|
הזכרי - אמרת וקולך חתך בבשרי. כמה כוח היה בקולך. אוקיינוס כוח מזנק. ואיך בא אלי הזיכרון מערב יום הכיפור, אינני יודעת. מוכרחה לדבר, להוציא, לשחרר. האפלה בעיניך מאפילה. אתה מקשיב מאוד. מראות עמוקות באישוניך הרחבים. רוצה לרדת עמוק יותר לתוך שתיקתך. אני מדברת, מדברת, וזה בא. הכול בא, הולך ומלא, הולך ומלא, הצבעים, המראות, הקולות, האימה. יכולה שוב להיכנס אליו, לערב יום הכיפורים אלף תשע מאות שבעים ושלוש. ערב יום הכיפורים אלף תשע מאות שבעים ושלוש. משהו נאכל כאן לתוך הסתיו ואיני יודעת מה. חוזרת מביתה של אמי. כשנשקתי אותה, כשהתקרבתי אליה, חשתי קשר עמוק לבשריה, לבטנה, לעורה הרך. שקעתי במצולות עיניה, אבל היה שם גם אפר, הרבה אפר. וכד של מוות רקד על ראשה, שלח ידיו בין פמוטיה. שקט עמוק יורד על העיר. בשמים צפים מגדלי אותיות - אני בדרכי לביתי. ובתוך השקט, שואגים שמים כחולים. וקרן שמש הציתה את ההרים, הציתה עליהם מדבר בוער. האוטובוס האחרון הנוסע לקריית יובל, הביא אותי עד לתחנה ליד בית הקברות הצבאי. אני על ההר, האוטובוס מתרחק. דממה. אין אדם. מדוע העיר ירוקה כל כך? חיילים שבו לכאן בהמוניהם. מדוע העפר אדום כל כך ובוער? פתאום איים שחורים צפים בעננים. ראיתי לילה אוחז בעצים, נועץ שיניו בעורו של היום השקט. ראיתי מישהו מטביע מגפיו בביצה ענקית. עשב בוכה וחם צמח סביבי. ענפים מנפנפים אלי יריעות יריעות רוחשות. הרוח פוער אלי פה . פתאום מוסיקה. על גדות הרוח, צלצלו עלים בתנועות דקיקות. אוזני רכות מאוד, אני פתוחה, הכול עובר דרכי. ואביב בא והולך, מסוף העולם ועד סופו. פתאום, ריח עז של נבלה, סרחון איום עולה מכיוון הר המתים, אולי זו נבלת חמור או כלב. הסרחון נורא. חודר בצינורות עמומים אל מרכז מוחי, יורד בצווארי, חשה אותו סביב ללבי במעמקי בטני, תחושה מוזרה, קשה מאוד, כובשת את כל גופי. ופתאום תמונה, ממש ממש, גוויות גוויות מעל העצים. במבואות עצים, בשורשי עצים, אנשים חופרים קברים, רושמים קווי מותם על קברים. מדבר, דיונות חול, משהו נורא עומד לקרות, עוטף אותי ממוסס אותי, חותך אותי, אני נגמרת, תהום מתנועעת, תמונות תמונות. וקול פרה שחוטה גועה, קורעת בנשמתי קריעה. תמונות תמונות. אנשים נופלים מתים, בוערים טנקים שרופים. זה חיזיון, תהום שחורה נפערה, אימה כזאת אוחזת אותי. חיה ענקית בי. פרא אדיר, מלאך זועם, פלדה איומה. מה זה? סיוט? זה לא חלום? לילה רע ועיוור מחפש גופות, מבעיר פצצות תאורה, איזה אקלים של אש זה? מביטה לשמים, מעל התפרסות כוכבים, מה פתאום כוכבים? הרי השעה שלוש אחר הצהרים בלבד. וירח לבן עוקר לבי מחזהו. סכינים לירח הזה. מה זה? קרני אור, או כוכבים שולפי גרזנים דוחפים אברים שחורים, בועטים בהם. זה חותך אותי, זה שורף אותי, המון מתים. אנשים ימותו, יישרפו. צבאות שוטפים את ההרים, את המדבר. והתמונות ממש ממש על העלים. התחושה עוטפת אותי, בכל מקום בגופי, מטביעה אותי. הריח הזה גומר אותי. מבקשת להיחלץ, איני יכולה, דוד ענק מוציא דם. ומישהו שופך דם על גוויות מתוך כדים. וקול, קולי קול שטני כל כך, מתגלגל צוחק. צחוק רע? למה צחוק? הרי אני רואה מתים בוערים? מה זה השטן פורם את הזעם? פותח תכריכי עצים? המוני אנשים מצטופפים על הרחבה לפני בית הקברות הצבאי. מערבל ענק מסתחרר שם לפני השער. תלוליות עפר. אנשים חופרים קברים, ההר רועד. גלגלי עיני יצאו מחוריהן. גופות מרוטשות. צעקות. מוות בחולות ודם דם דם, כמה דם! די, לא יכולה יותר, זה נורא. ומלים, מלים חומקות בתוך הדם. המראה נעלם. לא ראיתי יותר תמונות. אבל הכול נשאר בי. שמים רשמו עליהם את התאריך לחיזיון הזה. המראה נעלם. כבר יום הכיפורים הממשמש ובא, לא ליטף בטהרתו פני. עליתי במדרגות במרוצה, פתחתי את הדלת. משהו עומד לקרות, צעקתי לשלמה, לילדים, לשכנים. חשתי שגלגלי עיני יוצאות מחוריהן. זה רובץ עלי, זה נורא. אתם לא רואים? לא מרגישים? זה נמצא באוויר, זה בגופי, ראיתי. זה מגיע. ענן שחור, פטרייה שחורה, כוח הרס עצום. המוני נשמות מתחברות לעמוד שחור. איני יכולה לשאת זאת, הכול בתוכי. אוכלים סעודה מפסקת. שרשראות טנקים מועכות בשרי. אני מקיאה את האוכל בבית השימוש. רע לי, יש לי סחרחורת. רועדת כולי. - זה הדמיון שלך... - אבל ראיתי אותם, ממש על העלים. בתחנה של אוטובוס מספר עשרים וארבע, מול הר הרצל. - לכי לישון, תירגעי... לא יכולה, לא ישנה, לא מתפללת. נמעכת. נגמרת. וכמה דם זורם שם במדבר, ורעמים וברקים. למחרת הייתה השעה שתיים, למחרת הייתה שעת נעילה. תפילה. בתוך הדממה של תפילת שמונה עשרה הייתה האזעקה. כשבבית הכנסת הפרוכת האדומה החווירה, נעלם מפני החיוורון. כשכולם החווירו, האדימו פני, גופי חש הקלה. זה קרה סוף סוף, זה התפרק לי, יצא ממני, התפרץ ממני. הידיעה לא שלי בלבד, היא מתפזרת מתוכי. יורדת בעיני האנשים, שורפת לבותיהם. עוקרת שלווה מחזם, מוכחת על זרועותיהם. הדבר קרה. האימה יצאה ממני. זה היה יום כיפורים שלי, שנת אלף תשע מאות שבעים ושלוש. במוצאי יום כיפור כתבתי במחברתי שורה - חרון אפך אלוקים פורע פרעות ברעם, בברק, באש, בגוף, בנשמה. במוצאי יום כיפור כתבתי לעצמי שאלה: "כך אתה יורד על הארץ, אלוקים?". המראות היו איומים, אבל אצלי בגופי, זה לא היה מוות, זו הייתה סופה, אלה היו כוחות אדירים. האם גופי התחיל להבין כבר אז את המלה - חרדה? אתה מקשיב, מעמיק להביט בתוך עיני. עיני מוסבות ממך אל תוכי פנימה. פנימה. אילמים הם משיטים המתים. - "אני נושאת את כל הסיפור הזה בתוכי כל השנים", אני לוחשת. - את מתקדמת - אמרת. הכול עוד בי. עכשיו אתה שותק. ימים רבים אחר כך תגיד: דע מה למעלה ממך! שמי רבה! הרים סביב לה דממו. זה, סיני, נשמות שוטטו. מרחבים רוחות לאטו. |
