נפתלי ה. טוקר

מבוע ח', תשל"א

בו יסופרו רמזים ראשונים על אודות קורותיו של בעריש לוחם האנגלים והיכרויות מוזרות אחרות עם שמשון המשוגע / כמו כן כמה הערות שונות ומשונות, המצריכות שתיקה, לגבי שמשון הגיבור נזיר האלקים. / כל זאת בצירוף כמה מעשיות משעשעות של לקח ומוסר בשכל. א. הארות ראשונות לגבי בעריש לוחם האנגלים יש גשמי זעף בירושלים היורדים בזרזופי עצמה. ומראיהם כשדרות של מחטים העטים לנגח את הארץ בחודם. אולם בהחבטם הם מתנפצים לרסיסי בועיות ומתקטמים מעוקץ מחצם. אז הם נקווים באפיקי הדרכים אל מקום שהמים הולכים שם הם שבים ללכת. וברדת הקילוחים צפופי נטפים הם מצלילים משקי שקשוק ושאוני טחטוח של תופי גגות ומקושי מרזבים המתלהקים להמייה של קרב. אז אפשר כי ידובר בחדר על נבלי שמים מוטים, להמטיר מים על הארץ, בעד לחשרת כברה, כדי לפלג לשטף נקבים. ועל הרוח הנושבת, ידובר, המנחה את רדת המטרות, עד כי יש והזרזיפים משתפעים להתנפץ על החלונות, וצורות של פיתוחי מים מצטיירות לרגעים על השמשות, ומיד שבים המים להקוות באפיקי האדנים אל מקום שכל המים הולכים. והרעבע ידע להסמיך לאותה שעה את פרשת קריאת שמע כדי להטעים את הקשר בין שמיעת המצוות לגשמים בעתם. כי הארץ אשר באנו שמה אינה מושקית ברגל כגן הירק אלא למטר השמים נשתה מים. לאמור: שיש תלות ותנות בין הלמטה ללמעלה, והדברים הם ארוכים בלקח ובמוסר ההשכל. אולם באותה שעה נתונים לבות ילדים לפלגי הדרכים העולים על גדותיהם, שיתמידו מימיהם להלך גם עד שעת צלצול הפעמון, למען יהא ניתן להפליג על פני השטף שייטת של אניות עשויות ניר. והיה אם גם ברקים יבזיקו אשם, להאיר לרעמים דרך הקולות, אפשר כי ידובר על סוסי האש הרתומים למרכבת אליהו, ואשר מקול דהרת גלגלי המרכבה - ברקים ורעמים יוצאים לעולם. ובאה יראת הקולות אל הלב, פחדי הכמס והסוד של דברים שמעבר לתחום ההשגה התחתונה. רק גיבורי הלב בנערים יאמצו עיניהם לדרוש במופלא ובמכוסה שבמעבר למעבה העננים. שמא יראו חותם האפנים המתגלגלים ואזור העור האזור במתניו. מה שאין כן בעריש היושב בשעה זו בשער הבית באפס מעשה. אצלו מתעקמות השפתיים על כל בזק של ברק ורעם בשחוק מלעיג, כצופה היודע דברים אחרים שבגו. על כן אין דעת האבות נוחה מכל מעשה של התחברות עמו שסופה להביא על המתחבר מיני דעות משונות, יוצאות מגדר הכלל. כך ודאי כי אצלו ידובר על ימי הקדם וימי העכשיו שאינם שווי מעשה אך נבדלי מהות. בלשעבר היתה האש מתלקחת בתוך הברד מפני שעשה הקב"ה שלום ביניהם כדי שיכו המצרים יחדיו, עכשיו שב אלקים להפרידם ויתן את האש לבני אדם. ועוד אמר כי פעם כשהיה אלקים מסתכל בבתי עבודה זרה ובעכו"ם היאך נתונים בשקט ובשלוה ורואה ביתו חרב ונתון בידים של עכו"ם, היה מקנא ושואג ומיד השמים והארץ רועשים, היום נתן את הארץ לבני אדם. ותמהו עליו אם בקש להטיח כלפי מעלה, בבחינת מקצץ בנטיעות, או להרמיז ליושבי מטה סתרי דברים שאין בדעת אדם מן הישוב להשיגן. וכבר נאמר ונפסק ע"י כלל היראים לדבר ה' שאין כל פלא כי מחשבתו עקומה ללא טביעה של חותם חכמים, ואין כל קשיא כי מנהגים משונים לו ביום, ואורחות תמוהים לו בלילה. שכך הוא גורלם של המפקיעים עצמם מתורה, הממירים ישיבה של בית המדרש בישיבת חוצות. ובעריש מאריך בישיבה בגנוגנת הבית ומביט בפלגי מים הזורמים בצדי הדרך ובשלוליות של שפע הנקוות במשקעי ארץ. אז אפשר כי יהורהר אצלו על קפיצה לתוך המים כדרך ריש לקיש אחרי רחיצתו של רבי יוחנן. ובשחיית רוב אונו יאמר לו כי חילו לתורה גם אם אין כל אחות יפה להינתן לו. אך לבו יודע כי אי אפשר לו בכך. אין דמו נוח לשקיטה על שמרי תורה, יש ריתחת פנים הדוחקת למעש שבמוחש ושבממש, אע"פ שטרם נתגדר הנדרש במדוייק והסתום מרובה על המפורש. בינתיים אין לשקוט על שמרים מתוך חיכוי של סתם לגילוי הנדרש. אלא יש מקום לפעול בדברים המכינים הנותנים תיקון לגוף. שהרי גם שמשון בטרם ידע משפט גבורתו ומעשהו היה ודאי קובע עתים לעיצום הכח בכל מיני התאמנויות החולצות שרירים. כך היו נכמרים רחמי רואיו הגדולים, בראותם אותו בכרכורי משובה ובלהטוטי ניתורים, ברשות נגלית של חוץ ובאתר נסתר של פנים, בזמנים קבועים של בוקר ובכל עת מצוא של אחר כך, כמנהג המרודף ברוח תזזית. יותר מכן תמהו הלבבות למראה סלעים כבדי משקל שהיה נושא על כתפיו לעייפה. ועוד מיני משקולות ברזל בקוביות ביטון שהיה מטריח תכופות את ידיו להרימן בנענועים, כמנהג החסידים בנטילת לולביהם. ויש בכל זה ענין לתשומת לב אצל כלל הנערים וחשש להשפעה וקלקול, גם אם נשנים האיסורים ונתכפים דברי המוסר מפי המלמדים, הרי יש בין תלמידי החדר עוברי איסורים הששים לעיתות הפנאי שבין הסדרים ולפרקי הזמן שלאחריהם, לעשות בהם מעשי לאוין בהסתר. כגון הליכה חומקת אל אותו מקום, שהוא למטה במרתף הבית, ולהשתטח על אדני אשנביו המסורגים, הצצים במחובר לקרקע, למען ראות את משפט גבורתו של בעריש בנשיאת משקולותיו. והוא אז ניצב ערום ועריה מקו מותן ועד ראש ונפיחויות שרירים שעליו מתמתחים ומתרפים חליפות לפי סדר נשיאת המשקולות והשפלתן. ועליות וירידות אחרות לחזהו הנתונות לקצב שאיפת הריאות ונשיפתן. ולעת רצון מלפניו, בשעה של אוירת מרעות וטובות לב, היה מאותת לנו באצבעו היתר של כניסה ורומז על דרך ההיקף המוליכה אל פתח המרתף. והיתה אף הליכה זו חומקנית מתוך הסתר כדי שלא יהיה לאירוחנו הד ופירסום אצל יראי אותו מקום. והמרתף אינו אלא כוך אפלולי שנחצב בין סלעים אגב היציקה ליסודות הבית וכתליו מעלים אזוב שעל פני הטחב. ואע"פ שאשנבי אוורור לו, מסורגים ופתוחים לצחות של חוץ. הנה משופע אוירו בריחות של עובש ועיפוש ואין בכח כל קרן של שמש להפיג צינה של לילה המתמדת בו. דוקא בזה מצא בעריש טעם לשבח, כי אין כקרירות להיטיב לגוף הטורח להעצים שריריו, מבחינת נעימות ההרגשה ובעיקר כנגד פעפועי הזעה. ותרגילים מתרגילים שונים לסדרי התאמנויותיו של בעריש. באופן של ניתור וקפיצה וכל מעשה כפיפה, ועל דרך שריעות על בטן ושכיבת אפרקדן. לצורך זה פרושים על קרקע המרתף בלויי מזרונים כתושי קש ושיירי סמרטוטים של הפקר. עד שנעשית כל שריעה ושריעה נוחה ורכה ובלתי נדבקת לטחיבות הקרה של הקרקע. ובשעת כל נשיאה ונשיאה של משקולת אל על, מתמתחים עליו שריגי שרירים, מוצקים כברזל, ומשתרקת ממנו שרשרת של שאיפות ונשיפות התוכפות כל הרמה והשפלה, לפי סדר ידוע הלמוד אצלו על פה. באותה שעה היה מצטייר בלבנו חוסן גופו של שמשון שהיה ודאי, בדומה לבעריש, מהלך בין הגויים ערום ועריה מקו מותן הצד ראש, ומנפח וממתח כראוי וכנדרש כדי להאחיזם בפחד קורי שריריו. וכל פועל רב אונים של בעריש היה מעלה בזכרוננו את כל מעשה תוקפו וגבורתו של שמשון. הנה כך היה אוחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ומסיען עם הבריח לשים אותן על כתפיו, וכך היה לופת את שני עמודי התווך להסמך עליהם ולהטותם בכח. ועוד דימויי מראות של כח וגבורה ונקמה בגויים שמשכו את הנערים הצופים לבטל כל תמורות של זמנים ונסיבות, וכלל הכתוב והמסופר על תולדות שמשון הגיבור יצאו מכתוביהם להתממש על זה במרתפו ובמשקולותיו. עד כי נמשך האחד בילדים כל כך אחר כנפי דימוייו ונתפלא לשאול על אודות דלילה כי איננה. ולא העלתה השאלה כל סומק על פניו גם לאחר שעה קלה של שקט וציפיה, ולא נתפסו אף חבריו הנערים לצחוק מלגלג אלא הסכיתו אזניים לשמוע מה דברים לו לבעריש על כך. כי אמנם הזדקף אז הלה על רגליו, למתח קמעה גופו ולהרפותו מפועלי משקולותיו. ונשימתו עמוקה ושורקנית כפולטת עם נשיפתה את העקת המשקולות ושואפת יכלתיות חדשה ורעננה. "לא בזמנו מת שמשון", אמר, "ס"ה שני פרקים וכמה מעשי גבורה". עכשיו היה מחטט בכיסי בגדיו שהיו תלויים בשימוט על שבר כסא ושלף מאחד מהם ספר תנ"ך. דפדף בו רגע קט ואמר: "כן, שופטים פרק יד, טו ו-טז". לאחר שהחזירו לכיס הוסיף, "אלמלא אותה ארורה היו ודאי הרבה פרקים ואולי מגילת שמשון בפני עצמה". אלו הדברים וכיוצא בהם אמרים אשר דיבר בעריש על אודות שמשון נזיר האלקים, והיו הם חדשים לאזני הנערים האלה, ובאים בהשגותיהם להקשות על מוסכמות נודעות שאינן צריכות כלל אצל שלומי האמונים להוכחה. וכדרך כלל הקושיות באה אף זו להיות נדרשת אצל הרעבע, מתוך שמחת הלב וחדוות הנפש ובהעמדת פנים כאילו הם עצמם דורשי הרשומות והחמורות. אך אצל הרעבע אין כל שמחה בלב ומסתלקת כל חדווה מהנפש, לא מפני עומק המושג אלא בעבור עצם עזות המשעים להשיג דברים כגון דא, שאין טבעם להיות חידושי קטנים תמימי השגה אלא פרי מדוחים של מסיתי חוץ, "והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו", אמר, "לאמור, יש מסיבות הנדמות לאדם כהפך הראוי, כי האדם יראה לעינים, אך באמת הכל בתחבולותיו למען תדלדלו דלילה בפיתוייה עד כי יובא לצחק בין שני העמודים כדי שיהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו". כל זאת גלגל עמהם בנחת הקול ובסבר פנים, מתוך איפוק הכיסוי על רגזת הלב, כדי שיהיו מועילים וראויים לאמון. אך אצלו שמר את הדבר, לבדוק ולבחון מקור רעיונם ועד כמה יש לשמיעתם המשך. ובהגיעה השעה לקושייה האחרת, היא הקושייה שנתקשתה בכל עת שהיו רואים את חבורות החילונים, במגרשי בתי ספרם, עושים תרגילי קפיצה וטיפוס וכל מעשי התעמלות, לקול שריקות המורים. לא ידע הנער המקשה בתומו כי יש עליו ועל אחרים דוגמתו קופה של חשדות הנשמרת בלבו של הרעבע. וכי עצם קושייתו בדבר סוגיית הבל וביטול זו, "מפני מה אינה נהוגה גם בחצר החדר", הגדישה סאת קלקלותיו ונתחייבה התערבות הרשות העליונה, המנהלת בחומרה ובקפידות את עניני החדר ודעות תלמידיה לדרוש ולחקור עיקרי הקלקלה וספחיה. ולגזור פסק דין חמור האוסר כל מגע שבגלוי ושבסתר, בראייה או בשמיעה ואפילו בריח, עם בעריש ופועלי הבליו. וככל העדאה מצד הרשות העליונה של החדר, המיוצגת ע"י מנהל זעום פנים וזהוב זקן המתבל בדברי גזרתו רמזי מלקות וגרוש, מטילה אף זו בימיה הראשונים אימה יתירה על כלל הנערים הנוגעים בדבר, ונשמרת בדקדוק מעשה, בדומה לחוזרי בתשובה, אך בסתרת הלב גדול הגעגוע אל אותו מקום של גבורה ורבה הציפיה לשעת הזדמנות, בטוחה מכל היזק. ב. הארות ראשונות לגבי שמשון המשוגע בינתיים יש למלא אח החסר בעתות הפנאי בשעשועים אחרים שטרם נודעו אצל הרשויות לאיסור ולהחרם. ויש לשעשועים מחלוקת של דעות לפי נטות כל לב של ילד. ומרובות העצות הנדונות בשתיקה ובסוד מרעים. כגון מגרשי העוברים בסך לקול פקודות של סרג'נט. אלו צבאות המלך ג'ורג' המובאים על כלי זיינם להתאמן בתהלוכות בסך. וגדול השעשוע לשמוע שברי תרועות חדורות וחותכות המורעמות מגרון בעל הפסים המגביה עליהם שררה וביניהם לא יבוא. ורבה ההנאה לראות את התולדה התוכפת אצל אלה החיילים, נטועי השדרות וסדורי התשבץ, הבאים פעם לכלל רקיעה של רגל ופעם להצדע יד, פעם לפיסוע לפנים ופעם להרתיע לאחור, ועוד מיני פניות ודילוגים הנעשים ונשמעים כפועל אחד. אך יש גם שמשון המשוגע במרתף אחר של בית, הוא שמשון הבז לפחדי טבע ולבהלות עולם, ולעת מצוא אף ידע למחוץ מתני קמיו האנגלים, ידיו רב לו גם כנגד שאר פורעי פרעות ערביים. רק יש לשמור על מוצא הפה שלא להקריא את אזניו כי "פלשתים עליך שמשון", פן תבוא הקריאה לצלצל דעתו ולהטריפו בשגעון המהומה. אז וי לו למצוי בתחום הישג ידו ובחוג משלוח רגלו, שזו מכה על ימין וזו מבעטת על שמאל פצעים וחבורות ומכות טריות. זו הדמות המכריעה בתמהונה אצל כלל הנערים, לבוא אל חלונות מרתפה, במפוזר ובהחבא, מחשש לעינה המאיימת של הרשות העליונה, המנהלת בחומרה ובקפידות את עניני החדר ודעות תלמידיו. בהחבא, לאחר עתות הסדר, היא שעה של בין השמשות, עם מעט קרירות המנשבת וזוכרת על בעריש וכל אשר נגזר עליו, והרבה ציפיות לצחוק ולבידוח, על אודות אורחות מגוריו של שמשון, כי בשגעון ינהג. ואמנם בהחבא, לאחר עתות הסדר, דרך כמה סימטאות, משתלשלים הנערים במפורד, כאילו פני ההולכים מחולקים, לפי מגמת בתיהם. ובהגיעם אל המקום המיועד לשעשועים, אין הם נכנסים דרך שער החצר המרכזי, מפני טבעו לפרהס את העוברים דרכו. אלא משחילים עצמם בעד לפירצה צדדית של גדר, בכפיפה ובדילוג ובמלמולי הסוי לשקט. וכבר רואים את האשנב המסורג והפתוח, המוכהה קמעה בתוכו מפני היות החדר משוקע באדמה עד אדן חלונו. ומסתכלים לכאן ולכאן אם אין מין אורב מאחורי איזה שער. דוקא אז באים פתאום רעדודי אורות, להבהב מן החלון החוצה ולהבהילם קמעה על עומדם, אך מיד נשמע קול לחש בוטח של אחד הנערים המבינים. "הוא בבית, מדליק את פתילת הנפט". עכשיו גם ניתן היה לראות את השק השרוע לפתח המרתף והוא מרחיש בקרבו רחשי חיות ותנועה של גופים בלתי נודעים למסתכלים בהם. ובאה תמיהה נפחדת ללבבות מפני ה"שמא" הבלתי מוגדר אך "האפשר" מרובה הפנים. ויש על כן להקפיד יותר על זהירות התשומה ושקיטה של פיסוע עד לאדנו המסורג של החלון. ומרווחו צר מהכיל אף מקצת מבני החבורה הקטנים, בעוד תשוקת ההצצה דוחקת אצל כולם להשיג פתח לתצפית. הלכך מצטמצמים הגופות ומשתקעים אלו בתוך אלו, בשריעה ובכריעה ובשחיחת ראש, להביט בעד לסורגים לתוך מרתף הבית. באותה שעה כבר ניצבת העששית דלוקה על שולחן רעוע, ורעדודי לשונה מרטיטים מיני צלליות על קירות מקולפי טיח ורפודי ירוקת שעל פני הטחב. וערבוביות של סמרטוטי אדם מוערמים, חמרים חמרים, על שברי כסאות ודמויי שרפרפים. ויש מין מיטת ברזל עקמומית המגובבת במצעות מזוהמים, ספוגי זעה ומפיחי ריח. ועוד חבילות של דברים משונים פה, וחבילי חבילין אחרים שם, ורצפת עיפוש עכורה ומדבקת. אולם עיני הנערים לטושות אז בדבר אחר, היושב סמוך לעששית ומכלה את חוד שניו בככר לחם עגולה. ולסירוגין הוא משלח אצבעותיו אל תוך שקית משומנת של נייר עתון ושולף כמה זיתים שחורים, הנבלעים במהירות בחלל פיו, וגלעיניהם נפלטים אגב לעיסה על מכנסיו. ובנועו הם מגלגלים דרכם אל מתחת לכסא ולשולחן. הוא שמשון המשוגע, שתלתלי זקנו דבוקים זה לזה כמקשה אחת, ומגבעתו המרופטת, שאין בעינו של אדם לדעת גוני צבעה, שקועה עמוק עד לגבות עיניו העבותות. ודעתו אינה פנויה לכל דבר אחר מחוץ למונח לפניו. כל זה נמשך מעבר לחזוי ולמקווה ומביא את הנערים הצופים לידי שיעמום ואכזבה. וכבר יש מהם הפותחים בלגלוגי לשון להכעיסו, ובפיזול עינים להדריך מנוחתו ושאר עיוותי פנים כמנהג המלעיגים בני גילם. וכשאין בכך להסיטו מהמונח לפניו הם מגבירים מעשי תעלוליהם בכל מיני אמצעות של שיטוי ואיטלול המבקשים להשימו לצחוק. כל זה לא היה בו משום לחץ לשינוי טעמו. רק לאחר שכילה את מזונותיו כליל, והעביר את שרוולי מעילו לקינוח שפתיו, פער פתאם את פיו ופרץ בצחוק אדיר ופרוע. הוא הצחוק המזליף כנגדו נטפים נטפים של רוק, ומוריד קילוחים דקיקים של ריר אל זקנו. זה האות לנערים לשתוק. משמע שהגיעה סוף סוף השעה של חימום האוירה. שהרי הוא כבר צוחק שלא כדרך בני אדם, ומוריד רירו אל זקנו, אין זאת אלא שתיכף יתהולל לפניהם ויתווה תוים על דלתות הבית. ובהאריכו כך לצחוק מעבר לכל זמן משוער, מעז האמיץ בנערים לשאול: "שמשון, מדוע תצחק? מדוע אתה מרבה לצחוק?". לפליאתם נרגע שמשון ומשיב: "מדוע? חה, חה, חה, אתם מצחיקים אותי מאד, חי, חי, חי, מאד מצחיקים". "מצחיקים? מצחיקים משוגע?". אמר, ובאה יראת הדברים אל לב הנערים. אך שמשון נשאר ישוב על מקומו רגוע. "עולם גולם ואני משוגע", אמר, "הדוקטורים מהאוניברסיטה משלמים על כל חתול שאני מביא שילינג, והשכנים משלמים על כל חתול שאני לוקח שילינג, לוקח מפה ומביא לשם, ס"ה שני שילינגים. עולם גולם ואני משוגע, חה, חה, חה". "שמשון, שמשון, מדוע אינך מתחתן. שאל הנער, מדוע אינך מתחתן". הנערים פרצו בצחוק רם. "מדוע אינך מתחתן, שמשון?" חזרו כולם במקהלה. "מדוע?" אמר בהבעה מהורהרת, "מדוע ירד שמשון הגיבור תמנתה לראות מבנות פלשתים, וכי לא היו בבנות אחיו אשה שיתחתן בה?". "והרי הכתוב מפרש כי מה' היא", השיב אחד הנערים, "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים". "כל הטענות אינן טענה", אמר שמשון, "האמת היא שבנות ישראל מיוחסות הן ומבקשות להתחתן רק עם בחורי ישיבה ולא גיבורי מלחמה. אם יש גיבור חיל או הוא בן אשה זונה ומגרשים אותו לארץ טוב כדי שיתלקטו אליו אנשים ריקים". אמר כמבכה על מר גורלו. "שמשון, הראה לנו מעשי גבורה!". שמשון שישב על כסאו קם פתאם. "מדוע אינכם מצחיקים כמקודם, אה?" שאל. הנערים היו שרויים במבוכה. ציפו להשתעשע בשגעונותיו ונמצאו משעשעים בעצמם. "הוא כלל אינו משוגע", אמר אחד בטרוניה. ראש החבורה הרגיש עצמו נפגע. בכעסו התחיל דוחק את הנערים המצטופפים לפנות לעצמו מקום מרווח יותר. "הוא אינו משוגע?" גחך בקול רם, "תיכף נראה. פלשתים עליך שמשון!" קרא לעברו בקול מחרחר, "פלשתים עליך שמשון!". שמשון נרתע קמעה לאחוריו. פקח זוג עינים דולקות, משל לצופה הנזעק לתרועת מלחמה. חדד אזניו לכאן להתחקות אחר דרך הקולות, ולטש עיניים לשם כמחפש אחר פתל למנוסה. לבסוף פרץ במרוצת בהלה. "לחי לה' ולשמשון!". רץ במעגל סביב החדר וקרא, "לחי לה' ולשמשון!". ובעוד הנערים משקיפים על תהלוליו אחוזי תדהמה. שלף שמשון ממחבא חיקו עצם ארוכה של לסת חמור. ובזינוק מהיר ומפתיע הסתער אל עבר החלון להלום בקצות העצם אל בין הסורגים, והוא אז מכה וקורא "לחי לה' ולשמשון!". היתה תדהמת הזינוק כפולה מתדהמת המרוץ. אך פגיעת הלסת חמורה ממנה. חדודיה הלמו בפניו של אחד המציצים וחבלו בו פצע וחבורה ושאר מיני שרטת. דם התחיל לפעפע מן הנחירים ולהכתים בגדים שעליו וסורגים שמלפניו. כל זה מהר להטיל חיתתו על כלל הנערים, והללו נפוצו מוכי בהלה לכל עבר, ואת חברם הפגוע הם נוטשים על שריעתו השותתת סמוך לאדן. הדם מתוך הנחירים עודנו שוחת, ושמשון המשוגע בעיצומה של ההילולה המטורפת, מכה בלסת על הסרגים וקורא "לחי לה' ולשמשון!". אך הנער הפצוע התחיל מתאושש קמעה מרביצתו הפצועה. אז הרגיש כי זעם חרונו על שמשון ומכותיו משכיח ממנו את פחדי לבבו וכאביו, ובקומו אין הוא נושא רגליו לנוס כדרך שאר הנערים הנמוגים. אלא מועיד את פניו השותתות אל עבר פתח המרתף, שם שרוע השק, המרחיש בקרבו רחשי חיות ותנועה של גופים הנודעים כבר למסתכל בהם. הוא השק שהנער לופתו בקווצתו האגודה וגוררו במשיכת יד חזרה אל אדן החלון. והגרירה נעשית במהירות גדולה גם מפני אימת הגופים המגבירים רחשי תנועותיהם ומקפצים זה על זה בעירבול, מתוך מאמץ לקרוע את הסוגר המכסה. אל תוך תשבץ של סורגים משחיל הנער את הקווצה הקשורה ובמשיכת יד מתיר את העניבה האוסרת. תיכף לכך הוא אף מרחיב את הפתח המותר לרווחה. אחד לאחד התחילו החתולים מקפצים משק האסורים אל תוך מרתף הבית. ובזונוקם הם מייללים צווחות מייהו ומנשפים בעד נחיריהם נישופי כעס ועיטוש, ובהשיק רגליהם את רצפת המרתף הם פותחים בניתורי כרכור לכל רוחות החדר, וממשיכים במרוצת עוועים מסביב לשמשון, ובעוד אלו מקפצים ומהפכים בסדרי הערברביות של המרתף, ניצב שמשון בטבורו והוא מכה את החלל בלסת וקורא "לחי לה' ולשמשון!". באותה שעה כבר היה הנער הפצוע, מחוץ למצר הבית, בדרכו אל בית הוריו. הנחירים כבר חדלו לפעפע דם, ואף פגעי החבורות החלישו כאבם. אך אזניו עדיין שומעות בצלילות את קריאות המלחמה של שמשון, ואת צווחות החתולים, המייללים במקהלה, מייהו, מייהו, מייהו. ג. תוצאותיהן החמורות של ההיכרויות האסורות אמנם חדלו הנחירים לפעפע דם, וגם רפתה עוצמת הכאבים. עם זאת באו על פניו מיני נפיחויות ססגוניות המבהילות את פני רואיו בדרכים. כל שכן את פני הוריו בביתו, מפותחים לו במאור פנים דלת לרווחה, וסוגרים אותה אחריו מיד בשחור עינים, למראה פנים מוכים שעין לא חזתה גוני פיתוחיהם. וכבר בקש להקדים בסיפור הנסיבות לפי סדר אירועים מתוקן, כדי שתהיה עמדתו מוצדקת מעיקרה. אך שתיקת ההלם שאחזה את המסתכלים בו, הביכה אף אותו, לשתוק ולצפות לבאות. ואמנם פסח אביו על צורך הברור מפני כורח השעה ומשכו בבהילות אל בית המוהל, רק שם ביושבו על כסא הריפויים ופניו נמשחים בסמי מרפא ובסממנים אחרים למיניהם, התחיל אביו שואלו לפשר המעשה לפרטיו. אחד לאחד מסופרים האירועים מתוך דילוג על פרטים המשוערים אצלו שלא יהיו לרוח שומעם. כך מסופר כי לא מתוך כוונה תחילה באו אל אותו מקום, להתגרות ולהשתעשע באותו האיש. אלא הכל על פי המקרה, והצצה של אגב, והתנפלות של פתע, כטבע מנהגם של משוגעים. ועל כגון זה יש גם למוהל כמה דברים לאמור; תחילה בסתם קריאות אנקה מקוטעות של "אה" ו"אהה", ושל "איי, איי, איי", ו"צו, צו, צו", וכהנה וכהנה היגויים שיניים וגרוניים המבכים את המוכה על מכותיו, ומייראים מפני המכה בגין אלימויותיו. עד שמסתכמים ההיגויים בקביעת סוף פסוק, כי גדול כוחו של זה אפילו כנגד צבאות האנגלים, וכי יש סימוכי מעשים לכך על אודות שיכורים של "קריסמעס" שנפוצו לכל עבר ממכות אגרופיו. ואין אז הנער, מטעמי פיקחותו, מתקן את הדברים כי אין אצל זה מכות של אגרופים אלא נפנופים של לחי חמור. ועוד אמר המוהל כי חבל שאין ליהודים מבחר רב יותר של משוגעים אלימים שידעו להפיל את פחדם על כלל הגויים. ועוד חבל שאין פחדם מפלה בין אלו לאלו, וכשם שהוא נופל על הגויים כך הוא גם נופל על אחינו היהודים. ובשובם מבית הריפויים חוזר האב להזכיר לאם את דברי המוהל. כי אין על שמשון המשוגע אפילו פחד המציק האנגלי. כל שכן שאין עליו פחד של נערי חדר קטנים הבאים ודאי להתחכם כנגדו ולחרחרו למעשה משובה. אז ייטיב הנער לשתוק ולא לתת לאביו עילה לרוגז אחר על זה שכבר בא עליו ועל זה הצפוי לו לאחר מכן בבואו אל החדר. אכן גדול היה מפח הנפש שלא עמדה לנער זכות נפיחויות פניו להשאירו, ולו ליום אחד, חפשי מן החדר להנאותיו. אלא חרף דברי התאוננותו על מכאובי פגעיו הוא נשלח אל החדר חבוש ברטיות קרות ומשוח בססגוני משחות השמים אותו לצחוק בעיני חבריו הנבוכים. כי אכן כסתה כלימה פניהם בזוכרם בזיון הבריחה המבוהלת וכל אשר הופקר מאחורי גוום, עזוב לנפשו ולפצעיו. כל זה משתכח כלא היה תיכף עם השמע צלצול הפעמון, אז באים הלבבות לתמוה לפשר התכונה ומיוחדת המשבשת את שגרת הסדר של הכתה. ויש כבר בין התלמידים נערים המעמידים במודגש פנים של יודעי דת ודין, ואף חוזים לאחרים העתידות, בקריצות עינים ובפלבולי רמיזה אל עבר הנער החבוש והמרוח. ולסירוגין מגלגלים מבטם אל עבר הרעבע היושב על כסא מלמדותו ולידו כסא אחר המזומן לישיבה. ובהגיע שעת כניסתו של המנהל, זעום הפנים וזהוב הזקן, כבר נתרחרחו קישורי הענינים גם אצל פחותי הדרג שבנערים, שאין ידיעתם מגעת אל רמשים שמאחורי הקלעים. ובהביטו בעד זגוגיות משקפיו בצבא תלמידיו, הנציבים שתוקים על עומדם. באה יראת עיניו להאחיז את הלבבות ולרמז להם כי משהו חמור קרב ובא. "דברים לי אליכם יקיריי!". פתח ואמר בשלווה, והורה להם באצבעו לשבת. "חלום של חדר חלמתי ותפעם רוחי עד מאד. והנה מן החדר עולות שבלים בקנה אחד, בריאות וטובות ולומדות תורה. והנה כמה שבלים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן. ותבקשנה מעט השבלים הדקות לבלוע את כלל השבלים הבריאות והמלאות. ואיקץ והנה אין זה כלל חלום. על כן לא שלחתי לקרוא לחרטומים ולחכמים, גם לא לפותרי חלומות. אלא באתי אליכם צאן קדשים, כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות. הנשמע כדבר הזה שבני תורה ילכו להשתעשע אצל משוגע מרים אבנים?". הגביה קולו בתמיהה. ובהאריכו בשתיקה נשמע קולו של אחד התלמידים. "בעריש אינו משוגע". "מה ?", גמגם המנהל בפתיעה, "מי אמר זאת?". דממת אימה נשתררה בכתה. הללו מפני תקיפות המנהל ואחרים מבריונות המדבר. "אין זאת אלא שהמדבר בוש מדבריו". אמר, "שהרי לא מצינו ליהודי כשר שיהיה מתעסק בכגון דא. הראיתם, למשל, אדם מן הישוב שילך לריב כנגד אנגלים וגויים?". "שמשון הגיבור!", נשמעה שנית אותה קריאה. "מה!, מי זה?" שאל המנהל בחומרה. הפעם קם הרעבע להשקיף מגבוה במתרחש. "שמשון הגיבור?", נזעק המנהל למחות, וארשת פניו מסמיקה, "שמשון היה נזיר אלקים ומעשי גבורותיו בפלשתים על פי ה', ומיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". כך המשיך שעה ארוכה להמשיל משלים ולהניב פתגמים, ולהסמיך לכל קביעה מעשה חכמים שעיקרם מכוון לישראל שבזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם. אע"פ שמכאן ואילך נשתררה דומיה מוחלטת בכתה, ויראת הדברים הטביעה חותמה עמוק בלבבות. אין קריאות הביניים האלמוניות נשכחות מלב המנהל. וכבר נגמלת אצלו ההחלטה בדבר אופן החקירה והדרישה שתוצאותיהן חייבות להיות מודעות ברבים. למען ישמעון התלמידים וייראון. ואמנם, לא עברו ימים מעטים והגיעה שעת קצירה של השיבולת השדופה. אך לא רק שמועת גירושו של אותו בריון דברן הגיעה לאזני התלמידים. אלא גם מראה ססגוני אחר, של ראש נפוח ושן נקועה, ורגל צולעת וזרוע חבושה, של התלמיד שידו היתה במעל, כל זה מתחזה לעיני כלל הנערים, להתריעם כי למלשינים לא תהיה תקוה. ד. מה ענין בעריש לשמשון המשוגע. מעשה הלחי והתכריך! ולקח החמור בצדו. אין גם לדעת עד כמה נשתרשו התוכחות בלב התלמידים הזקוקים לכך. אך יראתן קנתה לה שביתה אצל כללם. עד כי סוטה הנער מדרך המלך, ועושה חצר אמת לעצמו קפנדריה, למראה בעריש היושב בשער הבית. באותה שעה משמשים בנפשו של הנער, הצער והפחד בערבוביה, ותקוה לאיזו פגישה של מחבואים שלא תשלוט בה עין איש. זאת אינה מאחרת לבוא. אז אין הנער יודע כי במכוון ארב לו בעריש בחצר הקפנדריה. הוא מקום, הסמוי מעוברי אורח. ויש גם תירוץ של פגישת אקראי. עם זאת ירא מאד הנער ומביט הרבה לצדדים, ואגב כך זורק מהר אל אזני בעריש כמה מעיקרי האיומים שנתממשו בגירושו של האחד. ובקצרה על אודות נפיחויות פניו ופרשת תוקפו של שמשון אשר עשה לגבורתו שם גם בעצמותיהם של אנגלים. אך לבעריש כבר נודעו פרטי הדברים מתמול שלשום. והיו הם אצלו מסלפי הוייה ומטביעים מושגי זיוף של גבורה בנפשות התמימות של הנערים. זאת הסיבה שארב לנער להשמיע לו השגותיו כנגד מושגי הגבורה של הרעבע והחדר, ולהפריך מלבו מוסכמותיהם על אודות מלחמה, כי לא במשוגעים גבורה. באופן של הרצאת דברים אך בעיקר בהצגתם ממש, שלא יבוא מין פחד שוא בלב הנערים. והנער ירא ודוחה את מחשבת הצגתו של בעריש, אע"פ שגדולה התשוקה הנסתרת לראות כי גבורת המשוגע היא חשבון בדים של רואי חלומות באספמיה. אבל בעריש הוא בעל סברה ועצה היודע למצוא לתכניתו תחבולה שתהיה בחזקת בטח וודאי, הנה כך וכך יהלך האחד להנאתו מדרך זו אל החצר האחרת, ובאופן זה יעשה דרכו האחר מהחצר האחרת לדרך זו. אחר כך יהיה על האחד להקיף את המקום מכאן, ועל האחר מצדו האחר, ולאגפו באמצעו, או יקלעו השנים אל המטרה ללא עדות ראייה מצד עוברי אורח. ועוד דבר, ראוי לעודד את הנער שאין הוא בחזקת שותף פעיל לפועל מעשיו של בעריש אלא בבחינת משקיף סביל לצורך קנייה של לקח ולימוד מוסר השכל. וכשבעריש יורד במדרגות של מטה אל פתחו של המרתף כבר תפס הנער מקום תצפית בחושך, המרותק קמעה מהאשנב המסורג, מטעמי בטחון שהנסיון המר לימדו. גם עכשיו ישוב שמשון סמוך לשולחן ולעששית וגבו אל פתח המרתף, ומכלה את חוד שיניו בככר לחם עגולה. ותלתלי זקנו, כמקודם, דבוקים זה לזה כמקשה אחת, ומגבעתו המרופטת שקועה עמוק עד לגבות עיניו העבותות. וערבוביות הסמרטוטים מוערמות, בשינוי מה, חמרים חמרים, ומיטת הברזל העקמומית המגובבת מצעות מזוהמים למכביר, ספוגה ומפיחה כמקודם, רק בעריש הנכנס פתאם בהחבא בעד לפתח הפתוח, מזכיר את תמורת הזמן והנסיבות, ומביא אז על הלב מין שעשוע שבמתח לצפה הבלתי נודע, שיועד לו ללמד לקח ומוסר השכל. ובהסתננו אט אט פנימה, על קצות אצבעותיו, וחושיו ערים וקשובים לכל העלול להתארע, גם שלא במסגרת האפשרויות החזויות, אין שמשון שומע הילוכים שמאחורי גבו. ואין גם הנער יודע מה סדרה ופרטיה של המערכה המתוכנה אצל בעריש במגמה להעמיד את שמשון על גבורתו המזוייפת. הלכך הולכת וגדלה הסקרנות, ועמם תחושת המתח לכל תנודה וצעד שהוא עושה בשקט שאין לו שומעים. כל שכן למראה סדין לבן ומקופל שהוא שולף בזהירות מבית אפודתו ומפסיע חרש חרש אל עבר פנת החדר המרובצת ערימה של בלואי סמרטוטים. היא הערימה אליה הוא חומק לכרוע על ברכיו מאחוריה, ולהתכסות בסדין הלבן באופן שלא תהא העין מבחינה בין סמרטוטים של קבע לבין סדין של ארעי. ובוודאי מתרווח לעיניו פתח צר להצצה, ופתח אחר לנשימה, שאינה ניחוחית לו באותה שעה. ובוודאי חבויים בחיקו כלי מגן ומשחית לכל צרה וצוקה שלא תעלינה בקנה אחד עם תחבולת לבבו. אז בוקע מתוכו מין קול של בת קול שיש בו זכרון להד ההרים ולניהום הלילה במדבר, עד כי בא הרטט אף לנפש הנער הצופה ביראה מרחוק. "שמשון, שמשון, אייכה?". קרא הברה להברה, "מדוע שלחת ידך בלחי של חמור מת?". אולם שמשון היה שקוע ראשו ורובו בלחמו ובזיתיו ודעתו אינה פנויה לכל מעשה אמר. שוב תור בעריש לנהימתו וביתר תוקף. "לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים, הללויה, שחרית". הפליט שמשון מתוך משך לעיטתו, ודעתו אינה מתפנית ממזונותיו. "לחי, לחי, לחי שלי לחי, מי יה לקח את הלחי שלי, לחי?". קרא בעריש בבכי. עכשיו פרץ שמשון בצחוק אדיר ופרוע. הוא הצחוק המוכר לנער משכבר, והמזליף כנגדו נטפים נטפים של רוק, ומוריד קילוחים דקיקים של ריר אל זקנה ובשטף צחוקו הוא יורק ופולט "לחי לחי", חי, חי, חי, "לחי של חמור לחי", חי, חי, חי, "הוא חושב שאני משוגע". חה, חה, חה, "לחי, לחי". וראשו ורובו עדיין שקוע בלחמו ובזיתיו. כל זה לא העביר את בעריש מכוונותיו והוא המשיד להדהד בת קולו ממחבא הסמרטוטים. "כה אמר החמור ללא הלחי, הלחי שלי הוא, שמשון!. חמור עליך שמשון!". פתאם קם שמשון ממקומו, דחק את כסאו לאחוריו והחל לרוץ במעגל סביל החדר. ובעוד הנער משקיף על תהלוליו מרחוק, ובעריש בסתרו נכון בדריכות למשתלשל ולעלול. שלף שמשון ממחבא חיקו את העצם הארוכה, ובזינוק מהיר הסתער אל עבר הפתח להלום בקצות העצם על הקריין הבלתי מצוי. ובעומדו כך על הסף הפנימי וידו שלוחה למעלה להכות בבלתי נראה, הוא נתפס קמעה לתמיהה בהולה וידו אשר שלח, נדמה, כי יבשה בתנופתה מפני שהיא מאחרת לשוב אליו. אז יוצא בעריש ממחבא הסמרטוטים עטוף תכריכים לבנים וחומק מאחורי גבו של שמשון אל עבר העששית, המרקידה בלשון בעירתה, מיני צללים מבהילים על הכתלים, ובנושפו מלמעלה פנימה לכבותה ובא על החדר חושך, הוא פותת בנעירה מיללת של חמור המחרידה את הלילה השחור, ובו בזמן מסתער אל עבר שמשון, הניצב כמקודם בתמיהה בהולה כלפי הפתח. ליתר תוקף אף פורש בעריש את ידיו, מתחת למעטה התכריכים, לצדדים. משל לכהן הנושא כפיו לברך, ומחליף את צלילי הנעירה, הקשים עליו להיגוי, בנחרת סוסים אימה. זאת הפעם נפלה החרדה הגדולה על שמשון. ובהשיבו ראשו לאחוריו להמלט מפני הפחד הסמוי, הוא רואה את מעטה התכריכים המגיח בנחרותיו לבולעו, ורואה את שתי האזניים הפרושות מתוכו לצדדים וחודן כנגדו לנגחו. כל זה מבהילו להשליך את הלסת ממנו והלאה אל חלל החדר ולפתוח במרוצת אימים החוצה בצווחות מרעישות סיפים. הנה כי כן תם מעשה הלחי והתכריך ולקח החמור בצדו. וכבר ממהר הנער להסתלק מחצר זו אל הדרך האחרת מפני יראת המאורע המצטווח למרחוק, אבל בעריש חש להתלוות אליו קמעה בגלל כמה דברים אחרים שיש עם לבו לספר. והוא מזהיר את הנער בלחש מרעיונם, שלא יהא מגיד אותם לתומו לאחרים מפני ריח מינות שבהם, אלא ישמור את לקחם בלבו לעת מצוא. "הנה", פתח בעריש בנחת הקול, "יש מתגאים בתוכנו על דבר גבורת שמשון נזיר האלקים, אולם בעצם מה גבורה היתה עמו שנתגאה בה?", התמיה, "אמנם אמיץ בגיבורים היה שמשון, אבל למען הנחל תבוסה לאויב יש גם להיות חכם. ושמשון הובס, הובס מפני חכמה שלא היתה בו. היש דוגמא לחכם שיהיה משחק ביתרים ובעבותים וב'פלשתים עליך', עם אשה רצה המחביאה אורב בחדר? ואמנם אין הכתוב מסתיר את הדבר מעינינו ומדגיש כי גורל האמיץ היה לקרוא ש'תמות נפשי עם פלשתים', אילו נחן שמשון גם בחכמה היה יודע לקרוא כי 'ימותו פלשתים בלי נפש", זו הסיבה הנעלמה שנדלדל ערך הגבורה ובאו הללו ליחסה למשוגעים". אלו הדברים אשר דבר בעריש אל אוזן הנער ויזהירו לשמור על לקחם בלבו לעת מצוא, ובצאתם מן החצרות אל רשויות הרבים, מתפצלות דרכיהם לכאן ולכאן, ואין הם יודעים כי שבות הדרכים להתחבר אחר כך לדרך אחת המובילה אל מרחקים הסמויים מן העין.