בראשית שנות ה-50. ציורו "ירושלים בלילה", 1947, ממחיש איכות מיוחדת של אור. ב-1953 הוא מצייר את "שערי האור" עם מונומנט הספירות. משה קסטל: "פיוט כנעני אדם", 1956/7 בזלת וטכניקה מעורבת על בד. הוא מעביר את האפקט המאגי שבצירוף של אותיות כנעניות. יגאל תומרקין בתצריב מתוך אלבום 7 תחריטים לספר זכריה שלו חורט מנורה אדומה שקוויה ריבועים שבורים. בשלב מסוים החלה אורה לכלול אותיות עבריות בציוריה. היא אף החלה מושכת עטה בכתיבת שירים בהשראה קבלית. השלב הבא היה שיבוץ של טכסטים שלה בציוריה, כשהטכסט נכתב פיסית מלמטה למעלה. אמת היא ש"אותיות" יש אצלה מרגע שעברה לציור מופשט באמצע שנות הששים לאחר תקופה מוצלחת של ציור דמויות. ומה כוונתי? אורה זינגר היא ציירת של "הירוגליפים". יש אצלה גרפיקה שכזו: ציפורים עיגולים פרחים גלים זויות וכו', שיוצרים רושם של ציור הירוגליפים. הציורים היותר חדשים שאני מכנה אותם "ציורי שריון" כי הם צבועים כנחושת ירוקה והפורמט שלהם מאורך, מכילים הירוגליפים כאלה. לאחרונה מופיעים בראשי הציורים או בחיבורים בין חלקיהם הירוגליפים מסוג חדש: קוביות שבורות, שעם כל שבירה, הקו המוביל פונה לכיוון חדש. לעתים העטרת לובשת אופי של כרבולת. אבל מה שמאפיין אותה באופן ייחודי הוא צורות כתמיות הירוגליפיות. הדבר ניכר במיוחד בציורים שציירה בשנות ה-80 והציגה ב-1992 בביתן האמנים בירושלים (יש גם קטלוג). במה שנראה חומר רך ונלוש ובקונטורים דמיוניים היא מייצרת הירוגליפים מכל מה שהיא נוגעת בו. אלו הן אותיות הבריאה. כל הטבע מדבר הכל חומר. יש בזה מן הפנטאיזם ("הכל בטבע חי") היווני. הסמלים האלו הם צפופים אבל חיים בשכנות טובה זה עם זה, באופן, המזכיר שכנות אותיות בתוך מלים ובין מלים במשפט. אורה זינגר היא ציירת מגובשת; לא ציירת של ערב רב, אבל היא מנהלת את יצירתה על פני מספר תקופות שכל אחת הוציאה כליל את קודמתה מחשבון. היא מסיימת תקופה בקול ענות גבורה, נכנסת לתקופה החדשה, למדיום חדש, לצבע חדש, מתמחה בסודות הצבע ומגיעה לשיא של מיצוי. זה סוד נוכחותו של מימד הזמן (הסטוריה) ביצירתה. אזורי הנחושת בציוריה הם ההיסטוריה, ואילו הרקע הוא הפרהסטוריה. ב"ציורי השריון" האזורים שבין התחומים הם הזמן. בציוריה של אורה ה"אלמנטים" הם האזורים הכהים. היחידות הבונות את האלמנטים הן ההירוגליפים. בדומה לאנזלם קיפר, והאמת היא שאבחנתי את התופעה לראשונה אצלה, אלמנט מזמין את עצמו להידלות מן הדף ולנצנץ לעין הרואה, כשכל האלמנטים הסמוכים מנצנצים ביחד וגבולותיהם נמוגו זה לתוך זה. האלמנט רוטט, גבולו רוטט, הצפיפות רוטטת. בזכות המוטיבים הקבליים הרטט של האלמנטים אומר מלכות. לאחרונה היא מוצגת בשורת מוסיאונים יוקרתיים בפולין ומכאן נראה שהגיע הזמן לתקופה חדשה, שלפריצת הדרך אליה צריך עוד לצפות. לציוריה של אורה זינגר - לחץ כאן לשיריה של אורה זינגר -לחץ כאן |
