|
גם משה חיים ברנדויין וגם מרקו כהן היו מיודעי שנים הרבה. ורק משום כך באו אלי להכנס בעובי הקורה של הסכסוך ביניהם. הם לא רצו ממני שאפסוק להם דין אמת, רק פשרה. כך אמרו בפירוש. אני אינני דיין ואינני בורר. ורק מפני דוחק הפרנסה קבלתי עלי את הטורח הזה, ועד היום לבי נוקפני שמא ביצעתי את הפשרה שלא כהוגן. וזה היה גופו של עניין: תקנה היתה בירושלים העתיקה מימות הקדמונים, בית ששכר יהודי מאת בעליו הערבי, הרי הבית עומד בחזקתו ואין רשות לשום יהודי אחר לשכור אותו מידי הערבי. תקנה זו נתקנה כנגד איום בעלי הבתים הערבים שלא יעלו את שכר הדירה ולא ינשלו את דייריה העניים, ושטר ניתן לידי הדייר היהודי, הוא שטר החזקה, שהיה מורישו עם שאר נכסיו ומטלטליו ליורשיו, ויורשיו ליורשיהם. והיה בית זה, שאינו אלא שכור ביד דייריו היהודי, כקניין עולם לו ולזרעו אחריו. והנה מרקו כהן הציג בפני שטר מכר, בו כתוב וחתום כדת וכדין, שאביו של משה חיים ברנדווין זה מכר לו את שטר החזקה שיש לו על בית הדירה בחדר איברהים מוסטפה ברחוב חברון. וכתוב בשטר, ששטר מכר זה יהא בעל תוקף רק עשרים שנה לאחר מות בעליו. היינו, כל זמן שהבעלים חיים אין למרקו כהן שום זכות על החזקה על הבית ועליו להמתין אפוא עשרים שנה ממותו של זה. ומאחר שהמועד הנקוב הגיע, מבקש מרקו כהן את הבית מידי ברנדויין. הסתכלתי בו בפליאה גמורה, מרקו כהן הוא עתיר נכסים ודר בבית מרווח מחוץ לחומות העיר העתיקה. מה ראה על כך לזכות בשטר חזקה על חורבה עלובה מטויחת בטיח מקולף ומסויד מבחוץ בצבע וורוד שנעשה מנומר כתום וצהוב בגלל השמש ובגלל הגשמים. "לא למגורים הריני רוצה את הבית אלא להתייחד" אמר מרקו. "להתייחדות"? "כן, להתייחדות. כל ארבע אמות בעיר העתיקה של ירושלים נתקדשו בקדושת הר הבית, ואני רוצה לעשות בית זה מעין מקדש מעט, שנהגו בו ברזי המקובלים, אני וחכמים אחרים". "דווקא בבית הזה?" אני שואל. "הוא שאמרתי, אדון בנר". ומרקו זוקף ופורש על השולחן לפני את שטר החזקה, כאילו אין שום פגם בטענתו. מרקו כהן הוא מן הסוחרים המכובדים של ירושלים ורגליו עומדות איתן על קרקע המציאות. אלא שלא שכח עדיין את רזי המקובלים ולצורך זה הוא נזקק לחורבה, שבה רוחשות נשמות. "ואתה דר בבית הזה?" הריני שואל את ברנדויין, שידוע לי, שאף הוא מתגורר מחוץ לחומות. "הלא אתה יודע", הוא אומר. "ובכן, מה בפיך משה חיים?" "כדת וכדין, יעקב, הוא אומר, שטר הזכיה שאדון מרקו כהן מראה נעשה בלי פגע. כתוב וחתום. אלא מה. אליה וקוץ בה. ניתי ספר ונחזה היינו נראה מה כתוב בשטר שחור על גבי לבן: הזכייה בחזקה, כתוב, תיכנס לתוקפה עשרים שנה לאחר מות הבעלים. מכאן שבשעה שמת אבי, זכיתי מיד בשטר כדין יורש, והריהו שלי ללא עורערין. כיצד אפוא אפשר להפקיע מידי דבר השייך לי? נמצא שמלכתחילה הכל הבל הבלים ואבי מכר לאדון מרקו דבר שאינו שלו" "אבל, משה חיים, הלא אינך דר בחורבה הזאת?" הקשיתי. "אמת ויציב, אינני דר בחורבה הזאת". "ומה ממך יהלוך שמישהו אחר יהנה ממנה. זה נהנה וזה לא חסר?". "לאו דוקא, אומר ברנדויין, סבי מת בבית הזה, אבי נולד ומת בבית הזה, אני וילדי נולדו בבית הזה. אבי הוריש לי את שטר החזקה, ואני אוריש לבני אחרי. ונמצא שבדרך זו יש לנו אחיזה בירושלים העתיקה". "אחיזה אתה רוצה?" "אחיזה". ואני כמובן לא ירדתי לסוף ענין זה ושואל מתוך הרהור: "ומי גר בחורבה עכשיו?" "איברהים מוסטפה מת, אומר מרקו, והחורבה ריקה". "ריקה, מאשר ברנדויין, רק עכבישים וקורים בכל מקום". "ואם כן?" אני שואל את שניהם. "מעון למקובלים" אומר מרקו. למקובלים?" "כדת וכדין. שלי אני תובע". אומר מרקו בתקיפות של סוחר היודע לעמוד על שלו. ואני מסתכל על שניהם ושואל את עצמי מה לי ולצרה הזאת. ברנדויין האב ודאי היה אדם ישר, מדוע כתב אפוא שטר זכיה משונה שכזה ונטל ממרקו ממון על דבר ריק? ומצד שני מרקו כהן הוא סוחר ממולח ובידיו יצאו שטרות על בתי דירות של ממש, כלום לא ראה את הפגם הזה? משהו נעלם ממני, והם מבקשים ממני לעשות פשרה. לאיזו פשרה הם מתכוונים. אולי ברנדויין רוצה כסף כשם שאביו לקח כסף על דבר ריק? שתקנו והסתכלנו זה בזה ליד השולחן המרובע שלי המכוסה מפה של שעווה פרחונית. ברנדויין צנום וכשיעור רזון גופו, כך גם זקנו, שקוף ומבליט את סנטרו. פניו שחומים כפני תימני. כך גם עיניו שחורות ובוערות. חובש מגבעת שחורה, עגולה, המצילה על כתפיו הצרות, לעומתו מרקו כהן כבד ורחב ותופס כמעט כל רוחבו של השולחן. שתי זרועותיו כמטילי ברזל פשוטות על המפה כאילו הוא יושב בראש השולחן, לחייו העבות והמגולחות מבריקות ומדיפות מי תגלחת בשומים. פניו רחבי הלסתות סמוקים. מצחו החלק אך המתוח במקצת כקלף דק מבריק ועיניו הכחולות מסתכלות בכל. ואני מסתכל בו ובעיניו הערמומיות ורוצה בכל מחיר לרדת לסוף דעתו של סוחר ממולח זה, המתנצח על דבר של מה בכך. החורבה הזאת בעיר העתיקה, הריהי כקליפת השום בערך כספו של מרקו כהן ובגלל רוב עושרו נעשה גם ראש וועד עדת הספרדים. מביא כאן שטר שאינו אלא כחרס הנשבר וטוב כדי לסתום פיו של בקבוק. ומצד שני הלא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו, גם לא של יורשיו. וברנדויין הזקן היה ירא שמים. מה אפוא עשה? סמך על פקחותו של מרקו כהן הבקיא בעריכת שטרות והניח שלא נעלם מעיניו שאין כאן לא מכר ולא אבק של מכר, אלא מתנת יד של מרקו כהן שהואיל לתת לאדם אביון, בעין יפה, שלא יחוש בושה ויראה את עצמו כבעל בעמיו המוכר רכוש לאחד מגדולי סוחרי ירושלים. ניחא. ירדתי אפוא לסוף דעתו של ברנדויין הזקן והצלתי את יושרו. אלה הם מעשה רמיה קטנים שאדם דש בהם בעקבו ושוחק אותם לפירורי עפר. ואדם כברנדויין הזקן ודאי מצא במעשה זה דבר עורמה ופיקחות, בחינת הלצה של מה בכך. אבל מה עם מרקו כהן? כלום חוזר בו ממתנת חנם שנתן ליהודי זקן? והלוא הוא יודע שעם שטר כזה אינו יכול לעשות דבר, למה הוא מתבזה על לא כלום? אילו הייתי לוי יצחק מברדיצ'ב הייתי אומר, שעד כאן מגיעה צדקתו של מרקו כהן, שמוטב שיראוהו שוטה ואל יתבזו יורשיו של ברנדויין הזקן, שלא יראו בהם כיורשי לחם חסד. ואדרבה שיראו באביהם כאחד סוחר ששלח ידו במסחר עם סוחר נכבד כמרקו כהן. ובדבר זה תעלה חשיבותם בעיני הבריות. אך כלום ברנדויין הצעיר מבקש להתהדר כסוחר? חלילה לומר זאת בפניו. מוטב לו לפשוט נבילה בשוק ואל יראו אותו שולח יד במשא ומתן. אלמלי היה שולח ידו במסחר, לא היה חובש מגבעת רבנים שחורה עשויה פלוש ורחבת תיתורה כאהל. ואין גם טעם ללמד סניגוריה של הבל על אחד מרקו כהן הממשמש שתים-שלש פעמים כל מטבע קודם שהוא מוציא אותו מתחת ידו הקמוצה. אינו מפזר את ממונו על בטלנים. נסתר אפוא כל הבנין שלי ואיני יודע דבר לאשורו, לפני ששילחתי אותם כדי להרהר בדבר שני ימים או שלשה, רמזתי באצבע למרקו כהן ועמדתי אתו בקרן זוית: "אתה יודע, אמרתי לו, ששטר זה שווה כקליפת השום?" "יודע, יעקב, מה אני בעיניך שוטה?" "ומה אתה רוצה ממני, מרקו, שאזכה אותך בדבר שלא מגיע לך?" "חלילה, אבל תקרא בשטר שתים שלש פעמים, אותיות מחכימות". והם נפטרו והלכו. איני יודע אם ישנתי באותו לילה שתים שלש שעות. מנוחתי ניטלה ממני. ראיתי בחלומי את ברנדויין הזקן מחייך ומקשקש לעומתי בצרור גדול של מפתחות כבעל בית עתיר נכסים. ואני רצתי אחריו מקומה לקומה ורק בקומה העליונה ראיתי אותו נכנס לחורבה ומיד החורבה נעלמה וגם הוא נעלם. וכשהייתי ער מצאתי את עצמי מהפך בענינים של אלה. פעם ראיתי את עצמי בעורו של מרקו כהן, כדי לרדת לסוף דעתו. איש זה ידוע כחכם ואני חייב להבינו. ופעם ראיתי את עצמי בעורו של ברנדויין הזקן, כדי להבין גם אותו. איזה מין אדם הוא שופט. אדם חצוי. מתי הוא חי את חייו שלו? ועם שחר כשזהרורי שמש נכנסו מבין סדקי התריס פרשתי את שטר הזכיה ועיינתי בו עיין היטב. ופתאום נתבהר לי כל הענין, היינו שזה ענין שאי אפשר כלל להכריע בו. הלא נאמר בו, שהזכיה תכנס לתוקפה רק עם מות בעליו, אחרי עשרים שנה. הנה כאן שורש הספק. ברנדויין מפרש בעליו כאילו אביו הוא הבעלים ונמצא שמסחרו בטל למפרע. אך מרקו מפרש בעליו שהם איברהים מוסטפה, הלא הוא הבעלים של החורבה. ובאמת עשרים שנה לאחר מותו של זה, עדיין ברנדויין היה בחיים ונמצא ממכרו מכר והכל שריר וקיים. הוא שאמר לי מרקו כהן, אותיות מחכימות. מי הוא אפוא הבעלים של החורבה? למחר כשחזרו אלי, אמרתי להם: "כך תעשו, המפתח של החורבה ישאר בידו של ברנדויין. ידו במפתח כדי לשמש לו סגולה של אחיזה בבתי העיר העתיקה. ואילו מרקו כהן הרשות בידו לבוא כל אימת שירצה ליטול את המפתח ולבוא אל הבית כדי לייחד שם יחודים של קבלה". והם נתרצו, כאילו אבן נגולה מעל לבם, והניחו על השולחן שכר טירחה בעין יפה. הסתכלתי בהם ולא הבנתי ממה הם מרוצים ומה היו צריכים אלי, שאומר להם פשרה עמוקה שכזאת? לא נגעתי בכספם. חילקתי אותו לעניים באותו יום. מאז משכתי את ידי מבוררות, אף על פי שלבי הילך אחרי הגיון. משפט. אבל רציתי פסק דין של אמת ולא של עורבא פרח. |
