|
התוכן: א. בית סגל ב. בית פריליכמן-שמחוני ג. ריבעים. |
|
א. בית סגל על אף שחשב את עצמו ל"משכיל", לא נמנה עם "פורקי עול". ירא-שמים היה ושומר מצוות. הלשון העברית היתה שגורה בפיו. בביתו דיברו עברית, אך ורק עברית! אידיש, רוסית, צרפתית או כל שפה לועזית אחרת - לא היה להן מקום בביתו של אדון סגל. הוא ובני ביתו עבדו במשקם ללא שכירים. אך בשעת הדחק כשנזקק לפועלים, הקפיד על עבודה עברית. העבודה במשק הייתה מרובה, וההכנסה זעומה, אך אדון סגל לא היה בין המתאוננים. תמיד היה שמח בחלקו ובאדמתו - אדמת ארץ-ישראל. הוא היה איכר בארץ-ישראל, האוכל מזיתו ומגפנו. אף יין שתה מענבי כרמו. לא אכל משדהו, כי שדה תבואה לא היה לו. מים דלו ממעיין והובילו אותם טעונים על חמור או על עגלה. מים אלה, היו לצורך בני הבית והבהמות, אך לא להשקאה. אדון סגל גידל מעט ירקות, מן הסוג שדי לו במי גשמים, אך אלה לא הספיקו לצורכי הבית. ביצים סופקו מלולו ללא עודף למכירה; ואילו הרפת סיפקה חלב גם לבני הבית וגם למכירה בעיר. אדון סגל לא היה גברתן במראהו ולא בעל שרירים. אבל עז לשון היה, ואת זו לא חסך מיריביו. במושבה קטנה המריבה מצויה בשפע. הגורמים לכך אינם חסרים. שומר נפשו ייזהר בלשונו. בארץ נולדו לו בן ושתי בנות. חזקי, צעיר בניו, הגיע לגמר בית-הספר היסודי, שנקרא אז "עממי", ולא הוסיף. הוא נקלט בעבודה במשק. בניו לא הלכו בכל בדרכיו. הם היו ציוניים ואנשי עמל, אבל לא "השחיזו" לשונם, ולא נראו בבית-הכנסת, אלא לעתים רחוקות מאד. בזה לא היו שונים ממרבית בני "הראשונים" במושבה. אדון סגל היה עובר לפני התיבה בימים הנוראים, ולא היה לו מתחרה. קולו היה ערב; היה הוגה את המלים בבהירות, לא במהירות ולא באריכות. נעים היה לשמוע אותו עובר לפני התיבה. גם איש ריבו לא יכול להציע ש"ץ טוב ממנו. הברירה היתה בידו: לבוא לבית-הכנסת או שלא לבוא. וכשבא, נאלץ ליהנות מתפילתו של אדון סגל בעל-כרחו, בבחינת "אנוס על-פי הדיבור". אם נראו בני אדון סגל בבית-הכנסת, היה זה בשמחת-תורה. הם שמחו ושימחו בשמחת התורה להנאת הקהל, ואביהם בכלל זה. הם אף עלו לתורה. כשהגיע חזקי למצוות, עלה לתורה ל"מפטיר". הוא קרא את ההפטרה יפה, אביו הכינו לכך. הוא גם לימדו להניח תפילין. ביום חול לא התכנסו בני המושבה לבית-הכנסת לתפילה, רק בימי שבת ומועד. ובבית, רשות היחיד, אין זר רואה ואין בודקים. לחזקי לא היו בבית-הספר חברים בני גילו, והוא איש רעים, חברותי, לכן התרועע עם חבר צעיר ממנו. משעזב את בית-הספר נפגש עם חברים צעירים בשבתות, והוא ראש ומדריך להם. הוא לא שיחק, אלא טייל עמהם. הוא קנה לו, חבר, ילד, בן למשפחת עולים מן העלייה השלישית. אנשים אלה היו חדשים ביחס לראשונים הוותיקים בני העלייה השנייה. מועדי הפגישה היו אחרי הצוהריים, בין סעודת השבת לתפילת מנחה. כי, חברו הילד עשה בבית-הכנסת בכל תפילות הציבור שם. חזקי לא היה חשוד בעיני הורי חבריו הצעירים, שישפיע עליהם לעבור על דת, כגון לקטוף פירות, או כל מעשה אחר האסור בשבת, גם לא היה חשוד שייכנס במריבה עם ילדים אחרים - יהודים או ערבים. לא נמצא לילדים חבר טוב ממנו במושבה. חזקי לא המשיך לעבוד במשק של אביו, שבקושי פרנס את המשפחה. הוא נטה למכונאות רכב. הוא התחיל לעבוד כעוזר לנהג, אחר-כך היה נהג, ולבסוף ניהל מוסך. בעסק זה המשיך לעבוד עד שפרש לגמלאות. הוא נדד בארץ לרגלי עבודתו - פרנסתו. לעת זקנה חזר למושבה, בה נולד וגדל, והוא מגדל זקן. אביו גידל זקן קצר, והוא - זקן ארוך. חזקי שינה את אורח חייו, כמי שנולד מחדש. אך אביו לא זכה לראותו בכך - זקן שמתאווה לישב בישיבה. חזקי, המכונה ר' חזקיה, מוציא את זמנו אצל אנשי בית-המדרש - והם מעטים המתכנסים לבית-הכנסת ולומדים בשעה בבוקר וכשעה בערב, מפי השוחט, ר' יחזקאל. ר' חזקיה הוא התלמיד המובהק, המתמיד, המדייק בזמן. הוא שואל שאלות לעומק, מתווכח, מאזין ומקשיב. מי שלא הכיר את חזקי הנער, לא יזהה אותו עם ר' חזקיה הזקן, ויחשבהו לצורבא דרבנן מנוער. אך מי שהכירו, יתמה - איך הגיע בן איכרים זה, בניגוד לאחיו ולאחיותיו, למה שהגיע? כשיש לו זמן, משקיף ר' חזקיה לאחור, לימי ילדותו ונערותו. הוא נזכר בחברו הילד, שהיה לכאורה כפוף לו כחניך למדריכו, אך דרכיהם אז, היו נפרדות. הילד, חניכו, לא הושפע ממדריכו. המדריך הרגיש כבר אז, שאין לו מה לתת לילד, פרט להסברים על מה שעיניו רואות על פני השטח. להיפך, המדריך ביקש לחקור את הילד, לדעת מה יש בתוכו שאיננו חשוף לעיניים, לדעת מה עושה הילד בבית הוריו. שניהם למדו באותו בית-ספר, אצל אותו מורה. בבית-ספר קטן, מורה אחד לכל התלמידים בכל הכיתות. פעם אחת העיז לשאול: "למה פיאותיך ארוכות משלי?" ולא יסף. זה היה בשבת בטיול הראשון שלהם, בעוד הילד חדש במושבה. הם טיילו בנחל. הילד ידע מעט עברית, אבל הבין מה שנשאל. הילד נבוך. חשב והשיב : "ככה זה, בירושלים, בחדר, קראו לי הילדים "חלוץ", והראו על פיאותי, שהן קצרות, בעוד שלהם ארוכות ומסולסלות. אני לא יודע למה. אני כמו אבא". חזקי חשב, שהילד יספר לאביו ולאמו, ובגלל זה ימנעו ממנו את חברותו, עד אז לא מצא לו חבר, וחבל היה לו שדבר כזה יקרה. נראה היה לו שהילד יכול להיות חברו למרות פער השנים שביניהם, מפני שהיו לילד אוזניים קשובות ועיניים פקוחות - לראות, לשמוע וללמוד. "אין דבר" אמר לילד. "רק רציתי לדעת, או ארוכות כמו של הירושלמים או קצרות כשלי וכשל כל בני המושבה". ואמנם, הילד סיפר בבית שנשאל כזאת וכזאת, ואביו שם תשובה בפיו: "יהודי צריך פיאות", והראה לו בלחי עד פה. מי שרוצה מאריך, ואינו מקצץ בכלל. תגיד לחבר שלך, שאף לו יש "פיאות" למרות שהן קצרות. חזקי חשב, שהילד לא יבוא יותר למפגש השבת. אך הילד בא, ותשובה בפיו בשם אביו, ואף הוסיף משלו: "אני כמו אבא שלי, ואתה כמו אבא שלך. לא חשוב, כולנו יהודים". הטיולים בשבתות פסקו. מפני מה? הילד לומד גמרא בבית-הספר אצל המורה. בתכנית הלימודים לא נכלל לימוד גמרא. "ולמה לימד המורה אותו ולא אותי, כשהייתי תלמיד בית-ספר" חשב ר' חזקיה. משסיים הילד את לימודיו בבית-הספר היסודי, הלך ללמוד בירושלים. "למה לא הלכתי אני"? המשיך ר' חזקיה לחשוב. "אילו גר פה, היה הוא עכשיו המורה שלי ללא ספק". ר' חזקיה יושב ומהרהר - השנים חלפו, אין להחזיר את הגלגל. הייתי טרוד בעסקי פרנסה, חבל... אבל אפשר לשוב. אבא האריך ימים, ואני כצעיר בניו, אם אזכה לאריכות ימים כמוהו, אשלים מה שהחסרתי. עכשיו, אני נראה מוזר בעיני ילדי, אבל מכובד. הם אומרים עלי "אבא זקן, טוב יש לו במה להתעסק. ואם נפשו חשקה בתורה, יבושם לו. אולי גם אנחנו... כשנגיע...". ולמה לא עכשיו? למה לא מילדות? זאת אשמתי. אין כל וודאות, שלעת זקנה ילכו בדרכי וישובו. והנכדים שלי... הם כאבותיהם וכמו שהייתי אני רוב שנותי. בן היה לו לר' חזקיה באחת ערי החוף, רוקח במרפאה. באחת השבתות, כשבנו התארח אצלו יחד עם משפחתו, נועצה בו כלתו: "לאיזה בית-ספר ארשום את בני"? שאלה. "הילד למד בגן ילדים ממלכתי, ואני נוטה לרשום אותו לבית-ספר ממלכתי-דתי, למרות שאני ובעלי איננו דתיים, איננו שומרי שבת. הנה אתה בוודאי לא תסעד על שולחננו, אם-כי אני קונה בשר "כשר", אבל זה אינו נוגע לעניין. אני חושבת, שהילד צריך לדעת יהדות, וכשיגדל, הוא יחליט בעצמו, איך לנהוג. אולי יהיה "שגריר" ישראל בגולה, במקום שנמצאים יהודים, ולא יבייש את המדינה שלנו". "את צודקת", אמר חזקי. "בוודאי שזה לרצוני, אבל אני אינני רשאי לכוון את חינוך נכדי, מפני שבני יטיח באוזני "ולמה לא שלחת אותי לבית-ספר כזה"? "הוא לא יגיד ככה" אמרה כלתו. "אבל כשאגיד לו שאתה מצדיק אותי, זה יעודד. אנחנו מרבים לדבר בזה, ועוד לא החלטנו. יש להתחשב בחברה שלנו. אבל נוכל להגיד, "סבא שלו ביקש, ואנחנו מתחשבים". "ובכן, אני רק עילה, או עץ להיתלות בו, גם זו לטובה". ואכן הילד הזה עשה מהפכה שקטה בבית. הדבר החל ממניין בית-הספר. בית-הספר ארגן מניין לתלמידים ולהורים בשבתות. הילד ביקש, שאבא יבוא אתו להתפלל בבית-הכנסת של בית-ספרו. "הוא מתבייש ללכת בלי אבא" אמר. "הילדים ישאלו: אין לך אבא ? למה הוא לא בא"? ואביו, הוא בנו של ר' חזקיה, החל ללכת בשבתות למניין של בית-הספר. למען בנו הוא שינן את ברכות התורה, קנה לעצמו סידור חדש עם ביאורים. הם חדלו לנסוע בשבתות. תחילה נסעו בצנעה ובלי הילד, בליל שבת כשהילד ישן, היו יוצאים, לבקר אצל ידידים, וחוזרים מבלי שהילד ידע. כשהילד גדל, אי-אפשר היה להעלים ממנו. כך חדלו לנסוע בשבתות בגלל הילדים. הבת הקטנה נרשמה לגן ילדים דתי, כדי שלא להפלות בחינוך ילדיהם. וזה חייב אותם להקפיד יותר על נוהלי הבית - לא לחמם אוכל בשבת וכדומה. אבל הם לא ראו עצמם כ"דתיים", היו מוחזקים בחברה כ"חילוניים". הם היו חברים בהסתדרות הכללית והצביעו "אלף". הם היו מקובלים כסובלניים מבחינה דתית. מה שהם עשו בבית, זה היה מתוך התחשבות בכבוד אבא ואמא וכדי שיוכלו להתארח אצלם. ובאמת למי זה הפריע? מחוץ לבית, אצל חברים, גם לא היו מסרבים לסעודה, ולא היו שואלים על תעודת כשרות. זה היה עוד בעת שחזקי היה חזקי ולא ר' חזקיה עטור הזקן, וכסוי ראש, זה שחובש ברט כחול בחורף ובקיץ. נכדו של חזקי, אלכס, (קיצור של אלכסנדר - סנדר סגל, האיכר מן העלייה השנייה), למד בישיבת הסדר, הוא גוייס לצה"ל לחיל השריון והשתתף במלחמת "שלום הגליל" כנהג טנק. אומרים שאת החיבה לנהגות ירש מסבא שלו, חזקי הגרז'ניק. ולהיפך, סבא, ר' חזקיה הושפע מן הנכד, הנכד הוא שגרם למהפך באורח חייו. מסתבר שיש רגליים לדבר לכאן ולכאן. סבא של אלכס ביקר אותו בישיבה, והנכד הציגו לפני ראש הישיבה. סבא, ר' חזקיה, ביקר אותו גם בצבא, ביום הורים, והנכד הציגו לפני מפקד בה"ד. ניכר, שהגאווה של הסב והנכד היא הדדית. זה גאה בסבו וזה בנכדו. במצב זה אף סבא מזיל דמעה: "למה זכיתי אני בנכדי, ואילו אבא שלי לא זכה בבנו ובנכדו? יש גלויות ויש נסתרות, 'ברוך שהחיינו'". ב. בית פריליכמן-שמחוני בחנות הוא לובש חלוק אפור. כשחם לו הוא פושטו ומהלך בחזייה. הבגדים היו תפורים אצל חייט לבגדי גברים, בזה הוא חרג ממנהג ירושלים בעיר- העתיקה, שבגדי הגברים היו תפורים אצל תופרת מומחית לכך. הגבר לא היה צריך ללכת אל התופרת למדוד את הבגד. אשתו היתה מביאה דוגמה, או שהתופרת הכירה את האיש וידעה את מידת בגדיו. ר' דוד חובש כיפה שחורה ולא לבנה, נועל נעליים ולא אנפילאות מקופלות עקב. בצאתו מן החנות הוא לובש מעיל ארוך אפור כהה, וחובש כובע שחור נוקשה שכיפתו עגולה. בשבת ובחג, הוא לובש בגד שחור, ולראשו מצנפת שעירה. באשר לכובע הוא ממשיך בדרך אביו, פרט לכיפה שהיא שחורה ולא לבנה סרוגה. למעשה הוא רשום ב"כולל" וורשה. לזה דאג אביו. ואילו לו, אין עניין בכולל, הוא מתעלם ממנו. בבית-הכנסת שלו, הוא נמנה עם הגבאים, הוא יועץ ומבצע ענייני חוץ של בית-הכנסת, כמו רכישה ותיקונים, ואיננו מתערב בחלוקת העליות ובכיבודים. כחנווני ברחוב יפו, במחנה-יהודה, הוא מכיר את האיכרים הבאים לירושלים ממערבה. את אדון סגל הוא מכיר היטב, אותו ואת בני ביתו. בעוברם על פני חנותו, הם נכנסים, אם לקנייה ואם למנוחה או להמתנה. חנותו של ר' דוד הנה מקום מפגש של אדון סגל עם אנשים שונים. לאדון סגל יש אצלו חשבון בלתי מוגבל. ר' דוד קונה יין למכירה בחנותו מן היקב של סגל בבקבוקים חתומים. יודע ר' דוד שאין בני אדון סגל הולכים בדרכי האב, ואין זה חידוש לגבי איכרים, גם אם נמצא יוצא מן הכלל. את בכורו שלח ר' דוד פריליכמן, בתחילה, ללמוד בתלמוד תורה עץ-חיים, ובהגיע הילד לגיל בית-הספר, הוציאו משם והעבירו לבית-ספר "תחכמוני". בית-ספר זה איננו נכלל ברשת החינוך של "המזרחי", אך מוחזק, שאין מחנכים שם לכפירה חס-וחלילה. בין המורים של ביה"ס מצויים בני-תורה ויראי שמים. לומדים שם גמרא, ויש להם מורה לזמרה, חזן מפורסם ולו מקהלת ילדים מפורסמת. ר' דוד איננו ציוני, ואיננו אנטי-ציוני. הוא יהודי פשוט, מעורב עם הבריות. עסק לו עם אנשי ירושלים מכל העדות, הסיעות והמפלגות. אין הוא בודק בציציות ולא בדעות, ואיננו כפוף לדעות. אין הוא חבר מפלגה. ואיננו "פורש" מ"כנסת ישראל", ומ"וועד הקהילה". גם לא אמר לאיש ש"אין" הוא חבר ב"כנסת ישראל", כשם שלא אמר שהוא חבר בכנסת. אם הוא רשום בין הרשומים, אין הוא מבקש למוחקו. עד שקם בנו בכורו, ונטל את העניינים לידיו; לא את ענייני החנות, אלא את ענייני החוץ, כולל החינוך. החוץ כיצד? בנו בכורו יעקב, שלימים החל קורא לעצמו שמחוני במקום פריליכמן, דאג לכך, שאביו ואמו יהיו רשומים בפנקס הקהילה, במסגרת "כנסת ישראל", כדי שתהיה להם זכות בחירה לוועד הלאומי. הוא דאג לרכוש "שקל" המקנה זכות בחירה לקונגרס הציוני. ר' דוד הניח לבנו לעסוק בעניינים אלה ולא כיהה בו, שלא יתבייש הבן באביו בין חבריו ובין מוריו. בלבו היה גאה בו שהוא "מתקדם", ושיש לו סיכויים למעמד מכובד. ר' דוד חשב, שבנו מסוגל להגיע לשערי המוסדות הלאומיים, להיות פקיד שם, ולא כאביו, שהוא חנווני במחנה-יהודה. ר' דוד לא ניצל את זכותו ולא הלך להצביע. זה כבר מעשה נועז, אם יראוהו שכניו ולקוחותיו בתור לקלפי ציוני. אך הוא מרוצה שיש לו זכות לבחור. הוא איננו נוטה למפלגה כלשהי - לא למזרחי, לא לאגודת-ישראל, ולא לציונים-כלליים ולא לפועלים. אף כי בנו בכורו פעיל במפלגת הפועלים, לידי כך שישפיע על אביו להצביע בעד רשימה "אלף", עוד לא הגיע. "שיצביע אבא בעד מה שהוא רוצה, ובלבד שיהיה רשום ברשימת הבוחרים" - דבר זה השיג אצל אביו. אילו הלך ר' דוד לקלפי, היה מצביע בעד דוד ילין. לא בגלל המצע שלו - אלא בגלל אישיותו. ר' דוד ילין - אישיות מוכרת, ממשפחה מכובדת בירושלים, בנו של ר' יהושע ילין מנכבדי ירושלים, שאותו הכיר ר' דוד. למעשה לא הלך לקלפי, ולא נתן קולו לאף רשימה. ענייני החינוך כיצד? משסיים יעקב, הבן הבכור, את בית-הספר היסודי, ביקש ללמוד בגמנסיה. היו לו שאיפות להגיע למשהו. אולי ילמד אחרי-כן באוניברסיטה. אם זה יהיה יקר מדי, לפחות ילמד בבית-מדרש למורים, זה יותר מאשר גימנסיה. עדיין לא החליט אם יירשם ל"עברי", הוא הכללי, או למזרחי. אביו נטה לכך, שבנו ילמד בבית-ספר למסחר, כדי להכשירו לפקידות. מבחינה כלכלית, חשב, שזה עדיף ממורה. יעקב לא חשב על מעמד כלכלי אלא על לימוד בבית-ספר תיכון. הוא רצה לזכות בתעודת גמר המזכה להתקבל לאוניברסיטה. יעקב שמע בקול אביו ונרשם לבית-ספר למסחר. משם, חשב, יקפוץ ויעבור לבית-ספר תיכון אחר. הוא תלמיד מוכשר וציוניו טובים. הוא עוד צעיר מלעמוד ברשות עצמו. משהחל, המשיך וסיים את בית-ספר למסחר. אחר- כך התקבל כפקיד זוטר בחברה לביטוח, הודות לכך שאביו ניצל היכרות, '"פרוטקציה". משם ואילך נעשה יעקב חופשי. חופשי ממצוות, נעשה עוד להיותו תלמיד בבית-הספר למסחר. הוא נגרר אחרי חבריו לתנועת נוער, הבחרות הסוציאליסטית. אז חדל להניח תפילין. כשהוא הלך ללמוד, כבר היה אבא בחנות ולא ראה את בנו בקומו ובצאתו. יעקב נהג כך, שבבית לא יורגש דבר, וכשנודע כבר היה מאוחר. לא ידעו, שהוא הלך לפעולות של תנועת-נוער חופשית שמאלנית, ושהוא שם "מדריך". אחת מאחיותיו של יעקב למדה בבית-ספר לבנות "מיס לנדוי", המקובל כדתי - לא ציוני. לאחותו השנייה דאג יעקב, שתלמד בבית-ספר לבנות כללי-ציוני. הוא, האח הגדול, הלך ורשם אותה שם. הוא הסביר, שאביו חנווני טרוד ואיננו יכול לסגור את החנות. הוריו לא ערערו אחר מעשה. באותה שעה היה כבר פקיד באחד המוסדות הלאומיים, ושכרו גבוה משל מורה מוסמך. מעמדו היה מכובד במידה כזאת, שהניחו בידיו את חינוך הילדים. הוא נשא למעשה בעול הוצאות הלימודים של אחיותיו, כולל ספרים, טיולים והוצאות קטנות. כך לא היה ממחה בידו. הוא רשם את אחותו בבית-מדרש למורים, "העברי", שהיה אז בבית-הכרם, אף הכניסה למסגרת תנועת- הנוער שלו. הוא כבר היה מבוגר מהיות חבר בתנועת-נוער. היה נשוי, וגר בשכונת בית-הכרם. זה הקל על לימודי אחותו. פעמים רבות לא חזרה מן הלימודים לבית הוריה; היא נשארה ללון אצל אחיה. גם בשבתות עשתה אצל אחיה. היא היתה חופשיה לפעולות של תנועת-הנוער, בלי לפגוע, לכאורה, בכבוד ההורים. לא היה לה צורך לדווח להם על מעשיה, שהרי אחיה דאג לחינוכה. הוא התעניין בלימודיה, גם בא לקבלת הורים במקום ההורים. זה התקבל יפה - האח הגדול, הגר בקרבת מקום ממלא את מקום ההורים; והוא הרי אדם נבון, מפותח. אפשר לדבר אתו לעניין. בזה נסתיימה התענינותו של האח הגדול בענייני חוץ של בית אבא. רבקה, בתו של ר' דוד פריליכמן, קיבלה משרת והוראה בבית-ספר יסודי במושבה קרובה יותר לחיפה מאשר לירושלים. נוסעים לשם ברכבת ובמכונית. כמובן שזה מחייב לגור שם. אין אפשרות לחזור בכל יום ולא בכל שבוע. כאן נעצרו ר' פריליכמן ואשתו ותהו - "להיכן הגענו? בתנו חמקה מתחת ידנו. הן למעשה נתנו יד לחינוך הבת בדרך המרחיקה אותה מאורח החיים שלנו. היא "חופשית" היא משכלת, ואנה תוליך אותה השכלתה? אם בירושלים עיר-הקודש, בבית אביה ואמה, יצאה כזאת, מה יהיה במושבה רחוקה? שם תהיה בלי עינם הפקוחה של ההורים, והיא צעירה ועליזה! אילו מצאה עבודה פה בירושלים, אפילו במשכורת נמוכה, אבל על-יד הבית, היא תוכל לחסוך את רוב משכורתה!" צריכים היו להתעניין, לחפש. לא חיפשו. עכשיו מאוחר. הבת שמחה שקיבלה משרה במושבה רחוקה מן הבית. היא תהיה עצמאית. "המוצא היחיד להציל את הבת" - אמרו ההורים - הוא נישואין. מורה צעירה בעלת משרה, איננה זקוקה לנדוניה. אבל דבר זה אינו נעשה בחתף. והיא הרי צריכה לנסוע תיכף לאחר חג הסוכות. יש להניח, שהיא לא תעבוד שם לבדה. היא תלמד בכיתות א-ב, בכיתות אחרות ילמדו מורים אחרים. קרוב לוודאי גברים. מי הם? ההורים נאחזו בהנחה זאת וחקרו את הבת, עם מי תעבוד. היא יודעת שהמנהל נשוי, - אמרה - גר שם במושבה. ומלבדה יעבוד שם עוד מורה צעיר, מוסמך בית- המדרש למורים מזרחי. כך נאמר לה. אין היא מכירה אותו. היו שם במסדרון של מחלקת החינוך מועמדים לעשרות, ואחד נתקבל. כשיעבדו יחד, תכיר אותו. ר' דוד לא המתין, עד שהבת תכיר אותו. הוא הלך למחלקת החינוך וחקר שם. הוא קיבל את כתובת המורה. שאל על המשפחה בשכונת מגוריו. המידע, שקיבל, סיפק בהחלט. אין ספק, ששני המורים הצעירים יסעו ברכבת היוצאת מירושלים ביום ראשון בבוקר. ר' דוד התפנה, שכר מרכבה להסיע את בתו על מטלטליה לתחנת הרכבת והוא נסע עמה. שם עמד וציפה למורה הצעיר. אף הוא בא בכרכרה על מטלטליו - מעיל ומזוודה אחת; לבתו שתי מזוודות. - "אתה המורה הנוסע ל...? אני מחכה לך, גם בתי תהיה מורה שם. בבקשה להכיר אותה. אני שמח להכיר אותך, ואני מפקיד בידיך את בתי". ר' דוד נראה רגוע ושלו כמי שהשיג את מבוקשו. הוא מילא את תפקידו, לא המתין לנסיעת הרכבת, אלא חזר בכרכרה, שבה המורה בא. הבת הגיבה על דברי אביה בחיוך במלוא הפה : "אתה רואה? אבי יודע על מי לסמוך... אבל אני חושבת, שבמשקל אני כבדה ממך!" לא קשה היה לה להעריך. הוא היה רזה והיא - מלאת גוף. הרכבת הגיעה. הצעיר אמר לה: "המתיני פה בתור. אני אעלה את המזוודה שלי ואת שלך. את רק החזיקי את מעילי שאיננו כבד". אז לא ידע הצעיר למה רומזים דברי האב, אם התכוון לשמירה על בתו עד הגיעה למושבה, או ליותר מזה. רק אחרי-כן, משהכירה יותר, ירד לסוף דעתו. היא היתה זקוקה לחסות, ולא הוא בעל חסותה, מסיבות שונות. הם עבדו יחד שנה אחת. בבית-הספר הסתדרו יפה, מעבר לזה, לא נמצא דברר משותף לשניהם, לא חינוכי ולא חברתי. היא היתה עליזה, שובבה, מלאת מרץ והולכת בתלם שלה. זה התבטא במשפט שלה: "הייתי מזמינה אותך לטייל בשבת, אני יודעת שאתה אוהב טיולים, הן אתה המורה לטבע ולעבודת הגינה אצלנו, אבל אני מטיילת עם ילדים ואנחנו קוטפים פרחים". אחרי שנה, עזבה את בית-הספר במושבה ועברה ל"זרם העובדים" במושב שם מצאה את בן זוגה, חבר המושב. ר' דוד פריליכמן נחל אכזבה בחינוך ילדיו. כולם היו אמנם אנשים הגונים, איש בסביבתו, אבל דרכיהם לא דרכיו, לא לזה ציפה מילדיו. מבתו המורה קיווה הרבה. אם במושב חשקה נפשה, טוב, יש מושבים דתיים, ואפילו אם תלך לקיבוץ, יש קיבוץ דתי. לעת זקנה - חשב - יסגור את החנות וילך עם אשתו לגור במקום שבתו גרה. אך לא נסתייע הדבר בידו. והנכדים...? טלי בתה של רבקה המורה, אחר סיימה את שירותה בצבא במסגרת הנח"ל, ביקשה ללמוד באונברסיטה בירושלים. דבר זה היה בהשפעת האם, שנתקפה געגועים לירושלים. היא איננה יכולה לחזור לשם, בתה תהיה שם. היא תלמד בתנאים קלים, היא תגור אצל סבא וסבתא. היו לרבקה געגועים למשהו עמוק יותר, שורשי, אך היא לא ביטאה את הדבר בשפתיה. רבקה הכינה את בתה לכך, שתנהג כבוד בסבא ובסבתא, תראה 'איך מתנהגים שם ותבין. מה שבחוץ - בחוץ, אבל כשאת בבית, אצלם...". "בסדר אמא, מה אני גויה גמורה? משהו למדתי אצלך, לא?" "או, המשהו, הוא זעיר. טוב, אני שמחה, שאת נוסעת ללמוד בירושלים, ולא בתל-אביב. אני אבוא לבקרך. נטייל במקומות שטיילתי". באוניברסיטה למדה טלי - מתימטיקה, ובבית סבא וסבתא למדה אורח חיים שונה משל בית אמה. תחילה בכורח המציאות, שהרי גרה שם, ואחרי-כן מצאה, שזה די טוב. היא צריכה ללמוד ולדעת אורח חיים של יהודי במלואו. אין זה חשוב, שהיא חושבת לחזור לגרעין שלה, להיות חברה בקיבוץ. תוך לימודיה נפטרה סבתא, והיא נעשתה עקרת הבית. סבא מצא בה סעד לעת זקנתו. בחופשות, היתה נוסעת לקיבוץ בו היתה חברה להלכה, אם לא למעשה. ושם נהגה ככל חברי הקיבוץ, במסגרת "הקיבוץ המאוחד". סבא, ר' דוד, הבטיח לה, בהסכמת סבתא בחייה, שאם תתחתן ותרצה לגור בירושלים, הדירה שלהם לרשותה. אין זאת הדירה הישנה השכורה במחנה-יהודה, אלא דירה בשכונה חדשה במערבה של ירושלים. טלי לא חזרה לקיבוץ. לפני סיימה את לימודיה, נישאה לסטודנט בן מושבה גלילית. הזוג גר בבית סבא ר' דוד. מעתה הוא סמוך על שולחנם, בביתו. בעלה של טלי הבין את המצב, כל עוד הם בביתו של סבא, לא הוא בא אליהם. עליהם להיות סובלניים, לא לפגוע בזקן ולא לחייב אותו לעזוב את ביתו ולעבור למושב-זקנים, מפני שאיננו יכול לדור עם נכדתו. הוא ראה סידור זה זמני. פרט לשולחן הכשר ולשמירת שבת בתוך הבית, בנוכחות הזקן, הם חופשיים לחיות את חייהם כראות עיניהם. טלי מדליקה נרות שבת. ובעלה חובש כיפה בשבתו לסעודה, יתר הזמן הוא מתהלך גלוי ראש. אמנם הזקן איננו מרוצה, אבל שומר פיו. גם זו לטובה, כפי שהם נוהגים בו עכשיו. לבת הבכורה קראו בשם תמרה - עליזית. בעניין השם, התערבה סבתא רבקה, המורה בגמלאות. לדעתה הם חייבים לזקן, לקרוא לבת בשם תמר אשתו. השם תמרה יפה מתמר, הוא יותר חדשני. ועליזית, מזכיר את פריליכמן, אף הוא שם נאה, בלתי שגרתי. בקיצור נקראה הילדה "תמי". גן- הילדים הקרוב היה ממלכתי-דתי, לשם נרשמה תמי. אף בזה ראו ההורים סידור זמני. הם ראו את עצמם תושבים זמניים בסביבה הזאת, עוד לא החליטו היכן יגורו דרך קבע. אולי עוד ישובו למסגרת ההתישבות העובדת - לקיבוץ או למושב שיתופי - זה תלוי במקום העבודה. הם חיפשו משרות בבית-ספר תיכון, הוא במקצועו, והיא במקצועה, ובקרבתו ביקשו לגור. אולי יעברו לגור באחת הערים החדשות בדרום או בצפון, שכן ידעו כי שם נדרשים מורים. למעשה הם נשארו לגור באותו מקום עוד שנים רבות, כי הם הסתדרו בעבודה, היא בירושלים, והוא בסביבתה. תמי למדה בבית-הספר הממ"ד "רוחמה", אך לא סיימה אותו. ההורים העתיקו את דירתם לשכונה חדשה בדרום ירושלים, ותמי סיימה בית-ספר יסודי ממלכתי. בנוהלי הבית לא חלו שינויים. היא הדליקה נרות שבת, והאב קידש. השולחן הכשר נשמר אף הוא, אם-כי לא בהקפדה. דבר אחד לא נמנעו מלעשות - לנסוע בשבת ובמועד. תמי היתה בת אחת-עשרה, כשעברו לגור בשכונה החדשה. היא לא עיכלה בנקל את השוני בין בתי-הספר: החדש והישן. בית-ספרה החדש היה גדול ויפה מן הקודם, ובכל זאת הרגישה את עצמה בירידה ולא בעלייה. עבר זמן עד שהעיזה לשאול: "למה היינו צריכים לעבור?" אמה השיבה: "את משווה את הבית הזה ואת השכונה הזאת לשם?" "כן, אבל..." ה"אבל", התבטא בסירובה להשתתף בטיולים בשבתות. בשכונה החדשה הרשה אבא לעצמו לנסוע בשבתות עם בני המשפחה באופן חופשי. תמי אמרה, שאיננה רוצה לנסוע; היא רוצה להישאר בבית! ההורים הבינו אותה ולא לחצו עליה. היא רגילה שאין נוסעים בשבת, ומה פתאום עכשיו נוסעים? רק מפני שגרים בשכונה חדשה, והשכנים נוסעים" ?! ההורים חששו מפני משבר, שישתקף אחרי-כן בנפש הילדה. האם החליטה להצטרף לבת, היא נשארה עם תמי בבית, ואבא נסע עם הקטנים. לאחר , זמן ביטלו את הטיולים במכונית בשבתות. אבא נהג ללכת בשבת לבית- הכנסת הקרוב, כהמשך לנוהגו בשכונה הקודמת, אך לא בקביעות. תמי השתדלה לשמור על קשרים עם חברותיה מבית-הספר הקודם, אך בגלל המרחק הגדול, הלכו הביקורים והצטמצמו. החברות שם הלכו לפעולות בתנועת-הנוער שלהן, ותמי לא יכלה להצטרף אליהן, גם אם רצתה. חברותיה מן השכונה החדשה משכוה לתנועת-הנוער שלהן, והיא אכן הלכה אתן, אך לא התמידה בפעולות. אמרו עליה, שהיא "לא חברותית", אך זה לא היה נכון, תמי רכשה חברים חברות בבית-הספר, אמנם מאוחר, אך ביקוריה במועדון התנועה צומצמו עד לאפס. "אוף, לא מתחשק לי" - היתה אומרת. אמה אמרה : "לתמי יש אופי חזק, ויש להיזהר שלא לשוברו, תמשיך לה בדרכה, ואנחנו בדרכנו". אמא נטתה לבת, אילו ניתן הדבר, היתה חוזרת לשכונה הקודמת בגללה, ובגלל חינוך הילדים בכלל. הילדים הקטנים הלכו בעקבות האחות הגדולה. אחיה נרשם לבית-ספר ממ"ד. כשסיימה תמי את בית-הספר היסודי, סיכמו ההורים ביניהם שימלאו את רצונה לגבי עתידה. כך נשאלה תמי על-ידי אמה : "את רוצה ללמוד בתיכון דתי?" והיא השיבה : "כן! - אני מסכימה וגם אבא". בתיכון נפגשה עם חברות מבית-הספר היסודי הראשון. כך הוקל לה ורווח לה. היא הצטרפה לתנועת-הנוער הדתית. היא לא ניתקה את קשריה עם חבריה וחברותיה מבית-הספר בו למדה לאחרונה. הם לא הופתעו מזה, שהיא לומדת בתיכון דתי. לא נעלם מהם שהיא מבית "חצי" דתי או "שלושת-רבעי" דתי, כך הגדירו את משפחתה. ג. ריבעים אין צורך, שאלכס יספר. ידיעות הגיעו ממקורות אחרים, עוד קודם שבא לחופשה. אלכס לן לילה אחד בבית, אחר השתהה רק בכדי לתת אפשרות לאמו לכבס את בגדיו, לייבשם ולגהצם. בבוקר, קם אלכס מאוחר. התפלל ואכל למראית עין, שתה, בירך. "אמא אני נוסע. אינני יודע מתי אשוב, אבל אבוא ללון עוד לילה אחד. מחר אני צריך לחזור ליחידתי". "לאן אתה נוסע, מותר לדעת"? אחר שתיקה ומאמץ השיב: "לבקר חברים חולים, פצועים, בבית-החולים". - "אתה חייב?" "אינני יכול לחזור ליחידה, מבלי לראות את הפצועים. אני צריך גם לבקר אצל הורי החברים שאינם... אינני יודע, אם אספיק". אמא לא שאלה יותר. - "טוב, לך בני. אתה צודק. חייב או לא חייב. אני מבינה שאתה צריך". היא נשקה לו על פניו. את הדמעות הזילה בהיותו מעבר למרחק ראייה. אלכס נסע לבית החולים חופשי מתרמילו ומנשקו. הוא שקל, מה קודם, מה דחוף, לבקר חולים או לנחם אבלים? והחליט שהדבר הראשון עדיף, מפני שבית-החולים רחוק, ומפני שצריך לעשות זאת ביום. לבקר הורים שכולים יוכל גם בלילה, אם יוכל... ומפני שזה נראה לו קל יותר יחסית. הוא ידע, שלא נהג יפה בהוריו ובבני הבית. לא כך צריך לנהוג בבואו הביתה מן הקרבות, אבל לא יכול לדבר, חשש, שאם יפתח פיו לספר... "טוב שההורים מבינים" - חשב אלכס - "כנראה היו מוכנים לכך . אבא עדיין איש מילואים, מחכה לקריאה. הוא עבר מלחמות. יש להניח, שלא ישלחו אותו עכשיו לחזית הצפון". אלכס הוסיף להרהר. לא כך תיאר לעצמו את המלחמה, ולא כך תיאר לעצמו את שובו הביתה. בהיותו בחזית רצה מאד לבוא הביתה, אך בבית הרגיש את עצמו כזר, כעריק מן הקרבות. למה? הלא אין זה נכון? הוא לא ביקש חופשה. החופשה היא חובה, במידה שהשירות חובה. חייל זקוק למנוחה, כדי שיהיה כשיר למלא את חובתו. וזה גם מגיע להורים. "לעולם אל תדחה חופשה מהצבא, ולו ליום אחד. לך והתראה עם ההורים. כי אין חייל יודע אם..." כזאת אמר לו איש מילואים בעל עבר צבאי. וזה אמור בשעת שלום, לא כל שכן בשעת מלחמה. הוא לא נזקק לזירוז כדי לראות את בני משפחתו, אבל הוא ירא את המפגש עם הורי החברים שנפלו במלחמה. עתה הולך הוא לבקר חולים, חבריו, פצועי המלחמה. שניים מהם נמצאים פה בבית-החולים. האחד כפי שידוע לו, פצוע קשה, השני מוגדר "בינוני". בשיחה עם החולה, עליו להתעלם מן החברים שנפלו. הוא יספר רק על החברים שבחזית. וברוח טובה, לא להכביד על החולה. ומה אם ישאלו על אלה שאינם? הוא נכנס לחצר בית-החולים, עמד ותהה לאן לפנות והחליט לפנות למודיעין. - "חבר חייל, את מי אתה רוצה לראות? את החיילים הפצועים? אתה בא עכשיו מלבנון? מאיזו יחידה?" צרור שאלות זה, ללא רווח זמן להשיב ובתוספת הצעת עזרה, נזרק מפיה של בחורה שעמדה בדרכו. מי זאת? לא נראית כאחות מקצועית, אולי תלמידה, אולי מתנדבת. זה טוב, מודיעין. "על כל שאלותייך אני משיב : כן. ועכשיו, אם את טובה כל-כך, הגידי לי איפה הם שוכבים. הוא קרא בשניים משמות חבריו. "את יכולה להגיד לי מה מצבם?" - "כן, בהחלט. טוב שאתה שואל לפני שאתה רואה את החולה. צריך לדעת מה לדבר, מה לא לדבר, איך לדבר וכמה לדבר. חשוב מאד לדעת מה לא לדבר. אני מתכוונת, לא לספר על צרות של אחרים, די לו בשלו, אם הוא מסוגל לחשוב, אתה מבין אותי? אתה לא קרוב משפחה, רק חבר, אני מתארת לי". "כן, חבר ללימודים וחבר בשירות הצבאי". "אני מבינה, שאתה "הסדרניק", לומד בישיבה ומשרת בצבא חליפות, ועכשיו, כמובן קבלת צו קריאה, מהישיבה למלחמה". "לא בדיוק. אבל אין זה חשוב". - "מה לא בדיוק?" - לא הספקנו לחזור לישיבה, נקראנו מבסיס צבאי מאימונים". - "שריונאים?" - כן, מאין את יודעת?" הנחלאים, בדרך כלל נשלחים לשריון. אני יודעת, יש לי חברים". היא הולכת והוא אחריה. עולים במעלית, עוברים מסדרונות ארוכים. "אני חשבתי להתגייס לנח"ל. אבל החברות שלי מבני-עקיבא הלכו לשירות לאומי. ואמא שלי צידדה בזה". - "ואבא שלך?" שאל. שאלתו הביכה אותה. יותר נכון - היא הביכה את עצמה. למה הזכירה את אמא? היא נתנה לו פתחון פה לשאול על אבא. טוב, אומר את האמת על הסף, שלא לחזור על פרשה כאובה. "אבא שלי, איך להסביר לך, הוא לא יכול להתנגד לגיוס שלי לצבא, מפני שהוא לא כל-כך דתי. אצלנו אמי מנהלת את הבית - המטבח, הכשרות ועוד - ואבי אינו מתנגד. אבי גם נוסע בשבת, וגם הולך לבית-הכנסת, אם-כי לא בקביעות. זה נראה מוזר. אבל יש עוד משפחות כאלה, אני מכירה. בעצם אני לא יודעת למה אני מספרת לך את כל זה. אה, מפני ששאלת". - בסדר, את לא צריכה לספר לי מה שאינך רוצה לספר. אני לא חוקר. לא היתה לי כוונה לכך. ואינך צריכה להצטער שסיפרת, זה לא משנה דבר בשבילי. למה הוא מתכוון, חשבה. האם באמת זה לא משנה בשבילו? היא הביאה אותו עד לפתח החדר, בו שכב חברו, ואמרה לו "אני אחכה לך במסדרון. כשתצא, אוביל אותך לחבר השני". - תודה, אין צורך, אני כבר אמצא אותו. אני גוזל מזמנך. את עכשיו אינך בתפקיד, התכוננת לנסוע". - "זה נכון, התכוננתי לנסוע ולחזור מחר בבוקר". - "טוב חכי לי ונסע ביחד. לא מתנגדת?" היא השיבה לו בחיוך. הוא לא שהה הרבה ליד החולה, כי האחות התורנית אמרה, שלא יאריך בשיחה עם החולה. תמי הוליכה אותו לחדר אחר. הם הלכו בשתיקה. היה נדמה לה שכאבו של החייל הפצוע נסוך על פניו של החייל הבריא. במה היא יכולה להקל מעליו? אל חדר החולה השני, נכנסה אתו, ואמרה לפצוע: "הבאתי לך חבר, ישר מן החזית, הנהו לפניך. "ואל המבקר פנתה ושאלה: "איך קוראים לך?" החולה אמר: "אלכס! אתה פה? שב וספר לי מה נשמע שם אצל החברה". ואל המתנדבת אמר: "תודה לך תמי, אנחנו נסתדר, אם יש לך מה לעשות". היא אמרה לאלכס: "אני ממתינה לך כפי שדיברנו". והיא יצאה את החדר. - "כבר הספקת להתיידד אתה?" אמר החולה לאלכס, ותמי שמעה. "היא בחורה טובה. זמנך מוגבל, בוא, אל נבזבז אותו. ספר לי הכל הכל. אני פה ולבי שם אצל החברים בחזית". במסדרון פגש שוב בתמי. - "עכשיו אני מרשה לעצמי לדבר אתך" - אמרה - "כשיצאת מחדר מספר... לא העזתי לפצות פה. נראית כאילו כאבי כל החולים אתה נושא בפניך". - "כך נראיתי? ועכשיו?" - עכשיו קצת הקלה". "ואת מסתכלת ומצלמת? בואי הוליכי אותי עד לשער". "אנחנו נוסעים באותו קו". - "כן, כן... עכשיו אני יודע, שקוראים לך תמי, ושאת בחורה טובה. אני יכול לסמוך עלייך שתטפלי יפה בחברים שלי". "אל תסמוך עלי ואל תזדקק לטיפול שלי. אם כבר, אם התיידדנו, כפי שאמר החבר שלך, אני מעונינת בידיד בריא". "בסדר. זה מחייב, במידה שזה נתון בידי". היא צילמה את פניו במבט, דומה שהן רגועות יותר משנראו בבואו לבית-החולים. הוא תפש אותה בצלמה. "זה הרגלך, מתוך הטיפול בחולים, לבחון את מצבם לפי מראה הפנים". - "נניח עכשיו לחולים, נתפלל לבריאותם ולהחלמתם". הדרך לפניהם ארוכה. הם צריכים להחליף מכוניות. אולי יצטרכו להמתין בתחנת המעבר. היא צריכה לנצל את הזמן ניצול מרבי. המפגש עם הבחור הזה באקראי - מי יודע אולי זהו המיועד לה? ואולי הוא כבר תפוס - מאורס או נשוי? הם נחטפים הבחורים האלה... היא לא פיגרה. היא הספיקה להכיר צעיר כזה, מישיבת הסדר. התיידדו. בחברה ראו אותם כזוג. הכל ביניהם התקדם יפה. הוריה ידעו. ביקשו שתזמינו אליהם, והיא דחתה. היא נמנעה מלבקרו בבית הוריו, כדי שלא יתחייב בביקור גומלין. היא סיפרה לחבר על משפחתה, פרט לדבר אחד, שאביה איננו דתי שלם. היש דבר כזה? אבל כך הוא. את הבית מנהלת אמה, היא המחנכת, ואביה איננו מתנגד. ואילו בחוץ, הוא "חופשי". איך תסביר זאת לחבר שלה? זה יכול להרתיע אותו. אבל לעולם, לא תוכל להעלים. מוטב שידע לפני שהם מתארסים, ושידע מפיה ולא ממקור אחר. הם היו מתקשרים טלפונית וקובעים מקום פגישה. הוא היה ממתין לה במקום המפגש. ולוקח אותה לטיול. מקום המפגש היה על-יד ביתה ולא בתוכו. והוא היה מחזיר אותה לשער ביתה ולא נכנס. היא לא הזמינה אותו. האין הוא חושד במשהו? - חשבה- הם כבר תכננו את עתידם. אי-אפשר לדחות יותר, צריך להיראות לפני ההורים. הוא טלפן לה שתמתין לו בביתה בליל שבת אחר הסעודה. הוא בא, עשה אצלם זמן קצר ואחר-כך יצאו... למחרת באה היא אל משפחתו, עד כאן הכל יפה. היא החליטה שזאת השעה המתאימה, הוריו מתעניינים בהוריה. משבחים אותם שגידלו בת כזאת, אמרו שבחה בפניה. והיא אמרה: "אמא שלי מנהלת את ענייני הבית, את הכל, היא המחנכת. אבא עובד ונותן הכל לאמא, הוא סומך עליה בכל". - "גם בענייני חינוך?" שאל בעל-הבית. - "כן, בהחלט. לאבא לא אכפת, הוא לא דתי כמו אמא, לא מבקר בקביעות בבית-הכנסת". ביקשה להגיד יותר, ושמרה את לשונה. נדמה לה שהורי החבר מבינים יותר משאמרה. היא נפגשה עוד פעם אחת עם החבר. ואחר- כך הודיע לה בטלפון, שהוא עסוק מאד, שלא תמתין לטלפונים. "מה אני צריכה להבין מזה?" שאלה "מה שאת רוצה. אנחנו עוד צעירים". והיא הבינה. שיערה שחקרו ודרשו על הוריה, ונודע להם, שאביה מחלל שבת בפומבי. היא לא האשימה אותו, אלא את עצמה. צריכה היתה לספר לו מי ומי הוריה לפני שהתאהבה. היא מבינה אותו, מי שמחלל שבת, איננו נאמן על כשרות. ומה חשבה היא? עובדה שהיא קיבלה חינוך כזה כמו שהיא. היתה צריכה להסביר זאת בהקדם. איננה יודעת, אם הוריו אמרו לו, שיפסיק אתה, או שהחליט על כך בעצמו. למעשה אין זה חשוב. היא הוכתה מכה קשה. כאילו נזרקה. אמה שאלה אותה, למה הפסיקו. והיא אמרה: "אינני יודעת, אני חושבת שאנחנו איננו די דתיים בשביל בחור ישיבה". תמי החליטה, שהיא לא תיסוג ממעמדה ומהשיגיה. היא תשיג בחור משכיל ותלמיד חכם, מאותה חברה של החבר שעזבה. וזה צריך להיות לפני סיימה את שנת השירות הלאומי. אמה עודדה אותה, "אל תתייאשי. אני אעזור, אתעניין". והיא אמרה: "לא צריך, אמא, אני לא מיואשת ולא מסתתרת. לא חטאתך ולא פשעתי. אני לא נחבאת אל הכלים". שהוא ילך לקראתה, לא קיוותה. היא תלך לקראתו, אם הוא ייראה בעיניה. ואחר-כך תחקור עליו, ועל הוריו, שלא תנחל אכזבה שנית. דומה שהצעיר, החייל, נשלח אליה ביד מכוונת. אילו הזדרזה מעט, הייתה מקדימה לצאת מבית-החולים לפני בואו... אילו פנה הוא אל המודיעין ולא אליה.. אבל הם נפגשו, והיא הייתה לו למועיל. ו"המגנט"... מי הוא המגנט, היא או הוא? כפי הנראה, שניהם משכו ונמשכו הדדית. "מותר לדעת, על מה את חושבת?" אם אתה מעוניין לדעת, אני חושבת על כך, שאתה צריך לחזור מיד לחזית, אחרת, היינו יכולים..." - "אחזור, ואקבל עוד פעם חופשה. אינני חייל מיוחס, יש רבים כמוני, גם להם מגיעה חופשה, צריך לתת גם להם אפשרות. אם יש לך עניין שניפגש, אני לא מתנגד. אבל נצטרך להמתין עד לגמר המלחמה, או עד לשחרורי, אין זה תלוי בי". "תבין, אנחנו פה דואגים לכל החיילים שלנו. ההיכרות הזאת שהיא מקרית בהחלט, וחפוזה... אינני יודעת, אם אפשר לקרא לזה היכרות". - "בסדר, יכול להיות המשך. תני את הכתובת שלך, ואני אתן לך את הכתובת הצבאית שלי. אם את מעוניינת". "היא נתנה לו את כתובתה רשומה על פתקה. הוא קרא. "אני צריך עכשיו להיות בסביבה שלך. אני חושב, שארד שתי תחנות לפנייך. אני צריך לנחם הורים של חבר, שנפל במלחמה. אני נרעד בחושבי על הרגע שיראו אותי. הם מכירים אותי". - אתה חושב שנוכחותי תקל עליך?" - "אני לא יודע. אולי כן ואולי, זה יכאיב להורים, שאני בא עם חברה, ובנם יקירם איננו... את מבינה?". - "אולי אני מכירה אותם?". הוא אמר לה את שם המשפחה ואת הכתובת. "אני מכירה אותם", אמרה בהתרגשות, הילד שלהם לומד עם אחי באותה כיתה. אני יכולה בהחלט להיכנס אתך, גם אני צריכה לנחמם וזאת הזדמנות. אם ישאלו, אסביר שנפגשנו במקרה וזה נכון. - היכנסי את ראשונה, ואני אבוא אחרייך. אשהה שם מעט, אצא ואמתין לך בחוץ. בסדר?" משם הוא ליווה אותה עד לבית הוריה. - אם אתה כבר פה, היכנס ואציג אותך לפני אמי. תשתה משהו, ואני אספר בדיוק, איך נפגשנו". וכך עשו. בעוד הוא יושב שם, נכנס אביה גלוי ראש. כשהוצג לפני אלכס, אמר האב: "אף שאני גלוי ראש, אבל אצלנו כשר. אתה יכול לסמוך על חברתך. אני לא יודע כמה זמן אתה מכיר את בתי, אבל אני מכיר אותה לפניך". פלא בעיני הבת, שאבא התערב בענייניה, כאילו ירד לדעתה, למחשבותיה. שוב איננה צריכה להכשיר את הקרקע. אלכס שומע, לומד ממקור ראשון, כזה וכזה הוא אביה. ועתה, אלכס, "...אינני יכולה להגות "אהובי", זה מוקדם מדי". חשבה תמי בלבי. אלכס צחק ולא הגיב. בלבו היתה תשובה: "זה אתגר בשבילי. אהיה בן בית פה, אפקח את עיני בעל הבית, לראות נכוחה. היהדות היא רחבת אופקים". בחוץ, שלא באוזני ההורים, אמר לה : "תגידי לאביך, שמצא חן בעיני ביושרו. אני לא מופתע. יש בתים כאלה בישראל. תגידי לו, שכאורח לרגע ולא קרוא, לא הגבתי. אבל בפעם אחרת, אם תהיה... - "למה שלא תהיה?" הפסיקתהו. "אני מעוניין לשוחח... השלים הוא. בספרה את הדברים להוריה, אמר אביה : "בחור לעניין, לא כזה..." ולא פירש. "אני מעוניין להכיר את הוריו. את יודעת את שם משפחתו? "סגל" אמרה. - "סגל, יש הרבה בירושלים. אני מכיר אחד שעבד במוסך, והוא בן איכר. אם הוא מאותה משפחה, יכול להיות שהוא נכד של גרז'ניק. איך מגיע אליו נכד כזה? סמכו עלי, אני אתעניין. הוא כבר איננו גרז'ניק, הוא גימלאי. אבל המוסך במקומו, אגיע לשם ואשאל". אלכס לא סיפר להוריו, שהכיר חברה חדשה. אמא ראתה את פני בנה בבואו שלא כבלכתו. הוא מעודד, ניכר בפניו, ניכר באכילתו, הוא שותק תפוס הרהורים. אלכס ארז את תרמילו, עליו להשכים קום. הדרך לצפון רחוקה. הוא מוכן לחזור בלב טוב. משם, בהזדמנות הראשונה, יטלפן אל בית-החולים וישאל על תמי. בבוקר, לפני צאתו לא התאפק ואמר, למה להסתיר מן ההורים? הוא אמר לאמו: "אמא, בבית-החולים הכרתי בחורה, עובדת שם במסגרת השירות הלאומי. הוא אמר את שמה, את שם משפחתה וגם את כתובתה. "אם אבקש להתקשר אתה, למסור דרישת-שלום ממני, תביני". אמא הבינה, זהו פשר הקרינה בפניו. "הלוואי!" לחשה לעצמה, קודם כל נראה אותו בחזרה. אביה של תמי חקר והגיע לבית הזקן, הגרז'ניק בגמלאות בן איכרים. הזקן סגל הכיר את הלקוח במוסך שלו. "מה מעשיך אצלי? ברוך הבא! אני כבר לא עוסק בתיקון מכונות. אני עוסק בתיקון עצמי". הוא שמע מפי האורח על המפגש המקרי בין בתו, תמי, לבין נכדו של המארח, אלכס. הזקן שקע בהרהורים... לבסוף פתח ואמר: "נכדי היקר אלכס, הוא דור רביעי לאבי. למה שלא זכה אבי, זכיתי אני - "דור רביעי ישובו"... |
