|
[א] אותן פאות שחורות-ארוכות-מתולתלות הציקו ליחיא בן השתים-עשרה לא אחת, במיוחד אמורים הדברים בשעה שהיה מגיע מדי בוקר לבית הספר שבעיר הסמוכה. בשעה זו כל חבריו מתגאים בבלוריותיהם הנאות, מי בתלתליו הנפולים בשובבות על מצחו, מי בפרע רעמתו, ומי בפסוקת הישרה המגלה מחשוף הלבן בשחור שערו. אף התימנים שבחבריו, שוותיקים הם ממנו בארץ, ומהם שנולדו בה ממש, עושים בלוריתם זקופה זקופה ולמעלה מאזניהם לא נשתייר מהפאות ולא כלום. אפשר שפר חלקם של תימנים אלה מחלקו של יחיא, שהרי מיום שנקצצו פאותיהם ובלוריותיהם שולחו פרע, דומה כי נזקפו חטמיהם, והילוכם נתאושש, והריהם פוסעים מעדנות בין חבריהם. אפשר באמת שפר חלקם ואפשר שלא, אך תדע לך שכן, שאם לא כן לא היו משתבחים בליבם במעלה יתירה על זו של יחיא, שמיום שבא זה לכיתה בצנימותו וברישול בגדיו, ושתי פאותיו משתלשלות לצידי גולגלתו הקרוחה, נטלו הללו לעצמם זיו הפנים, והפכו להיות מתימנים סתם לתימנים של מעלה. אחר היה אומר שוותיקותם של חבריו אינה מעלה ואינה מורידה, ושנתנו חן בעצמם יותר ממה שיש בהם באמת, אך אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות. ואכן צא וראה כמה מעלות להם על יחיא העולה החדש, שאם הוא היה מגמגם שתיים-שלוש מלים עבריות, הרי הם - לשון עברית של ממש מתגלגלת מפיהם מעצמה, ואפילו אות ר' אינה נצרכת למאמץ אצלם והיא נשמעת כמין דגדוג בגרונם. ואם לצורתם, הריהי צורת אנשים מן הישוב, שבגדיהם נקיים ושלמים וחופים את כל גופם, וכפתוריהם לא נעדר מהם אף אחד וכולם מכופתרים במקומם, ואין צורך לומר שבלוריותיהם הזקופות עושות אותם אנשים - שראשם ראש וצורתם צורה. ואילו הוא - היאך בא הוא לכאן? נעלי גומי פרומות לרגליו, והוא מכווץ שרשי רגליו להחזיקם, מכנסיו משולשלים למטה מארכובותיו, והוא מושכן - פעם בימין פעם בשמאל - למעלה, חגורה שמסביב למתניו אינה כורכת אלא שולי חולצתו לבטנו. כפתורים שבחולצתו חציים מצויים חציים היו מצויים, כובעו כפוי על ראשו עד למטה מאזניו, ולמטה הימנו - פאות שחורות - ארוכות - מתולתלות. [ב] חבריו - עם שראוהו בא ביניהם - נתקהלו ורחשו סביבו. תחילה גילגלו כנגדו עיניים ספק תמהות ספק מלגלגות, אחר כך חייכו לו חיוך של חיבה שלא יהא מתבייש בעצמו, ומהם שלא נסתפקו בכך, אלא טפחו לו על שכמו שתיים ושלוש טפיחות, ובין טפיחה לשחוק שאלוהו מיני שאלות שיהא עונה ומתגבר על מידת בישנות שראו בו, ותימנים שבהם הקבילוהו בעסק גדול כמי שמצאו לו למכר ישן נושן: - אהלן וסהלן יא איך קורים לך! - יחיא עולה חדש - מה? - מאיפה באת? - מהבית, אבל מאיזה מקום? - מהתימן, אבל מאיזה מקום בתימן? - מן דמאר, וכמה זמן אתם פה? - נוס שנה, חצי שנה, ואיך הגעתם? - באוירון, יא! כייף לכם! היה גבוה, נכון? - נכון! כך וכיוצא באלה שאלות היו שואלים אותו, והוא משיב להם במלה או שתיים והם מקישים על השאר, בין שנתכוון לומר ובין שלא נתכוון. ביני לביני משכוהו אחריהם, זה אומר יחיא ישב על ידי, וזה אומר לא כי, אלא יחיא ישב על ידי. בין הן ולאו מצא יחיא עצמו מיטלטל ביניהם, משולחן לשולחן ומספסל לספסל, עד שגברה יד אחד מהם והושיבו לידו. ישב יחיא היכן שהושיבוהו והדיבר עדיין נתוק מפיו, ראוהו שכך שתקן ובישן הוא והניחו לו. כסבורים היו שמהיום למחרת יהא מורגל בסבר פנים שלהם, והריהו נוטל חלק במשחקיהם וליהוגם. אלא שיחיא היה מצרף צעקנותם לריפרופי חיוכיהם, ואומר לעצמו - ודאי עלי כל השחוק הזה, ואם לא עלי - על הפאות שלי ודאי. [ג] תימנים שבחבריו הם שנטלו לה לאותה מצוה על עצמם, ומכאן ואילך נתקרבו אצלו רק הם והיו שחים עמו בדברים הקרובים לליבו, שמתוך שיהא מספר בהם נמצאת לשונו מותרת, והרי הוא יוצא מגדר שתיקתו. ובמה היו שחים עמו? בתלמוד תורה שבתימן, בשוטו ובמקלו של המורי, במשחקיהם ובקונדסיהם של ילדים שבתימן, ובעוד מעשים תמוהים שהיו שם, ושהם, חבריו, שמעו עליהם מפי אבא או סבא. סיפר להם יחיא כמה שסיפר, ואם נצטרך למלה ונשתתק היו הם חשים לעזרתו ומספקים לו מלה או אמירה מן המוכן, ובין כה וכה מהגים לו מלים חדשות, עד שדומה שלשונו מותרת, והוא הולך ומרגיל עמהם. מסיפור לסיפור וממעשה למעשה, וחברים אחרים מתלקטים סביבו וכורים אוזן לסיפוריו, והריהו מספר ושוחק עמהם, וכמעט שעלתה בידם לעשותו בן חורין ביניהם. ברם קנטרנים שבהם ראוהו נינוח עמהם וכבר פעמיים ושלוש שהם שחים באותם מעשים, ועד אותו זמן לא שנו עמו במסכת פאה, נדברו ביניהם שישאלוהו גם בעסקי פאותיו . . - כיחכח אחד מהם בגרונו וגרד אחורי ראשו, ושאל: - יכיא, יכיא, מה אורך הפאות שלך . . . ? עוד זה שואל וכבר הפיל אחר שאלתו: - ומה אתה עושה לפאות שיסתלסלו כך . . . ? בא שלישי ודחק ראשו והפיל גם הוא שאלתו לחללו של עיגול שנסגר ונצטמצם מסביב ליחיא: - וכמה שמן אתה שופך עליהן כל יום . . . ? היו נושכים שפתיהם שלא יפקיע צחוקם ומצדדים אליו עיניהם לראות כיצד שאלות הללו נופלות על אזנו . . . והוא - עוד קודם שישאלוהו חש מעקמומית חיוכם שעומדים לעשות כן, אלא שכל זמן שלא שאלוהו שם עצמו כלא יודע, מששמע אותם משגרים שאלותם לעברו נבוך קמעה, אבל לחלח שפתיו בקצה לשונו ואמר שפאותיו לא משמני סיכה הן מבהיקות אלא מעצמן . . . - והסלסולים? - גם הם מעצמם. - ולמה יש לך סימו--נים...? - הם גדלים מעצמם. - אבל בארץ ישראל כבר לא צריך סימו - נים?! התמיהו כנגדו והיו מטעימים תיבת "סימונים" ובורקים זה לזה בקריצותיהם . . . משראוהו מחריש ואינו עונה שנו לו שאלתם: - הא, יכיא! בארץ ישראל כבר לא צריך סימו - נים?! - אלה עוד מהתימן - נתאנח יחיא חרש וכבש עיניו תוך שהוא נובר בחרטום נעלו בקרקע . . . - אבל כאן ארץ ישראל . . . ?! זקפו עיניהם בתמיהה כפולה ומכופלת, ואך בעמל רב חסמו בידיהם פרצי צחוקם . . . הה, יכיא! אבל כאן ארץ ישראל...?! אלא שזה שוב לא הגביה עיניו ורק נתאמץ לבלוע רוקו, וחרטום נעלו מעמיק ומעמיק חפירתו בקרקע . . . [ד] - מה? נחרד יחיא ונרתע לאחוריו - לא לא !! אלא שהלה קורת רוח באה בו מרתיעתו של זה וחיוכו נתרחב, עמד וצייר לו ליחיא כל כוונתו בזיקור אצבעות - אצבע של ימין מסתלסלת סמוך לאוזן, ושל שמאל נצבת בתפילה יחיד . . . דהיינו - אנא ממך, רוצני שאסלסל פאתך, רק פעם אחת! לא לא! ביקש יחיא לחמוק הימנו וליכנס, אך זה גדר בעדו ולא הניחו ליכנס, כי מה איכפת לו ליחיא - כך אמר - אם יסלסל פאתו פעם אחת! רק פעם אחת! שמעו האחרים דין ודברים שביניהם ונטפלו לו גם הם בעסק גדול: - מה איכפת לך, יחיא! רק פעם אחת! רק פעם! קח שני מיל, ותן לתלתל, רק פעם אחת! קח חצי גרוש! קח גרוש! באמת, אל תהיה כזה... ויחיא, שכבר מורגל היה במיני משא ומתן שהללו עורכים סביבה ביקש לפלס דרכו ביניהם ולהרחיק פאותיו ממטחוי ידיהם . . . אך פתאום נמרטו פאותיו מאחוריו...; נלפת לאחוריו ונתלשו מלפניו; החזיר פניו ונמשכו מאחוריו...; עמד וסוכך עליהן בכפות ידיו ונצטווח - דיו די! די! אך בין די לדי היו מסלקים להן לידיו ומושכים ותולשים בפאותיו פעם ועוד פעם, ובשעת מעשה דוחקים זה את זה, מנתרים זה מעל זה ומתכתשים בערבוביה של ידים ורגליים ומצהלות צחוק וצוחה, והמולה רבה! בפעמים אחרות היה יחיא מעביר על מדותיו ומוחל, ברם הפעם ראה שהמריטות מריטות והתלישות תלישות וכמעט תלשו הללו שרשי אזניו, וכי מאבן הוא עשוי? חשב כך ומייד צרף מחשבה למעשה, נעץ בהם מרפקיו וארכובות רגליו בחימה שפוכה, פרץ בהם ונמלט לפינה אחרת שבפרוזדור. עמד שם מתנשם ומתנשף מכלימה ומכעס ומכאב. עמדו הם היכן שעמדו ונשתתקו דממה נתלתה בחללו של פרוזדור . . . - לשתיקה מה זו עושה?! נתמה יחיא והרהר - כלום נכלמים הם, או שמא נתחרטו . . . ?! והפזיל לעברם . . . - פהה הה הה הה הה!! נתפרץ צחוקם באחת - חה חה חה חה! שפשפו ידיהם בהנאה כמי שכל תאוותו בידו - כחה חה חה חה! ראה יחיא כך ונשתנק גרונו . . . - כך? נתחנק ביבבה -- כך אני... עם הפאות?... גרר עצמו משם ונסתלק לביתו. [ה] חבריו - דומה נשתכחו פאותיו מהם ולא נתקרבו עוד אצלו, ברם מבטיהם.. שעה שהיו הללו מביטים בו היה יחיא מהרהר מה מעשה יעשה ויתעלם מעיניהם הלגלגניות, שכל כך הטרידוהו הללו עד שהיה חושב להתקפל ולהבלע בתוך עצמו, או אם אפשר - תפצה האדמה את פיה ותבלעו . . . ברגעים שכאלה אי אפשר היה ליחיא שלא להזכר בימים שהיה בתימן, שהיה הוא חמדת כל עין, והכל מבקשים חיבתו וחברותו. ואיך שהיה הוא גדל פאותיו. ואילו כאן - מיום שבא לכאן דומה עליו שקומתו מתנמכת, ופאותיו עודפות, והריהן משתלשלות עד קרסולי רגליו, וכל כולו מתעלם ביניהן. גם השם "יחיא" כבר נעשה לו לזרא שאין לך "יחיא" אלא בפאות, ואלמלא היה שמו יחיא אפשר ולא היו לו פאות, או להיפך - אלמלא היו לו פאות לא היה שמו יחיא, כי ממה נפשך, הא בהא תליא. כיון שכך חשב, כל אימת שנקרא בשמו, היה חש פאותיו כבדות על כתפיו והוא נצנם על מה שהוא כבר צנום, ושיעורו מתנמך. טרופי מחשבות הללו קשים היו לו ליחיא ולא הרפו ממנו אפילו לשעה של הסח הדעת. אם נשתקע בלמודו ונרכן על ספרו או מחברתו היה נלפת פתאום ומוצא פאותיו רבוצות לפניו . . . אמר לחזור ללימודו והריהו מפזיל לצדדין, סילקן אל מאחורי כתפיו והריהן מחליקות ומיטלטלות לצידי עיניה אמר לגנזן מאחורי אזניו ונתירא מאבא. [ו] כך וכיוצא בזה היה דורש לבנו לפני כל חלאקה, שהיה הבן מבקש לקצר בהן והוא מכהה בו, מבקש להצניען מאחורי אזניו והוא מתרתח. והיה מעשה שכל כך נתרתח אבא פעם, שגנז פאותיו של יחיא למעלה מאזניו, כפה כובעו עליהן, העמידו בפני המראה ואמר לו ספק בקפידה ספק בקנטור: - הה, ראה עצמך כפי שאתה עכשיו, לא תואר ולא הדר, שכבר אתה כמו גוי! בשעת מעשה היה סבור שיראה בפני בנו עקימת פנים או סלידה ממראהו המשונה, כיוון שראה שביב חיוך של קורת רוח על פניו והוא נותן חן בעצמו, באותה שעה חרד חרדה גדולה, פניו נתקדרו ודיבורו ניתק מפיו, דמו הלם ברקותיו ועולמו חשך . . . ראה יחיא פני אבא במראה שהם כך והלבינו פניה מרוב אימה שבאה בו עמד וסוכך בידיו על ראשו כשהוא מפזיל לאחוריו ונרתע, מפזיל לאחוריו ונרתע, שמא ישלח בו אבא ידו. אלא שאבא, אף שלא זלזל בכוחן של מלקות, היה יודע לכוון שעתן, ולא ביקש לטרדו בבעיטה וקללה, שאין השעה כשרה לכך, דעידנא דריתחא היא וחיישינן שפגיעתה רעה. מה גם שמבקש היה אבא לעקור לה לאותה מחשבה רעה מלבו של יחיא עקירה בת קיימא, ומלקות אין כוחן אלא לשעתן ומשפג חומן פג טעמן ואפסה תועלתן. אלא שמוחו היה נטרף טרופי טרופים מאותה קורת רוח שבאה לבנו, והיה מבקש עצה בעצמו מהו שיוכל לעשות כנגד אותה רוח שטות. לבסוף, כיון ששב אליו קולו כיחכח בגרונו ונתאנח: - הייא הא, תעזוב ההבלים האלה ובוא נקרא הפרשה. פרש לו יחיא מן המראה בדלדול איברים והוא חושש ונפעם, שלא היה יודע אם עלתה בידו הפעם למלט עורו מחבטותיו של אבא, או שמא מלקות שנגזרו לו מידיו אינן עתה אלא בבחינת מצה שמורה, ושרק לשעת הכושר מחכה אבא, ומשתגדש סאתו הריהו סודר לו כל עצי מערכה על גבו, שהרי מנסיונו היה יודע שפטור בלא כלום אי אפשר. ביקש להשיב פאותיו למקומן ונלפת פתאום מגערת אבא: לא! ישארו אלו למעלה! שכבר אינך רוצה בהן! נשארו פאותיו של יחיא גנוזות למעלה והוא הלך להוציא הפרשה. [ז] - ראית יא טומטום! ראית! כבר אתה מטלטל ראשך כמו עם הארץ! ראית יא שרץ! אפילו מלה אחת לא תוכל להוציא, ואפילו אות אחת! עכשיו ראית? ואני תמיד אומר לך - יא יחיא, יא יחיא! תשמור הפאות שלך! שמור! שמי שאין לו פאות להתנענע בהן אף הוא אינו יכול להתנענע! ואם אין הסלסולים שלהן איך שיסתלסל הקול עם הפסוק! איך! ראית יא שורצי! ראית שאדם בלי הפאות אין תורתו עולה בידו! בכלל בכלל לא תעלה תורתו! בכ - לל! עכשיו כבר תאמין?! היה אבא מתרתח רתחי רתחים וקולו מידרדר מסוף הבית ועד סופו, ויחיא שומע כך ופניו מתכרכמים; עד שמחמת הכלימה והפחד נשמט ראשו על חזהו, גבו הקטן שח, והיה מתכדר לתוך עצמו כמי שמבקש להבליע עצמו עד לאינות. עד שידיו מרטטות להשיב פאותיו למקומן בין כך ובין כך סגר אבא ספרו בחבטה ופרש הימנו תוך שהוא הופך כסאו ברעש גדול. היה הילד יושב לבדו נפחד ונדהם ועם שלבו בערבוביה ומחשבותיו מסוכסכות חש פתאום דקירה חדה בלבו עד שגופו הקטן התרעד, כתפיו הדקות רתתו, והוא כובש פניו בידיו ובוכה . . . באותה שעה דוגמה שלו למה היתה דומה? לאותו גוזל שבקן, שכל זמן שאמו סוככתו בכנפיה ודוחקתו לפנים הקן שלא יפול, הריהו מידחף בה ומבקש לפרוש פלומותיו ולפרוח .. כיון שהיא נוטשתו הריהו מתמלא יראה גדולה להניע כל איבר, שמא ישמוט עצמו ואין מציל. היה לבו של אותו גוזל מפרכס והוא צווח בקולי קולות, כיון שעתה גם חזירתו אל הקן אינה ודאי . . . שמעה סעדה, אמו של יחיא, חניקות קולו שהוא בוכה והיתה מאמינה ואינה מאמינה שקול בנה הוא זה, שאותו בכי זר היה לה ולא כבכיו של יחיא בנה הקטן. משהציצה ממטבחה וראתה, נזדעקה ממקומה, שמטה לו לסיר שהיה בידה ונטפלה לו לבעלה בעסק גדול ובנפנוף איברים: - תעזוב את הילד יא רג'אל! תעזוב! מה היה לך שאתה כבר מפגיע בילד יותר מדי! מה היה לך! יוה עלא רוחי אבוי לי מכם אם אני יכולה לחיות בין הבכיות והצרות! - ואת גם כן! - נזדעף אבא כנגדה - כבר את מצדיקה אותו?! שילך ללא סימונים?! - לא יא רג'אל! - נתרעמה גם היא - אבל הוא צריך יקצר אותן קצת בשביל שלא ישחקו עליו. ומה יש עוד! - נחרד קולו של אבא - ומה יש עוד! תורידי גם את את המטפחת שלך ותעשי לך תסרוקת מאלו שעושים בחנות, ושלום על ישראל! -- לא לאו -- ניסתה סעדה להתגונן -- רק . . . אך אבא כבר התלהט מכעסו והוא מושך קולו מעל קולה: -- כן כן! כבר היא ממשלת הנשים פה בארץ! והאיש תחת הנעל! כבר נשתגעתן פה! כבר אין בושה! אין בושה! אהה, עכשיו הילד בידיים שלך ותעשו מ----ה שאתם רוצים! נפנה ויצא מן הבית בטריקת דלת כשהוא מרטן בינו לבין עצמו כמי שמשאיר ערוב אחריו: - תפח רוחך אם אני עוד אב בבית! מה בילא קד של אללה עקולהן (ודאי נטל הקב"ה דעתן)!" נשים דעתן קלה ועוד באו לארץ ונטלה בינתן לגמרי! ברוך מחסר הדעות! ברוך משנע (מבזה) הבריות ומעבר צורתן! תעובר צורתך יא סעדה מה את מן אם!------ וכך היה אבא הולך ומשאיר אחריו צרורות של קללות וגידופים, דומה ניבעה בו ברגע זה יון-מצולה של מרירות וצער. |
