|
[א]
ימים שפרנץ ריכט אינו עוזב את חדרו. קומתו הגבוהה נתכופפה מעט, משל נטל כבד רבוץ עליו. כמדומה שהניח הכל, שוב אינו דבק במחקריו העיוניים. רובו של יום הוא מתהלך בחדרו תפוס הרהורים, לעתים הוא עומד אצל החלון ומצמיד את פניו המאורכים לזגוגיות החלון, להצן קמעא את מצחו. גשם טורד יורד טיפין טיפין. אינו גשם ואינו לא גשם. אנשים דרך כלל אוהבים את העז, את הסוחף, כיוצא בקור, כיוצא במטר, אין אוהבים את הספק, גשם מעין זה יש בו הטרדה ותו לא. אבל פרנץ מוצא בגשם זה דוקא מעין סיוע להרהוריו. כביכול אף הגשם אינו בטוח, הוא מהרהר טיפין טיפין. לא שלוה יש בו, אלא דומה לפרנץ המתהלך בחדרו, הילוך שברישול; מתוך שאינו יודע אם הצעד הבא הוא הצעד שאליו הוא מתכוון; מתוך שאינו חש את תחושת צעדיו כל עיקר. זגוגית החלון נתכסתה קרום מהבל פיו של פרנץ, הוא ניתר מן החלון ומיד נמלך בו, הוא מיחה בכפו את אדי הבלו והצמיד את מצחו כבתחילה.
חדרו מצוי בקומה השניה, מעל גביו מתנשאות כמה דיוטאות. חיים רבים יש בהן, אלא שבשעה זו יצאו החיים לחוץ. כבר שעה שלימה שבני אדם מצויים אצל מלאכתם, אך פרנץ כמדומה הניח את כל עסקיו. ואף על פי כן גבו מעוקם במקצת. כמו כל הרהוריו נתערבלו זה בזה ונתקפלו כמין פקעת גדולה, והוא הניחה על גבו. סוף סוף ניתק מן החלון. ספק אם חש היאך הוא הולך מן החלון, כמאליו נישא משם. זה ימים שאינו שולט כמעט במעשיו. כמו אחר מצוי עמו. מעין רוח המיטלטלת אותו לכאן ולכאן. מתילדה אמו לא חשדה בדבר. אמת שפרנץ החויר בזמן האחרון. אף מצחו המורם נתקמט שלא כפי גילו, הוא עומד עתה בשנתו העשרים וחמש, שיעור זמן מועט לקמט עורו של אדם, ולו גם חושב מחשבות כפרנץ. אבל מתילדה לא חשדה. משמע שפרנץ מתעמק בעבודת הגמר שלו יתר על המידה, והיא לא נתכוונה להפריע לו. אלא שעדיין לא סעד את סעודת השחרית ומתילדה הכניסה את ראשה לפתח בזהירות: "פרנץ, השולחן ערוך". פרנץ פתח את עיניו. כמדומה ששמע קול, אלא שלא תפסו כל צרכו. אמו אינה שונה את דבריה. משום שבטוחה היא, שפרנץ קלט את קולה, ומשום שאינה רגילה לשנות דבר פעמיים. אותה שומעים בפעם אחת. ולא על שום תקיפותה, אלא שיש משהו בפניה החדים ובעיניה הגדולות, שכל אימת שהיא מדברת, אדם נתפס לקלסתרה, משל קולה יצא מעיניה השחורות שלא כמידה. ואף על פי כן לא קלט פרנץ את דיבורה, הוא נסתכל בה כמו רואה אותה לראשונה. מתילדה החזיקה ביידית של הדלת וביד שמאלה הורתה דרך כבוד לכיוון חדר האוכל. פרנץ הלך אחריה בלי משים. יחידי ישב אצל השולחן ופניו כלפי תמונת סבתא הגדולה. כאן מקומו, והוא עשה לו הרגל להתבונן בתמונה תוך כדי אכילתו. אלא שבימים האחרונים הוא מתבונן בה יותר. אף עכשיו כמעט יחידי הוא שרוי בחדר. אביו זו שעה גדולה שהלך לעסקיו המרובים והמכניסים כשיעור ריבויים. ואמו מתעסקת בסעודתו, מפנה כלים נאכלים ומביאה אחרים, פרנץ התקין על חוטמו את משקפיו הגדולים ועיניו נתפסו לחיוך הסמוי העומד בזויות שפתיה של סבתא, כלום דומה היא לאמו, לבתה? אף לסבתא עיניים גדולות, אלא שמבט אחר משתקף מהן. עיניה גדולות על שום הסתכלותה בכל ולא קפדנות יש בהן. ולא שאמו קפדנית מטבעה, אך היא נוקטת דרך דיבור מהוקצע ופסקני המביא אדם לחשוב שהיא קפדנית לעתים. סיימה מתילדה לשעה את התעסקותה בסעודתו וישבה בכורסה. פרנץ אכל מתוך כלי ריק, הוא לא חש את האוכל הנכבש בפיו, אלא שפיו נע דרך הרגל בלבד. ופתאום הרים את עיניו אל אמו ושאל אצלה: "דבר אחד איני מבין, אמא, הרי סבתא שרויה היתה כאן בוינה שנים רבות, אף על פי כן אינה נראית וינאית?" מתילדה שתקה. היא ידעה, שלא זאת ביקש לשאול והמתינה ולא דחקה בו. אף שתיקתה לא היתה שתיקה שבדיחוק. היא הסתכלה דרך החלון. על שאלה ממין זה אין לה כלל מה לענות. פרנץ חזר לשאלותיו: "לא הכרתי את סבתא. וכי כך, כמו בתמונה זו היתה צורתה?" "כן פרנץ". מתילדה ידעה שאף שאלה זו לא ביקש לשאול. הוא בורר את המלים. מחפש ניסוח. מה עוצר בו לשאול את אמו את שבלבו? וכי עד כאן לא שאל אצלה כל שאלותיו? וחמורות מזו לא שאל? פרנץ מנהג עשה לו לשאול שאלות. בענין זה לא שינתה אותו בגרותו. ואת אמו דוקא הוא שואל. משום שאביו רוב היום אינו מצוי בבית. ומשום שחושש שאביו ילעג לו בלבו. ואף על פי כן זו הפעם הוא בורר את המלים יתר על המידה. הוא מבקש לשאול דרך קפנדריא ולא במישרין. אלא שמתילדה תפסה שפרנץ נוקט עיקופי דרכים, והיא כלל לא ניסתה לסייע בידו לצאת מן הסבך. אדרבה שיסתבך בשאלותיו. אדם בשנתו שוב אינו חייב לשאול כך כפי שהוא שואל, מעשה ילד. היא עמדה מן הכורסה והסירה מן השולחן את הכלים האחרונים והלכה להסדירם. מתילדה שהתה שעה יתירה. אפשר בכוונה נשתהתה כך. ידעה שפרנץ עדיין יושב במקומו ומחטט במוחו, מעין קינוח סעודה. האח בחדר האוכל המרווח חיממה את החדר וחום נעים שהתרפק בעצמות הרדים מעט את החושים. הכל נהנה מן האח המבוערת יפה. אף הרהיטים כמו רדומים היו מחמת החום הנעים. הכל שרוי היה במעין חלום רחוק. בחוץ היה ערפל והאור בחדר מועט היה. אלא שבשעה זו אין צורך באור אחר. שוב תלה פרנץ את עיניו בתמונת סבתא. דרך זגוגיות משקפיו נראו עיניו קטנות משיעורן האמיתי. ועוד הצטמצמו תוך כדי הסתכלותו. מתילדה חזרה ופרנץ שאל אותה שוב על סבתא, תוך שאינו מוריד את עיניו מן התמונה. כמו ביקש לבחון אם סבתא מאשרת תשובותיה של בתה. פרנץ חקר: "תמיד נראתה סבתא כך?" "כיצד?" "כך, כמו בתמונה?" "מאז שהיתה סבתא". "ולפני כן?". "לפני כן, נראתה צעירה יותר". "כמובן, אמא, אבל כלום כך היתה נראית, רצוני לומר וכי דומה היתה... לתמונה זו...או מה...?" פרנץ נכנס בגמגום. אין מטבעו כך. אלא שעכשיו הוא מגמגם. שוב מתילדה לא היתה אדישה כלפי שאלותיו. היא הרגישה שבסופו של דבר הוא מתכוון להעמיד אותה בשאלה שלא שאל אצלה עד כאן. אבל מתילדה הסתירה את עצמה, אין הוא חייב לידע שהיא סקרנית לשאלותיו. פרנץ מבוגר די צרכו, והגיעה שעה שיתחיל ליתן לעצמו תשובות. מתילדה כביכול העסיקה את עצמה בחדר. היא איבקה את ארון כלי הכסף. מה ראתה לאבק את הארון? מלאכה זו עושה דרך כלל המשרתת. פרנץ נתן בה את עיניו. עד מתי תהא עומדת כך בסמוך לארון כלי הכסף. דעתה אינה על הארון. כלל וכלל לא. היא מתעכבת שם במתכוון. עתה משהה אותה פרנץ אף הוא במתכוון. הוא אינו מפרש את שאלתו ונותן לה להתחבט בעצמה. מתילדה פיזור נכנס באיבוקה. היא חזרה עם המטלית שתים שלש פעמים על מקום אחד. פרנץ לא גרע עין ממנה. פתאום הפסיקה לאבק. היא החזיקה את המטלית בידה כשהיא נתונה על זגוגית הארון. התבוננה בכלים? הרהרה? תוך כך תפסה את עינו של פרנץ, הרי שהסגירה את עצמה לו. היא חזרה במהירות למלאכת האיבוק. הארון הבריק. כך לא הבריק מעולם. פרנץ כמדומה שהוא מחייך לעצמו. ברור לו שלא תניח את המטלית מידה עד שיבהיר לה את שאלתו, מתילדה אמרה לו: "פרנץ, השעה אינה דוחקת עליך, עד מתי תשב כך?" לא, השעה לא דחקה עליו. כך על כל פנים נראה כלפי חוץ. אף אמו לא דחקה עליו עד כאן. אלא שגם עכשיו אינה דוחקת עליו בגין עבודותיו הממתינות לו על שולחן הכתיבה שלו. אך כיון שבקשה לעוררו לדיבור מצאה דיבור זה יפה לאומרו. יותר לא נתן לה פרנץ להמתין והוא שאל: "כן אמא, מתכוון אני לשאול, כלום כך היתה סבתא נראית גם כשלא היתה סבתא?" "כיצד כך, פרנץ?" "כך, כמוך?" "הרי אני בתה?" "והרי את לא דומה לה כלל וכלל?" מתילדה לא ירדה לסוף דעתו. וכי מה יש כאן להבין. אלא שלא הבינה, בשביל מה נתפס פתאום פרנץ לשאלה ממין זה. שאלות אחרות אין לו כבר? וכי בגלל כך הניח את עבודתו והוא מתעכב כאן רק כדי לידע אם פניה פני אמה או לאו? שמא מטיל הוא ספק שהיא אמה? מתילדה הסמיקה מעט, היא נתנה בו את עינה הגדולה והשחורה שלא כמידה, ואגב הרהור שאלה: "מה דמיון אתה מבקש ביני לבין אמי, פרנץ?" "לא אמא, לא נתכוונתי... אלא שסבתא נראית כמו ממקום אחר". "שהרי היא היתה ממקום אחר, היא לא נולדה בוינה?" "כן אמא. אני יודע. לא לכך נתכוונתי". "למה נתכוונת, איפוא, פרנץ?" פרנץ הסתכל בה, כמו בחן אותה ביחון אחרון ופתאום אמר לה בבת אחת: "סבתא היא יהודיה, והיא נראית כך כפי שהיא באמת. רצוני לומר . . . כן, זאת בלבד שאלתי". הרי שפרנץ לא שאל כל עיקר. משמע שסוף סוף הגיע לכלל בגרות והוא נותן לעצמו תשובות. אלא שזו הפעם לא נתנה דעתה על דבר זה. יותר משהיא חשבה עליו, נתהרהרה על עצמה, וממנה הלכה מחשבתה על פרנץ. הרי שמציק לו ענין אחר לגמרי, לא מחקריו העיוניים. מתילדה יצאה מן החדר, ואף פרנץ חזר לחדרו. פרנץ בחלוקו הארוך נראה גבוה יותר משיעור קומתה הוא נשרך באנפילאות מהורהר כבתחילה ועל מצחו נתעמקו הקמטים. הוא עבר על פני שולחן הכתיבה שלו ספרים וניירות כתובים למחצה פזורים היו עליו. הוא העיף בהם מבט כלאחר יד. מיד נמלך בו והלך אל החלון. יודע היה פרנץ שעבודתו המחקרית, זו שתקנה לו לעתיד את הדוקטורט, אין בה לפי שעה תשובה על שאלותיו המציקות. פרנץ חדר לסוגיא אחרת, הוא ביקש לידע איזה מין יהודי הוא, איזה מין יהודי אביו, אמו וכל אותה חבורת האינטלגנטים, שעשתה את ביתם בית ועד של קבע. על הכל דנים שם, על אמנות ועל ספרות. רובם ככולם יהודים, ואף על פי כן אין בינם לבין נכרים אלא שינוי השם בלבד. מתילדה לא טרחה מעולם להבהיר לו דבר זה, כלל לא עלה על דעתה, שפרנץ עלול ביום מן הימים לחטט בו. לא כל שכן אביו גיאורג, ששקוע היה ראשו ורובו בתעשיתו שנתפתחה והיתה לשם דבר בווינה, רובו של יום נתעסק גיאורג בעסקיו, ולעת ערב נתעסק עם אורחיו בביתו המרווח. שלא מרצונו נמצא מקפח את פרנץ. אולם ככל שפרנץ גדל ועבר לרשות עצמו, שוב לא נתן אביו דעתו על קיפוח זה. שמח היה שפרנץ נתון ראשו ורובו בשלו, ונתכבד בו בין ריעיו. אבל פרנץ מצא את עצמו בודד. זה ימים ביקש פרנץ לפזר הרהורים אלו שבאו אליו במפתיע, ולא הצליח. כמה פעמים שיקע עצמו על כורחו בעבודתו. עד שראה שהרהוריו מתגברים עליו. תחילה מעט ולאחר מכן התחיל למצוא ענין בהם. הוא הלך אחר הרהוריו והניח שלא בטובתו את כל עבודותיו. בימים הראשונים פשפש במחשבתו ולא נתכוון להניח את עבודתו אלא לשעה, עד שיבהיר לעצמו כמה שאלות סתומות שנתעורר עליהן, כיון שנכנס לענין זה, נמצאת עבודתו מוטלת בקרן זוית ושוב לא נתן דעתו עליה כלל. פרנץ נעשה שתקן. הוא כינס את כל עצמו במחשבתו. אלא שלצורך מחשבתו שתהא לה על מה להסתמך, שולח את עיניו אל אביו ואל אמו כחודר וכבוחן וכמבקש להסיק מסקנה מהם עצמם. הוא חיפש את היהודי שבגיאורג, שבמתילדה ולא מצא לא במראה פניהם ולא בדרך דיבורם. התחיל לבקש דבר זה בבית הגדול ולא מצא אלא תמונתה הגדולה של סבתא, ושני פמוטים של כסף גבוהים ופרחים מפותחים רקועים עליהם מעשה חושב. ואף הם של סבתא הם. פרנץ צמוד לחלון שעות הרבה, מנהג עשה לו לעמוד אצל החלון. אפשר הוא מחפש בחוץ דבר שלא מצא בבית. שוב אינו טורח למחות את קרום האדים שנתנסה החלון מחמת החמימות שנשתפעה מן האח המבוערת ומחמת הבל פיו. נמצא שאינו רואה דבר מן החלון ולחוץ אלא ערפל בלבד. הגשם הטורד נתגבר ונפסק. מעט יצאה השמש ומיד חזרו העננים וכיסו את השמים הגבוהים. כמאליו ניתק מן החלון. עייף היה מעצם העמידה הארוכה, יותר מכך מהרהוריו שלא עזבוהו אפילו שעה אחת. הוא שרך את עצמו בליאות אל הכורסה, שעמדה ממול לשולחן הכתיבה שלו ונתיישב בה בכבדות. אנחה נתמלטה מפיה הוא השעין את ראשו המגודל שערות מתולתלות על זרועו ועצם את עיניו. אפשר שקע בתנומה. שנתו בימים האחרונים נמצאת חסרה בגין הילוכיו המרובים על פני חדרו וכל אימת שנתיישב בכורסה חטפתו שנתו אליה, כמבקשת ליפרע ממנו את חובו שהוא חב לה. נראה שמתילדה נטרדה משיחתה האחרונה עם פרנץ. דרך כלל לא נהגה להכנס לחדרו בשעה שהוא יושב על הדוקטורט שלו. רק בשעה שנח, היתה נכנסת ובודקת את דפיו ושמחה על התקדמותו לקראת התואר ועל עצם עבודתו. אלא שהיום שינתה ממנהגה. היא הכניסה את ראשה לפתח, ומשראתה אותו יושב בכורסה ושקוע בשינה נשתהתה בפתח. עיניה התרחבו בדאגה. משמע שפרנץ אינו עובד. לבו נתון לדבר אחר לגמרי. הרי ששיחה זו שניהל עמה בסעודת השחרית, לא שיחה שבאקראי היתה, מכוונת היתה מלכתחילה ומראש, מה ראה על כך שנתפס לענין יהדותה של סבתא. שנים עברו ולא נתעכב על כך כקוצו של יוד. תמונתה שימשה אמנם מקור לדיבור לעתים מזומנות. מדויקת היתה וכמו חיה נסתכלה סבתא מגבוה. סבתא ישבה על כסא שגבו המורם מחוטב מלמעלה, וידה אחת נתונה דרך כבוד על מעין שולחן ששימש אדם אחד בלבד, מתילדה נסתכלה בתמונה כבר כמה פעמים לאחר השיחה עם פרנץ פעם אחת כשפרנץ שאל אותה, ופעם אחרת משיצא, נכנסה היא לחדר ועמדה מול התמונה, ופעם שלישית, כביכול ליישר אותה. היא מצאה את עצמה מהרהרת וחוזרת ומהרהרת בענין אחד בלבד. ואפשר שעל כן תקעה את ראשה לחדרו של פרנץ שלא כמנהגה. שעה יתירה נתון היה מבטה לעבר פרנץ הנרדם. פתאום פתח את עיניו ונסתכל באמו, מין הסתכלות תוהה כמו נזרק למקום זר שלא מרצונו ועדיין אינו תופס את מהותו של מקום זה. הוא פשט את זרועותיו הארוכות לפניו ותפס בצדי הכורסה, כמבקש להיאחז במשהו על מנת לייצב את עצמו. מתילדה לא אמרה דבר. היא חזרה ויצאה מן החדר כשהיא מנענעת את ראשה הקטן, נענוע של דאגה. [ב] מתילדה נכנסה מפעם לפעם לחדרו בשעת העדרו ובדקה את כתביו. לא, אין התקדמות. שום התקדמות. הדפים הכתובים למחצה, כתובים כך כמה חדשים. מעיצומו של החורף. עכשיו הקיץ כבר עומד שני חדשים ופרנץ אינו נדחק עם הזמן העובר. פרנץ זנח את עבודתו לגמרי. אלא שמתילדה עברה על כך בשתיקה. על כורחה שתקה. מוטב לא להכנס עמו בדיבור, פרנץ עלול לעורר שאלות מוזרות. אלא שפרנץ כלל לא ביקש לעורר שאלות מוזרות. ולא שהכל נתיישב לו בבת אחת, אך מעתה הוא עושה את שאלותיו בחוץ. כבר שלשה חדשים שהוא טוען כנגד חברו לואיס שטוק. חברו זה עוסק אף הוא באותם עיונים של פרנץ. גדול הוא מפרנץ בכמה שנים. לעתים רואה בו פרנץ בחינת מורה, ולעתים חבר הוא לו. ויש שהוא לא כך ולא כך, אלא אחד שכל עיקרו של ויכוחו מקצוע הוא לו, ואינו מתכוון בדיבורו אלא בשביל מלאכת הניצוח בלבד. לואיס זה חריף וממולח הוא ואין לדחותו בקש. אפשר חריפותו ירש ממוצאו היהודי. נוצרי ממוצא יהודי הוא. מין מזיגה שפרנץ תהה עליה רוב זמנו האחרון ולא ידע להגיע לכלל מסקנה על מהותה, אם פשרה היא או התחמקות מכאן ומכאן, לואיס לוחם על דעותיו בשנינות. אלא שפרנץ אינו נשאר חייב לו, הוא עורך את טענותיו כהוגן. על כל פנים כך סבר פרנץ עד שיום אחד כמעט שנלכד ושוב לא מצא מוצא משאלותיו. נוהג היה פרנץ לפגוש את חברו במסעדה צפונית רחוקה מביתו. במכוון קבע פרנץ את המקום הזה למיפגש, שאת הדרך מביתו לכאן הוא עושה ברגל וההליכה מיישבת את דעתו. היא מסייעת בידו למצות את טענותיו כנגד לואיס. הרגל עשה לו לפגוש את לואיס כמעט בכל יום. בימים הראשונים למד ממנו כמה דברים בפילוסופיה, ומעם מעט עבר להתווכח עמו על דברים שמציקים לו. וככל שנתרבו הויכוחים, נכנס בסבך של שאלות ותשובות. הימים גררו אחריהם לילות ניעורים. גופו תש ועיניו חשכו מעט. דרך כלל היה פרנץ הראשון שבא למסעדה. אף ביום זה, שאחרון היה במהלך ויכוחיהם, הקדים פרנץ את חברו בשעה. הוא ישב במקומם הקבוע והשתעשע במאפרה שמונחת היתה בעיקרו של השולחן הנקי. לואיס נכנס. עליצות היתה בו, ופרנץ עמד על כך מיד ועמדתו נתרופפה. כבר עברה כשעה ועדיין לואיס מטה את שיחתם לענינים שבדרך אגב. כביכול שוב אינו רואה עיקר בדבר שלמענו נזדמנו לכאן. פרנץ הוציא אותו כמה פעמים מן הצדדין וניסה להעמידו על הדרך הנכונה. מלצר ניגש ולואיס הזמין שני ספלי קפה והשהה אותו אצלו שלא כמדה. פרנץ התחיל לתהות על דרך מוזרה זו שחברו נקט. הרי שהוא מבקש להרוויח זמן. משהובא הקפה והם לגמו ממנו התחיל לואיס להרהר בקול, הוא לא נתן את עינו בפרנץ, ולחש אל עצמו על דברים שבדת. ופתאום נסתכל בפרנץ, כמכוון שיעור קליעתו וכדי רגע אמר: "פרנץ, אתה אוהב פילוסופיה, מה אתה מחפש בה?" "את היציבות". "לשם הבהירות, מה רצונך לומר?" "איני אוהב את הפילוסופיה המופשטת, זו שאינה מתבצעת הלכה למעשה. אני אוהב פילוסופיה קיימותית, בת מציאות. אני מחפש את הממשות, ועדיין לא מצאתי. אני חש כאילו הכל נשמט מתחת לרגלי. תחושה מוזרה היא, כמו מרחף באויר, שום דבר לא נתפס, לא במושג ולא במוחש, והרי דבר זה הוא כאילו איני קיים כלל". משכילה פרנץ למצות את דינו, עברה עליהם שעה של שתיקה. אף אחד לא המתין לתשובתו של השני. תפוסים היו להרהורים כל אחד בינו לבין עצמו. ופתאום שוב חזר לואיס ושאל: "ומה היא לדעתך הממשות, שמא יש בידך הגדרה כלשהי?" "הממשות, לדעתי, היא זו הפותרת שאלה. המוציאה אותך מן הספק. אני רואה את הספק כדבר שאין לו בסיס, ואילו התשובה מעמידה אותך על בסיס כלשהו". "כן פרנץ, דברים של טעם אתה מדבר. אלא שדבר אחד חייב אתה לידע, שהפילוסופיה המתממשת אינה אלא בדת, ובאיזו דת אתה סבור, בזו הקיימת או בזו שעברה מן העולם?" לואיס שתק ונעץ את עינו החדה בפרנץ שישב וראשו רכון על השולחן. שתיקה מוזרה ירדה עליהם לאחר פסוקו של לואיס. והרי פרנץ חויב לענות ללואיס, אלא שכמדומה לואיס אינו מבקש תשובה כל עיקר. זו הפעם הראשונה שאינו דוחק בפרנץ. שוב אינו ממתין לפרנץ. הוא ישב בשלוה כשהוא משעין את סנטרו בידו. פרנץ הרים את ראשו ותוך כדי הרהור שאל אצלו: "אמור לי לואיס, מה אם תסתיימנה התשובות, מה לדעתך יש לעשות?" "משאין לי תשובה, אני הולך להתפלל". פרנץ נסתכל בו ושתק. לואיס הוא שאמר זאת, הנה כך הוא חי את הפילוסופיה שלו. הלכה למעשה. משמע שאין שאלה שאין עמה תשובה. משארכה עליהם השתיקה עמד לואיס מן השולחן וקבע להם פגישה ליום האחר. הוא נפרד ממנו בחיוך סמוי ונתעלם מעינו, פרנץ בהול היה מעצם דיבורו ומעצם חיוכו של חברו. פרנץ עמד אף הוא והלך מן המסעדה. הרהוריו הקיפו אותו מכל עבר. הוא ביקש להסדיר אותם, להשליט בהם משמעת, לברר לעצמו מה עיקר ומה לא עיקר, והוא מצא את עצמו הולך ומתערבל בהרהוריו ומשועבד להם. לואיס איש מדע חריף הוא. בעל מחשבות עמוקות. ואם הוא תלה את כל מדעו בדת, הרי שזו היא הדרך גם בשבילו. אבל לואיס תלה את המדע בדת של מציאות. במשהו קיים. במעין בסיס שאפשר להעמיד עליו את הרגלים בבטחה. כך על כל פנים סבור לואיס. דת אחרת אינה בת קיימא בשבילו, שוב אינה בחינת מציאות, עבר רחוק היא הנשקף מקיר אילם של חדר אוכל. וכי כיצד היא מציאות? שאם הדת היא בסיס לאדם, כך האדם הוא בסיס לדת, וכי יהודים שבכאן בסיס הם לדת כלשהי? דת שאין בה מעשה אף היא דת? היכן הממשות שבה? אפשר גיאורג? אפשר מתילדה? תמה הוא בשביל מה אינם ממירים את דתם. אלא ששוב לא נשתייר בידם מה להמיר, נוח להם באשר הם. פתאום עצר פרנץ בהילוכו. הוא זקף את עיניו. מעין תשובה עמדה להתבהר לפניו, תשובה בשביל לואיס. לואיס אינו צודק. פרנץ מיהר להיאחז בה. הוא סילק בקדחתנות את כל הרהוריו והתחיל להפוך בתשובה זו בלבד. אלא שהרהוריו עמדו עליו ולא הרפו ממנו. התשובה נתערפלה ונתעלמה, ושוב נתגלה כמו באופק רחוק, וכשהוא פתח את עיניו נתפזר הכל. מוחו ריק היה מתשובה כלשהי ומהרהורים אחרים. פרנץ חזר להליכתו. הוא לא הלך לביתו. נוח לו יותר בחוץ לברר עם עצמו את שאלתו של לואיס. כמה פעמים תהה תוך כדי הילוך על נוחות זה. הרי מעולם לא הרגיש את עצמו משונה בביתו, בחדרו. ופתאום צר לו בביתו. מיום שהתחיל בויכוחיו עם לואיס על אמונות ודיעות, העדיף את החוץ. שמא מתילדה היא שמפרעת בידו? והרי היא אינה מדברת עמו כלל. היא אינה יודעת אפילו במה הוא עוסק בזמן האחרון. אפשר אם תדע, עוד תשמח. עדיין מוקדם לדבר עמה על כך. אם כן, איפוא, מי הוא שמפריע את הלך מחשבותיו בביתו? פרנץ נזדעזע פתאום. צמרמורת עברה את גופו. לא קר היה בחוץ, אף על פי שהשעה היתה אחת לאחר חצות הלילה. הוא התחיל לילך לביתו וככל שנתקרב נתגבר עליו הקור. פחד סתום נכנס בו. משהו הבזיק כנגד עיניו. כמדומה שהוא רואה דבר לנגדו. והרי חושך מסביב, היאך הוא רואה? אף על פי כן עומד משהו כנגדו וככל שהוא הולך, הולך ממנו דבר זה שהוא רואה. הוא התחיל לרדוף אחריו. ופתאום ראה בבירור. תחושת פחד איומה קיננה בו והוא עצר בהילוכו ממנו ובו. הוא ראה זוג עינים גדולות. מאיימות. טובות. דומעות. פרנץ פתח את עיניו. ערפל עמד מסביב לעינים הבודדות. הערפל נתעבה ולשעה נתעלמו העינים. האימה נתגברה עליו והוא ביקש להיכנס במעילו הקיצי. מחסה ביקש, ולא עלה בידו. כמו נתערטל כל כולו ללא תקנה. פרנץ התחיל לרוץ ולא עברה שעה עד שהגיע לסף ביתו. הבית חשוך היה ושקוע בתרדמה של חצות. כדי רגע היסס אם להיכנס לביתו. רחש עמד מן הפתח ולפנים. הוא הצמיד את אוזנו לדלת, מישהו מסתובב שם בלא נעלים. משל אבל מתהלך ברגל יחפה. בבת אחת פתח את הדלת ונכנס למבוא החשוך. משם נכנס לחדר האורחים הגדול. שתיקה של שינה פרושה היתה בכל, אף אחד אינו מסתובב כאן. אפשר מישהו מתחמק מפניו. הוא נכנס לחדר האוכל, ומשעמד קרוב לשולחן נתרעד בכל גופו וביקש לצעוק מרוב אימה, אלא שהצעקה קפאה בפיו. הלבנה זרחה בחדר ולאורה העמום הבחין בתמונת סבתא. הוא הסתכל בה הסתכלות חטופה ומיד הליט את פניו בכפיו הגדולות, שוב הציץ מבעד לאצבעותיה אין מקום לטעות. סבתא נטולת עיניים היא. במקום העיניים מצויים שני חורים גדולים, כמו אחד השחית במכוון את העינים. הרעד שבגופו נתגבר בו וכהרף עין חלף בו הרהור על העינים שיצאו לשוטט בחוץ. הוא עקר את עצמו מן השולחן ורץ לחדרו. פרנץ טרק את דלת חדרו ברעש. פרנץ העביר את הלילה ביקיצה. הוא ישב בכורסתו ואפשר נימנם מעט ולא חש בשנתו. מוחו פעל לא כרגיל. משבקע השחר עמד מן הכורסה. אור הבוקר הביא עמו מעט מרגוע בשביל פרנץ הלאה. הוא עמד אצל החלון והסתכל למטה. מוקדם היה ואיש לא עבר ברחוב. משעברה שעה והתחילו ניעורים בבית, התעטף בחלוקו ונכנס לחדר האוכל. פרנץ שינה את מקומו אצל השולחן. שוב לא ישב ממול התמונה. שתיקה כבדה עמדה בשעת סעודת הבוקר. גיאורג לגם מן הקפה ונראה היה כאחד שמטרידו דבר. אפשר משהו מעסקיו, אפשר דבר אחר. פרנץ לא חקר. יחידה היתה מתילדה שלבה היה נתון לא לעצמה. אלא שלגיאורג לא דאגה כל עיקר, הוא ייצא מסבכו. היא דאגה לפרנץ, מתילדה נתפסה לשינוי מקומו. תחילה סברה שיש כאן משום טעות שבשיגרה, כיון שראתה שפרנץ מושיט את ידו ולוקח את כליו ממקומו הישן, למדה שיש כאן ענין שבמחשבה תחילה, ואף על פי כן שתקה. סעודה שאין מדברים בה אינה מתארכת. גיאורג נפנה לעסקיו. פרנץ עוד ישב שעה קלה. ראשו מוטה היה קצת לצד וזרועו האחת נפרשה על מסעד של כסא שעמד בסמוך לו. בידו השניה משמש בכלים מתוך הרהורים, במצחו הגבוה נסתמנו חצאי קמטים ועיניו הלאות נשתקפו דרך משקפיו כנתונות בסבך של ספיקות. מתילדה חזרה כמה פעמים לחדר ואספה את הכלים. הוא לא ביקש לעצור בה ולהכנס עמה בדיבור אפילו פעם אחת. דומה שאף מתילדה לא המתינה לכך, כמו נתיראה משיחה עמו. היא עקבה אחריו במצודד. עיניו העייפות נעצמו לחצאין ולא ניכר היה אם מתוך נימנום או מתוך שהן מתרכזות בנקודה מסוימת על השולחן. פתאום התנער. הוא עמד וחזר אל חדרו. פרנץ ניגש אל שולחן הכתיבה וסילק לצד את דפיו הכתובים למחצה. הוא הוציא נייר חלק. כדי רגע ישב ונתן את עיניו בחלון. חושב היה היאך להתחיל, ולאחר מכן העלה כמה מלים על הכתב ומיד נמלך ומחקן. ראשו רכון היה על הנייר שערותיו המלאות גלשו ברישול על מצחו הגבוה. שוב חזר והעלה כמה מלים ומיד מחקן. הוא הרים את ראשו ונסתכל בחלון דרך הרגל. ניכר היה שפרנץ מבקש דרך נאותה של ביטוי והוא מתקשה ואינו מוצא. פרנץ קם והתחיל מתהלך בחדרו תוך שידו תומכת בסנטרו החלק. כמה פעמים נעצר אצל שולחן הכתיבה, אלא שלא העלה על הכתב דבר. הוא חזר להילוכו על פני החדר, ומשנתעייף נתיישב בכבידות בכורסה ולא עברה שעה ושקע בשינה של ממש. שעת הצהריים עברה מכבר ועדיין פרנץ לא ניעור משנתו שבכורסה. גיאורג שאל עליו ומתילדה הצביעה על חדרו תוך שהיא מהמהמת לעצמה. סבורים היו שנשתקע בעבודה ולא מן הראוי להפריעו. גיאורג נראה שליו יותר מן הבוקר, והוא דיבר שיחה של סתם עם מתילדה. כיון שראה שמתילדה אינה נוטה אחר דיבור והיא מפנה את ראשה מדי פעם לעבר חדרו של פרנץ, נשתתק וכילה את סעודתו, הוא עמד משולחנו אגב שהניח את מפייתו והלך לחדרו על מנת לחטוף תנומה של צהרים. מתילדה הסמיכה את אזנה לפתחו של פרנץ. היא שלחה את ידה ליידית וביקשה לפתוח את הדלת וחזרה בה ולא פתחה. היסוס עמד במעשיה. ופתאום עזבה את הפתח כשהיא מושכת בכתפיה. משניעור פרנץ היתה כבר השעה סמוכה לחמש. פסים זהובים של שמש שוקעת נתמשכו בחדר וריצדו על שולחן הכתיבה. הוא פתח את עיניו וסקר את החדר. ולפתע נסתכל בשעונו. בבת אחת עמד מישיבתו וחטף את מעילו. הוא יצא את ביתו בלא שראה אדם להפרד ממנו. לואיס ודאי ממתין לו שעה ארוכה. בפירוש קבע אתמול את פגישתם של היום, פרנץ פסע פסיעה גסה. ואף על פי שידע בבירור שאיחר, לא עצר מכונית. נוח היה לו לילך ולהתעורר משנתו הכבדה. משנכנס למסעדה ועינו נפלה על שולחנם הקבוע הריק, עבר בו הרהור שלואיס היה והלך משראה שאינו בא. פרנץ ביקש לחזור ולחפש אחריו, אלא שהתחיל להפוך בינו לבין עצמו, אפשר לואיס עדיין לא בא ועתיד לבוא כל שעה קלה, הוא ישב אל שולחנם והזמין לעצמו ספל קפה וכריך. המסעדה החשיכה והבעלים הדליקו את החשמל. לואיס לא בא. פרנץ ידע ששוב לא יבוא, עוד המתין לו ולאחר מכן נתחייך לעצמו והלך מן המסעדה. שלהי הקיץ היו והאויר הוצן בלילה. פרנץ נכנס לרחוב שקט והרהר על לואיס. חייב היה לידע שלואיס לא יבוא. בשביל מה יש לו לבוא, וכי לא אמר הכל את שיש לו לומר? לואיס אינו ממתין לתשובתו של פרנץ, ומה שאמר אתמול לא דרך שאלה אמר, על כל פנים לא נתכוון לשאול. וכי כיצד נתכוון לשאול, כלום לא ידע שאין לפרנץ תשובה? פרנץ האיט את צעדיו. הרהור אחד עצרו. כל הרהוריו נפנו כביכול לצדדין, כמו נותנים מקום להרהור זה בלבד. פרנץ בחן אותו והפך בו. הרי שזו הפעם הראשונה שבבהירות כזאת הוא חושב על דרכו של לואיס, עד כאן חשב על דרך זו בחינת ביקורת; עד כאן סידר טענות כנגדה, ולא שיתף את עצמו בדרכו של חברו. מכאן ואילך הוא בוחן דרך זו בשבילו. ומשבא לו הרהור זה וסילק כל מחשבה אחרת נתבהר יותר ויותר. משום מה לא לעשות זאת, בשביל מה לא לקבל את דרכו של לואיס? התשובות נסתיימו. והרי השאלות לא ירד שיעורן כל עיקר. יפה אמר לואיס, שמשאין תשובות הוא הולך להתפלל, אלא שלואיס הולך להתפלל תפילה אחרת, של דת אחרת. ומה תפילה יכול פרנץ להתפלל? תפילת אבותיו אינו יודע, שאין תפילה בלא דת, ודת אבותיו אין הוא מכיר. שמא יפנה למרום בדרכו שלו. לא בתפילה קבועה על ידי אחרים, אלא הוא עצמו יחדש אותה בשבילו בלבד. מעין דת חדשה שלא תהא לאחר שותפות בה, דת בלתי אמצעית. לא כדרך דתו של לואיס, שהיא מעין סרסור, מעין מתווך בין האדם לשמים. בשביל מה אמצעי? והיהדות, כלום אינה בלתי אמצעית? אבל הוא אינו מכיר אותה. ומשאדם אינו מכיר את מהותה ומשתמש בה בשביל פניה לשמים, על כורחה שהיא אמצעית. וכשפרנץ ביקש להחליף את מחשבתו למעשה ולפנות לשמים בדרכו שלו, ראה שאין לו דרך כלל. הוא חש שהקרקע שמוטה לו מתחת לרגליו. והרי כל מה שהוא מבקש אינו אלא אחיזה כלשהי, ולא מצא בו עצמו כל אחיזה לפנות למרום. פסיעותיו נעשו מדודות. ממרחק של כמה אמות נתגלה עליו אחד, ולאורו הקלוש של מנורת הרחוב נדמה לו בהסתכלות ראשונה שהוא לואיס. האיש נתקרב אליו ועבר על פניו. פרנץ הפנה את ראשו כלפי האיש. ומשזה ראה שהוא מסתכל בו, הפנה אף הוא את ראשו. זה לא היה לואיס. פרנץ הרגיש צורך לראות את לואיס. משמע שדרך אחרת אין לפניו. הוא חייב להתפלל כדרך לואיס. הרהור זה שנתבהר לפניו תביעה היתה בו. ופרנץ התחיל תמה על עצמו, בשביל מה הוא משתהה בדבר זה. יפה גאולת עצמו כל שעה שהוא יקדים אותה. שוב אין לו מה להשתהות. ופתאום כמו ברק נתברק עליו. הוא חש הלמות חזקה ברקותיו. משל אחד הלם בו בכלי עמום. ניצוצות של אש ריצדו כנגד עיניו. הכל נתעלם. כל הרחוב. הוא לא ראה את שורת הבתים משני צדי הרחוב. כאב סתום עמד בראשו ולא יכול היה לילך אפילו פסיעה אחת. כהרף עין חלפו כנגדו העיניים הגדולות שראה אתמול, כל גופו נזדעזע. הוא טלטל את ראשו ועצם את עיניו, אלא שהכאב נתגבר עליו וצדעיו הלמו והעינים לא נסתלקו ממנו. עברה כשעה והכל חזר לקדמותו. הרחוב עמד לפניו מואר באור עמום. אף הכאב בראשו נתקהה והוא חש עייפות גדולה. הוא חזר לביתו. [ג] הקיץ עמד לפני סיומו. חום כבד העיק על הכל. השמש נשתקפה מעולפת מתוך שמים מאובקים. מתילדה ישבה בחדר האוכל המרווח בשעה שלפני חצות היום. היא החזיקה ספר בידה וקראה בו מתוך ענין גלוי. הוילאות המוסטים מעט לצדדין ריחפו קמעא לרוח החמה שנכנסה מן החלונות הפתוחים. מתילדה לא נשאה את ראשה משנכנס פרנץ לחדר. שלוה רגועה נסוכה היתה על פניה המיוחדים. עכשיו שעיניה מושפלות לספר ודומות כאילו הן עצומות, שוב אין לפניה אותה ארשת של קפדנות. צורה אחרת יש להם, מתילדה משהיא זוקפת את עיניה הגדולות והשחורות שלא כמידה מקבל קלסתרה צורה שרבים נתפסים לה ותוהים על המיוחד שבה. מעין יופי קפדני של אצילות עתיקה. והרי אינה קפדנית כלל. פרנץ עמד והתבונן בה שעה ארוכה ולא השבית את קריאתה. הוא מצא ענין בהתבוננות זו. ופתאום הרימה מתילדה את עיניה. כדי רגע החליפה עמו מבטים ראשונים, ושוב חזרו עיניה ושוטטו בספר, ולאחר מכן סגרה אותו אגב הסתכלותה בפרנץ. פרנץ נתקרב וישב בסמוך לה. הוא ביקש לספר לה ונתבלבל. עד שבא לחדר, סבר שהכל נהיר לו ואינו חייב לברר את המלים. פשוט היה לו דבר זה שהוא מבקש לספר לאמו. עכשיו שהוא יושב בסמוך לה, אינו יודע היאך להתחיל. מתילדה ראתה שהוא מתייסר וביקשה להוציאו מן הסבך. היא שאלה: "ומה פרנץ, סוף סוף הגעת לכלל דיבור?" פרנץ זקף את עיניו, כלום יודעת מתילדה מה בלבו? נמצא שלא העלים ממנה כל אותו זמן כמלוא הנימה? ואם ידעה היאך זה נתנה לו להתייסר יחידי ביסוריו, אפשר אף היא מתייסרת על פי דרכה? אמו חזרה ושאלה: "משמע פרנץ, שהחלטת, ובשביל מה אתה שותק?" "הרי שאת יודעת אמא?" "יודעת? מה אני יודעת, פרנץ?" "מדרך דיבורך שנקטת סבור הייתי שאת יודעת, את מדברת על החלטתי". "לא נכנסת כאן על מנת לדבר עמי? הרי שהחלטת לדבר". "על החלטה זו את מדברת?" "כן פרנץ, וכי מה . . ." מתילדה זקפה לעומתו את עיניה הגדולות והשחורות. אימה סתומה עמדה בהן. פרנץ נרתע ולקח ממנה את עינו. אילו יכול היה לחזור בו היה חוזר בו, אלא ששוב אין בו שהות כדי המלכה. מתילדה דחקה בו, והוא התחיל לגמגם: "כן, אמא . . . מצאתי, מצאתי דרך . . . רצוני לומר . . . שוב איני יכול להתייסר . . . מצאתי דרך . . ." פרנץ בחן את עיניה. הן חדרו לתוך תוכו. אין הוא צריך לנקוט עיקופי דיבור, הכל גלוי לפני מתילדה. עיניה השחורות כמדומה שהשחירו יותר. היא החזיקה את כפותיה זו בזו ובשתיקה המתינה לדיבור אחר ממנו, ומשלא דיבר אמרה לו: "על איזו דרך אתה מדבר, פרנץ?" רעד עמד בקולה. הרי שאינה יודעת. או אפשר היא מבקשת לשמוע ממנו דברים מפורשים. הוא ראה שאמו ממתינה לתשובה והתחיל שוב לגמגם: "דרך אחרת . . . כן . . . חדשה . . . רצוני לומר בשבילי חדשה . . . הנצרות . . . " "פרנץ?" הוא נתבהל מעצם קריאתה. מעין קול אחר יצא ממנה, פניה החדים נתחדדו יותר ועיניה הגדולות כמו ביקשו לפרוץ מחוריהן, קמט עמוק נחרש במצחה בסמוך לעיניה. בלי משים נסתכל פרנץ בתמונת סבתא, הנה אותו קמט עצמו מצוי במצחה של סבתא, אף העינים הגדולות הזועפות של מתילדה עיני סבתא הן. החדר המרווח נתמלא בעינים רבות זועפות. הוא ביקש מפלט מהן ועל כורחו עקר את עינו מן התמונה והעביר אותה אל אמו. מתילדה הסתכלה בו הסתכלות מאשימה שלא מצא מקום להימלט ממנה. הרי שטעה, מתילדה אינה שמחה כל עיקר. משמע שהיא אינה מתייסרת ביסוריו, פתאום שמע מלמול, קול חלוש שהגיע לאוניו: "שני ימים קודם יום הכיפורים. שני ימים בלבד". פרנץ נזדעזע. כלום סבתא דיברה אליו מן התמונה. קול רחוק היה, במו מעבר לתחום הזה. או אפשר קול פנימי הוא שלוחש לו כך, לא, מתילדה היא שאמרה זאת, אל נכון הם נוהגים לילך לבית הכנסת בימים נוראים, אך כלום יש לימים אלו משמעות בשבילם? הרי שהם נאחזים ביום הכפורים? מתילדה השפילה את ראשה. פרנץ התבונן בה וראה שהזקינה בבת אחת. כמו סבתא ירדה מתמונתה וישבה בסמוך לו. ביקש לומר משהו, אלא שידע שכל דיבור יפגום. פרנץ התחיל לשוטט בחדר הגדול, הוא שילב זרועותיו זו בזו. ופתאום עמד אצל אמו ואמר: "אלך, אמא, אלך אף אני לבית הכנסת ביום הכפורים, קודם שאני ממיר את הדת אלך לבית הכנסת". מתילדה עמדה מלוא קומתה, היא צעקה לעומתו: "אל תעיז, פרנץ, לא תעיז לעשות כדבר הזה, אחד שבגד בדתו לא יעיז לחלל את קדושת בית הכנסת ביום הכפורים. לא תעשה כזאת פרנץ. אם תלך לבית הכנסת שלנו אגרש אותך בחרפות משם לעיני כולם". פניה החדים סמוקים היו מרוב כעס. עד כאן לא שמע את אמו צועקת. היא עזבה את החדר והוא נשאר יחידי כשהוא מסתכל אחריה. מתילדה כמו הוציאה לפניו את כל לבה. הרי שלא ידע כמעט ולא כלום. הוא חייב לילך לבית הכנסת. אפשר שם יתגלה לו הכל. פרנץ ידע שמתילדה תגרש אותו מבית הכנסת. היא לא אמרה מה שאמרה דרך איום בלבד. היא תבצע את איומה הלכה למעשה. ומשהגיע יום הכפורים הלך לבית כנסת אחר, רחוק כדי מילין רבים מביתו. [ד] רחש סתום עמד בין שורות היושבים. כולם מעוטפים היו בטליתות ועל ראשם נזדקרה כיפה לבנה צחורה כשלג. כמו מאליהם עמדו כמה מהם, פתחו את ארון הקודש והוציאו כמה ספרי תורה. שתיקה מוזרה ואימתנית נתפשטה בחלל בית הכנסת. עלה קול רחוק. מעמקי תהום. עבר את החלל ויצא אל החוץ. חזר ונתעלה ונשבר בתקרה הגבוהה העשויה פסיפס. ירד ונשתתק. לא עברה שהות יתירה ושוב עלה הקול. מעט מעט נשברה השתיקה ורחש מתרפק נתרחש בבית הכנסת. הקהל עמד מעוטף ראשו ורובו ונתנענע ניענוע קל, כדרך אילנות מזדעזעים משרוח עוברת בהם. עלה הקול ונתבהר, ומשנתבהר שוב לא ממעמקים היה. כמו חי עמד ועבר בין שורות המתפללים, כל אחד מן הקהל עמד ברשות עצמו, מכונס בתוך תחומי טליתו. ומשהקול בא אליו הכניסו ושניהם נצטרפו ועלו. נתחזק הקול כמין שאגה ושעה גדולה כמדומה היה שאינו פורש מבית הכנסת. עד שניתק בבת אחת מן החלל. עלה למרום. כדי רגע שקע בית הכנסת בדומיה. כביכול המתינו שמא יחזור. ומשלא חזר בא קול אחר. רעד עבר בגופים המעוטפים. פנים לבנים הציצו מן הטליתות. זרועות נשתלחו למעלה ושהו משולחות שהות יתירה. קולם הלך ונתעבה, וכמין רעם אדיר נתגלגל בחלל בית הכנסת, המתפללים נתעטפו וחזרו ונתעטפו בטליתותיהם, משל ביקשו מחסה מצינת פתאום שעברה את עצמותיהם. כהרף עין נזדעקו כולם ושתיקה ירדה עליהם. נרות הנשמה שפזורים היו על ספי החלונות התיזו רשפים והשמיעו קולות מורא. הקהל שקע בתפילה חרישית. מעט מעט נתלכדה התפילה ויצאה כולה גדולה ודבוקה. אי מפה נשתברה אנחה אחת ועוד אנחה. כמו גלים משתברים בחוף. אדוות הגלים עלתה וירדה וסחפה עמה את המתפללים. היכן הם נסחפים? הרוח גוברת והגלים מתרוממים. פרנץ זקף את עיניו באימה. הוא ראה גוף מלוכד עטוף לבן מתרומם ומתעלה. הוא ביקש לצעוק אחריו. להיאחז בטליתותיהם המתבדרות משל כנפים. אלא שהגוף כבר הרחיק ממנו. עוד היתה בו שהות לראות היאך טליתותיהם פרושות לרוח הלילה. עוד היתה בו ראייה אחת לראות היאך בוהק הלבנות מאיר את הלילה האפל. עיניו נשארו תלויות. נרות הנשמה המבליחים נשתיירו שעה קלה, ולאחר מכן אף הם נתעלו ושום דבר לא נשתייר. עיניו נעצמו ונפתחו לסירוגין. פרנץ שקע בשינה. השחר הפציע ובאופק הרחוק עלה אד מכחיל מן הארץ. פרנץ פתח את עיניו. הוא הסתכל סביבו. על הכסאות ישבו מתפללים מעוטפים כבליל אמש, ופניהם נזרקו לצדדין ופיותיהם מרחשים. אור של בוקר חדר מן החלונות הגבוהים. נרות הנשמה עוד הבליחו, ואף הם נתנענעו משל מתפללים לעצמם. ופתאום עלתה נגינה חרישית. בית הכנסת נתרשרש מכוח עמידתם של המתפללים. האור שמן החוץ נתגבר ונרות הנשמה נתרחקו. התחילה הנגינה מתרחקת ומתקרבת חליפות. רוח שחרית נכנסה מן החלונות ועלעלה בטליתות. הנרות קפצו וירדו והנגינה חלפה בין השורות. שוב לא היתה אימה בבית הכנסת. קול אחד של חינון נתרפק בחלל. כביכול אחד בלבד מצוי בכל בית הכנסת. שעות רבות עברו ועדיין עולים קולות של נגינה, של רחשי זמרה המשתלבים זה בזה כמין סימפוניה אדירה שאין לה סוף. ופתאום עמדה תכונה בבית הכנסת. הכסאות הוסטו לצדדין. זירוז עמד בין המתפללים וכאיש אחד כרעו ונפלו על פניהם. פרנץ נזדעזע. הוא ראה דבר כנגד עיניו, משהו שאינו נראה כל עיקר ואף על פי כן הוא חש שהוא כאן, אבריו נטלטלו ושוב לא עצר כוח, הוא כרע על ברכיו בקרן הזוית שלו ונפל על פניו. החמה עמדה בראשי האילנות. אפלולית עמדה בבית הכנסת. נרות הנשמה הבליחו וצללים ארוכים התנועעו על הקירות הגבוהים. בהילות של שעה אחרונה נסתמנה בתנועותיהם של המתפללים. שוב נכנסה אימה, מעין פחד סתום של החמצת דבר. נהימות עמומות נתפשטו בחלל. הפנים החיורים נתרוממו לתקרה הגבוהה, כמו ביקשו בבהלה אחר דבר. קולות נתמלטו מהרבה פיות שואגים. מעט מעט נתאחדו תפילות היחידים והיתה תפילת זעקה אחת שהרעידה את הכתלים. ופתאום נפתחו הכתלים, כביכול נשלפו מאליהן, ובאופק השחור הבהיק בלובנו שער גדול. הגופים הלבנים שלחו את זרועותיהם לעבר השער, שפתוח היה לרווחה. ותוך כדי שליחת זרועותיהם לשער, התחילו לרוץ אליו וקולותיהם הלכו ונתגברו. טליתותיהם נפרשו בכנפים מרחפות. השער התחיל להיסגר, והם הגבירו את ריצתם אליו מרגע לרגע. פרנץ שלח אף הוא את זרועותיו לעבר השער. בהילות נכנסה בו והוא תפס בשולי טליתותיהם של הגופים הלבנים ונאחז בהם בכל כוחו. ומשחשו שהוא מחזיק בהם פתחו את זרועותיהם ולקחו אותו עמם. בבת אחת נכנסו לתוך השער ופרנץ עמהם. והשער נסגר אחריו. |
