אחר

נחום אריאלי

מבוע י"א תשל"ה

אותו בוקר איחרתי לקום משנתי. השמש לא נכנסה לחדרי, ואני סברתי שעדיין מוקדם. טרם בוקר. אולם אור קודר, אפלולי, נפל על כלי המעטים. הצצתי בשעוני, היה מאוחר, מבעד לחלון הבחנתי שהשמים מעוננים. הנחתי את זרועותיי מתחת לראשי והרהרתי מדוע הריני מאחר היום לקום. אמש באתי למקום החדש, וכשהלכתי לישון ידעתי, שהיום אני רשאי לקום מאוחר, ואילו עכשיו שכחתי. ופתאום נזכרתי, הן נטלתי לי חופש. הריני פטור, אפוא, מעול עבודה. זה ימים רבים שרציתי לצאת לחופש, הנני עייף מן העבודה ומטרחה, אך דחיתי את החופש מיום ליום, סוף סוף נטלתי לי חופש ויצאתי אל בין ההרים אשר במדינת ניו יורק, המשכתי לשכב על מיטתי ואפילו עצמתי את עיני ובקשתי לנמנם שעה אחרת. זו צרה שיש לחופש, כל יום שאני צריך להשכים לעבודתי עיני נעצמות על כורחי, והריני צריך לקרוע את שמורות עיני כדי להקימני על רגלי. עכשיו יש לי חופש ואני רשאי כמדומה לנמנם בלא חשבון. אך התנומה אינה באה. נטלתי ספר, שהיה מונח על שולחני והתחלתי קורא בו לאורו העמום של הבוקר, שתדר מן החלון. זה ספר חדש שנטלתי עמי ודחיתי את קריאתו עד שאגיע למקומי החדש, נכנס אבי ואמר, אתה צריך לקום לשם תפילה, אמרתי לו, יש לי חופש, בלא שהוצאתי את עיני מן הספר. ואילו הוא נשאר לעמוד בפתח, והמהם, כמדומה, לעצמו, חופש? ואני חזרתי ואמרתי הריני חופשי היום ולאחר היום. הסתכלתי בו מעבר לספר. ספק אם הוא ירד לסוף דעתי, שהרי חזר ותבע ממני לקום כדי להניח תפילין ולקרות שמע, פן אאחר את המועד. איש זה אינו מבין אותי. המשכתי לקרוא בספר, עיני משוטטות בשורות ובין השורות ומוחי אינו קולט דבר, עד שאבי בא להטרידנו בענייני תפלה, הבנתי את הכתוב, עכשיו איני מבין, ראשי נטרד. קימטתי את הדף במקום הקריאה והנחתי את הספר. אבי כבר לא היה בפתח. הלך. כשהוא בא להעירני, היה כבר בדרכו מבית המדרש, רגיל הוא להיות מן העשרה הראשונים לתפלה ואחרון היוצאים. הוא משכים עם שחר, נוטל ידיו ופניו ואומר בינו לעצמו את ברכות השחר במין ניגון חרישי מיוחד שהלחין לעצמו, כה ערב היה לחנו, שמשהתעוררתי כל בוקר מקול דשדוש פסיעותיו על פני החדר, תוך שהוא מזמר את הברכות, הייתי נופל בשינה פעם אחרת מחמת מתיקות אמירתו שקלטה אזני. בלבי הייתי עונה אחריו, אך עיני מתנמנמות. ואבי לא הפריע את שנתי בשעת השחר העולה. נוהג היא לא לשיח לפני שעמד בתפילה, היום לא שמעתי כלל את פסיעותיו על פני החדר. מראות שונים יש לאבי לפני התפילה ולאחר התפילה. כאחד שהיה על לבו כלשהו ופניו מפיקים שמחה תחת הרצינות וההתהדרות שהפיקו עיניו הגדולות בטרם תפילה. ואילו אני, אף אני הייתי חש קלות לאחר תפילת כל יום, כאחד שפרע את חובו ונפטר. למי אני חב חובות? לאבי? מה יש לו בעמידת תפילתי ? אפשר הוא פורע את חובותיו על ידי? למי? חייכתי ביני לעצמי ולא ידעתי משום מה אני מחייך. חזרתי ונטלתי את הספר ולא פתחתי במקום הקיפול של הדף. דפדפתי בו תחילה וסוף ובאמצע, אולם לא נקלט בי דבר שלם. חזרתי והנחתי אותו. פתאום פרצתי בצחוק על פני החדר, התנערתי וזרקתי את השמיכה, וקראתי בקול, הרהורים של הבל ורעות רוח. היכן אבי? רק מתוך הרגל של ימי ילדות שיטו בי חושי והעמידו את אבי בפתח. ישבתי על המיטה ועשיתי חשבון התענוגות שהנני מתכוון להגיע אליהם ביום זה. מקום זה שאני שרוי בו עכשיו הוא מנאות הקיץ, ואנשים הבורחים מחומה של ניו יורק, באים לכאן וטובלים באגם. יש כאן וודאי אנשים צעירים ועמם אצא להתענג על יומי. קפצתי מן המטה ופי מפזם ומזמזם, עשיתי את זקני וישבתי לאכול ולשתות. אך לא יצאתי אל החוץ, תחת זאת שכבתי על מיטתי ושקעתי בקריאת הספר. זמן הרבה לא טעמתי טעם של חופש. הנני חופשי לנפשי ועול עבודה אינו כופף את גבי ואינו מטריד את ראשי. דברים שהייתי צריך לעשות, שכחתים. שוב לא בא אבי להזכירני. ומשנזכרתי, הגבהתי את עיני מן הספר ואמרתי לעצמי, איני חייב שום חובות. רצועות אלו שאני מגלגל על יד שמאל, שהיא ידי הכהה, משאירות סימנים אדומים על בשרי, ומשהייתי בא לעבודה כל בוקר היו חברי מרמזים על מספר התפיחות שהוא כמספר שבע. ואילו בשביל אבי, היו אלה סימנים שפרעתי את חובי. אך הסימנים לא נשארו במשך כל היום, משאך פניתי בכה ובכה, ירדו התפיחות ושב בשרי כשהיה. אילו היה בא אבי עכשיו, בשעה מאוחרת זו, הלא היה סבור, שזו שעה מרובה שעשיתי מה שהייתי צריך לעשות. הנה שוב באים הרהורים משונים וטורדים את דעתי. הנני חופשי לנפשי, ומצוי עכשיו בין אנשים עליזים המכירים את טעמי החיים, עוד מעט והנני יוצא עימהם ואראה חיים כמותם. בטוחני בהם, שהם אינם טרודים כיוצא בי במיני הרהורים על רצועות ועל כל כיוצא באלו. יצאתי אל האגם. על חולותיו ישבו נער עם נערתו והשתעשעו. וודאי גויים מן הסביבה, אולי אף הם באו לנאות הקיץ בין ההרים. הננו שוכנים בבקעה בבתי עץ קטנים החבויים בין אילנות גבוהים ומוקפים הרים הנוגעים בעננים. הסתכלתי בבחור, נראה לי שהוא דומה מעט אלי, פניו מאורכים, שערו מגודל, עיניו מפלבלות וגבות עבותות מתקשטות מעליהן. ישבתי סמוך למי האגם ולא פניתי כלל אליהם. זרקתי אבנים קטנות אל המים מתוך הרגל בלבד. הם עמדו לשחק בכדור, ואילו עיני נתפסו לענן שירד אל בין שני הרים. תחילה היה קשור לראש ההר, עתה ירד אל חיקי. רציתי להצטרף אליהם אל משחק הכדור. פשטתי את בגדי והתכוונתי לירד לטבול באגם. רוח עברה וסכסכה במים ורעד עבר בעצמותיי, לבשתי את בגדי והלכתי מן האגם. באתי אל חדרי וישבתי אל השולחן. שק התפילין שלי היה מונח על השולחן, עמדתי וסילקתיו על השידה שליד החלון. חיפשתי בעיני אחר הנער ונערתו המשתעשעים ליד האגם, אולי ארד לשחק עמם בכדור. הם הסתלקו. ודאי הם מתבודדים בין השיחים. השענתי את גופי על השידה והתפילין זזו מעט לצד. השמש עמדה בעיקרו של הרקיע. הלא זהו יומי הראשון לחופש, הנני כמין ציפור שנשתחררה מן הכלוב. יוצאת מעט מן הכלוב, אך מיד חוזרת אליו. וכי מי עוצר בה? אולי מפני שזהו מקום חדש בשבילי ואיני מכיר את האנשים שבאו אף הם לחלוץ את עצמותיהם בין ההרים, אך כה דממה במקום הזה כאילו אני יחידי ואין עמי איש, מזמן לזמן הריני שומע טפיחת פסיעות על פני חלוני. משעובר אחד על ביתי, מתעלה מעט אבק שברגליו ומכסה את זגוגית החלון. מרוב האנשים שעברו במשך השנים נתאבקה הזגוגית וכמין ערפל עומד וחוצץ בין חדרי לבין החוץ. הלכתי ושכבתי על מיטתי ומיד קמתי וניגשתי אל השידה ליטול את התפילין, צחקתי לעצמי. זהו כוחו של הרגל. השמש כבר עברה חצות היום, ואני עדיין נוגע בתפילין. הננו סך הכל של הרגלים. מכאן שאנו יכולים לשבור את הקיימים וליטול הרגלים אחרים, יצאתי מיד אל החוץ. בא אותו זה שהשתעשע עם נערתו ליד האגם ועבר על פני. רציתי ללכת עמו, אך הוא לא שם לב אלי. חזרתי אל החדר והשתרעתי על המטה. עייף הייתי מיום זה, אני שאיני רגיל ביום חופש, בא יום חופש אחד ומטריף את דעתי, עצמתי את עיני, כי חששתי פן יבוא אבי ויעמוד בפתח. בא בעל חיים אחד ונדחף בכל כובד גופו אל חדרי, יראתי מפניו השעירות והסתרתי את ראשי בכר המיטה. חדרה הבהמה אל תוך הכר וגעתה כנגדי, אמרה לי הבהמה הרצועות של תפילין מעורי נעשו, הקלף של הפרשיות מעורי געשו, עכשיו שאין לך צורך בהן, החזר לי אותן. ואני רציתי לומר, הוי שלך לפניך. תחת זאת בא תיש בעל זקן בלי צבע וגעה כאילו עקוד הוא לשחיטה, התיש צרח בכל כוחו, שהנה מעורו נעשו הרצועות, הוא תובע אותם לעצמו. התחילו שתי הבהמות לריב וחדרי השקט התמלא ברעש של התכתשויות. ואילו אני שרוע אפרקדן ומתפלא כיצד זה בהמה גסה יכולה לדבר, אבל היא תבעה את שלה. נדחפה הבהמה על ידי התיש והיא נפלה על מיטתי,כמעט שנמעכתי אלמלא נרתעתי לצד. והיא אמרה, הואיל והתיש נוטל את שלו אקח את שלי מעורך. תקעה היא את פרסותיה בגופי והתכוונה להפשיט את עורי מעלי תחת עור הפרשיות שלה. עור בעד עור. נבהלתי מדבר זה והתחלתי לדחוף אותה ממני. אותה שעה התפרץ התיש בחרחורי צחוק וזקנו שמתחת לסנטרו כמעט נתלש מחמת הצחוק. הוא התיר את רצועות התפילין שלי והתחיל להלקות את גופי, ועל כל מכה ומכה שהלקה אותי אמר מה שאמר. פרצתי באימה לחוץ, וראיתי אחד מטייל עם נערתו בתוך כוך של אש. התקרבתי אל הכוך רק כדי להציץ, עמד השומר ליד הפתח ואמר, בשבילך הכוך, התחלתי להגיד אשמנו בגדנו גזלנו. אחר אמרתי, קונם שאיני נכנס לכוך זה, שאישו כאש הגיהינום, מרצוני שלי, אם יכניסוני, - יכניסוני. בכיתי בכי רב ומרוב בכיותיי התעוררתי. הסתכלתי סביבי והתנערתי מחלומות ההבלים שמוחי נתמלא בהם שעה שחטפתי תנומת הצהרים. כל גופי נתכסה בזיעה ומורא נכנס בלבי. לא טוב לאדם לצאת לחופש בגפו, החדר היה קרוב להיות חושך, מבעד לחלון ראיתי שהשמש עומדת לשקוע. שכבתי אפרקדן והרהרתי בתפילין, הן החלטתי ליטול חופש, משום מה, אפוא, אני חייב להניח תפילין? ומי יאמר לי מה תעשה. בהמה זו שבאה ליטול את עורה, הריני מחזיר לה ברצון את שלה, ובלבד שייעלמו אלה מעל לשידה. עוד פעם אחרת הסתכלתי לחוץ וראיתי שהשמש עומדת לשקוע, ומשזו תשקע שוב לא אהיה חייב להניח תפילין ויבוא מרגוע לנפשי הרצוצה, ואהיה אפוא, פטור לעשות ככל העולה על רוחי. יפה הלילה בין ההרים, אצא אל האנשים ואשמח עימהם. ופתאום בא לי הרהור ואמרתי לעצמי, הנני מרחם על אבי שבשמים, הלא כך ובך מיליארדים בני אדם יש בעולמו, מי מניח את תפיליו? היו ביניהם אלפים ורבבות של יהודים שהניחו את תפיליו אך הם נשרפו בשריפה הגדולה באירופה, מי, אפוא, נשאר לו. אעשה עמו חסד אך הפעם ואניח את תפילו בטרם תשקע חמה. קמתי ולבי מהסס. תוך כדי כך הוצאתי את התפלה של יד והתרתי את הרצועות, אלמלא שהיתי בהתרת הרצועות, אפשר עוד היה סיפק בידי להניח ביום זה תפילין, אבל שעתי עברה והחמה שקעה. יצאתי לחוץ. חושך התפשט בין בתי העץ הקטנים. עלטה כבדה הייתה מונחת על האגם המאויים. התהלכתי בין עצי האורנים. אולי יזדמן לי להכיר דבר מה, בא התיש עם הרצועות והבריחני אל חדרי. קרוב לוודאי שחליתי בנפשי ואיני יודע על שום מה. אכלתי את לחמי בלא שהייתי רעב. כדי לבזבז את הזמן. ביני לעצמי סברתי לא טוב שנטלתי חופש. הלילה עבר עלי בסיוטים קשים ובחלומות רעים. איני יכול לציין אהד מהם, הם היו מבולבלים. אך טעמם הרע התפשט בכל גופי, ואין דבר בחדרי העשוי להפיג את טעמם. המקום שאני שוהה בו מיושב אנשים חדשים, מהם ראיתי בעומדי ליד חלוני כשהם עוברים על פני. ואילו בלילה כששנתי נדדה עלי שמעתי את קולות הזמירות שלהם. הדי הזמירות התהלכו בכל פינה בבקעה, עברו את ההרים וחזרו ושקעו באפלת הלילה. זמירותיהם נתלוו בכלי שיר, בגיטרה בחצוצרה בפסנתר, כמדומה לי שרק הכינור היה חסר עימהם. לבי הולך אחרי השתפכות הכינור. בלילה זה היה לבי אטום, כמה פעמים רציתי ללבוש את בגדי ולצאת אל המנגנים ואל השרים אך לא מצאתי את בגדי, איני מניח שבא מי ולקח אותם, הפתח אמנם פתוח, כי במקום הזה אין נועלים כלל את הדלת מפני הגנב, משמע שאין גנב. מי הוא, אפוא, הבא ונטל את בגדי? רק בסוף הלילה ראיתי שכלל לא פשטתי את בגדי, והריני לבוש עד אחד מהם. אפילו נעלי נעולות על רגלי בשכבי במיטה. לאט לאט שקעו הזמירות. משרק התחילו אורות הבוקר החיוורים להתפשט בבקעה, ברחתי מן החדר. טיילתי באוויר הנקי של טרם בוקר וכמדומה שדעתי התחילה מתיישבת עלי. גופי היה רצוץ מלילה של נדודים, ומן השינה המטורפת של אחרי הצהרים שלפני הלילה. אבל דעתי מזדחחת. כשכבר היה אור של ממש, ראיתי והנה אותו בחור עם נערתו, שכבר ראיתים קודם לכן מטיילים להם בנחת. אתמול ראיתי אותם משתעשעים ליד האגם, אף עתה הם היו סמוכים זה לזה, הוא הלך בגילוי ראש, כי עדין לא יצאה השמש ולא קפחה על הקדקוד, ואילו היא לבשה מכנסיים קצרים. משעברו על ידי ממש, אמרתי להם: בוקר טוב. הם ענו לי בחביבות. והנה הבחנתי שעל כתפו של הבחור מונחת מגבת, ואילו ביד ימינו הוא מחזיק שקית של פלוש ועליה רקומות אותיות. הנערה החזיקה ספר קטן והכריכה הייתה מכסף, כאותן כריכות הסידורים שבירושלים. ראו שאני מתפלא על דברים משונים אלה, ולא ידעו משום מה נתפלאה דעתי כה. הצבעתי על השקית, אך הבחור נרתע ואמר בקול של תמיהה, וכי מה, הלא תפילין הם? אמרתי תפילין! אמר הוא הן, וגם אותיות ראשונות של שמי, שהוא מרוין ליאון רקומות עליה. הלא כגויים נדמו אלו עלי בתחילה, והנערה מחזיקה סידור של ממש. להיכן אתם הולכים, שאלתי. אמרו לי להתפלל. הוא והיא יחד. אולי הדיבור ניטל ממני, הלכתי עימהם. והנה הם יורדים במדרגות לעבר האגם, ומיד הם פושטים את בגדיהם העליונים ויורדים לנהר. ואני בתומי סברתי לשם טבילה הם עושים כך. משעלו מן הרחצה אמרתי להם, כך עשה אבי וגם סבי עשה כזאת, בטרם שבאו לבית המדרש, ירדו למקווה של מי גשמים לטבול שבע טבילות כמניין שבעה ימי שבוע. צעירים אלה הסתכלו בי ולא ידעו על מה אני משיח עימהם, הם לא שמעו מקווה וגם טבילה לא ידעו מה היא. מדוע, אפוא, ירדתם אל האגם בשעה זו? שאלתי. והם ענו לי בפשטות, שבשעה זו יפה הרחיצה באגם, והיא מרעננת את הגוף לאחר שנת הלילה. משכתי בכתפי והם משכו את בגדיהם העליונים עליהם והלכו לבית התפילה. באתי עימהם וראיתי צעירים כיוצאים בהם, ולפני שנכנסים אל בית התפילה שולפים מכיסיהם כיפה. ואחר מניחים תפילין ומתפללים בנעימה ובזמרה, הצעירים והצעירות זה סמוך לזו, אין הם ממהרים, ולא ניכר בהם שעניין זה הוא עול עליהם והם מבקשים להזדרז על מנת להיפטר הימנו. ואילו אני עמדתי מן הצד חלוץ תפילין, רק מהרהר על מעשיהם של אלו, שעשו שלום בין המצווה לעבירה, ואין אחת מפריעה לשניה וכל אחת דיה שעתה. שמא אלך אף אני להביא את תפילי ואהיה כאחד מהם ? המתנתי למרוין ליד הפתח. ומשעבר על פני נתליתי בו ושאלתי ממנה האין בתים אלה של תפילין מכבידים אל ראשך ? גיחך זה ואמר, הלא רואה אתה את שערותיי המגודלות פרע, התפילין נבלעים בהן וראשי אינו חש בהם כלל. מאותו טעם אני סבור שהוא שכח להסיר את כיפתו כשעמד תחת כיפת השמים. כיון שנזכר באמצע הדרך לחדרו, הסירו ומיד באה נערתו ונתלתה עליו, ואילו הוא הקיפה באותה זרוע שעדיין סימני הרצועות כרוכות עליה. עוד אנו הולכים ומשיחים, התחיל גשם לירד, הם נטרדו מן הגשם, והתפילין נפלו ממנו. הרימותי אותם ונשקתים לעיניו. אך הוא תחבם בבגדו והתרחק ממני. טוב לנער שלבו אינו חצוי עליו אף על פי שעושה מעשים חצויים, אך אבי לא גילה לי שאפשר כזאת. ומשאני מבקש לי יום חופש, איני עושה דבר, לא מזה ולא מזה, והרי אני כאחר לכל דבר.