|
א. המון עם רוקד בחוצות ירושלים. לילה חם, מאיר בנגוהות הגאולה. ד"ר שפטיה משוטט בוכה, זועק מרה והם רוקדים, בית ישראל. על דמעותיו הם רוקדים "רשעים! אווילים! ההיסטוריה כורעת כביכול ברך, משתחווה לישראל, מכה על חטא; 'אנא, סלח נא על משוגתי עד הנה!' אונאה! אונאה! אני אומר לכם. אתם אומרים: 'עד כה פנתה לנו עורף. הלילה הזה היא מאירה פנים'. אור מתעה! הערמה!". נזרק האיש ממעגל למעגל, נדחף; השליכוהו כגלי ים סוער המשליכים שוחה תועה, האומר לגבור עליהם, לפרוץ אותם; נלחם בזועפים. כך, כך נלחם ד"ר שפטיה - בגלי התפרקות הצהלה של המעגלות, ונזרק לרגלי המעגלות. יוצאים בריקוד משיעבוד לגאולה חלקית, קטנה, אבל גאולה, לאדנות על עצמי וקיומי הלאומי. קריאותיו מתנפצות בחומות השירה השיכורה ולא מיין, טרופת הדעת: "לייק סקסאס, משיח חדש!". - דמעותיו הנדרסות אין בהן עיכוב. קול הטנור שלו נצרד. רגליהם אינן מחליקות. דמעותיו כטיפה בים וזיעתם - כגיאותו. השמחה יורדת מהם באגלי זיעה והם כאגלי טל רענן. ניטלטל מגוש לגוש עד שהחליק ונפל ושכב, וזעק בין הרגליים שבעטו בו, כי עצרן: "הביתה! התפזרו! איש לביתו, ישראל! מכאיבים לאדמת קודש הפצועה, המבכה את חלוקתה". שכב בין הרגליים הרוקדות, נשק לכביש, הרים ראשו: "חרשים הטו אוזן! אינכם שומעים זעקתה?! כופרים! מעכבים את הגאולה! כורתים רגלי משיח!" - "עורו אחים ונשמח, עורו אחים ונשמח, עו-רו א-חים ונש-מ-ח". "היחצו גוף חי ויחלקוהו ודם לא יישפך?!". הפריע לנלהבים. פסחו רגלי הרוקדים עליו. המעגל עבר ממנו בריקוד והלאה. בא מעגל חדש שלא השגיח בו עד שנתקל בו. הוא קם על ברכיו, עיכב בזרועותיו את הרוקדים. נעמדו, איש זקן, בעל זקן לבן מטופח ותלתלים לבנים, לבוש שחורים, מגשש בידיו. מגבעת רחבת תיתורת מעוכה, דרוסה, מתפתלת בין רגליים. מתחת לעקבות נשמעו ניפוצים. מצבטי הזהב נתנפצו. "מהו מחפש? מה אבד לו?" חלל סביבו. "את מי?". "את גואל צדקנו. מכרתם את הבכורה בנזיד עדשים. אדום אדום חמדנו ואתם מלבינים אותו כשלג". "איזה שלג?". "רגלי משיח". קם. ביד הידק כיפת הקטיפה על ראשו וביד האחרת האהיל על עיניו. "ברח, בעטתם בו. הברחתם אותו". דחף בחור בחברו וזה בד"ר שפטיה. דחפוהו זה אל זה, כיפתו שמטה. ידו על עיניו, "עוד! טלטלוני טלטלי גבר. לו, לבן דוד, הניחו. אל, אל, אל תטביעו את רגליו בנהרות דם. הן מלוכלכות באפר". היכיתם את מאור עיני ניפצתם. אתם מוכים בסנוורים". בשתיקה של רגע, כמעט רגע, ואחר בצחוק, שמחה, ריקוד והשתאות ושירה והפלה, האזינו לדבריו. נפל. נפל ולא קם והשמחה והשירה וההמונים רוויי גאולה. כך חשו. מדינה יהודית קום תקום לפי החלטת או"ם. בודדים הרצינו, נתנו דעתם על האיש בהמולת הלב המתרונן והגרון השר בקול צרוד, שיהלך מסוף העולם עד סופו. הרחיקו את הרוקדים מן המוטל על הכביש והרימוהו. חששו שנתעלף, הזקן חלוש היה, פצוע, דם זב מפניו על זקנו הלבן. לבושו השחור ההדור קרוע ומלוכלך. מבעד מעילו הארוך ביצבצו ציציות כזר פתילים סביב ירכיו. עיניו עצומות ויד אחת כמו מתה. נבוכו, "עזרה ראשונה". גנח. בין גניחה לגניחה לחש בקול חלוש צרוד: "עוד! דרסוני! עוד!" גם תלתליו מאחור האדימו. אלה חוגגים ואלה קוראים "עזרה ראשונה". נשם בכבדות. פניו מכווצים מכאב, עיניו עצומות. רעד. נטלוהו מתחת לזרועותיו, גנח. גנח. הוציאוהו מבין ההמון גררוהו אל המדרכה צפופת האוכלוסיה. נתעכבו: "מה קרה"? ראו והמשיכו. נתעכבו, הציעו הצעות. הלכו ונדחפו מאחור על ידי המתקדמים בהליכתם, כדרכם של המונים חגיגיים. נזדמן רופא מהלך עם רעייתו ושני ילדים. ההורים מחזיקים אותם בידיהם שלא יינתקו. המשפחה פילסה לעצמה דרך במדרכה, הילדים משכו אל הכביש, אל המעגלים. הזרמים מנוגדים היו; אלה ביקשו לזרום דרומה ואלה - צפונה. הצפיפות עצמה חגגה וחיגגה את המצטופפים. ההתקדמות לשני הכיוונים אטית. המרפקים ידידותיים, מפלסים את הדרך, מובנים, נסלחים. ההידחפות שלא כדרך הטבע האנושי, הולידה סובלנות; אין תלונה, אין רוגז. איש לא אמר: צר לי המקום. איש לא אמר: דרכו לי על היבלות. איש לא התאונן: קיבלתי מרפק בצלעות, אשה לא נצטערה על שגרביה נקרעו. בני התשחורת מנצחים על השמחה. אחד מילדי הרופא משך אותו בשרוולו: "אבא, הסתכל"! והצביע על הזקן הפצוע ששני נבוכים מחזיקים בו. האשה כמו אמרה להתעלם - בעלה אינו בתפקיד, התקדמה ומשכה אחריה את הילדים. "מה קרה לו?" - רופא - רופא תמיד. "רינה, רגע!". "נפל ונפצע". "תיכף נראה". ד"ר יואל שפטיה עמד נתמך על השניים, כפוף, מעוקם והרעש - רעש! מצהלת רגליים המרקדות את הכביש, העתיד להשתחרר מפרסות סוסים זרים גיאי זנב, ממשוריינות עוינות את עצמאות ישראל, מכידונים כחולים מתחת למצח שונא ישראל. "בואו אחרי, תיכף נראה". "תראה אבא, פצוע בכמה מקומות", - הפצוע עניין את הילדים יותר מהשמחה. "נחבוש פצעיו נבדוק מה יש לעשות". "איך נפל?" - שאלה האשה. "נביא אותו הביתה". "לאן?". "לא רחוק, אני רופא". האשה לבושה הדר: "מי עשה לו זאת?" "מה זה חשוב?". "השמחה" - פסק ילד מהשניים. "צודק" . ד"ר יואל שפטיה עיקם את פיו: "שמחה של דם". סברו שכלפי עצמו הוא מתכוון. "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם". ב. "איפה בן גוריון? איננו, איני רואה". הרופא גזר תלתליו סביב הפצעים וקטעי זקן, חיטא פצעיו. "אין צורך בזריקה אנטיטטאנוס?" - שאלה הרעייה שעזרה לידו. ד"ר יואל שפטיה תמך את ידו. עתה ראה הרופא שגם היא נפגעה. פשט לאט, לאט, בזהירות, את מעילו העליון. כאבי הזקן גדולים היו. פתח הרופא במספריים את שרוול הכותונת הלבנה, מישש את היד. התנפחה. "צריך לשלוח אותו לבית החולים". ד"ר יואל שפטיה ישב בכסא, עצום עיניים, כאילו לא בו מדובר. "בן גוריון מתחבא. הוא עולל. בילטמור, וייצמן והוא. ועדת פיל בקוף של מחט. איש הסיעה הקטנה בקונגרס הציוני, מזכיר ההסתדרות לשעבר, אקרובאט. הגדיל את הסיעה וטיפס על ארבע אל ראשות הנהלת הסוכנות היהודית. היכן הוא? קראו לו! וייצמן איש גדול בעל דעות פשרניות. גימדו אותו. שמח לעצם שהקצבים משליכים לו. עצם מעצמות המשיח, עצם מעצמות אדמת הקודש. חלוקה! יהודי חלוקה. ליהודי חלוקה של היישוב הישן הם בזים. הם עם ישראל, הם הנצח שבישראל, שומרי חומותיו של הנצח. יש להם שומרים לבוקר. את פתח לו. יפתחו את השער בחומה ומקלם בידם". נגע ביד הכואבת, גנח: "לא קל, לא קל". למשיח. ליל שימורים ארוך. מותניהם חגורים, נעליהם ברגליהם הנוכחים בחדר חייכו איש לרעהו. הרופא צילצל ל"הדסה". "לא!" - זעק הפצוע, פקח עיניו. "אמבולנס לא יגיע לכאן", - התערבה האשה. "מוכרחים לצלם אותו, בן כמה אדוני, עד מאה ועשרים?". "הריני כבן שבעים שנה". "נראה זקן מכפי גילו". "יפה", גנח. "נחבוש לו את היד תחבושת זמנית ונביא אותו לבית החולים", שם לו הרופא קרש בתחבושת. "שנות עלייה מתישות כוחות". לא הובן. הרופא אותת שלא ידברו אליו, שלא יוגיעוהו. הפשיט חצי גופו העליון - גוף רזה, סגוף. טליתות קטנות הרבה - שבע לפחות - לבש. תמיהה נערמה על גבי תמיהה. הילדים שלא הורשו. להיות בחדר הטיפולים ירדו לרחוב. "איני אלא כבן ששים שנה, כבן ארבעים, כבן עשרים, כבן שלוש עשרה, כתינוק בן יומו. עדיין לא נולדתי, ברוך השם", דיבר בעיניים עצומות "אין לכם כסות? כסות? ברוך השם, ברור השם, לא יד שמאל נפגעה, אוכל להניח תפילין". "מה שם אדוני?". "פלוני אלמוני". נשימתו קשתה. כווץ פניו שחוורו, ורטיות לו על הראש ועל הפנים. הורגש שהוא סובל מכאובים. "עלי לרשום את שמו ואת כתובתו". "טוב שם משמן טוב. בעוונותי הרבים לא נתקיים בי השם". "הלא איננו זקן בלי שם". "עדיין לא נולד" - חייכה האשה. "יואל שפטיה. אל תספרו לארנה". "מי זאת ארנה? מה הכתובת?". "ברוך השם. אין מכירים את ארנה. עוללות ארנה. את תרזה בת הרים אתם מכירים? את בית החולים שלה המיוחד לילדים על שם ירוחם מכירים? הכרתי את אבי ירוחם בנערותי. היה לו מוח פתוח וידיים, אצבעות. הוא פה בירושלים. בהר הזיתים. ירוחם לא ידע שאני זוכר את אביו. כסות לראש, עיניים לראות". "יאמר לנו, מי זאת ארנה והיכן היא גרה, תיקח את אדוני אל בית החולים. זה דחוף". "היתה סגנית של תרזה בת הרים בבית החולים לילדים על שם ירוחם. בית החולים עומד בין חוות הלימוד לנערות ובין ארמון הנציב, צופה להר הבית, להר הזיתים. צופה. עומד. נאה. ארנה ברחה משם. לא תמצאוה. איה בתי? משרכת דרכיה עם יהושע ברגשטייגר, אבי תרזה הצדקת. חטא חטאה לירוחם. הקדוש ברוך הוא מקפיד עם צדיקים, מקפיד עם תרזה הצדקת. ארנה - שוט ייסורים עליה ועלי. בי העוון. גם בזה חטאתי. קוויתי שירוחם - נשמה גדולה - יהיה לארנה בתי, ולא זירזתי את תרזה, לא זירזתיה. כל העוונות עלי ועל ראשי ועל ימיני. קראו אלי את בן גוריון, אל ידחק את הקץ. בן גוריון שבוי בתוך עצמו. הגואל יגאלו מכל רע. אל שדי ישמרהו ויצילהו. קראו לו, יחזור בתשובה. גם ויצמן. חטא חטא לירושלים. אינו אוהב את ירושלים. מכון זיו ברחובות הקים. ברחובות. שם קבע דירתו. לא בירושלים. וייצמן. אין פה בבית יהודי כיפה לראשי? וייצמן הגדול. עולים לתורה בגילוי ראש?" - - - הרופא ורעייתו השתוממו. הכירו את ברגשטייגר הבנקאי, שהוא גם הספק של ציוד רפואי ומכונים רפואיים, ואת בתו ד"ר תרזה בת הרים, בעלת בית החולים לילדים החדשני, ואת ד"ר ארנה, סגניתה. השתוממו; להאמין לזקן המבולבל, שבגלל דעתו המשובשת אינו מגיב לענין ואינו מתלונן על הכאבים, שבלי ספק גורמת לו היד? נזכרה האשה שלא השכיבה את הילדים ומי יודע מה השעה עכשיו. יצאה לחפשם. "וייצמן הגדול נענש. בידי בן גוריון. שליח השמים ויצריו של עצמו. גם בן גוריון גדול. יצריו גדולים ממנו. בדקתים מקרוב. אני מומחה גדול ליצרים בלתי כבושים. צריך להחמיץ אותם. לכבוש בחומץ". חיוכים. ואחר החיוכים שאלה, המתעלמת מתורת היצרים: "ד"ר ארנה בתו?". "זו בתי אשר אהבתי והיא פשעה בי". "נודיע לה". הרופא חבש כל ראשו שיכוסה כולו. תחבושת תחת כיפה. ד"ר יואל שפטיה קם כאילו לא נפצע, כאילו אינו כולו חבורה "לא! אמרתי". שני הגברים שהביאוהו אל בית הרופא לא ידעו במי המדובר. הזקן הפצוע שהצילוהו מרגלי הרוקדים על קרעי בגדיו, מרחמנות הצילוהו. אולם, ערימת הטליות הקטנות שלבש התמיהה. תוכן דבריו העיד בו ובטיבו. הוא עניין אותם. מכותלי דבריו אפשר ללמוד שהכיר מקרוב את בן גוריון. את וייצמן. הם שהו בחדר כמתבוננים סבילים. לא התערבו בשיח ובשיג. הכירו באיש את הדרו שהוכתם בדם. יצא מדעתו ולא מאדיקותו. כנראה אדוק מאד. אף על פי שהוא מחוץ לדעת המיושבת יש לו איזה היגיון פנימי, איזו אידיאה שנעקרה משורשיה. התנדבו: "נביא אותו ל"שערי צדק"." "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם", הושיט את ידו השמאלית אל השניים. הרופא לא הגיב, מהורהר עמד. לא חשש לילדיו ולרעיתו שעדייו לא חזרו. חג. ישמחו הילדים וישוטו להם. האיש הפליא אותו. אמנם אם הוא אביה של ד"ר ארנה תמוה שהיא זונחת אותו. ניכר בזקן שיש בו בלבו עליה. "ד"ר בת הרים הוכיחה. הריפוי המוזיקלי והקולי כובש לו מעט מעט את מקומו. הריפוי בהקרמת הצבעים - איני יודע; עדיין לא הוכחה השפעת הצבעים. אבל, כל העניין יפה. בית חולים חדשני עודנו בלתי מקובל על כל הרופאים. ד"ר ארנה בתו, הוא אומר, אינה עובדת עוד בבית החולים?". "בזכותי. לא בזכותי. בכוח תורת הרפואה של הנביא אלישע החייתה תינוק ערבי בהנשמה מפה לפה ונער יהודי לא השכילה להחיות. המציאה עם ירוחם עגלת הנשמה וגלגליה נשרו וזרועותיה נשברו, בגלל מות ירוחם ועד היום טרם תלמדו ללכת בדרכי אלישע ותרזה. בתי ארנה. עיניה בכיס של מיליונים. אמרתי לו לברגשטייגר שישגיח. היא תוציאו מנכסיו. ממעשיו הטובים. לא יפה לקטרג על בת, יסור ייסרני ברגשטייגר, לטובתו, לרווחת נפשו. חבל עלי, חבל עליו. שנים טובות נשרו ממנו. שנות ברכה וצדקה. באה בתי ומדיחה אותו". שני המתנדבים עשו מצוותם נאמנה; הביאוהו לבית החולים "שערי צדק". הלך נשען על שניהם. נעל פיו ועיניו ורגליו רפויות. הרופא ראה עצמו פטור מלחפש את ד"ר ארנה, בתו שלזה. בית החולים יעשה זאת, מה גם שהילדים שבו עם אמם נלהבים ומשכוהו שוב החוצה. ג. ד"ר שפטיה שידו נתונה היתה בגבס, גזר על עצמו תענית דיבור; לא שוחח עם איש, אף לא עם ד"ר ולך ועם ד"ר שלזינגר - מנהלו החדש של בית החולים. שכב בחדר קטן מיוחד, נפרד מכל הווי בית החולים. עם השכמה היה אח מעטף אותו בטלית ומניח עמו תפילין. לא שמע, או לא ידע את המתרחש בבית החולים. בית החולים התמלא פצועים וחדר המתים - הרוגים. מה שעניין אותו - אינו שומע געיית הפרות. כל פעם כשהיה מבקר בבית החולים היה מתבונן בפרות ההולנדיות, שסיפקו חלב לבית החולים. בימיו הגדולים היה מטייל בטירול. שם נתוודע לראשונה אל פרות. כשהיה נוסע לקונגרסים הציוניים בשווייץ, היה מטייל אף בה, פוקד כפרים ושותה מחלב פרה שחלבוה במעמדו. ושמא ידע, חש את המתרחש בחוצות ירושלים. לפני שנודע לבתו, ד"ר ארנה, היכן הוא - מגוייסת היתה להגנה - נפתחה המלחמה בין הישוב העברי ובין היישוב הערבי, הקרויה מלחמת השיחרור. ד"ר ולך דאג שיותקנו מצבטי זהב במתכונת מצבטיו שנשברו בליל החלטת או"ם על חלוקת הארץ. שני המתנדבים, שהביאוהו לכאן, באו לבקרו ביקור חולים. הוא הקפיא את חיוכם הרחב. התנכר אליהם. גירשם מעל פניו. משפנו ללכת, החזירם. "אל יפול רוחכם, מצוותכם שלמה. לכו לכם. הצילו יהודים. אני אציל את ירושלים. לא רציתי לגזול מזכויותיכם". בו בלילה, או בלילה שלאחריו הלילות נתבלבלו לפניו, נכנס למטבח כשהוא לבוש בגדי חולה, מצנפת לבנה וחלוק לבן, כשידו בגבס נתונה בלולאה הקשורה אל צוואר, נטל מחתה ויצא בחשאי את בית החולים. ברחוב יפו עמד, תהה, לאיזה כיוון ירוץ. אל שער יפו, אל העיר העתיקה. אותה יש להציל. את שיגור בא. אסור להוסיף שרשרות על הכבלים בהם כבולות רגלי הגואל. אסור היה לשים אבני כשל על דרכו. הלילה קר היה, לילות החורף הראשונים. עננים הציפו את השמים ואת שמי היישוב העברי שלו - מאדימים. ריבונו של עולם. עצור. דם לרוב שתה המשטין. אין הצמא נרווה אף בדם השואה? - לא אשים בך תוהולה אבל למשחית צווה - הרף! תן בי כוח להקהות חרב! הושיט מחתתו הריקה ורץ עד לשער יפו. איש לא עצר בו, אף על פי שנשמעו יריות וחיילים בריטיים נסעו הלוך ושוב. בימי הקונגרס הציוני עמד בלילה על גשר הרצל בבאזל והאמין שהוא הרצל ותמה על עצמו - כיצד אני הרצל ואין לי זקן. מאז גידל זקן הרצל, גידלו וטיפחו בימיו השפויים ובכל גלגוליו של חוזר בתשובה. בהיותו חבר נטורי קרתא לא שינה. לזקן הרצל נשאר נאמן. עתה בבגדי חולה, במצנפת הלבנה הגבוהה, דימה שהוא אהרון הכהן. ליד שער יפו עצרו אותו החיילים. עצור היה לילה ויום עד שהוחזר ל"שערי צדק". ארנה בתו הוזעקה. לשם ביטחונו פרצה את חומת ההתנגדות והעבירה אותו אל מוסד סגור בשפלה. את אשתו, הטאנטה לילי, שיכנה בסמוך למוסד. כאן יהיו בטוחים. הפריצה הזאת לא היתה קלה. שכן לראשי היישוב העברי ולהגנה היו תפקידים נכבדים בימי המצור על ירושלים וסכנת הדרכים אליה וממנה וסירבו לפנות מקום לאביה, לאשתו ולה, עם כל הכבוד אל האב, "מי שהיה". ברגשטייגר, מראשי ההגנה, השתדל והשתדלותו עשתה. ד"ר יואל שפטיה לא סלח לא לבתו ולא לברגשטייגר - מי שהיה נותן העבודה שלו וידידו האישי הקרוב ביותר - לא סלח להם על שהוציאוהו מעיר הקודש. בכך נותנים ידם לבינאו"ם ירושלים. מעשה שטן אינו עמה ובה במלחמת קיומה. ירושלים, ירושלים עירך. הוציאו מידו את המחתה. חשד בהם שהם מרחיקים אותו כדי שיוכלו להינשא בניגוד לרצון תרזה ובניגוד לרצונו. ניתק הקשר בינו ובין עיר הנצח, בינו ובין בתו האהובה עליו, בתו יחידתו, שהתנכרה לו, לדעתו, ונותק הקשר בינו ובין ברגשטייגר - נצר מבית דוד. כל השנים נשא ברגשטייגר את שיבושי הדעת של האיש הגאוני. בכל תהפוכותיו. אמנם בא על שכרו בימי שפיות דעתו. עצותיו היו לו אורים ותומים. ד. יללת התנים היתה לו שירה נשגבה; הגיע לפרדס - אכל תפוזים ואל כליו נתן - שלל אויבי עם השם. ימות המשיח. ייסורים חביבים למען ירושלים. עיניו עוד הבחינו בירק השדות. נתעה במטר יריות מכיוונים שונים. לא נעצר. לא עמד. לא הסתתר כאילו היה זה מטר שמים. הבין שמלחמה נוראה מתחוללת על ירושלים. בתוך המלחמה - בתווך - הוא מהלך, עולה. אי ירושלים? ירושלים של מעלה אף זו שלמטה למעלה היא. למעלה, למעלה, נשגבה מכל שגיא עולם, רוממות נצח. אליה הוא עולה. הייתכן ויתעה? דרך לא דרך ויתעה, לא ידע את הדרך אליה. בין ההרים היא שוכנת. ירושלים הרים סביב לה. "שיר למעלות" אני עולה. "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". הבריק ברק. "עושה מעשה בראשית". הרעים. "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ראה קשת בענן או נדמה לו שראה, בירך בהנאה: "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ועוד ראה שדות מוריקים ובירך: "בורא מיני עשבים". שפתיו בירכו, שפתיו התפללו: "שיר המעלות, אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. ה' הצילה נפשי. חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים. אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר. רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. אבקשה טוב לך. אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. חנני, ה' חנני כי רב שבענו בוז. לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו, בחרות אפם בנו, אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים". מי הרים זידונים עברו עליו, שטפוהו, גרפו סלעים שנעקרו. רעש הסלעים המידרדרים הצילו. סטה ונפל והמים והבוץ עברוהו. שוב לא נשאו עיניו בלא המשקפיים את המראות. כעיוור גישש. הן בכו בלא הפוגות. השמים בכו, הורידו דמעה על הלוחמים. מקלהו נלקח ממנו, על גבו שברוהו. רועה ריחם אותו ונתן לו מקלו שלו. בעיניו היה רועה זקן שדעתו נשתבשה עליו, רועה עיוור, אילם, צולע, כושל. ערבי הרכיב אותו על חמור. אילו היה שפוי, היה חושש. לא הבחין עוד בין יום ובין לילה, בין קדרות ובין שמש. הימים נתבלבלו עליו ולא ידע שבת מהי. לפעמים בליל ירח אורו במקצת עיניו, סילון דק, קרן אור חדרו אליהן. לא זכר מי הוא ומה מטרת הליכתו. לא ביקש מזון ולא ביקש שתיה. אולי אכל ושתה בלא הכרה - מעין רפלקסים של תנועה בלתי רצונית. בכל זאת היו התנועות המכניות בלא דעת - רצוניות. לפעמים בירך שוב על ברק וחייך, על רעם ועמד. השם מפרק הרים, אך לא ישפיל את ירושלים. הברק הבריק במוחו וסגרו שוב ואטמו. ה. "מה נעשה בו?". "ניקח אותו". הרימוהו ואחד מן השניים נשאהו על הגב. האחר נשא את שני הסטנים. הביאוהו אל העמדה הקדמית. כדי לא להדהים את הערנות לא שאל מפקדה לפרטים, לא נתן את "החברה" להתעניין בו, לתמוה, להתעסק עמו והעבירו אל מפקדת המשלט. החובש בדקו וחבש את כל שנראה לו כצריך חבישה. לא היתה פגיעה של כדור. רווח להם. השאלה הגדולה היתה רבת פנים: מי הוא? איך הגיע לכאן? מה עוללו לו? מה מצב בריאותו? היחיה? למה הגיע לכאן ואינו אלא שק קרוע ועצמות. מאין? לאן? איך הצלחת להגיע חי? מה ייעשה בו? זה העיקר. לאן ישימו אותו ומי יטפל בו? אין כאן תנאי טיפול. מה השאלה! יועבר ככל לוחם שנפצע וזקוק לאישפוז. בתנאי העברה שלנו? יחסר מקום של חבר, מי יודע אם מותר לטלטל אותו. אמר מי שאמר, צריך להזמין רופא שיבדוק אותו ויגיש לו עזרה. הוא ניצל בזכות הטלית והתפילין, זה ברור. צריך להחזיר לו את ההכרה. הוא בטח ראה ויכול לספר לנו דברים. העיקר: איש כזה - סגולה. הוא בא מכיוון ההרים - אי אפשר לדעת. הוא מטרד. מטרד-מטרד, צריך להחיותו, לקיימו, להחזיקו. עד שיועבר לאחד מבתי החולים בירושלים, כשתהיה האפשרות, הולבש את שהולבש וניזון במה שהזינוהו. הועבר לאחד מבתי הר טוב עד שיעלוהו לבית החולים בירושלים. לא פקח עיניו ולא דיבר. מילמל: "הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב. ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם". "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון - שלום על ישראל". "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם, לא יבושו כי ידברו את אויבם בשער". אלה שסברו שהזקן התמהוני הוא סגולה, קמע, אמרו שפסוקים אלה שהוא ממלמל ונשמעים ברור למדי - אף על פי שלשונו הפצועה וכן חוסר השיניים מקשים על ההבנה - מכוונים אליהם; פסוקי ברכה, עידוד, אישור; הוא מתפלל בעדם. כל מי שהיה פנוי סר אל הבית ושם ידו של הזקן על ראשו. האצבע של 'וארשתיך' נשארה כפופה, אי אפשר היה ליישרה. "אדוני, שמעה בקולה תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, אם עוונות תשמר-יה, אדוני, מי יעמוד". הוא שעיניו מכווצות היו שלא תחדור לתוכן קרן אור ונעולות היו כדי שלא יוציאו כלום מקרבן, לא עמדו בכך - הזילו דמעות. ו. "היכן הוא?". "היום הצלחנו להביא אותו ל'ביקור חולים'". המחבר אינו זוכר באיזה פרק זמן נתעה הזקן להר טוב. אם אחרי פיצוץ בית "פלשתין פוסט", אם אחרי הפיצוץ ברחוב בן יהודה, ואם אחרי נפילת הל"ה. היה זה בין הפרקים, פרקי דיכאון. זכור לו הערב שבו נתכנסו קציני ההסברה ושמעו מפי סגן הממ"ז פליקס - על נפילתם של מיטב הבחורים הנבחרים שהקריבו נפשם בדרך להצלת גוש עציון. יכול שהזקן תעה בנתיבם, אם קודם לצאתם אל קידוש השם ואם אחרי כן ואם באותו לילה. תכונה היתה בירושלים, איסוף גוויות, בתי החולים בירושלים מלאו פצועים. חדרי המתים - קרבנות תמימים. במגרש השייך לבית החולים "שערי צדק" קברו זמנית את הנופלים. ואולי היה זה בימי רצח אנשי השיירה להר הצופים ול"הדסה", ואולי - בימי הרציחות שנרצחו העולים לירושלים בשיירות משוריינות, ובאחת השיירות הנס בייט, מנהל עלית הנוער שייסדה הנרייטה סאלד. המחבר הניח את כתב היד. איש הקשר כמו ציפה לכך. אין אבל באומה, אין דיכאון, אין אסונות, אין שכול. רק הזקן. אין חרדה, אין כעס על הבריטים המסייעים לפורעים ופורקים את נשק המגן היהודי, אין גבורות לוחמים ותיאורי קרב, בכתב היד שלפניו אין סיפור זוועה עד שלב אנוש נפוג בגללם. העולם כמו עצר נשימתו בשל אותו סיפור על הזקן. "אתה יודע מי הוא הזקן? אביה של ד"ר ארנה, גאון שדעתו נשתבשה, מי שהיה מגדולי עורכי הדין בווינה, ממנהיגי הציונות והאינטרנציונאל הסוציאליסטי השני. חזר בתשובה והגיע אל נטורי קרתא הקיצוניים, האנטיציונים. הרב משה בלוי היה בעיניו ציוני ולא נפרד ממנו בהפלגתו האחרונה לפני שנה לחוץ לארץ ושם נפטר. היה תמהוני מקורי, נועז כפרקליטם של פושעים פליליים. היה יועץ משפטי לחברת ביטוח "פניקס" בגדולתה. ובארץ - יועצו הכלכלי והמשפטי של יהושע ברגשטייגר. אותו אתה ודאי מכיר לא רק כעשיר העשירים, כי אם גם מ"ההגנה". איך נתנו אותו להגיע לידי כך". אותו ערב לא ערך שום כתב יד מכתבי היד של הביטאון. נדד מעמדת "ההגנה" לעמדה. חיפש את ד"ר ארנה. המחבר לא הצליח לפגוש אותה. מנהל "ביקור חולים", אהרון כהן, איתרה. גם "ביקור חולים" כ"שערי צדק", נהנה מהישג ידו ותרומתה; כספים הרבה הביא לבית החולים האיש. המחבר וד"ר ארנה נפגשו בשער הכניסה. לפני מלחמת השיחרור היו ד"ר תרזה בת הרים והיא רופאות הילדים שטיפלו בילדי המחבר בימי חוליים. "חיפשתיך בכל מקום". "אתה יודע?", לפני שניגשו אל הזקן הזמינה את המחבר לחתונתה עם ברגשטייגר, אבי ד"ר תרזה בת הרים, מנהלת בית החולים על שם בן דן המרפא באמצעות מוזיקה. עצמת הקול והקרנת צבעים. בית החולים נחרב במלחמת השיחרור. כל תיאור הבעת פניה של היפה בנשים בראותה את אביה, לא ישיג שמץ ממנה; היתה בה אהבה מעריצה אל אב, צער וכאב, רחמנות, פליאה, רוגז, מטרד. כל אלה אמרו פניה חליפות, זה אחר זה וכולם יחד. הבעה רדפה הבעה וחפפו זו את זו. "פאפה !!!". הזקן פקח עיניו, חטף ידה ונשקה. אך מיד השליכה מעליו בכעס. עצם שוב עיניו. "מה עוללת לעצמך? מי עשה לך אלה? איפה הטאנטה לילי?". מיששה אותו, התבוננה בפצעיו, ליטפה אותו. הבינה שהתעללו בו בזדון. הסיר ידה: "בת מרדות, כלאת אותי בכלא, כבלת ידי ורגלי", שיחתם - גרמנית וינאית. אז לא ידעו שניהם שעתיד האב לסטור לה על לחייה תחת חופתה. עם סיום "שבע ברכות" התחילה הפגזה והקהל נפוץ אל המקלטים. עתה הלכה להיוודע מי מהרופאים בדקו ומה קבע. הזקן הסתכל במחבר, הכירו כפי הנראה: "הט אוזנך למען ירושלים". עצם שוב עיניו כאומר! כל הייסורים למענה ובעבורה. |
