צד הכלה

יצחק בון

מבוע י' תשל"ג


בטרם תפקח את עיניה, תוהה היתה היכן היא נמצאת ומה שעה היא משעות-היום, או שמא עדיין לילה, ומה היום מימים, שבת או סתם יום של חול ועליה לצאת, לעשות במלאכתה. ביקשה לקרוא לאמה, וניטשטשה דמותה של זו ונתערבבה בדמות הבת, ושתיהן בדמות הבעל, ולא ידעה למי היא צריכה, עד שקלטה אזנה איוושוש כלשהו, מעין חריקה של כיסא. הסבה את פניה לעבר הקהל, ובאחד נשפך אור של בין-השמשות מבעד לחלון.

"אתה הוא זה?", הפטירה בקול של רצון, "שבתאי?". תמיהה היתה על ישיבתו בשעה זו ליד החלון, וספר בידו, ונזכרה ששבת היום, וראתה עצמה עכשיו בבית הוריה, ואת קול נשימתה של הבת דמתה לשמוע עולה מן העריסה בפינת-החדר, נירה הקטנה, ועדיין בבחינת "יולדת" היא בעיני המשפחה, ורשאית היא ליטול לעצמה מידת מה של תפנוקים. "בוא", חינחנה לעבר בעלה "קרב-נא ושב אצלי, ונספר זה עם זה".

"שינה עמוקה ישנתי", פתחה כמתחטאת לפני אישה, "דומה השלמתי את שהחסרתי שם - - - " שוב היו עיניה עצומות ולנגד רוחה חזרו ועלו השעות הקשות, בשהותה בבית-החולים - צבע הקירות שם, וגניחותיהן של האחרות, וקול דשדוש פסיעותיהן של האחיות, והריחות ובכי תינוקות - "במה אתה מהרהר", חזרה ושאלה, "הקשבת לי, או - היכן אתה?" "אבי-נירה", אמר, וחיוך של משובה על שפתותיו, "אבי-נירה, על שם בנו הראשון נקרא אדם אצלם, הערביים. למה לא אקרא אני על שם בתי, שהיא ראשונה לנו?"

"וזו תהא נקראת נירה אבי-נירה? ואני רחל אבי-נירה - אלו מחשבות-בוסר עולות ברוחך. . ." - אמרה ושיסעה מיד את עצמה, מצירה על שנגררה - ודאי תוצאה של חולשת הגוף - לתוך וכחנות מרדנית-קימעה. בעצם, ביקשה מיד לומר, כדי לשוב ולפייס את בעלה-אהובה, למה לא? הרי זה שם חדיש? ונאה. אך שבתאי הקדימה ואמר, אף הוא מתוך רצון, שלא תתערער אווירת-השלווה:

"או בשינוי-מה: אבנר: שיש בו מיסודות שתי התיבות, '"אבי" ו"נירה": נירה אבנר, רחל אבנר, שבתאי אבנר---"

"לא רע" הסכימה ומייד הוסיפה, כדי לטשטש ביתר טשטוש את רושם דברי-המרי הראשונים שלה: "יודע אתה - בתחילה היו השכנים קוראים לאבא חאוואג'ה סלימאן; ברנשטיין הוא שם קשה לחניכתם, נולדתי אני, ועדיין לא שינו את שמו של אבא - אין הבת נחשבת בעיניהם, נולדה אחותי, היו קוראים לו שלא בפניו כמובן: אבו-בינאת - גנות היא להם להביא רק בנות לעולם. רק כשנולד אחי, נחה דעתם, והחלו לקרוא לו על שם הבן: אבו-הארון".

"אה, דברים-בעלמא", חתם שבתאי, בעוקרו עצמו מעולם הזיותיו, "כבר נאה הוא שמנו שלנו ואין כל צורך בשינויים - אך, אמרי נא, גברתי הכבודה, מה שלומך?"

חיוך רחב נשתפך על פני רחל ועיניה אורו: "יפה, בעלי היקר, מתפנקת אני לי, בפניך, וכאן בבית אימא שלי, הנח לי ואקום, ואצא לעשות משהו."

ערה היתה עכשיו שוב לגמרי, ולנגד עיני רוחה עלתה הקבוצה, והיא עם ביתה בתוך הקבוצה, ואי-רצון העכיר את רוחה. עלי לדבר עם שבתאי על כך, הרהרה, ולומר לו את דעתי בפירוש. עם זאת, המשיכה במחשבתה, צריך לנסח את הדברים כהלכה ולא לשלוח רסן, כמקודם, בעניין השם - - -

"מה החפזון?", שאל שבתאי, בהגיבו על דבריה וכמתעלם מקו מחשבתה-שבלבה, "אקרא לאמא, ואת נוחי עוד ואל תנסי לאמץ את כוחך למעלה מן המידה, אין הכרח בכך, כי אני סבור שלא נחזור שוב לקבוצה".

נדהמת הביטה בו רחל. "ובכן, בכל זאת קרא את מחשבותי", הרהרה בהשתוממות ובהקלה, "ואני חוששת הייתי שאצטרך להיאבק על כך, והנה אף הפעם - איזה תואם ביננו!", גל של אושר הציף אותה ובזה הרגע שמעו שניהם את קול התינוקת.

"הנה היא בוכה הנסיכה, את שומעת? היא עוד תהיה זקוקה להרבה מכוחותיך, כוחות הגוף והנפש, מוטב שתשמרי על עצמך, הנה ואביא לך את הילדה, ואת אל תקומי עכשיו". נשתהה מעט מעל לעריסה התינוקת; העריסה - מעשה ידי רחל עצמה, תיבת-סוכר ריקה, מוצבת על שתי תיבות של נפט. הוא שחח קימעה ושלח את ידיו לעבר בתו, אך אשתו, שעקבה אחר תנועותיו החיישניות, עצרה בעדו וקראה: "הנח! אף זו מלאכה היא ולימוד היא צריכה!", ירדה מעל מיטתה וחשה לעריסה. אותה שעה נכנסה אמה של רחל, וכשראתה את בתה טורחת על הנכדה הצעירה, נתרעמה על חתנה: "אתה כבר מרשה לה לקום?! שובי, רחל, מיד למיטה - עדיין אינך יודעת איך מטפלים ביצור כזה. ואתה, שבתאי, אם כבר התפללת מינחה, סעודה שלישית כבר ממתינה לך בחדר על השולחן."

כיצד עליו לפתוח בדברים עם חביריו בקבוצה, דן שבתאי עכשיו עם עצמו, בשבתו אל השולחן, שעה שהחותנת עסוקה היתה עם הפעוטה, ודאי ישאלו, על מה מבקשים הם לעזוב, איך יסביר להם? נכון, אחד הוא, שמעון, יבין לרוחם, בלא דברים הרבה - - -

"שבת-שלום, שבת-שלום-וברכה - עליך ועל כל ישראל!" שמעון היה זה, שמעון, שאותו הרגע עלה זכרו לפני שבתאי, וכמו בהרהורי-לבו הביאו לכאן. דלת-החדר פתוחה היתה לרוח הערב, והלה נכנס, מעשה בן-חורין, בלא נטילת רשות מיוחדת. קפץ שבתאי ממושבו ואץ לעבר הנכנס, "איך זה? מהיכן? מה נשמע? איזו הפתעה?!. . .

"מזל טוב!" האורח הביא עימו קצת רוח רעננה בכנפיו: "מזל טוב ושלום עליכם - והיולדת היכן?"

"או, זה אתה, שמעון!" קראה רחל מתוך חדרה, "זה אתה - את קולך שמעתי בחוץ, ואדע . . . ואיזו הפתעה! מייד אני יוצאת אליכם, ומי עוד בא איתך?"

מרת ברנשטיין נכנסה. "אה-כן, אני יודעת", אמרה כשהציג חתנה את אורחם בפניה, "מן הקבוצה, אחד החברים שלכם, חבר שמעון, אני זוכרת - עוד מעט נעלה אור, בינתיים, הראה-נא, שבתאי לאורח את המים, יטול נא ידיו, עוד יספיק לטעום מעט לסעודה שלישית".

אחרי שנדלקו הכוכבים בשמיים והעריב שבתאי והבדיל, העלתה מרת ברנשטיין את האור בבית. "קרב-נא!" קראה, "קרב-נא, חברם של הילדים שלנו, וראה את צאצאם, אם בעל-מבינות אתה בכגון דא, למי זו דומה, פרצוף-חמד זה, למשל?"

לא עברה עוד שעה ארוכה, עד שחזר גם בעל-הבית, מר ברנשטיין, מתפילתו בבית-הכנסת המרכזי, וכשישבו כולם, אחרי ההבדלה, לסעודת מלווה-מלכה, פתח שמעון וסיפר, לתימהונם הרב של שבתאי ורחל על סכנת הפירוק המאיימת על קבוצתם, על ההתנגדות שהיתה בין החברים ובין הבידואים של הסביבה, שעלו, הם ונשותיהם וטפם וחמוריהם, על שדות הקבוצה, וטענת חזקת-מירעה בפיהם, ועל השוטרים האנגלים שציוו על הפסקת העבודה בשטח "המריבה": "עד לבירור בבית-המשפט", זו היתה עצת הקצין האנגלי, "מוטב שתעזבו את המקום . . .", והרי ידוע, מה פשר "עצה טובה" זו: אין המשטרה עוד אחראית לחיינו ... עזובנו איפוא את המקום, ולנו פרד אחד, והא צולע, ושניים מן החברים אף הם פצועים - - - "

"מי הם הפצועים?", ביקשה רחל לדעת, ושמעון השיב כלאחר-יד: "חיים - הוא נחבל בראשו, במכת-אלה; אין מצבו חמור, עוד תחבושת לראשו, אך הוא מוכן לחזור, ואני - בזרועי - " הפשיל את שרוול אפודתו, והם ראו את זרועו החבושה - "החבורה הזאת, היא אינה מטרידה אותי, איננה רצינית", אמר כשראה את ארשת-פניהם של מארחיו, שהחמירה, "עוד ימים אחדים ושב ורפא לי. הענין עצמו, הוא שאינו מוצא חן בעיני: בהנהלה הציונית הייתי, לשם כך הרי באתי לירושלים, וזה עסק יגע, אמרו לי. משפט", אמרו לי שם, "זה עסק של שנים רבות - או של כסף הרבה". והצרה היא, שלעת כזאת אין כסף הרבה. צריך לנהל משא-ומתן יגע עם הבידואים, ו"למרוח את השייך שלהם במתת, ב"כסות-עינים", ואיך שיהיה זה עסק ממושך, לחברים שלנו אין סבלנות, אבל בהנהלה אמרו לי לומר לחברים, שבשום פנים לא יעלו שוב על הקרקע בלא רשותם המפורשת".

"והחברים ודאי עדיין אינם יודעים מה שאמרו לך בירושלים", העיר שבתאי הערה-של-שאלה.

"נכון", השיב שמעון, והמשיך: "מקום-העבודה: שלך, אף הוא אינו קיים עוד בעבורנו. יעקב, שמילא את מקומך, נסתבך עם בעל-הבית, וזה גמר עם הקבוצה, כפי שהוא אומר, ולקח לו ערבי במקום יעקב, אבל לפחות סילק את כל שכר-העבודה, והרי זה ריווח נקי ויעקב אומר, שהעסק היה כדאי, שאנו זקוקים מאוד למזומנים. פה פגשתי את סורוקר, אתה זוכר אותו? הוא מציע שנבוא אחריו כולנו לעמק ונצטרף לקבוצה שלהם."

"הרי פעם הציעו לנו זאת, אך הרוב סירבו - מן הסתם לא יהיו גם הפעם קופצים", אמר שבתאי.

"הצדק אתך, אני סבור", הודה שמעון. "אתה על-כל-פנים ודאי לא תצטרף, לומר את האמת: גם לא אני - אבל רוב החברים, אולי, הפעם יסכימו, כי אין נראית להם אפשרות אחרת. "ניתן לדון בדבר ולהחליט - - -" שעה ארוכה עוד ישבו השניים ליד השולחן, עד שנתרוקן הנפט במכלית-העששית, וכשקמו, ברור היה להם, ששוב לא יחזרו שבתאי ורחל לקבוצה, ונירה לא תהיה חברה בה.

למחר נפרד שמעון ממארחיו, ושניהם, הוא ושבתאי, עלו ברגליהם לירושלים - כך גם נהנו מן ההליכה וממראה הנוף וגם חסכו את דמי-הנסיעה. בהיפרדו מאשתו ומהורי אשתו, אמר להם שבתאי, שבדעתו להמשיך, אחר עשותו בעיר כמה שיעשה, עם שמעון לקבוצה, להיות שם ימים אחדים ורק אחר-כך ישוב הביתה. אך אותו ערב עם שקיעה, חזר במפתיע. רחל שמחה לקראתו, נטלה את ילקוטו מידו, גררה אותו בקוצר-רוח לחדרם ואמרה: "בוא, שב, ספר, ספר הכול, מה אירע לך בעיר, למה לא נסעת עם שמעון, והעגלה ששלחת - היא הגיעה, ראה, הנה בתך בתוך העגלה, ואתה - אכלת? מה יש לך בילקוט, הוא עבה כל כך - - - " כבר גלגלה את הצקלון לפניה על הארץ וכבר התירה את השרוך שלו: "או!" קראה בפעימת-לב של אם מאושרת, קפצה על רגליה ונשקה לשבתאי, איזו שמיכה יפה וחמה הבאת לילדה שלנו, זה שמעון קנה את השמיכה, זו מתנת הקבוצה? מה נאלמת דום, פתח פיך ודבר, נשמעה דיבור חי!"

כל-כך הרבה היה לו לשוחח עימה, ובדרכו בשעות בין הערביים איזן ושקל בלבו את הדברים, במה יפתח, וכיצד יגיש לה אותם, והנה עכשיו כאילו ניטל הדיבר מפיו, רק משישבו שוב כל המשפחה לשולחן, לפת-ערבית, פתח ואמר, והדברים יצאו בראשונה דחוקים ומהוססים, עד שהצליח להתגבר על מבוכתו. והוא סיפר להם על מקור הממון - אשראי שסידר לו שמעון במשביר על חשבון הקבוצה, דמי-כלכלה למשך שבועיים, בשיעור שתי לירות - - -"

"ומן הכסף הזה שילמת את מחיר השמיכה? ראיתם את השמיכה הנהדרת שהביא לנירה שלנו? וחמה כל-כך! - - -"

שבתאי לא הקפיד על שיסוע זה ששיסעה אותו אשתו. אדרבה, נוח היה לו בכך, והוא המשיך ביתר התעוררות:

"כן, אני שמח שהשמיכה מוצאת חן בעיניך, והעגלה, גם זו נאה, ושימושית, לא-כך? זו מתנת הקבוצה כך פסק שמעון, כן, ואנו כבר נדברנו, שמעון ואני, שאין אני חוזר לקבוצה - ועוד שבוע, אני מקווה, נעבוד לירושלים - - -"

דממה נשתררה, הכול הביטו בדובר, היתה זו אמירה מפתיעה, מהממת ממש. מה משמע "נעבור לירושלים?" תמהה רחל, ואיך? וכיצד? ודירה? ועבודה? וכסף מניין? לבה הלם בחוזקה, ועיניה תלויות היו בשפתי בעלה. הוא - מאושש ממבטה של אשתו, פתח ואמר:

"זוכרת את ברלינסקי, שסיפרתי לך פעם עליו, הוא היה בן-עירי, יחד למדנו בחדר, אף הוא עלה לארץ, זאת ידעתי. והנה, אחר שנפרדתי משמעון, ואני מהלך לתומי ברחוב, ופתאום הוא ניצב מולי, בנימין זה, מיד הכרנו זה את זה, "שלום עליכם", ו"מה אתה עושה כאן?" ו"איך הענינים?" וכיוצא בכך, כמקובל - והוא, לבוש בגדי-חמודות, כמו שכתוב, מצוחצח ומלוקק, כאשר אהבה נפשו, נותן בי מבט חטוף ומיד עומד על מצב-הענינים, נוטל ידי בידו, בלי אומר ודברים מושכני לתוך החנות, שבפניה עומד הייתי אותה שעה מסתכל באותה שמיכה שחמדתי ולא העזתי לקנותה, ובשאר דברים שהיו מוצגים בחלונה, מושכני ומכניסני ומציגני בפני בעלי-החנות, שהוא, כפי שאמר לי אחר-כך, שאר-בשר שלו, יהודי אמיד, והוא, כלומר בנימין, אף עובד אצלו ומשתכר ללחמו, בקצרה - שם קניתי את השמיכה, לא שפיתו אותי, אך מעודד הייתי מהם ומעודד יצאתי - - - "

"הן לא תספר לנו, שהציעו לך להיות זבן בחנותו של ברלינסקי זה - שאגב אני מכירו, אדם הגון, בלא ספק", העיר החותן, "וכיצד תסתדרו בעיר, על סמך מיספר מלים מעודדות? ודירה? ופרנסה?"

היגיון וחוכמת-חיים נשתקפו מדבריו של החותן. ואף-על-פי-כן: הימים,שלאחר-מכן הוכיחו, שמילות-עידוד אחדות אף שאין בהן לכאורה שום ממשות, עשויות לחולל פלאים, כשהן באות בשעה הנכונה ובמקום הנכון.


ימים רבים עברו מאז עלו להתגורר בעיר, וכבר היא עכשיו להם דירה שנייה. ראשונה היתה באחת הסימטאות של מחנה-יהודה. היו להם בה שני חדרים ומיטבח. החדר האחד היה עשוי אבנים, ואלו האחר, שנסמך על זה, היה בנוי "דבש", היינו לוחות של עץ מחוץ וטיח מבפנים. בין הלווחים לטיח מין תערובת של צרורות-אבן בטיט - וכל הבנייה מעשה הדיוט. דל היה הטיט בסיד ודל הטיח. כל היתקלות באחד הקירות, בין בכוח כיסא או ספסל ובין בכוח המרפק בלבד, היתה מערערת את רפד הקיר ומשירה מעליו רצועות-רצועות של טיח, ומשנפרץ הטיח, היו צרורות-אבן וגושישי-עפר נושרים ונוזלים, רחל מרבה לטאטא את התשפוכת מן החדר ושוטפת את ריצפת-האבנים, שלא יעלה אבק, אך אם מחמת קוצר-רוחה ואם מחמת מידותיו הקטנות של החדר, ואפשר מחמת זה וזה כאחד, היתה חוזרת ונתקלת במרפקיה בקיר, והקיר פורק מתוכו ושופך עפר תחוח, פעמים אחדות תיקן שבתאי את הפרצות בקיר, ומשחזר הכול לקדמותו, חדל. נטלה רחל את השולחן ואת הספסל, מעשי-ידי שבתאי שניהם, והעתיקם לחדר הפנימי. אולם לפי שלא היתה כניסה אלא דרך החדר החיצון, שהוא מעין פרוזדור לפנימי, היה כל העובר שוהה שהייה קלה, נותן עיניו בכתלים, בוחן טיבם ובישם ומעלה עצותיו הטובות , - סופו נכנס לפנים ומעלה אבק במינעליו ומתיז צרורות-אבנים לפניו.

מרובים היו הנכנסים והיוצאים, שמששמעו מיודעיו של שבתאי, שבעל-מישפחה הוא עכשיו ושחזר לדור בירושלים, היו מתכנסים ובאים לשחר פניהם, מהם בחורים, מהם בעלי-מישפחה, ואף היו שהביאו עימהם את חבריהם שלהם. היתה רחל מקבלת פני כולם במאור-פנים ומכבדתם במיני מאפה וכיוצא בכך, כדרך שהיתה אמונה לעשות עוד בבית אמה. האורחים היו נהנים ובעלת-הבית היתה נהנית, ובין זו לבין אלה היה שבתאי מתעלה, גם בגין עקרת-הבית שלו, גם בגין עצמו. היתה להם דירתם בית-ועד לחברים, בין שהפרוטה מצויה בידם בין שאינה מצויה, ואכן היו כאלה וכאלה. אם כך ואם כך, אין החברים מוקירים רגליהם מן הבית הזה.

היתה להם איפוא כך הדירה מקור של קורת-רוח, על-אף פגמיה, לא כך הדבר לגבי המיטבח. קטן היה, מקומו בחצר, בריחוק מן הדירה עצמה, מתחת למדריגות המוליכות לקומה השניה, ונשען על כותל דירתם של השכנים, וכל סידורו סידור של דלות: גג-המיטבח מידרוני כמידרון כבש-המדריגות, והוא קיר והוא גג, ואילו הקיר שממול אינו אלא קיר-עול-פחים, והדלת משלימה את כותלי המיטבח. אף קערת-הרחצה משומשת ובלויה, ואין מוצא למימיה אלא לתוך דלי שמתחתיה, ואלו את המים לצריכה אנוסים לשאוב מן הבאר שבחצר ולהביא ממרחק. אף עשיותיה של רחל במיטבחה לא גרמו לה נחת מרובה: היתה מניחה את דלת ביתה סגורה, לא יכלה לשמוע את בכיה של בתה; היתה מניחה את הדלת פתוחה, היו החתולים נכנסים, ובין כך לכך נמצאת רחל מוטרדת משלוותה - עושה היא במיטבח, שמא בוכה הילדה, עושה היא בבית, שמא הקדיח התבשיל או כבה הפרימוס. כך היא מתהלכת מן הבית למיטבח ומן המיטבח לבית, ומרובה טירדתה.

לקתה רחל בכל אלה, אך שפרה חלקה בשכנות טובה. שכנות רחימות היו לה, ספרדיות חרוצות השוקדות על נקית בתיהן, ולא הטריחו עליה לא ברכילות ולא בבחישה בקדירתה, אלא מטפחות יחסים של רעות ושל אחווה, עושות מטעמים לעצמן - מביאות גם לה שתטעם מהם, והן משבחות זו טעמן שלהן והן טעמה שלה שואלות כלים אשה מחברתה, תבלין וכיוצא בכך אף שלא היתה נוהגת כך בבית אמה.