רבי ישראל סלנטר

"עובדה המעידה על לבו הרחמני ועל אומץ רוחו, סיפר לי הסבא שלי, אבי אמי, ר' אריה ליב הורביץ, הרב בברזין, שהתחנכתי אצלו - על אביו. בלכתו פעם בערב יום הכיפורים לבית הכנסת הגדול בוילנה, שמע בכי ילד, שאמו הלכה להתפלל ועזבתו לשמירת אחותו הקטנה, שנרדמה על יד עריסתו. נכנס רבי ישראל לתוך הבית, הרגיע את הילד הבוכה, אבל לא להרבה זמן הצליח בכך, הילד התחיל שוב לבכות, ולא ידע רבי ישראל כיצד להשפיע על הילד. לקח אותו על זרועותיו והביאו לבית התפילה. בינתיים מחכים לרב ישראל שאיחר לבוא, ואינם מתפללים תפילת "כל נדרי" עד שיבוא הרב. והנה פתאום הופיע רבי ישראל בבית התפילה, כולו מכוסה נוצות וילד קטן בוכה בזרועותיו. האם של הילד, שישבה ב"עזרת נשים" מלמעלה, ראתה את רבי ישראל ואת ילדה, ירדה מיד מן "העזרה" ולקחה את תינוקה מיד רבי ישראל". (סיני, נ"א עמ' קמ"ד).

"...כנגד זה - המעשה המפורסם של התינוק שמצא בשעת "כל נדרי" הוא מעשה אמיתי ולא אגדה. בעודי ילד קטן שמעתי הדבר הזה מפי אמי ע"ה שהיתה ילידת סלנט וגדלה יחד עם ילדיו של ר' ישראל; ואותו מעשה אירע כשהיה ר' ישראל בסלנט. הקהל התכנס לבית הכנסת לתפלת "כל נדרי", מחכים לר' ישראל והוא אינו מופיע, השעה מתאחרת - והקהל נאלץ היה לאמר כל נדרי בלא הוא. שלחו שליחים לחפשו, ולא יכלו למצאו. הקהל נבהל מאוד; עוד מעט ויסיימו את כל התפלה - ור' ישראל איננו. לפתע הופיע בבית הכנסת, ועלה והתיישב במקומו, התעטף בטליתו ועמד בתפלה. פחד תקף את הציבור כשראה את מראהו של ר' ישראל: מעילו מקומט מאד, ושער ראשו וזקנו מלאים נוצות ופלומה ("פוך"). מקורביו נשארו בביהכ"נ והמתינו עד שסיים את תפלתו, בדי לדעת מה אירע לו.

בתמימות טבעית סיפר להם ר"י שבשעה שהלך לבית הכנסת ל"כל נדרי" שמע בכי תינוק בוקע מתוך הבית וכשנכנס לבית ראה תינוק בן כמה חודשים שוכב בעריסה ועל ידו מונח בקבוק חלב. ניכר היה שאם התינוק הלכה לבית הכנסת, הכינה את הבקבוק בשביל התינוק, והשאירה את אחותו הבכירה - ילדה בת שש - שתושיט את הבקבוק לפיו. אבל התינוקת נרדמה ולא שמעה את בכי התינוק. רבי ישראל האכיל את התינוק והרדימו, אחר כך העיר את הילדה משנתה וביקש ללכת, התחילה הילדה להתחנן לפניו שלא ילך, שכן היא לבדה יראה להשאר בבית. אגב: הנרות הדולקים התלכדו ורבי ישראל היה חושש להשאיר את התינוקת עם נרות דולקים. לפיכך נשאר בבית עד שאם התינוק חזרה מבית הכנסת. רבי ישראל היה מלא שמחה על שנזדמנה לידו מצוה גדולה כזו, בליל יום הכיפורים הקדוש. וכשהשומעים הביעו את תמיהתם ושאלו כיצד אפשר לא ללכת לבית הכנסת בליל "כל נדרי" בשביל תינוק, ענה רבי ישראל ואמר: כלום אי אתם יודעים שאפילו על ספק ספיקא של פיקוח נפש מצווים כל ישראל לא רק לבטל תפלה אלא אף לחלל את השבת? ספור קטן זה יש בו כדי להאיר את דמות דיוקנו הרוחנית של רבי ישראל יותר משיכולים לעשות כמה וכמה ספורים. בולטת כאן מדת אהבת הבריות שלו המזהירה בכל זיוה". (במחיצתם של גדולי הדור, עמ' 69)

"ומענין שגם כאן, במעשי ההטבה עם הזולת, היה מחשב חשבונות גדולים, שכר מצוה אחת כנגד השניה, שכר מצוות שבין אדם למקום כנגד מצוות שבין אדם לאדם וכדו'. הרבה פעמים וויתר על הידורים ומנהגים שונים, אם היה בזה כדי להיטיב עם איזו בריה מן הבריות. ויש אשר הקל לעצמו בסייגים שונים שהיה גדור בהם, אם היה נוגע הדבר בהנאה לזולת. הוא העדיף הנאת חבירו על חסידות עצמו, או יותר נכון, הוא ראה יותר חסידות - במעשה הנאה לחבירו, מבמנהגי מצוה עם עצמו. ולפעמים נראו הדברים מתמיהים ומופלאים... ר' ישראל ראה לנכון לוותר באותו ערב נורא על תפילת "כל נדרי", על תפילה בציבור ועל הוידויים עם הקהל, ובלבד להיטיב עם אותם התינוקות".

"פעם אחת בליל יום הכיפורים ראו יהודי וילנה את מדת הרחמים של רבי ישראל סלנטר. הקהל מתאסף כולו לבית הכנסת והתחיל להתכונן לאמירת "כל נדרי" - ורבי ישראל עדיין לא בא. עוד מעט ותשקע החמה. זמן אמירת "כל נדרי" כבר הגיע ורבי ישראל איננו. שלחו את השמש לביתו של רבי ישראל - ולא מצאוהו, התחילו לסובב בשוקים וברחובות לבקש ולחפש אחריו. והנה עבר אחד מן המחפשים על יד בית אחד, הציץ בחלון, וראה את רבי ישראל יושב ומניע תינוק בעריסתו, נדחף האיש לתוך הבית כשהוא נבהל ונפחד ואמר לו:
- רבנו, כל הקהל דואג לו, הרי כבר הגיע זמן אמירת "כל נדרי", כל הציבור מחכה לו.
- הס! - מרמז לו רבי ישראל - אל תעיר את התינוק אשר זה עכשיו חטפתו שינה...
- אבל מה לרבנו כאן? - שאל האיש מתוך תמיהה.
- כשהלכתי לבית הכנסת - ענה רבי ישראל בתמימות - עברתי על יד הבית הזה ושמעתי קול תינוק בוכה. נכנסתי לבית ולא מצאתי איש, כולם הלכו לבית הכנסת ל"כל נדרי" והתינוק מוסיף לבכות, התחלתי להשתעשע אתו ולנענע אותו בעריסתו, עד שפסק מלבכות ונרדם..." (שרי המאה, ב', עמ' 267-268).

ומספרים, כי אחרי כן כשישב בעיר ממל, והוא אז כבן חמשים שנה, נבנה שם בית כנסת חדש, נשארו הרבה לבנים שהכינו אותן בשביל הבנין ובאו ושאלו לרבי ישראל: מה לעשות עם הלבנים הללו שמתחלתן הוזמנו בשביל בנין בית הכנסת?
"- לו שמעתם לקולי" - החזיר להם רבי ישראל - "כי אז הייתי מייעץ לכם לסתום בלבנים הללו שנשתיירו את הדלת של עזרת נשים, מוטב להן, לנשים, לשבת בבית ולהשגיח על ילדיהן..."

מספרים על רבי ישראל מסאלאנט, שלא בא בזמן לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי". כל קהל עדתו, שאמר כבר "תפילה זכה", עמד במתיחות רבה והמתין לרבו. ממתין וממתין - והרבי איננו. - מה אירע לו לרבנו? - התחילו המתפללים מתרגשים, הלא דבר הוא! נמנו וגמרו לשלוח לביתו את השמש.

חזר השמש ותשובה בלתי-מרגיעה בפיו: דירתו של הרבי סגורה ומסוגרת. יצא, משמע, עם בני ביתו לבית הכנסת.

גדלה ההתרגשות עוד יותר.

נזדרזו כמה מתפללים ופשטו בכל העיר לחפש את הרבי הנעלם. הולכים-סובבים בבל החוצות והשוקים - אין רואים את רבי ישראל. חוזרים המחפשים בגפם לכיוונו של בית-הכנסת, מציצים בדרך חזירתם לבית אחד - ואינם מאמינים למראה עיניהם: את דמותו של הרבי הם רואים בעד החלון: יושב יחידי בבית ומנדנד עריסתו של תינוק.

- רבנו! - התפרצו היהודים פנימה, - הרי מחפשים אנו אותו בכל העיר, מה הוא עושה כאן?

- ש... ש... שקט! - רמז רבי ישראל על התינוק בעריסה - אל תעירו את התינוק, בקושי גדול עלה בידי להרדימו.

ומשיצאו על בהונות רגליהם מן הבית, סיפר להם רבי ישראל כיצד היה מעשה: בדרך הליכתו לבית-הכנסת שמע תינוק צווח בבית. נכנס לתוכו והנה ריק הבית מאדם - מסתבר שכולם הלכו לתפילת "כל נדרי" והשאירו את התינוק יחידי. נכמרו רחמיו של הרבי על הילד העזוב לנפשו, התחיל מנענע את עריסתו ולא נתקררה דעתו עד שהרדימו. (א' אבי רחל, הארץ שלנו, תשרי תשט"ז)

תינוק בוכה בליל כיפור

בליל יום הכפורים, המתינה לו "כל העיר" עד בוש לתפילת כל נדרי, ומחפשיו שבו ריקם. הצדיק איננו, והתפילה החלה בלעדיו. את השעות הנעלות ביותר בשנה, עשה הוא בחברתם המרתקת של תינוק בוכה ואחותו המבוהלת, שאמם השאירתם לבד בבית בלכתה להתפלל. את קול התינוק שמע בדרכו אל התפילה, נכנס אל הבית הזר, ונפנה לטפל בילדים. אחרי שעה ארוכה, גמר להאכיל את התינוק, ולהרגיע את אחותו, המתין עד שנרדמו השניים ושקעו בשינה מתוקה, יצא בשקט, והצטרף אל מסיימי התפילה הנרגשת.

"וזאת שמעתי מפי אמי זקנתי אשת בנו יחידו (של ר' מנשה), כי פעם אחת בימי עשרת ימי תשובה היה (היתה) לה ילדה חולה. ובערב יום הכיפורים כבשה את רחמה (רחמיה) ועזבה את החולה על משרתת קטנה, והיא הלכה כמתגנבת אל בית הכנסת להתפלל, נגד רצון חמיה אשר לא הסכים לזה. ויהי כאשר הכין את עצמו לילך לבית הכנסת להתפלל, והיה לבוש בטלית ובגד הלבן (קיטל) שמע כי הילדה בוכה והבין כי כלתו עזבה אותה על המשרתת. על כן הסיר מעליו טליתו ובגדו העליון, וישב אצל הערש להניע את הילדה, וליתן לה הרפואות אשר הכינו לה, ושלח להגיד לכלתו אם לא תבוא לביתה אזי ישאר הוא בבית, כי להשגיח על חולה שיבריא הוא גדול מעבודת היום".

"פעם אחת בערב יום הכיפורים בעת שנקבצו כל החסידים המסתופפים בצילו בבית התפלה של הרב הקדוש, והמתינו עליו והוא לא בא, ואולם דרכו בקודש היה שלא ימתינו עליו המתפללים, ואם יאחר לבוא היו מתפללים בלא הרב הקדוש. לכך התחילו לומר "כל נדרי", ואחר כך בא לבית התפילה וידרשו החסידים אחרי שרש דבר מה היה. ויודע להם כי בעת הליכתו לבית התפלה שמע קול ילד אחד בוכה וצועק עד למאד, וירץ למקום הזה וירא כי אין איש כי אם הילד הלכה לבית הכנסת והניחה הילד בוכה. ויחמול הרב הקדוש על הילד וידבר עמו ועשה עמו שחוק עד כי שינה נפל על הילד, ואז הלך להתפלל "כל נדרי" (שם, עמ' 49)

"ערב יום הכיפורים בשעת "כל נדרי" נאספו כל החסידים בבית המדרש והמתינו לו לרבי שיבא. עברה שעה והרבי לא בא. אמרה אחת הנשים לנפשה: "עוד יארך הזמן עד שיפתחו בתפילה ואני מהרתי כל כך וילדי נשאר לבדו בבית, אלכה נא ואראה אם לא הקיץ משנתו ועוד מעט ואשוב". מיד רצה הביתה. הקשיבה ליד הדלת, והנה דומיה. לחצה בחשאי על כף המנעול, הכניסה את ראשה פנימה, והנה הרבי עומד ומחזיק את ילדה על זרועותיו. בלכתו לבית המדרש שמע את קול בכייתו, נכנס ושיחק עמו וזימר זמר לפניו, עד שנרדם". (שם, עמ' 385)

"הרב מוישניצא, רבי אריה ליבוש בעל "אריה דבי עילאי", מעולם לא עזב את ביתו, והיה יושב באהלו (אהלה) של תורה לשמה. נדבה רוחו לעלות לארץ הקודש... ובדרך מסעותיו בא לקרשעב, ורבי בעריש מאושפיצין חלה את חליו. ובשבא הרב מוישניצא לעיר, נהרו אליו רבים להנות משולחנו, וגם רב העיר בא עם רוב אנשי שלומו להשתעשע בשעשועי התורה עם הרב מוישניצא. ורק הרב ר' יעקעלי מקרשנוב לא בא, אלא נשאר על יד מיטת החולה במשך כל השבת, וכשנודע הדבר הזה (שר' יעקעלי לא בא לבקרו) לרב מוישניצא אמר: הלא ר' משה ליב מסאסוב עשה גם כן ככה, כשפעם בערב יום הכפורים לא בא אל התפילה וחיפשוהו בכל המקומות עד שמצאוהו ב"הקדש הקהל" אצל החולים שנעזבו לרגלי (לרגל) תפלת "כל נדרי" בלי כל סעד ועזרה" (רמ"מ סופר, שלשה עדרי צאן עמ' 71, מהדורה ראשונה - פרמישלא תרל"ד)

פעם אחת היה הרב הקדוש ר' דוד מללוב בלובלין, קודם שהיה רבי. והיה אז ערב יום הכיפורים, ואחר הסעודה המפסקת הלך למקוה כנהוג. ואחר המקוה רצה לילך לבית המדרש של הרבי להתפלל שם "כל נדרי", וכשהלך שמע שתינוק קטן בוכה (כי אביו ואמו הלכו לבית הכנסת והניחו הילד בלא שומר) והלך לבית של הילד הקטן והיה מנענע אותו (הנקרא צו געוויקט). וכשבא העת שצריכים להתפלל "כל נדרי" ראו שר' דוד איננו בבית המדרש של הרבי, ולא רצו להתפלל עד שיבא. והמתינו זמן רב ולא בא, והתפללו "כל נדרי" ואחר התפלה כשבאו האב והאם לביתם מצאוהו שיושב שם ומנענע את הילד, ונתנו לו תודה (אמר המחבר: ראה עד היכן היתה נפש הישראלי אהובה בלבו שנקט את זה למצוה גדולה, ואף על פי שהתפלל "כל נדרי" ביחידות). (שם, עמ' 21).

"בית הכנסת היה מלא אנשים. כולם עמדו וקראו בבכי את התפילה שלפני "כל נדרי". כשגמרו האנשים להתפלל שרר שקט בבית הכנסת. כולם חיכו לרב, הגיע הזמן להתחיל בתפילת "כל נדרי", אך הרב הזקן עדיין לא בא, איש לא ידע איפה הוא ומדוע הוא מאחר. השמש יצא לחפש את הרב, אך אחרי זמן קצר הוא חזר ואמר שבית הרב סגור, והרב איננו.
לאן הלך הרב?
הרב הזקן יצא מביתו לבית הכנסת. עבר ליד בית קטן ושמע קול ילד בוכה. נכנס הרב הזקן אל הבית ומצא שם ילדה כבת עשר יושבת עם אחיה הקטן. הילד הקטן לא הפסיק לבכות והאחות לא ידעה מה לעשות בו.
- "מה לך ילדה" שאל הרב "מדוע בוכה התינוק?"
- "אבי ואמי הלכו לבית הכנסת ונשארתי לבדי עם אחי הקטן. אני משחקת אתו אבל הוא ממשיך לבכות".
- "לכי לקרוא לאמך" אמר הרב "ואני אשב פה עם הילד". הילדה יצאה, כחצי שעה עברה עד שמצאה הילדה את אמה בין הנשים הרבות שבבית הכנסת.
האם נבהלה כאשר ראתה שהרב הזקן בכבודו ובעצמו עומד בביתה עטוף בטלית, מחזיק את הילד, משחק איתו ושר לו מתוך אהבה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם..."
והילד לא בכה עוד. הוא שיחק בזקנו הלבן של הרב וצחק מתוך דמעות. מסר הרב את הילד לאימו והלך לבית הכנסת. קיבלו שם את פניו בדאגה ובפחד: "רבנו מה קרה?" אמר להם: "אנחנו צריכים לבכות על המעשים הרעים שעשינו לפני ריבונו של עולם. אבל שם בכו תינוק ותינוקת שלא עשו מעשים רעים. הייתי צריך לדאוג קודם כל לכך שלילדים אלה תהיה מנוחה". (חגי ישראל - הימים הנוראים - מסיפורי הבעל שב טוב, א' ליפשיץ).

"ערב יום הכיפורים, לפני "כל נדרי", נאספו כל המתפללים בבית המדרש וחכו לו לצדיק שיבוא. עברה שעה והצדיק לא בא. חפשוהו בכל העיירה והנה מצאוהו באחד הבתים כשהוא יושב ומחזיק ילד על זרועותיו - בלכתו לבית המדרש שמע קול בכיו של ילד שאמו מהרה לבית המדרש להתפלל, נכנס ושחק עמו וזימר לפניו עד שנרדם. מיהר הצדיק לבית המדרש ובהכנסו התעטף בטליתו, פתח את ארון הקודש וזעק מנהמת לבו: - אבינו שבשמים, חוס נא גם אתה ורחמנו כרחם אב על בניו, כי אנו בניך ואתה אבינו... וכך שיקע ראשו בארון הקודש שעה ארוכה וכל קהל המתפללים אחוזים אימה ופחד ומתיפחים בבכי מר...
ולפתע קול נשמע בוקע ועולה מפי החזן - "כל נדרי" (י' אריגור, הליכות עולם לכתה ג' (ספר הלכה!) עמ' ע"ד-ע"ה)

זיכרונות מציפים אותו, ליל יום כיפורים בעיירה: בית המדרש מלא מפה לפה במתפללים, היכל הישיבה ומאות בני הישיבה העומדים בו, אימת יום הדין הממשמש ובא עליהם, הכל נמצאים עתה בבית הכנסת. ובלב השומר נצבט הלב, הוא לבדו בשדה הפתוח, יללת התנים נשמעת מרחוק ומאחוריו קומץ אנשים נאחזים בעקשנות באדמת ארץ ישראל, בודדים בסביבה עוינת. שם, בגולה, ההורים והמשפחה וכל בני העיירה ובני הישיבה מצויים עתה בבית הכנסת, עומדים בתפילת "כל נדרי", איש לא נעדר, ואילו הוא לבדו, רחוק מהם. אך הנה נזכר הוא בסיפור ששמעו כנער על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב המתעכב מלבוא לבית הכנסת לתפלת "כל נדרי" כי שמע בדרכו אל בית הכנסת בכי ילד קטן שנותר לבדו בבית, והצדיק נפנה לסעדו ולישנו ולשמור עליו כי יישן לבטח. הנה, אומר השומר לנפשו, אף אני מעין ר' לוי יצחק בשעתו, הוא שמר על ילד קטן שיישן ולכן לא בא לתפלת "כל נדרי" בבית הכנסת, אף אני שומר על שנתו של ישוב צעיר וקטן שזה עתה נולד ומשום כך אף אני אינני בא לתפלת "כל נדרי" בבית הכנסת.

שוב היה מעשה ברבי דויד מללוב, שבא ל"ימים הנוראים" אל החוזה מלובלין. משהגיע בראש השנה לתקיעת שופר, הבחינו החסידים שהאורח החשוב איננו. רצו כמה מהם לפונדקו ומצאוהו עומד ומאכיל את הסוס מספוא.
- בעל הסוס - התנצל לפניהם - נחפז כנראה לבית-הכנסת ושכח בחפזו לספק לו לסוס את מזונו. צער בעלי חיים ויש להאכילו.

"מעשה, פעם אחת הלך ר' ישראל סלנטר זכרונו לברכה לבית הכנסת ל"כל נדרי". בדרך ראה בהמה של נכרי תועה. ראה שהיא מצטערת. טרח עמה והוליכה דרך אבנים וצרורות שדות וגנים. בתוך כך המתין לו כל הציבור. כיון שלא בא יצאו לחפשו. מצאוהו עומד וטורח עם הבהמה להכניסה לרפת של בעליה".

" - הגיע זמן תפילת "כל נדרי" ורבי מאיר'ל לא בא עדיין לבית הכנסת. מתחילה חששו שמא חלה, חס ושלום, אבל בצהריים ראו אותו רבים ברחוב. והפלא היה גדול יותר לאחר שגמרו "כל נדרי" ורבי מאיר'ל איננו. הוא בא בשעה שהקהל כבר עמד ב"שמונה עשרה". איש לא ידע פשר דבר.
אך למחרת בבוקר, כשנראה שמרקה הקצב בבית "המנין" הבינו הכל, כי רבי מאיר'ל הלך בליל "כל נדרי" אל הפריסטאב לקיים מצות פדיון שבויים". (מ' בן אליעזר "פדיון שבויים", ספר המועדים, יום הכיפורים עמ' 219).

"הדבר היה בימי הדומה הראשונה. (בית הנבחרים ברוסיה שלאחר מהפכת 1905), ערב יום הכיפורים. כבר היתה שעת בין-השמשות, זה כבר נתאסף הקהל בבית הכנסת. ר' חיים הלך גם הוא לבית הכנסת. אותה שעה ניגשו אליו יהודים אחדים וסיפרו לו בחרדת לב, כי מחר יעמדו לפני בית-הדין הצבאי צעירים אחדים, שטופלים עליהם מעשה התנקשות אשר נעשה בידי אחרים. בעיר מכירים אותם ויודעים שאין ידם במעשים כמו אלה, יהודים נכונים להשבע, כי חפים הצעירים מפשע, באקראי עברו במקום המעשה ונתפסו. בודאי יצא עליהם משפט מות, אם ר' חיים ועוד יהודים נשואי פנים עמו לא יתנו עדותם עליהם כי אין עוון בם.

ר' חיים לא דיבר דבר והלך לבית הכנסת. היהודים הלכו אחריו, החזן כבר עבר לפני התיבה והשמש דפק לתפילת "כל נדרי". אותה שעה עלה ר' חיים בצעדים מהירים על הבימה ועיכב את התפילה. הוא ציוה להביא גליון נייר, דיו ועט, וכאן, בבית הכנסת, על הבימה, לפני תפילת "כל נדרי" הכתיב דברי שבועה שהנידונים נקיים מעוון, והוא גופו חתם על הגליון והחתים גם את "פני העיר". את נוסח השבועה שיגרו מיד אל שר הגליל, הטלגרמה-השבועה עשתה רושם כביר בבית-המשפט ורק בזכותה ניצלה נפשם של הנידונים". (א' ליטוין, נשמות בישראל עמ' 112-113)

"... כמו כן מספרים כי פעם אחת בין כסה לעשור באו מקורביו וסיפרו לו: - רבנו, פלוני העשיר, מחשובי העיר, ירד מנכסיו ופשט את הרגל. נושיו הגישו עליו משפט ועכשיו הוא חבוש בבית האסורים. שמע רבי חיים את הדבר ולבו נתכווץ בו. הוא התחיל לחקור ולדרוש ונודע לו כי בסכום חמשת אלפים רובל יכולים לשחררו, ובערב יום הכיפורים עם חשיכה, כשנתאספו יהודי בריסק לבית-הכנסת ל"כל נדרי", עמד רבי חיים על רגליו ואמר: - יהודים, רחמנים בני רחמנים, תדעו שהחלטתי לא להתחיל ב"כל נדרי" עד שיובטח על ידי העשירים והאמידים שלנו להמציא במוצאי היום הקדוש סכום של חמשת אלפים רובל, כדי שנוכל להתיר את החבוש מבית האסורים. התחילו להשמיע על הנדבות, ולאחר שנענה הצבור וכל הסכום הובטח במלואו, התיר רבי חיים לפתוח ולומר "כל נדרי" (שרי המאה, חלק ה' עמ' 227-228)

"מעשה בבעל השחרית של הרבי מבלז שאחר לתפילה ביום הכיפורים. כי באכסניה שלו היה חולה מסוכן ונשתהה לעשות בשבילו כוס חמין להשיב נפשו. כאשר הגיע לבית המדרש כבר גמרו פסוקי דזמרא וכשנגש להתפלל ופתח ב"המלך היושב" נזכר בגמרא "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית" (גיטין נ"ו). אחרי שגמר תפילת שחרית שאלו הרבי מבלז "מה היה לך היום עם תפילתך?" כסבור היה שהרב מוכיחו על מה שעשה ועל שאחר לתפילה והתחיל להתנצל ולספר מה שהיה, הפסיקו הרב ואמר: הרגשתי שאיזה דבר גדול בא לידך היום כי המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, היטבת עשות! תפלתך נתקבלה ושכרך גדול מאוד". (הרב א"י ברומברג, מגדולי החסידות, בית בלז עמ' מ"ג-מ"ד)

"פעם אחת היה רבנו צבי (מזידיצ'וב) על ערש דוי בירח תשרי והוכרח אחיו הרב ר' משה מסאמבור אז ביום הכיפורים לחמם לו איזה דבר כי היה חולה מסוכן לא עלינו שמצוה בגדולי ישראל בזריזות, ולא היה יכול ליכנס לבית המדרש להתפלל, וכאשר יצא מרן החוזה מלובלין ביום הכיפורים מבית המדרש ועבר דרך חצרו (אשר שם התאכסן החולה) שאל את הרב ר' משה על שלום אחיו, וסיפר לו כי הוכרח לחלל יום הכיפורים עבורו בבישול וחימום, וענה לו הרבי מלובלין: עתה מבין אני מאין באה לי חמימות שכזו בתפילה, הן אתה חממת תחתיה..." (הרב י' ברגר, עשר קדושות , עמ' 47)

"... ימים אחדים לפני מות אמו (של אמה פאלייר) חל יום הכיפורים, בשל מחלתה האנושה הוא אומר לותר הפעם על הביקור המסורתי בבית הכנסת. אך בליל יום הכיפורים, בשעת "כל נדרי" לוחשת לו אמו מערש הדווי: "בני, לך למקום שאתה צריך ללכת..." ולאחר מותה הוא רוצה להתגייר רשמית... (השערים נפתחים בכל עת, ירושלים תש"ב, ראה גם ההקדמה לספר המקדש הנעלם)

"אשה אחת נוהגת היתה לבוא ליום הכיפורים לברדיצ'ב כדי להתפלל בעדתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ולשמוע מפיו "כל נדרי". פעם אחת נתאחרה לבוא וכשהגיעה לבית הכנסת כבר החשיך היום. נצטערה צער גדול כי ברור היה לה שכבר נגמרה תפילת מעריב, אבל ר' לוי יצחק עדיין לא התחיל להתפלל, אלא היה ממתין לתימהון הקהל, עד שבאה האשה, כשראתה שעדיין לא התחילו לומר "כל נדרי" התמלאה שמחה יתירה וקראה לאלקי מרום: "...רבונו של עולם, במה אברכך על כל הטובה שעשית עמדי? - יהי רצון שתשמח בבניך שמחה רבה כל כך, כשם ששמחתני עתה!" מיד היתה שעת רצון מלפני אלקים והחסד העליון ירד על העולם". (אור הגנוז עמ' 222)

שלוש תקופות חרותות בזיכרוני, והן לא תמושנה ממני. ערב יום הכיפורים באמשינוב. - החמה בראש האילנות, רגעים ספורים לפני "כל נדרי" בבית המדרש האמשינובי דממה, חרדת קודש שורה על כל החסידים באויר של בית-המדרש מהדהד פיזום ניגון וורקאי, המתנגן מתוך השקט מהול במלים של "תפילה זכה". לפתע הופרע השקט, רעש ובהלה בתוככי בית-המדרש. נפח עם אשתו באו בבכי וביללה אל הרבי, להציל את בנם היחיד, שנטרפה עליו דעתו, והחליט להשתמד.

כדאי להעיר, שאותו יום של ערב יו"כ, חל יום "גנוסיא" לנוצרים שבעירה, והגויים, רצו לנצל את "המאורע" לשם "פירסום", ובכדי למנוע את זה הם, ההורים, מבקשים מאת הרבי שיפנה במכתב תחנונים אל הכומר המקומי, שהוא מכבד את הרבי, שידחה את "טכס-השמד". בחדרו של דודי האדמו"ר זצ"ל כבר התאספו ב"ב, הבנים, הנכדים, בכדי לברכם בגח"ט, והשראת בין השמשות של יום הכיפורים היה כבר מורגש בכל פינה, באותם הרגעים, פנה דודי זצ"ל אל אמו הרבנית (סבתא מרת חי' לאה ז"ל), למסור לכלתו שרה'לה (אשתו של ר' יוסלה ז"ל, בתו של ר' חיים אלעזר וואקס מעיר קאליש) שתכתוב מלים ספורות בלשון תחנונים, שהכומר יואיל נא, לדחות את "טכס השמד". חיש כבזק רץ "יידל" (שומר החצר) עם מכתב התחנונים אל הכומר, ועד שיידל חזר עם "התשובה" מאת הכומר, זוכרני, דודי האדמו"ר זצ"ל החזיק את השעון בידו, ומנה השניות, ותוך זמן קצר מאוד, חזר שומר-החצר "יידל" כשבשורה על פניו: הטכס נדחה !

ואני בגיל רך הייתי אז, ובכל זאת, זכרתי מה שלמדתי בחדר: "השמש בגבעון דום"! עתה, כעבור למעלה מששים שנה, כשאני מתקתק את השורות האלו, אני מהרהר: יתכן, שגם באמשינוב דאז, בזמן המאורע הזה, השקיעה התעכבה...

כן השמש באמשינוב - דום, כלומר, השקיעה התעכבה, עד שיידל, שומר החצר, חזר מן הכומר בתשובה חיובית, ועם דמדומי השמש האחרונים, דודי האדמו"ר זצ"ל נתן אות אל החזן העובר לפני התיבה (ר' ישראל יצחק, דיין דמתה - שידלובצה) שיתחיל בתפילת "כל נדרי"!

בזכרוני, בצוותא עם הדמויות הנעלות, ועם אמשינוב המקודשת, והנני רואה, שומע, מקשיב, לכל הגה. לכל נדנוד. היוצא מפיו של החזן ר' ישראל יצחק שידלובצר עטוף בקיטל לבן-צהוב אשר מתוך הדמעות שנספגו "בתוך הקיטל הזה" כמעט, שהצבע הלבן לא ניכר בו, ומתוך פחד, מתוך רתת של קדושת היום, "הוא" מתחיל בתפילת "כל נדרי".

למחרת במוצאי יום-כיפורים, בא "הבעל תשובה", הבן-יקיר, השמד'ניק מאתמול, בכבודו-ובעצמו, שעה, שזקני החסידים היו מסובין ע"י השולחן בבית-המדרש עם האדמו"ר בראש במצב-רוח מרומם, כלומר, "סימנא מילתא", ניצחנו את השטן... ובשל זה אות מובהק הוא, שתפילתנו נתקבלה... אז... בשעה של התרוממות הנפש, הופיע "הבעל תשובה", כשהוא מתרפס לפני הרבי, מתמוגג בדמעות, ומבקש סליחה ומחילה... תמהים החסידים, אנ"ש, איך יעיז "פושע" כזה, שהשבית את קדושת ערב יום-הכיפורים וגרם כ"כ הרבה צער וכאב, לגשת עתה אל האדמו"ר? איתמהה!...

אבל, דודי האדמו"ר זצ"ל הגן "עליו", שלא יעליבו אותו, כבדו בכוס יין, וכשמברך בקושי על היין, הבעל-תשובה, הרבי זצ"ל ענה אחריו אמן... (באהלי צדיקים עמ' 329-330)

"... וסיפר (ר' אשר מסטולין, בנו של ר' אהרך מקארלין) שפעם אחת נחלה הרב הקדוש ר' משה זכר צדיק וקדוש לברכה, בנו של הרב הקדוש המגיד מקוזניץ, בהיותו ילד קטן אהוב לאביו הרב הקדוש הנזכר לעיל. וייאשו אותו הרופאים. והיה אביו הרב הקדוש שרוי בצער גדול, ובהגיע זמן התפילה גמר בדעתו להסיח דעת מחולי בנו הילד, ופירש ואמר: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית כ"א, ט"ו) - שיח, לשון תפילה, עבור תיבה אחת מהתפילה שתהיה בשמחה, והרגיש בדבר הרב הקדוש מברדיצ'ב זכר צדיק וקדוש לברכה, והלך לטבול במקוה, ואמר שפעל בטבילתו לשנות דעת הרב הקדוש אבי הילד שיתפלל דוקא על רפואת בנו הילד. ואמר שעל ידי ששינה דעתו להתפלל על הרפואה היה המתקת דינים מעל כלל ילדי ישראל". (בית אהרן, לקוטים, קמ"ה, א').