אודים לבנים

רחל שילוני

מבוע י"ח תשמ"ג-מ"ד

ישנה את הלילה. אחות לא קרבה אליה. הפנים הישנים - כמלאך פני אלהים. עומדת האם ומביטה בה. מחכה לאות, לתנועה ותקדם התעוררותה בבוקר טוב מרנין ובנשיקת ריחוף על המצח ובאיך היה בלילה? התעוררת? קראת לאחות? "לא אמא, אפילו רוצה עוד לישון". "טוב, אסדר את המיטה ותוכלי להמשיך ולישון". מסיטה את היריעות, מסביב למיטה, ומתחיל הטיפול, מפשילה ממנה את השמיכה, הופכת אותה בזהירות מאומנת על צידה האחד, מזדקרות הרגליים למעלה כשני אודים לבנים כשל חיה שנפלה וכברכה הפוכה. מושכת החוצה את הסדין, מוציאה את הכרים ותומכת בהם את הגופה. פורשת בזריזות מחציתו של סדין נקי ולאט לאט מניחה אותה עליו. רצה אל העבר השני של המיטה, חוזרת והופכת אותה על הצד, מושכת מתחתה את הסדין המשומש ומטילה אותו על הרצפה. מביאה מתחתה מחציתו של הסדין החדש. מחליקה, מיישרת, מחזירה את הגוף המאובן לשכיבתו הקבועה על הגב - שרק כך ניתן לגופה לשכב, כאבן, כמטיל שאם אין מזיזים אותו נמצא מונח. עייפה מעט נוטלת מטלית רטובה, רוחצת אותה ומחליפה את כותנתה. מעלה עליה את השמיכה וממהרת להביא מים לנטילת הידיים של בוקר. יוצקת אותם בקילוח דק על האצבעות הרכות חסרות האונים, מגישה לה את המגבת והיא מנגבת בה כדרך שתינוקות מנגבים. נגיבה של מעט, את ידה האחת, ועושה כן את ידה השניה. רצה האם להביא את הקפה, שהליכתה תמיד ריצה. שמה מפית נייר מתחת סנטרה, נותנת על ידה את הספל ושותה רבקל'ה לגימה לגימה כשהאם תומכת את הספל לפיה. תומכת ומסתכלת בה ונהרה של אהבתה זורמת לעיני ילדתה, סיימה, מסלקת את המפית, מנגבת שאריתו של הקפה מזוית פיה. שוכבת רבקל'ה נינוחה והמסתכל בה רואה פני נערה מחויכות. הניחה האם לרבקל'ה ומסדרת את סביבות המיטה. מנגבת מדף הארון העומד צמוד למיטת בית-החולים המשמש אף כשולחן. מחליפה מים בצנצנות הפרחים. פרחים שמביאות החברות בביקורן. מביאה סדר בחפצים הנתונים במזודה, חושבת להביא לה משהו לאכול ורואה אותה נרדמת. עייפה מן הטיפול. ממשיכה הלילה וכנראה חולמת. שהיו הפנים כמדברים וכמבקשים לצעוק. מסתכלת בה האם בפנים שחיים הם, ומבקשים את החיים ולמטה מהם גוף החולף וכלה מעצמו. ואולי חולמת על נס שהרי "ישועת ה' כהרף עין"? מחליפים הפנים ההבעה והיו לחיוך, והיו כמסכת דוברת. יושבת האם ורואה את מסכת החלום הארוגה בפנים, מסתכלת בה ורואה החיות שבהם, המבקשים על עצמם את החיים. האם בניסים מאמינה, חולמת על "ישועת ה' כהרף עין"? "חלמת? שאלה את רבקל'ה כשפקחה את העיניים. בקשה לשמוע את חלומה שבחלומות נמצאת הרבה עם הילדה שהיתה ומספרת אותם. "כן אמא, והחלום היה כל כך מציאותי והייתי אני. חלמתי שהייתי עם החברות בכיתה והיתה התרגשות שלאחר מבחן בספרות. היו צעקות ושאלות: מה ענית על השאלה הרביעית? כל אחת צעקה את תשובתה ורציתי אף אני לצעוק ולומר את התשובה. אך קולי לא נשמע לי. אמא, אני מרבה לחלום בזמן האחרון שאני נמצאת בכיתה, רצה והולכת. הפעם אף רקדתי עם הבנות ששמחו על שהיו כבר אחרי הבחינה". "ככה זה רבקל'ה, האדם חולם את רצונותיו. רוצה לנער מעצמו גורל מעיק. ואת רבקל'ה רוצה לחיות את הטבעי ואת מה שהיית". "אבל אמא, אם לאדם היו לו הכישורים הטבעיים ומחלה המיתה אותם ואינו יכול, כמוני, להניע את הגוף, הרי הכישורים האלה נמצאים בו. עובדה, בחלום אני רוקדת והריקוד נפלא. אני חשה אותו, הוא בי וכל כך נהנית". "זה בודאי נכון, אמנם ניטלו ממך הכישורים הטבעיים מפני המחלה אך לא ניטלה ממך היכולת בכוח. היכולת שניחנת בה". בקשה רבקל'ה לסגור חלונות נפשה ועצמה את העיניים. בקשה האם להיות עם עצמה ונתרחקה אל חדר היום שחלונותיו פונים אל המפרץ. עמדה והסתכלה בשמש החולשת כבר עליו. בשלוה העולה מן המים ובאניות המשיבות אורן הלבן אל הערפל העוטף אותן. עמדה והטילה דמעותיה היבשות אל מראה האלקים שבעיניה. "גב' לנדאו, יפה המפרץ בזריחת השמש ואת נהנית להסתכל בו". נרעדה לקול שפגע בה. הפנתה מעט ראשה והשיבה בנדנוד רפה של הסכמה. נפנתה וחזרה אל רבקל'ה. היטיבה את המיטה, הפכה אותה מעט על הצד שכך עושה לה במשך היום למנוע "פצעי לחץ". והחזירה אותה לשכיבתה על הגב. הגניבה לה נשיקה קלה על מצחה, הניחה הסידור לבין ידיה ואמרה : "רבקל'ה התפללי". אוחזת רבקל'ה בשתי ידיה הרפות את הסידור ולא ישמט מידיה. בקושי פותחת אצבעותיה שהעיוות נתן אותותיו בהן ודומות יותר לרגליה של ציפור האוחזות בענף, ומדפדפת בדפים. נפתחים אלה מאליהם שמביאים עצמם אל אומרם. מתפללת שלא תעבור על "לא תשא שם אלקיך לשוא". מודה לו לאלקים: תודה לאל שככה זה, שהרי יכול היה להיות קשה מזה. ונוהגת לומר: "אין אנחנו יודעים הנהגתו של הקב"ה את עולמו. יש רק להודות לו על היש ואין אנו יודעים מעשיו". הפנים מבע של תפילה והיא כחנה: "מדברת על ליבה רק שפתיה נעות, ולא תבקש כחנה על זרע אנשים", ולא תעבור על "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא" כי אם תבקש על מה ששרד עוד מגופה, ואין כהן שינחמנה בדברים "ואלקי ישראל יתן שלתך". סיימה התפילה והניחה לו לסידור בנשיקה. נראית כמסיימת משימה שקשתה עליה וממשיכה בשינה שאינה שינה. הפנים גלויים ואינם מגלים את אשר בתוכה. רואה האם את הדמות השוכבת ואינה באה להרהורי "למה?" "אין אנו מבינים, אין אנו יודעים דרכו של הבורא. יש לעשות את הניתן לעשות ולא נחטא בשפתינו". נוהגת כך להשיח הרהוריה. נותנת פיסת שוקולד זעירה לתוך פיה. אוכלת ואין לראות ההנאה שבאכילה.

ב.

בית-החולים בשגרת הבוקר: נשמעו נקישות הכלים על המגשים וקולות רווחה של החולות שהנה ארוחת הבוקר הגיעה. רעבות החולות, מתאחרת ארוחה זו עד שעה תשע ואפילו עד תשע וחצי ובית החולים על רעשיו ער כבר משעה חמש. ומשעה חמש של ערב אתמול לא אכלו ומונים את השעות. שש-עשרה שעות ללא אכילה ומתלוננות: מסיימים ארוחת הבוקר בשעה עשר ובשעה אחת-עשרה וחצי מחלקים כבר ארוחת הצהרים ואין כל תאבון לאכילה. מה איזון של זמן הוא זה? נוהגות לומר. מזדרזת גב' לנדאו, ואין מכנים אותה בשמה אלא אמא של רבקל'ה, לקחה מגש עם אוכל, ולא נראה לה כל שעליו, נותנת הצידה ומעלה דברים שרבקל'ה אוהבת, מלפפון חמוץ, גבינה צהובה, זיתים ופיתה שהובאה על ידי האב עוד מיום אתמול. שלוש פעמים בשבוע הוא בא, ומביא אתו אוכלים שרבקל'ה אוהבת וככל שיכול לשאת. מתעלמות מהחולות (הופכת מיטתה לבית מועט. קושרת מפית לצוארה) ומגיע האוכל שמצביעה עליו. דומה הפה למקור של אפרוח שנותנים לתוכו הלוך ונתון את האוכל. פה שאינו כל כך מבקש. באותה העת נותנת אף האם אל פיה מהדברים שרבקל'ה אוכלת. לסימן של סירוב שמשמעו "די", מנגבת לה את הפה, מסלקת את המפית, מסלקת את המגש והכלים, מיטיבה לה את המיטה, חוזרת ומיטיבה שכיבתה. וכשהכל נראה לה, יושבת לידה ומעשה הסריגה בידיה. סורגת שק שינה לתינוק של שרה הבת הבכורה. שתי בנות לה והאחת בכאן, מוטלת. חלתה ילדתה בגיל שבע בדלקת הפרקים הנוראה, המכונה בראומאטריטיס. והוצאה הפעוטה מכיתה א' והוטלה לבית חולים. לא יכלו לעצור את המחלה. אט אט עשתה זו מלאכתה ועודה עושה בה. כיום מסיימת לימודיה בסמינר למורים וכבר הושתלו מפרקים מלאכותיים בשתי ברכיה ותוכל בהישענות על קביים לנוע בבית. הניתוחים עלו יפה והשיגו את המטרה המועטת. הלכה והשתקמה והיה האב מביא אותה בוקר בוקר במכוניתו לסמינר בו התקבלה ללמוד. והמקצוע שמתמחית בו "חינוך לנפגעי גורל". שמחה מאוד בלימודים, הרבתה בעבודות יד, משחקים לימודיים ומשחקי חשיבה שבעזרתם קל יותר להגיע אל התודעה של ילדים אלה. היו עבודותיה הדגמה למה שניתן לעשות בפיתוח החשיבה לילדים פגועים. ועכשיו שוב בבית-החולים. "תארי לך, מספרת אמא של רבקל'ה לחולה ששאלה אותה מה קרה לה בעצם, איזה ניתוח עברה? בעלי לקח אותה במכוניתנו מהסמינר הביתה. פתאום קיבל מכה ממשאית. נזרקה מכוניתו קדימה. בעלי כמעט לא נפגע, אבל רבקל'ה נפגעה בשתי רגליה. הרגליים עם המפרקים השתולים ופגיעות אחרות בכל חלקי גופה. הובאה לכאן מטבריה מפני שפה עשו לה את הניתוחים הקודמים. שתי רגליה הוכנסו לגבס ועוד לא ניתן לדעת אם לא תזדקק לניתוחים נוספים. ככה זה. אבל שרק לא אחטא בשפתי, שהלא יכול היה להסתיים באסון גדול"! לא ידעה השואלת כיצד להגיב ונשארה שותקת. המשיכה רבקל'ה את השיחה. "ותארי לך שאני שוכבת כאן וכל כך הרבה עבודות מחכות לי לסיים אותן. מאוד נהניתי מהעבודות שעשיתי לילדים והיו לי תוכניות "לכשאגמור". עבדתי כבר בתחום ההתמחות שלי "הוראה משקמת" ועבדתי עם קבוצות ילדים ומאוד מאוד נהניתי מהעבודה. וכל זאת נפסק ואיני יודעת אפילו מתי אשתחרר מבית-החולים. אבל תודה לאל שככה יצאתי מהתאונה". לא היו בדברים, לא מרירות, לא תהיה. סיפור המסתיים במין חיוך וב"תודה לאל" שככה. יושבת וסורגת בשעת "אין עיסוק" עם רבקל'ה, הולכות התשלובות ורבות וכבר ניכר הבגד שסורגת בידיה. ובמחשבתה חוזרת ורואה המארג של מסכת חיי ילדתה הקטנה והצוחקת. הילדה השובבה שלא היה מקום פנוי ממנה. ילדתה הזוהרת והפקחית. הילדה שמלאה את חייהם בכל כך הרבה שמחה. ילדה שהרבו כל כך להתפלל עליה ובחסדו העניק להם הקב"ה אותה. הורתה ולידתה בנס היו וידעו שבנס נוסף לא יזכו. "ואין סומכין על הנס" שכרוך ב"פיקוח נפש". והמתנה נפלאה היתה ככל שהדמיון רק יכול היה ליצור אותם בליבם. וזוכרת את "היום". בערב פסח היה זה. התאוננה שהצואר כואב לה והרופא אמר: "אין זה כלום. שלושה ימים ויעבור". ונתן לה כדור אופטלגין. ולא נרגעה הקטנה, בכיה הלך בכל הבית. וכבר לא יכלה ב"סדר" לשבת עם כל המסובים. חזרה בחג לרופא וספרה לו את דאגתה "הילדה אינה חדלה לבכות. אינה יכולה להניע את הראש, ואיני יכולה להרגיע אותה. דוקטור, עוד לא ראיתי אותה במצב כזה". "את אמא דאגנית ונרגשת. אין זה רציני וזה יעבור". היה החג לאימת בכי. הפך החג למסכת חרדה וכאב. במוצאי החג צלצלה האם לרופאה ידידת המשפחה ובקשה לה לבוא ולראות את הילדה. באה וראתה את האסון. "אני נותנת לכם הפניה לבית-החולים. יש לעשות לה בדיקות דם. כנראה דלקת פרקים. יש לקוות, הוסיפה בזהירות, שניתן יהיה לטפל במחלה". "אבל הרופא אמר שאני אמא עצבנית", חסמו הדמעות והבהלה את דיבורה. "רצוי שעוד הערב תביאו את הילדה לחדר המיון". נחת עליהם האסון, אין עדיין כל תרופה למחלת האטריטיס הזאת. מחלה נדירה, ונדירה ביותר אצל ילדים קטנים. כבר שלוש-עשרה שנה עושה המחלה בגופה, הולכת והורסת אותה. נכה הזקוקה שיביאו אותה לשירותים, מאכילים אותה, מפשיטים ומלבישים אותה, משכיבים אותה, אינה מתהפכת, שוכבת אפרקדן על הגב. וכשיושבת על כסא הגלגלים אינה יכולה להסב ראשה אל הדובר אליה. מסתכלת תמיד נכחה. מה רואה? מלוה את מחלתה יום יום ושעה שעה. עתידה, כמצע הפרוש, מסתכלת בו בעיניים גלויות. "יודעת את, אמרה האם לחולה שהתיידדה אתה, לעולם אין בלבה של רבקל'ה קנאה והצביעה על הנערה שהביאה אתה את בשורת האירוסין שלה. יש חברות שהתארסו, יש כבר שתי בנות שהתחתנו, ושמחה בשמחתן". למראה השומעת אותה העידה על עצמה. "אני אמא שלה, והלא רואה את עד כמה הילדה קשורה אלי. ואני משוחחת אתה על כל דבר והייתי מרגישה". "האם חושבת את שהיתה מביעה את רגשות צערה על שהיא לעולם לא תזכה למה שזוכה כל נערה? נדמה לי שלכל אדם יש לו העולם החסוי שלו. בבחינת "ושמה לא תבוא"." "ייתכן ויש משהו בדבריך. ועם זאת, יודעת לשמוח בשמחת הזולת". ונאמרו הדברים בשקט כל כך.

ג.

אצל רבקל'ה תמיד אנשים. מבקרים אותה מבוגרים ידידי המשפחה והרבה חברות. והשיחה בקולות. כבין בנות שיש להן תמיד על מה ועל מי לספר. צוחקות וצוחקת אתן צחוק מלא ולבבי. מעדכנות אותה בכל הארועים ובכל הרכילויות הקטנות. "זלדה התארסה, ואת יודעת עם מי? בנו של הרב גוטמן. זהבה כבר בהריון. המורה מנצ'ל נתן שוב מבחן. מרבה לו זה במבחנים". נהנית מכל מה שמספרות. בשכיבתה - נערה עם כל הנערות, מפרכסות הידיים החוורות בשעת צחוקה והראש שאינו זע מוטל על הכרים קשוב. רק השיער הגלי היפה נראה גלי עוד יותר כקולט את הצחוק וכובשו. וכבר עייפה ונזקקת אף לשירותים, אינה רומזת לאם ונשארת בענותה. הלא לא תעיב "מצוות ביקור חולים" שמקיימות בה. נמשכים הדיבורים וקולות הצחוק ועונה רק חיוכה העייף. חשות הבנות עייפותה קמות ללכת ובניד שפתיים נלחשת הברכה "רפואה שלמה". הולכות ועמן ההרהורים. הלא עוברות על "לא תשא את שם אלקיך לשוא". משיבה למברכות בחיוך רפה. חכתה האם לאותו רגע להיותן לבדן. וכבר לידה. מסובבת את המיטה במסך, מביאה את הסיר, עושה לה כל שצריכה. מיטיבה ומרגיעה. "מדוע אינך מבקשת סליחה מהבנות כשנזקקת לשירותים"? אומרת לאם אחת החולות. "אינה מרשה. אומרת: טרחו ובאו ממרחקים ואין למעט להן את המצווה. אני רואה ומנועה מלעזור לה". נערכות לארוחת הצהריים שמובדלת ומופרשת מזו של בית-החולים. מופרשת. שאוכלות רק מהאוכלים שמובאים להן מהבית. ומובדלת, שאוכלות לאחר הביקורים ותמיד לאחר הארוחות של בית-החולים. נערכת הארוחה על שולחן הגלגלים העומד לרשותן ליד המיטה. "מה את רוצה לאכול רבקל'ה, האם סלט החצילים תהיה המנה הראשונה"? אינה מחכה לתשובה, הולכת ושולפת מיני תבשילים מתוך צנצנות שהכינה שרה שלהן, נותנת בצלחות ומתחילה בהאכלתה. נותנת לפיה וכשרבקל'ה לועסת את אוכלה, אוכלת אף היא. נותנת לה ולוקחת לעצמה. והשיחה שקטה. משוחחות על שטעים ופחות טעים ובתוך כך נזכרות בשרה, ורבקל'ה אומרת: "כל כך קשה לשרה, לדאוג לבית, לדאוג לילדים, ללכת לעבודה ועכשיו לדאוג עוד לנו, להכין את התבשילים, והתבשילים ודאי לוקחים לה הרבה זמן". "כן, לא קל לה. אבל שלמה עוזר לה הרבה". חוזרות על החדשות ששיירו הבנות. ורבקל'ה אומרת: "יודעת את. הבחור שזהבה התארסה לו, בחור נפלא. אציל נפש, תלמיד חכם שכלם מדברים בו". "היא ראויה לו. והלא זהבה נפש נפלאה". שתי נפשות. עולם בתוך עולם. אי לעצמן. סיימו ארוחתן. נשמעת שוב הטפיפה הקצובה של האם. הולכת ומטופפת מן המיטה אל הכיור הלוך וחזור. צעדיה קלות וזעירות ונעה על פי מנגינתה. למסתכל עליה מן הצד, נדמה שמנגינת "תמיד" בתוכה. הובא הכל לסדרו. עושה לה הטיפול האינטימי שזקוקה לו. מחליקה את הסדינים, מיישרת ותומכת את הכרים, מנשקת נשיקת הרפרוף על מצחה ויוצאת למרפסת לנוח. לרגע של שינה על אחד הכסאות הפזורים עליה. מעיינת בספר הנושר מידיה כמעט מיד ונופל הראש אל חיקה. המביט בה יבקש לראות הצער בפנים. האם ביטוי המה למה שמתחולל? אבל הפנים שלוות ונאות. צייר נוצרי היה בודאי מציירה כשהילה של אור סביב ראשה הנאה. עומדת אשה מולה ומתבוננת בה. כיצד נכנסה שלא בשעת הביקור? אל רבקל'ה יכולים להיכנס בכל שעות היום. באה זו מירושלים ולא תלך עד שלא תשוחח אתה. נגשת לקרוב אליה. רואה את תנומתה. האם מפיגה השינה מסבלה? האם מפיגה מעט את הכאב? ראתה תנועה בפנים. האם חשה שמתבוננים בה? זעה מעט בכסאה ופקחה את העיניים. הבחינה בעומדת מולה ונזדעקה "גב' רוזנבלום, שלום לך. ישנתי ואת עומדת כבר זמן רב כאן"? "לא גב' לנדאו. רק עכשו באתי". "מירושלים באת ומחכה"? משוחחות. שואלת אותה על שלומה וכיצד מסתדרת כאן ושואלת על רבקל'ה. "רק זאת עוד היה חסר. התאונה הזאת". "אבל הלא זכינו בחסדי הבורא עלינו. בעלי לא נפגע וגם רבקל'ה, מלבד המכה ברגליים וחבלות קלות אחרות יצאה בחסד מהתאונה ובעלי ברך את ברכת "הגומל". "ראיתי אותה כשנכנסתי. עמדה על דעתה שאצא אליך. "אמא עוד מעט תתעורר. אחר נסיעה כזאת לא תראי את אמא"? "כן, רבקל'ה" נאנחה קלות וניתן היה למשש את אהבתה בשם שבטאה. "ומה שלומה, האם תצטרך לניתוחים ברגליה"? "לאחר הורדת הגבס יקבע הפרופ' אם תזדקק לניתוחים". "ואיך מקבלת כל זאת"? "מדברת שחבל לה שהתוכניות והעבודה שלה עבור ילדים מוגבלים נפסקו. מדברת בעיקר על הילד שטיפלה בו, שכה יפה התקדם ואפילו כבר קורא; ועכשיו בודאי שתהיה נסיגה. אבל אינה מתאוננת. שהרי "אין מהרהרין אחר מעשיו של הקב"ה, ב"ה שככה". "סובלת"? "כן. קשה לה מאוד לשאת את הגבס. הרגליים כואבות לה מאוד. כל תזוזה ואפילו הקלה ביותר מלווה באנחות, אבל מתאפקת ככל שיכולה ומוכרחים להפוך אותה מדי פעם שלא תקבל פצעי לחץ. מורידים אותה אף על כסא הגלגלים שהובא מהבית. עושים זאת שני אחים בזהירות רבה לבל להכאיב לה". נופלת אתנחתא של שתיקה. שתיקה שאינה מבקשת מגע. שעות אחר-הצהריים והערב שוקקות חברות. באים האחים ומעבירים אותה אל כסא הגלגלים להוציאה למרפסת. כל העברה - מסע אל הכאב. כאב שאינו נצעק, אבל הפנים כמתרחבים, הופכים לרגע אחרים, שמוטבעת בהם הגזרה "ככה זה, לעולם יסיעו אותי, לעולם". במרפסת אין מעצור לצחוק ולפטפוט, והשיחות על הכל. כאן נמצאות בינן לבין עצמן ואין עין המבוגרים בהן והכל מותר. השמחה כשמחת נערות שסיימו זה עתה בחינות הבגרות ונפלא. "האלו כבר מאחורינו". לבושה במין שמלה רחבה המאפשרת לה שלא להיות מורמת בשעת לבישתה. ועם זאת מכסה את הירכיים ומקנה זו, כך חושבת, הרגשת לבוש של בית. הרגליים העטופות בסדין מוגנות מפני רחמי הבריות עליהן. וכשאורחים כבר אינם. יוצאות השתיים אל הלילה. האם דוחפת את כסא הגלגלים והבת כנינוחה עליו. הטיול עד הגדר. נושמות את החושך. השלוה מתרפקת וצנופות בתוכה. רואות בה. ומוסיפות שתיקתן. רוות את האפילה והכוכבים הקולטים שיחת לחש ברוח החרישית הכנועה אף היא לליל קיץ נפלא. "אבא יבוא מחר ויביא לך את הכתונת החדשה שקנתה לך שרה". "כבר שבועיים שלא היו כאן ואני מתגעגעת לקטנים. ליעקבל'ה ולאהרל'ה". "קשה לה לשרה שלנו. לעבוד, לנהל בית, ועתה לבשל ולהכין אף לנו את התבשילים והמאפה הרב שעושה, ועוד לנסוע אלינו". "יודעת אני שזוהי אנוכיות. אבל אני כל כך אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם"! שמעה האם את הצליל שבקולה ונדמה היה לה ששומעת צלילה של אהבה אחרת. לא ראו זו את זו, ולא נראו הפנים החוורים שהעלו סומק. ולא ראתה רבקל'ה רצי הצער על פני אמה. היתה שתיקה והיו כנסות מפני עצמן. חדשו את השיחה לבל תהיינה חשודות אחת על רעותה. "יודעת את מה כתבה הדודה הינדה? היתה לה כנראה אי הבנה בקריאת המכתב שלי. חושבת שרוצות אנו לבוא לביקור לאמריקה, ואני כתבתי לה שהייתי ברצון מקבלת את ההזמנה לו נתאפשר לנו הדבר והיא כנראה פירשה את דברי שהעיכוב הוא מפני הכסף, ומציעה לנו כרטיסים, והלא יודעת היא שאת חולה". "וכי מה יודעת היא על מצבי. ופירשה את הדברים כפי שפירשה". "אענה לה מחר ואצטרך לכתוב את המצב שאת נתונה בו מפורש יותר". ממשיכות בשברי שיחה ואין מחכות לתשובה, מלוטפות ברוח הלילה הצוננת, מכורבלות כל אחת בהרהוריה ואין הלילה מסתיר את אשר מבקשות להעלים זו מזו. והצער כלוח אבן שלא ניתן להעתיקו ואינה יכולה זו לבכות צערה כבת יפתח, ואין זו יכולה לבכות צערה כרחל האם. מבודדות. ומבודדת כל אחת צערה לעצמה. "אמא, בואי נצא מעט לרחוב. שקט כל כך ואין כמעט אנשים עוברים בו". יצאו אל הרחוב שמאחורי בית-החולים. היו האורות של המפרץ נלכדים בעיניים ומעיבים את הכוכבים בחלקת השמים הכהים. ירח במלואו גירה. עולם הרחוב היה שקט. אין אספלט הכביש מסגיר תנועת העגלה. מתגלגלת זו בשקט וכונסת בתוכה צערה של נערה וחשכה. כלילה את הרחוב. אין מלים לצערה. העצים כענקי אבן המחותלים בחושך, קלטו אולי את אנקת ההנאה. לו יכלה לקום ולרוץ אל הלילה, לו יכלה להאחז באחד מגזעי העצים ולא להינתק. הלכו נער ונערה שותקים וצמודים. ידיים אוחזות וההליכה איטית. לא לאן, והרגישה את עיניה המתלחלחות. לא הרימה יד לנגב את הדמעות, שלא תרגיש האם בתנועה. ובאו אלה אל פיה ולא היו "כמים המאררים". עצרה היבבות שכשכשו בתוכה. רק שלא יישמע הקול. "רבקל'ה, אולי נחזור"? לא היתה תשובה. חששה לענות. סברה, אולי נרדמה? המשיכה בטיולה להוסיף לה מעט הנאה. תהנה מקרירותו של הלילה, בפנים חם כל כך והחולים עוד אינם ישנים. עזרה הרוח לדמעות והיתה בולעת את הכאב. לאן תוליך אותו? אפילו לאמא אין להביאו. האם מהרהרת אחר מידת הדין ואינה מתריסה אבל הכאב לופת. הכאב הממוקם - בגופה. הלב נושא סבלו של הגוף שאיבריו שליחותם אינם עושים. ואלהים בראם. "יצור אני הזוכה רק בעיני רחמים של הבריות. "כרחם ה' על בניו רחם ה' על יראיו", כך בתהילים. ואין אני "בין יראיו!". היה קולה בתוכה. "כל דעבד רחמנא לטב עבד" ויש לקבל באהבה את גזרותיו. אהבה אין לי לקללת אלהים עלי. וכי מה טובה לו לעולם בגופות מעוותים. וכי מה ראה התנא לומר את הדברים? אולי לקה אף הוא בהרהורי עבירה ולא יכול היה לפייס את עצמו עם מה שראו עיניו, ואמר את אשר אמר, ולא יהיו הבריות מהרהרים אחר מידותיו של הקב"ה? להרחיקם מעבירה ביקש? כשהסביר המורה את דברי "קוהלת רבה" "ליבא לפומא לא גלי" - "בני אדם באים להרהורי עבירה שאין הלב מגלה לפה את הרהוריו. וצריך אדם להרחיק עצמו מהרהורי עבירה אפילו ש...". וכבר ידעה את אשר ימשיך ויאמר. האם יכול להעלות בדעתו מה קשים ייסורי אדם עליו? תמיד נדמה לה שעל ריק מדברים. אדם ששלם בגופו ושלם בביתו קל לו להסביר דברי חכמים ועוד כשהדברים נאמרים ב"עשרת ימי תשובה". ימים אלה אינם טובים לה, שהמורים רואים עצמם חייבים לדבר על "תשובה", ויש המפליגים. והם, כך חושבת, בבחינת "בפני עיור לא תתן מכשול" שמחשיד אותם על דברים שאין בהם ולוקה! נמצאת כל העת בדברים של "ליבא לפומא לא גלי". הרהורים בהרהורים, והיתה רוצה לומר לאביה שיניחה בבית בימים אלה, אך מה סיבה תאמר לו? לחוצה באימת הרהוריה אינה מסתכלת בפני המורים המטיפים "הלא חייבים לדבר, שיעורים בתוכנית הלימודים". בוהות העיניים בלילה, האם הלילה הזה אינו אף בשבילי? האם אף פעם לא אהנה אני מחשכו? להיות פעם כאותו זוג, שהלך לו, החי ברגעו? "וישמע ה' את קול הנער באשר הוא שם" נאמר על ישמעאל בבראשית. אומר רש"י: "מכאן, שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל". ולא היתה תפילתי יפה? "לקול הנער באשר הוא שם" - "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות". אז איך נחליתי, איך נחלית ילדה ונמצאת כמת החי? איני עומדת בפני הרהורים. רוצה לצעוק אל השמיים בשלותם, והלא רק המה לי להטיח צעקתי. הרגישה לחותם של הפנים ואין בידיה לנגבם. עשתה עצמה נרדמת ולא תחוש האם היבבות הגואות בתוכה, ולא ענתה על שאלתה, האם ברצונה לשוב. והלילה שטח עצמו לפניה. היתה לכודה בריחותיו, היתה לכודה בכוכביו ויותר מכל בחשכו. שאין שעה יפה לה משעה זו שנמצאת בתוכו. אין עיניים שירעיפו עליה רחמים. חופשיה בהרהוריה ובחסדי חשכו. הטתה האם את העגלה ובאה לבין כותלי בית-החולים. היו נוסעות בפרוזדור הארוך וכל אחד שרואה אותן שבות מטיולן הלילי היה זורק מלה, חיוך, או דברים שבבידוח. "חבל שאין אני יכולה לצאת עכשיו לטיול", נאנחה לה האחות שושי. "מה הבעיות, אמרה, יוצאים, וורה תעשה לבדה, הלא כן ורה"? "מה, ככה את חושבת, ואני אני הכל"? מתריסה ורה לה. "אז טוב, צאנה לפי התור" וצוחקות. "מה לך רבקל'ה, לקחת לך את כל הלילה" מתלוצץ הרופא דורי. "לא, לא כל כך רעה, משיבה לו, עוד השארתי לך לילה ארוך". "שושי, בקשה האם, הזמיני שני אחים". ושושי כבר יודעת ומזמינה. באים ומחזירים אותה למיטתה ועכשיו "ליל מנוחה" אומרים לה "ובבוקר רק תקראי לנו ונבוא", ונפטרים בחיוך טוב. סוגרת האם את המסך, חייץ בינו לבין החולות והטיפול מתחיל. מתמשך הטיפול הזה יתר על הטיפול של הבוקר. מחליפה לה את התחבושות. טיפול הגורר עמו את כאביו. מלבישה לה כתונת נקיה, מסדירה את המצע, מורידה את גב המיטה שכך נוח לה יותר בשנתה, אומרת "שמע ישראל שעל המיטה", מכבה לה את האור, מנשקת אותה ואומרת: "עוד מעט אלך אף אני אל הדירה שלי. יושבת שם גב' המבורגר ומחכה לי. ולילה טוב לך רבקל'ה". נרדמת רבקל'ה כמעט מיד, ושנתה כשל ילדה שהשינה כונסת אותה ואין מה שיעיב אותה לה, ואין לקרוא בפנים הישנים את "היום". הפנים היפים רגועים. פני נערה שהחיים טובים לה ומבטיחים. "ולא תצטרך לך בלילה"? שואלת אחת החולות. "לא, ישנה היא יפה מאוד. אחר התאונה בזמן הראשון הייתי ישנה כאן לידה. אבל עכשיו אין צורך, נרדמת ומתעוררת רק בבוקר ואפילו בשעה לא כל כך מוקדמת. וכשאני באה בשעה חמש בערך, אני מוצאת אותה עוד ישנה". "ואינה נזקקת באמצע הלילה לשירותים, או מבקשת להתהפך מעט על צידה?" "בדרך כלל לא. ואם קורה ומתעוררת, יכולה ללחוץ את כפתור הפעמון שנתון בין אצבעותיה ובאה אחות. לא, אני די שקטה. ב"ה שנתה טובה" נמצאת בשעות הלילה בשינה, וטובות השעות אלה לה, ולא חיסר הקב"ה את נפשה מטובה של שינה.

ד.

הולכת לה על קצות אצבעותיה, הולכת ומסדרת עוד את הנצרך לסידור; מסלקת את כל אגרטלי הפרחים שאינם טובים ליד המיטה בלילה, מסלקת את הכלים והחפצים המיותרים, שולפת מן התיק הגדול את הדברים אשר תזדקק להם ללינת הלילה שלה, לוקחת את תיק היד. משהה מעט ורואה את ילדתה הישנה. הפנים הנינוחים. והולכת. זר שהיה נקלע היה עומד ותוהה אל השוכבת היפה. ברחוב כמעט ורצה, ממהרת אל דירת הארעי שלה ואל מיטתה האוספת אותה. לרגע הלילה אתה, נושמת חופש, עיני הבריות אינן נחות עליה. רוצה לצעוק צעקת בתה - צעקתה "אלהים אתה עשית"! פותחת בשקט את הדלת ונכנסת כמתגנבת ולא תרגיש בה הגב' המבורגר. אשה קטנה, הנאבקת על המעט שמקבלת מ"הביטוח הלאומי" ומשכירה את החדר. בעלה מת "מיתת נשיקה" נוהגת לומר. "יום אחד אחר ארוחת הערב אמר שאינו מרגיש טוב, ועד שהזעקתי עזרה כבר לא היה בחיים. "מיתת נשיקה" לו. ואני נשארתי לבדי ואיני יכולה להסתדר עם כל העניינים. ללכת לבנק, ללכת לדואר, לשלם עבור החשמל והמים. לא ידעתי כיצד ואיפה משלמים. הכל היה עושה ולא ידעתי דבר. "מיתת נשיקה" לו ואני במיתה ארוכה". מחכה לבואה של הגב' לנדאו ותוכל מעט לשוחח אתה, שכל היום לבדה, אינה יוצאת את הבית אלא רק לסידור העניינים ההכרחיים ביותר. המים רותחים בקומקום על אש קטנה ותוכל לקרוא לה לשתות כוס קפה ולהשיח מעט ותשמע אף את קולה היא עצמה. כל היום והלילה בבית מסתובבת עם שתיקתה הבאה אתה מחדר לחדר. רואה אור בחדרה של הגב' המבורגר ויודעת שתצטרך לשבת אתה ולשוחח. קשה לה הדבר, והיתה רוצה להימצא כבר במיטתה ולהניח ליומה. אבל יודעת שלה היא מחכה ומצוה היא השיחה אתה, להפיג ממנה מעט את השתיקה. נפש עצובה שאין לה אלא את זכרונותיה. יש לה ילדים נשואים והילדים הנשואים עם ילדים ורחוקים ומזדמנים לאמא לעתים כל-כך רחוקות. מששמעה את הדלת הנפתחת מיהרה אל המטבח להיראות שעסוקה ואינה מחכה דוקא. "שלום לך גב' לנדאו. עייפה מה? קשה להיות כל היום בבית-החולים"? צנחה על כסא במטבח ועיניה בדוברת אליה הפורקת משא דיבורה והמחכה למצוות "עזוב תעזוב עמו". נפש אילמת שכל היום חובט בה צער השתיקה. "תודה. לא כל כך עייפה. בצהרים חוטפת אני שינה קלה, וככה כשעסוקים אין מרגישים שהזמן עובר". "ואיך רבקל'ה"? "תודה לאל". שתו את הקפה ונבחשה השתיקה. לא היה בכוחה של גב' המבורגר להמשיך ולשאול כשרואה עיניה העייפות של גב' לנדאו נעוצות בספלה וכבד הספל העולה אל שפתיה. בקשה להטות את השיחה והיו המלים נעלמות עם בואן וכל דבר שבקשה לומר נמהלה התפלות לתוכו. גררה משפט של לא כלום, על החום שהיה היום "אבל בערב, עכשיו תודה לאל הקלה ואפשר לנשום מעט". נפטרו ב"לילה טוב" ופנתה כל אחת אל מצע לילה. הרהרה באנחה "מחכה זו לי כל היום ואיני יודעת מעט לסבול את שיחתה ולהיות אתה. אך מה אעשה ואין העיניים עוצרות משאי ואין שומעות לי כאילו נפנות מרשותי". עשתה עוד דברים שעושים, פשטה את בגדיה שכל היום היתה לחוצה בתוכם, כבסה הלבנים, התחתונים והשמלה ובבוקר יהיו יבשים. רחצה את השיניים, דבר לא נעדר ונאספה מיד אל השינה, מיטיבה זו אתה כמו עם רבקל'ה, שאפילו חלומות שחולמת אינה זוכרת מה שחלמה. מתעוררת בבוקר אל בהלה. מאוחר. רואה את השעה חמש ואומרת: מאוחר. שעד שתתלבש, תצא ותבוא, תהיה השעה כבר חמש וחצי ובבית-החולים כבר "בוקר מאוחר", שהאחיות כמעט וסיימו את משמרת הלילה שלהן, ברבקל'ה אין מטפלים. שמים לה את המדחום בפה. אינה מגיבה שאינה רוצה עוד להתעורר. ואף כשמוציאים את המדחום אינה מגיבה, שומרת לעצמה את השינה. מזדרזת להתלבש וחושבת על רבקל'ה, וכשבאה, נכנסת כמעט בריצה, ורואה אותה עוד ישנה. אינה ניגשת אליה שלא להעירה. יוצאת ובאה אל החולים עם קפה שהכינה "כשחולה קם בבוקר שיהיה לו כוס קפה", אומרת לחולה שישבה אתה. "כשאני באה לבית-החולים מביאה אתי עם כל הציוד כמה קופסאות קפה. הוצאה שלוקחת בחשבון עם יתר ההוצאות. אני כאן הבריאה בין החולות ויכולה להנות אותן בכוס קפה. בבוקר, כשרואה אני את שביעות הרצון וההנאה, אני נהנית שהיה בידי לעשות משהו". יושבות השתיים בשקט שלפני "הרעש" בחדרי החולים ומסתכלות בשמש העולה כאילו מן המים ואורה האדום מותז על האוניות העוגנות ועל הסירות שעדיין עומדות ללא תנועה. השמים בחלקם אדומים ובחלקם מפורצים בכחול. "ראי, היא אומרת, איני שבעה בוקר בוקר לראות את היופי הזה". "כשאני רואה אניה באופק, אומרת החולה השותה אתה את הקפה, הנישאת אל אן, ניצתת בי לרגע כמיהה להיות אתה, בתוכה אל נופי עולם, אבל לרגע באה לי מן עצבות דאוגה האומרת: "אין את יכולה להיות באף מקום ואפילו לטייל במקום מן המקומות מבלי להרגיש שאינך רצויה. הנוף האנושי הזה, אינו משלים אתך. את יהודיה, מפני מה? מפני סיבות וסיבות. וסיבת הסיבות אולי מפני שאת שונה, גדולה וקטנה כאחת וזרה במהותך. והבלתי מובן, כנראה, מפגע, ואני יראה להיות בנוף הזה. יראה לראות עיניים כחולות, שחורות ואפורות ההופכות פלדה, יורקות אש ודוחות כאילו טורפות אותך בכאן ובעתיד. "כן, העולם הגויי לעולם לא יקבל אותך. משיבה באנחה. אני ניצולת השואה, היינו מוקפים בטירוף של שנאה, ילדה הייתי ולא הבנתי. קבלתי זאת כאקסיומה, שככה זה, כך יחסו של הגוי ליהודי. אמנם ניצלתי בדרכי הנדודים מהגיהינום אף בעזרתם של הגויים. יש ועזרו להסתתר, והיו אנשים "חסידי אומות העולם" שעשו בתוך הגיהינום הזה וסיכנו את חייהם. אבל אלו היו יחידים. הכלל היה נורא, ולא היה לאן לברוח. האוכלוסיה העירונית ואף זו הכפרית היו שותפים ברצח ונהנו ממה שהותיר הנרצח. מין תאוה שאין להבין אותה. לא הבנתי. רק ידעתי: גוי - רוצח". "והיום"? "אף היום אני חושבת שיש לתפוס מרחק. לא להיות מעורבים. תמיד יאשימו את היהודי שהוא המבעיר את הבעירה. לו הבינו היהודים את המשמעות של מדינה יהודית, לו הבינו את המתרחש היום בעולם היו באים. פיצוץ בית כנסת כאן, פיצוץ בית השגרירות, רצח יהודי, גילויים של חילול בתי קברות. זאת באירופה ובאמריקה הדרומית, ובמעצמה הקומוניסטית העוינת ומדינות ערב שאש"ף בתוכם וכמעט מהוים הדובר הבלעדי נגד ישראל. דגלו - השמדה. קשה להבין את היהודים עצמם. האם סובר כל יהודי החי בגולה אחר השואה ש"לי זה לא יקרה"? כך כיחיד וכך כקבוצות! ודי עצוב". "האם היית גם בפולניה דתית?" "או כן. אבי היה רב. לא היה זה אדם שעסק רק בפסקי דין של שאלות ותשובות. עסק יותר במצוקות נפש האדם. דלת פתוחה. התלחלחו העיניים שלה. אבי הרב עודד את בנותיו להשכלה כללית נוסף על החינוך החרדי שקבלנו. בית הרב היה "מוסד" של הקהילה היהודית במקום". "האם עשית זאת לבנותיך"? "כאן בארץ העניינים שונים. בתי קיצונית בענייני דת ממני". "האם נותרו לך עוד אחים ואחיות"? "אח אחד נשאר בחיים והוא נמצא באמריקה. והוא בחוגים החרדיים. כואב לנו מאוד שהוא נמצא שם. אבל ככה זה, נאנחה. אבי היה ציוני גדול ורוחו עזרה לי להגיע לארץ. באורו הלכתי". "אבל כאן, נדמה לי, אין את שייכת למחנה הציוני דוקא". "אני ציונית. השאלה כיצד את מגדירה "ציונות". אהבת הארץ בתוכי מלאה וכאן ביתי. נכון, אין אנו מעורבים כל כך עם הנעשה פה. הלא עיתון איני יכולה לקנות מבלי להתקל בפורנוגרפיה. מכל קיר צועקת זו. המתירנות כאן היא כבר בבחינת "הכל מותר". חיינו מצטמצמים כמעט רק בבית ומחפשים בו את ההגנה. ואני רחוקה אף ממה שעושים האנשים, הקוראים לעצמם "חרדים". ועל מעשיהם לבי כואב עוד יותר, שהרי אף אותי כביכול מייצגים. קשה להבין מה קורה לנו כאן בארץ. אולי לא ידענו, אנו אנשי הספר, כיצד לחנך? והחינוך אולי זה שהיה בעוכרינו"? אספה את הכוסות והלכה לראות את רבקל'ה. היתה רבקל'ה כבר ערה ומשוחחת עם החולות. שיחת בוקר עם צחוקים. שחרור מהלילה. ביום הרבה יותר קל. הצוותא והיכולת לדבר מיטיב מעט עם החולים. "היום אומר לו, נשמע קולה של חברת הקיבוץ, שאני רוצה לשמור לעצמי את פס המתכת שיוציאו לי מהרגל. רוצה אותה למשמרת מהתאונה, ועוד אומר לו שהתפר יהיה יפה ולא תפר של סנדלרים. אני אשה צעירה ורוצה ללכת לבריכה ולים ורוצה רגליים יפות. צחקה. את רואה על מה אני חושבת לפני הניתוח"? "אני מקוה שתזכרי לומר לו את הכל. והוסיפי לו עוד שאת מאחלת לו הצלחה" אמרה לה רבקל'ה בצחוק רם. "אני כבר שלושת רבעי השנה אחר התאונה ועוד צולעת. והוא אומר שאחר הוצאת פס המתכת אצטרך לקביים למשך מספר חודשים. קצת לא יהיה לי נעים. להתחיל בעבודה החדשה של ניהול חינוכי ולהתהלך בעזרת קביים". "לתאונה נכנסים אחת ושתיים, אמרה רבקל'ה, והלא נס היה לכם שיצאתם חיים. בעלך בחבלות בינוניות ואת עם הרגל, והרופא נותן לך כל הסיכויים להבריא". "אבל אני מעט עצבנית. אף-על-פי שהקיבוץ שולח אחות לטפל בי אחר הניתוח, והיא בחורה נהדרת. אבל בכל זאת עצבנית". "מפונקים, העירה אחת החולות, לי אפילו לא אפשרו שאחותי תישאר בלילה לידי. הניתוח היה קשה והרגשתי רע מאוד. רציתי נורא שירטיבו לי את השפתיים ולא היה לי אפילו כוח להושיט את היד ולצלצל בפעמון לקרוא לאחות ואיש לא בא אלי לראות איך אני מרגישה. התפללתי שיארע נס ותכנס אחת האחיות, הנס לא ארע, והתעניתי כך עד אור הבוקר. מובטחת את, שלך זה לא יקרה". "וכי סיפרת לרופאים את אשר ארע לך"? "לא, הסיפורים רק מעיבים את החולים, והאחיות מתלבשות עליהם, ועושות להם "תדמית" בעיני הרופאים וזה קשה". נמשכו שיחות והערות של שטות וצחוק, והמחלקה כולה ערה. ובאו האחיות של משמרת הבוקר והאחות הראשית עוברת מחולה אל חולה ושואלת: "איך הלילה עבר"? הצטרפה אמא של רבקל'ה לצחוקים ולדיבורים ופונה לכל אחת ושואלת: "קפה את רוצה? ומי שרוצה מקבלת", ואחר פונה אל רבקל'ה והשיחה בינן לבין עצמן. סוגרת את המסך וכשפותחת אותו שוכבת כבר רבקל'ה נינוחה וכתונת יום עליה. מביאה לה את הסידור ומתפללת, ונפנית להכנת ארוחת הבוקר שלה.

ה.

"יום הרופאים" - כך קוראים לו את היום השני בשבוע. שאז עובר הפרופ' עם פמליית הרופאים שלו ממיטה למיטה. שואל לשלום החולים ויותר שרוצה לדעת רוצה שידעו. יום לימודים לצוות. זוהי מעין קתדרה נעה לרופאים. שואל, מעיר, מורה ועונה. והחולים שותקים. שאין הם מבקשים להיות חשופים לכל הפמליה הזאת, ששותפים לה אף האחות הראשית, העובדת הסוציאלית, האחות הפיזיוטרפיסטית וכל השאר, ולאחר שנמצאים כבר אלה בחוץ מתחילה שיחת החולות: "ואני שתקתי לו ב"מרגישה טוב". מה רוצה שאדבר לפני כל מלוויו ויעשה לי "קייס"? - "ראית איך שטף את דר' אלון? בשקט בשקט סינן לו שצריך היה לדעת טיבו של העצב העולה מהחוליות וסובב סביב המוח, ובשכיבה יש לחץ עליו וזוהי הסיבה לכאב הראש. ופנה לסטודנט: "מה ניתן לעשות במקרה זה"? התשובה לא באה. וענה הפרופ' לשאלת עצמו: "ישנה אפשרות לשתק את העצב". מה דעתך עליו, ואני אתן לו לשתק את העצב? יותר לא אספר לו עניינים". "ואני שאלתי סתם, מה דעתו, מתי ישחררו אותי מכאן? וענה: עוד נחשוב על זה. שיחשוב. הוא תמיד בחושבים". לאט לאט שוככת השיחה לאחר הביקור, שנתן זה עילה לדיבור בצוותא. החולים השוכבים שבועות במחלקה האורטופדית הזאת מחפשים להם אירוע לענות בו. ולסיום נשמע דיבורה של רבקל'ה: "מה הייתן רוצות שיעשה? זה באמת ביקור לא עבור החולים כי אם עבור הבריאים" וצחוק עלה מהמיטות. ביום השישי עוטות שתיהן צפיה. "אבא יבוא" זוהרת השמחה מפניה של רבקל'ה. ורובו של היום בשיחה על אבא. "מה את חושבת, אבא יצא את טבריה מוקדם היום"? "תלוי במה שיש לו לעשות היום. אבל, בודאי, לא יאחר לצאת מהשעה שתיים". "ואז יהיה פה רק בשעה חמש בערך". "אם הנסיעה תעבור בשלום יהיה כאן אפילו מוקדם יותר. השבת נכנסת פה היום בשעה שש ורבע". "את חושבת שאבא יזכור להביא לי את הכתונת שבקשתי"? "אבא אינו נוהג לשכוח. דבר שצריך לזכור, נוהג לעשותו מייד, כדי להיות בטוח. הבוקר בשיחת הטלפון הזכיר, שמביא את הכתונת ושאל מה עליו להביא מלבד את דברי המאכל שהכינה שרה. ביקשתי שיביא לי את החולצה והחצאית וארגיש מעט שבתית, וקצת שונה". "החולצה והחצאית טובים לך". "טובים לי ונראית קצת אחרת. השעה כבר ארבע ואכין כבר את כל הנחוץ לשבת". החלה לסדר את סביבות המיטה לעשותם ראויים לקבלת השבת. הרחיקה כל המיותר ממדף הארון ונתנה עליו מפיות; קרבה את שולחן הגלגלים, פרשה עליו מפה לבנה, העמידה את הפמוטות, הניחה את החלות וכסתה אותן במפית המיוחדת שזכרה להביא מהבית, סדרה את הפרחים. סלקה כל פרח שנראו בו סימני קמילה והיו שוב לזרים נאים. נסתיימו ההכנות וישבה, ונדמה שרואה את השבת בביתה. שהיו הפנים עצובים ושותקים. "מה דעתך אמא, אבא צריך היה כבר להגיע"? נשמעה שאלתה של רבקל'ה. נזדעקה ורצה למרפסת לראות אם המכונית עומדת ברחבה של בית-החולים ואכן, נושא היה כבר שני תיקים כבדים ומתייגע אתם להביאם. "אבא כבר בא", פרצה בהגבהת קולה אל רבקל'ה. "אבא"! נתמלטה צעקת שמחה ואדמו מעט הפנים. והנה עומד בחדר ובשלום רחב מקדם את פניהן. משיל מעצמו את התיקים, מנגב עצמו בממחטתו הלבנה, החלו הפנים זורחים לקראת ילדתו. מלטף שערה ומנשק את מצחה ובעיניו הכחולות נהרה. מתחילה שיחה של: כיצד היתה הנסיעה, מה שלום שרה והילדים, ומה היה בעבודה ועוד דברים של כלום ושל להיות ביחד. משיב להן בנחת והולך ונינוח מיגיעת הדרך. יושב ליד רבקל'ה ומקרה שיחה מתוך העיניים הצלולות והכחולות של האב אל אלו של הבת. עושה האהבה בתוכן והמלים מסולקות. חוזרת ידו אל השיער ונותנת לתוכו כל שחיסר במשך ימות השבוע. מכינים את עצמם לכניסת השבת. לבש האב חליפה כהה ונראתה הכתונת לבנה יותר. לבשה האם החצאית והחולצה שהובאו לה ולבשה רבקל'ה את הכתונת החדשה והיתה טובה בעיניה, הסתכלה בעצמה ונראתה כנהנית. מטיב האב את הנרות בפמוטות, מניח את הגפרורים לידם, ועומד מן הצד. קרבה האם לברכת הנרות. נשמעה הברכה ולא נשמעה תפילתה. היתה זו דמות עומדת וצמודה לנרות, המבקשת להאחז באור ומבקש זה להסתנן מבין אצבעותיה. היו הידיים מסך רך שהשתהו על הפנים ולא בקשו להסיר את עצמן. לאט וכמתוך מחנק נשמעה מלה מלה. ברכת ה"שבת שלום" ונשמע ה"אמן", כמתוך רווחת מה. והיא כממאנת לראות את פני הרואים אותה. בנשיקה על מצח בתו נפטר האב לבית הכנסת. האם והבת עושות חייץ לסובב אותן ונפנות לתפילת מעריב של שבת. היתה השבת עליהן ואור הנרות בעיניהן, ולא יכול לו אור הניאון הרועש מפסי המנהרות שעל התקרה, ופינת ישיבתן "מקדש מעט" לתפילה. נראים רק פני המתפללת ואין יודעים מה רואים, רק השפתיים נעות, ואין העיניים ניתקות מסידור התפילה אפילו לראות את רבקל'ה. ותפילת רבקל'ה מה? הופכים דפי הסידור עצמם במגע הקל של אצבעותיה כמורגלים ועושים שליחותם. נמסך השקט אף בין החולות. אינן מסתכלות בשתיים אך צעקת תפילתן בתוכן. והאחיות שצריכות להיכנס ולחלק את התרופות, אינן נכנסות ולא יעיב דיבורן-תפילתן. נוגעת השבת בחולות ומסכימות אתה. סיימה תפילתה, נטלה סידורה של רבקל'ה ושלה והניחה אותם על מדף החלון, שנשא את כל שנערם עליו, ואין תנועתה נשמעת. חזר האב מבית הכנסת ושני מלאכי השבת נלוו לו. ראה המלאך הטוב הנרות דלוקים, השולחן ערוך ושלום הנמצאים ואומר: "יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך". והמלאך הרע עונה בעל כורחו "אמן". ולא השתבשה ברכת המלאך? העבירו את רבקל'ה אל "כסאה" הוסעה למרפסת והוסע שולחן הגלגלים, הערוך לכבוד שבת, בעקבותיה. הועמד השולחן בפינה שלא להיות נראים. והיתה סעודת ליל-שבת לאור הפנסים המבליחים מהרחוב. והסעודה כהלכתה ולא חסרו אף הזמירות. נתפשט לחנן השקט אף לחדר החולים ונקלטות בפני השוכנות, שלרגע, כך נדמה, הופכות לאחרות, שהיה העצב החרישי מהלך על פניהן. וכך מופרשים לעצמם ומופרשים עם שבתם יושבים ומזמרים. ונאמרים אף דברי תורה לפי הכתוב: "שולחן שלא נאמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים". "ראי, אומרת החולה מן הקיבוץ, ראי את האנשים האלה החיים את עולמם. חופפת עליהם הילה של חסד, מביאים אליהם את השבת ונמצאים יום אחד באורה ועם הנשמה היתרה שמעניקה להם. בגדי שבת, תפילת שבת, מאכלי שבת ונשמה של מעלה". "מדברת את בלשון של שבת, עונה לה החולה השוכבת מולה, ויודע הקיבוץ להביא אליו מעט מן השבת"? "בקיבוץ עורכת לה כל משפחה את שבתה לפי תפיסתה, אך גם חדר האוכל הופך אחר עם מפותיו הלבנות והשירה ומאכלי השבת". "מה שעושה קיבוץ חילוני אין עושה מוסד ציבורי כמו בית-החולים, להביא לחולים מעט מן השבת. לא ברכת "שבת שלום" של העובדים, לא דבר מאכל של שבת. והמאכלים כבכל יום, אותו הלבן עם מעט הגבינה והחתיכונת עגבניה ופרוסת דג בקלה קרה, שלא ניתנת כלל לאכילה. מוסד ציבורי של המדינה וכך נוהג עם חוליו. אף בחג השבועות לא היה דבר מאכל שיזכיר במעט את החג. והעבודה כרגיל. והעישון כרגיל ואין שמים לב לחולים המתייחדים עם השבת". "עצוב, משיבה לה חברת הקיבוץ, החילוניות מחלחלת בתוכנו ואין לה מעצור". השבת כולה באורחים, בשמחת מבקרים ובקולות המדברים. מביאים הבאים את שבתם אתם והפנים מאירות ואין לה לרבקל'ה רגע לשקוע אל עצמה. רבות הבנות הבאות אליה בשבת אחר-הצהריים ונדמה שאין קץ לשיחה ולדברים המסופרים על... ובערב נעלמות כולן לשמיעת ברכת "ההבדלה" בבית.

ו.

חזר האב מתפילת מעריב ומברך ברכת "המבדיל". נר ההבדלה פתילותיו מרובות ואורו עשן. בעשנו נשמע ה"אמן" של השתיים, ששאר החולות לא הבדילה אותן השבת. וכבר הורגשה התכונה של אריזת המזוודות להגיע הביתה. השבת בקיץ מאחרת ביציאתה והדרך ארוכה. ארכה הפרדה. מחפשת רבקל'ה מה לומר ואומרת דברים רק כדי לעכב הליכתו. יודע אותה ונענה על כל דיבור ודיבור. עטופה בצעיף רחב מורדת אתם ורואה את המכונית האוספת את אבא ממנה. מטביע נשיקה במצחה ונבלע לתוכה. רואות בנסיעתה, נשארות השתיים ואינן ממהרות לעלות לבית- החולים. גדולה השתיקה, נשמעת רק חריקת העגלה המתערבת בדומייתן. טובה להן החשיכה, שיכולות להיות כל אחת עם עצמה לאגור סבל - לעשות עוד שבוע בבית-החולים. ביום השני, לאחר "ביקור הרופאים", ניתנה הוראה להורידה על הרגליים. רגליים שלא הונעו כבר כחודשיים, אחזוה, אחות מזה ואחות מזה, וניסו להקים את הגופה. הפחד עיוות את הפנים וצעקות של "אמא, אמא". נשמע הכאב הצועק ובכי ללא סייג היה יורד על הפנים הזועקים. חוששת האם להתקרב ולהרגיע. עומדת מן הצד ורואה את האימה. נתלכד פחדה בפחדה של רבקל'ה ולרגע היו הפנים כאחד. הושיבו אותה על המיטה, שלא יכלו לעמוד באימת הדמות המעונה, וקיבלה שהות מה לאגור כל שבתוכה לניסיון החוזר. הועתקו המלים אל עצמן ולא היתה אוושה ממיטות החולות החוזות במחזה. לא נעו ולא עלה רחש קל מהסדינים. יודעות החולות ומנוסות שהדממה טובה לה ולא מילת עידוד, שהופכת לה לצעקה. חזרו האחיות על ניסיונן והצליחו לשניה להעמידה על הרגליים. שני עמודי כאב רוטט שאינם עומדים בכאבם. בכל הכוח שעוד היה אתן הושיבו את רבקל'ה על המיטה ופרצו בברכת שמחה "בהצלחה רבקל'ה, היית נהדרת". לאחר דקה של אלם אמרה בשקט כל כך "אני מתביישת, לא יכולתי לעצור בעד עצמי, וכל כך צעקתי". לא היה מענה, שלא יכלו להביט ביסורים שעוד הילכו בפניה והשכיבו אותה. הפכו הפנים שעווה לבנה, נגבה האם במגבת לחה את הפנים מזיעתם הקרה. מחליקה השיער מנשקת ואומרת: "מחר, רבקל'ה, אולי יהיה קל יותר". "אמא אני צועקת גם מאימה". "רבקל'ה, אולי מחר יהיה קל יותר". נותנת לה כמה לגימות תה ובתוכה מתלחלחות המלים: "אולי מחר יהיה קל יותר"? היו הימים של "מחר קלים יותר" ומצב הרוח של "ב"ה" ו"תודה לאל" רווח יותר. ושעות צער, אבל, כשעון החול, אינן אוזלות. "לאנשים נדמה שאיני מחכה לשום דבר, דיברה אל החולה השוכבת בסמוך לה, ויום חדש אינו נושא דבר עבורי ונדמה שאין דבר שבגללו ארצה את היום החדש. ואינם יודעים שכל שעה וכל רגע מביאים לי חוויות. רואה אני דברים שאולי הבריאים אינם רואים וחווים אותם. רואה אני את היום כל יום בהיבראו ומודה שזוכה אני לו. בשביל האדם הבריא אני שגרה לעצמי ו... איך לסיים את היום ויקפד הצער שמעניק לי". "כן, אומרת לה החולה, אין הבריא יכול לבוא לעולמם של חולים. ואפילו יהיה זה האדם הקרוב להם ביותר. עושים אנו חומה לעצמנו וזר לא יקרב". "ואמי יודעת זאת ומבינה, ומעולם לא בקשה להביא אותי לשיחה בעניינים שאני שותקת אותם. חסד עשה לי הקב"ה ויש לי אבא ואמא כאלה. אני להם כתינוק שעוד לא נותק ועוד לא גמל ואין שעה שפנויה להם ממני. אמא שלי, חונן אותה הקב"ה בכוח סבל לשאת את מצבי ועושה את הדברים בכל כך הרבה אהבה". "יודעת את רבקל'ה, אני עוד לא ראיתי אמא כזאת". בתוך הימים המתהפכים בצערם עולים אף כתמי שמחה לציפיות מתממשות: על חברה שתבוא, על מלה טובה של הרופאים, על אהרל'ה והקטנצ'יק של שרה, שאולי יבואו היום ועל שמחה שאינה יודעת על מה, וכיצד באה. "רוצה היום את אבא, אומרת בקול מתפנק לשכנתה במיטה, רוצה את אבא". "מה? צוחקת לה, גם את כבר מקטרת"? "וכי מה? רק לך מותר"? "וכי מה אני עושה"? "מייללת שמשעמם לך, ואין באים אליך, והלא יודעת את שהאנשים שלך רחוקים מפה ואומרת את כל הזמן, אני רוצה כבר הביתה". "אבל באמת איני צריכה להיות כבר כאן, והלא אין עושים לי עוד דבר, ולהיות בגבס אפשר גם בבית". אז באמת מי צריך אותך כאן, התגרתה בה, אם הפרופ' יקבע שיכולה את ללכת, לכי כמו כלום". "אבל עוד תתגעגעי, תראי" השיבה לה בהתגרות.

ז.

ואבא בא. באו אף האחות והילדים ולא היתה שמחה כשמחתה. מנחם בן השנה הוטל הישר לזרועותיה ולא באו כפות הידיים להחליק על פנים. רק הזרועות הדקו אותו אליה ויכלה לנשקו. התקנא אהרל'ה, שתלתלי שערו קשורים לקוקו, עוד לא בן שלוש ונהנה משערותיו היורדות גלים על כתפיו וכדי לרסנם מהודקים על ידי סיכות אל הכיפה שעל ראשו. "רוצה להיכנס למיטה" צעק. ולא הועילו הדיבורים "אתה כבר גדול" ועלה למיטה אף הוא. לא היו מעצורים לשמחה והיו הצחוקים והדיבורים ממלאים את חלל המיטה והחדר מלא מהם. היו העיניים של השוכבות רואות את השמחה, שלרגע דבר לא העיב אותה ודוק של לחות בעיניים הרואות ואין היד מגעת למחות את ההתרגשות ורק חשות מבעד הערפל את העליצות הילדותית, ואין הקירות עוצרים את הקולות. אף יענקל'ה בן הארבע רצה חלק בדודה רבקל'ה וקיימו שיחה של גדולים. על הגננת מרים, על השירים של חג השבועות. שר אותם והיה כולו הוכחה למה שלמד בגן. עייפו אהרל'ה ויענקל'ה מעט מהדיבורים והחלו לרוץ בחדר ובמרפסת והיעד הסופי המיטה שבה שכבה רבקל'ה. כמעט ישובה, שהרימו לה את חלק המיטה הקדמי. צופים הגדולים בהם ואורות העיניים. התרווחה הפינה לארוע המשפחתי והיתה זו צרה לשובבותם של הקטנים והחליטו לעבור ל"חדר היום". זה הסלון שעומד לרשות החולים המסוגלים לרדת מהמיטה לאכילה בצותא ולצפיה בטלויזיה. יצאו האנשים והחלה העלאתה של רבקל'ה לכסא הגלגלים. האב החזיק בזרועותיה והאם הצמידה את שתי רגליה אל עצמה. לא היתה אנחה, רק הפנים היוו עדות לכאב הרגע. כדי לזקוף מעט ישיבתה כפף האב את העגלה לאחור עד שנגעה ברצפה והיא ניסוטה בגבה לתוכה וכשמורמת זו נמצאת יושבת זקופה בה. נעטפו הרגליים בסדין והוסעה החוצה אל הקהיליה המשפחתית. קבלו אותה בפנים מעורבות של שמחה ושל עצב שנשר מריסי העיניים. הפך "חדר היום" לשעה לחדר משפחה בארוע של שיחה ודיבורים וריצת הקטנים. ככל דבר יפה שנגמר, נגמר אף הביקור, ויצאו ב"להתראות". בקשה רבקל'ה לעבור למרפסת ולראות את הרחוב אולי עוד תבחין במכונית הגדולה שכנסה את כולם. סאן הרחוב וריק היה. ליד מיטתה של רבקל'ה בכל שעות היום והערב שיח של מבקרים. בשעת בוקר מוקדמת באה אחות חדר הניתוחים, יושבת מספר דקות ואינה מראה סימנים שהעבודה מחכה. מדברים על העבודה ועל הבת שכבר בגרה ועוד מעט לצבא. רופא מהמחלקה הפנימית שעובר מחייך לה ב"מה שלומך ידידתי הקטנה"? מאוחר יותר יושבת אשה מבוגרת שהאצילות עוד עושה בפניה ושיחתה כמעט שנשמעת. באות נשים ששרווליהן ארוכים, באות נשים ששרווליהן - כתפיות. מבקשת האם כבר לגנוב שעה לארוחת הצהריים, ובאה ידידה שנסעה שעתיים והפנים יגעות ורטובות "מפריעה לכם באכילה"? שואלת אותן. "כלל לא". מוזגת לה כוס מיץ ומתבקשת לשבת. "חם מאוד היום, נאנחת, ומה שלומך רבקל'ה"? "טוב תודה. עוד איני יודעת כמה שבועות יהיה עוד הגבס. לפי דעת הפרופ', שמונה או תשעה שבועות, כך שיש לי עוד כארבעה שבועות לשכב כך ולפי דר' מיכאלי שאומר לי "יכולה את לחזור ולספור שבעה שבועות, שהלא במוצאי חג השבועות אנו עומדים" וצחק צחוקו הטוב. אמרתי לו: "אותך כבר לא אשאל במוצאי חג" וצחקתי לו אף אני". נמשכה השיחה על צרות קטנות, על טרדות משפחה ובשעת השיחה פינתה האם את השולחן מכליו, הדיחה, סידרה וישבה ובידיה הסריגה, שתמיד ידיה עמלניות. פניה מסגירים אותה ורוצה היתה כבר להיות על הכורסא בחוץ ולהרדם מעט. להוריד מעצמה את מחציתו של היום. ראתה האשה בפניה וקמה ללכת. "תודה שבאת, אמר לה בקול רפה, ממרחק כזה וביום החם הזה". ניכר היה במקבלת התודה והאומרת אותה שביעות רצון, זו על שקיימה "מצוות ביקור חולים" וזו על הסברת הפנים. "רבקל'ה, אני יוצאת למרפסת לנוח מעט" ונדמה שרק העייפות נשמעת בדבריה. "כן, אמא, עליך לישון מעט". התכנסה בכורסה ונרדמה מיד. נשארה רבקל'ה יושבת בעגלה וצופה את הרחוב. רחבת בית-החולים הומה מאנשים, ממכוניות ואמבולנסים. רואה את הקיץ בקלילותו. את הרחוב בזרימתו. לעולם לא תהיה בזרימה הזאת. אבל רואות העיניים "ותודה לאל שיכולה לראות וליהנות". מוכה הרחוב מהאור, והיא מחדוות הראיה. היתה מעין הילה של געגועים לחיים, שריחף על מצחה ושערה הגלי. זוכרת רבקל'ה את עצמה. זוכרת את הילדה זהובת השיער השובבה והצוחקת, שאינה יכולה לכבוש את שמחתה. רצה והד האבנים עונה לה, ואינה שומעת את אמא המזהירה: "רבקל'ה את עוד תפלי". מופקרת לאור שבילי הכנרת, מופקרת לשמש אדומה שוקעת וזוהר הירח העולה כבר ממול. קרועות העיניים לתוכה ושומרת לה את המראות. בריסים הצמודים שמורה הילדה, והמראה כאור "התמיד" בתוכה. אוחזת בו, כילדה את בובתה, מדברת אליה את, עצמה. והפנים לרגע חסד של אור.

---