|
יום יפה היה היום ההוא, יום קיץ, השמש זרחה, הירוק שלט אז בכיפה, ומי שרוחו היתה טובה עליו דוקא ביום ההוא (ומדוע לא?) חשב, מן הסתם, שהעולם צעיר, הרי ילדים צוחקים, הפרחים פורחים, ומהשדות נישא ריח חציר טרי, בבקרים מכסיף הטל על השדות, לפנות ערב שוקעת החמה באודם להבות, אחר-כך נוצצים הכוכבים ברקיע, והירח. לא יפה? עולם אחד הוא. אך קיימים אף עולמות אחרים: עולמות צללים, או עולם עלטה. עולם, שהבריות בו עודן בחיים, אך סימני מוות בעיניהם. קיימים עולמות חרשים, עולמות אלמים, עולמות צעקניים, עולמות מרושתים. בעלי הנסיון רק שמץ יודעים על כך. אחרים ידעו אך אינם כבר בחיים. אינם חיים יותר. אך פעם חיו, נשמו, דאגו. זעקו כאשר הוכו, או שהחרישו. חלקם בלו, לפני מותם, בבנין הזה, האפור. כאן, במקום שהנני מראה לכם - באגף הימני. בתאים ההם, משני צידי המסדרון הארוך שם ישבו חשודים, או כבר שפוטים על סמך סעיף 58 או 59 כך היה אז. מי שהיום יושב שם, איני יודע. לאורך המסדרון מטיילים לאטם, אך בצעדים בטוחים ובמקצב אחיד שני סוהרים זוג חיילים, מיד ישתהו ליד אחד התאים, ששני אסירים כלואים בו. אחד מהם כבר נדון. משפט לכאורה לא היה, אך - בכל זאת הוא נשפט, את גזר הדין גזרו אלה שכנוים "הטרויקה" איש אינו יודע מי הנה "הטרויקה". איש לא ראה, אך יודעים על קיומה. פירושה של טרויקה - שלושה, יתכן והנם שלושה מלאכים שחורים, שחותמים על גזר דין מוות, האסיר השני בתא ניצב ליד הקיר מעוטף בטלית ותפילין, היה מתפלל. מי הם היו בעודם בחופשי - אם בכלל היו אי פעם חופשיים? הם יהודים. אולי היו פעם מורים יהודים? רופאים יהודים? שחקנים? אולי סופרים יהודים? אולי? מה היו שמותיהם? איני יודע. מי הוא זה המעוטף בטלית? גם כן איני יודע. איזו משמעות כאן לשם? אדם הוא אדם. אדם הוא ככוכב. כשמש. כעולם. כשהוא נפטר, או כשמוציאים אותו להורג, אז מתגמדת הגלקסיא שלנו. אבל - מי הוא בכל זאת האיש בטלית. פעם שמעתי על סופר יהודי ידוע, שבכלא הרוסי הפך לבעל תשובה, יתכן שהוא האיש? - כן - אומר הוא בלחש - פעם הייתי משורר. משורר יהודי. - היית? לא פוסקים מלהיות משורר, גם לאחר המוות. כבר סיימת את תפילתך? - לא, בעל תשובה אינו יכול לומר שסיים תפילתו, התפילה היא לחם האביונים והרעבים שלעולם אינם שבעים. - גם היום הנך מדבר כמשורר, עדיין הינך משורר. - היום אני לא כלום - אומר האיש בטלית, היום אני בעל תשובה ללא שם. הנני חוזר בתשובה, ששעה לפני מותו מצא את אלהיו. את השלמות, עמי שרוי אדון המוות והחיים, הוא מעלי, והנני חלק מקדושתו האינסופית. לכן הנני רגוע. איני ירא, אני מצפה. הם משתתקים, לרגע אך לא הכל נאמר. זה הנדון למוות רוצה לדבר. יתכן שבמילים הוא מחפש להשתיק את מוראו. כשהוא מדבר, נדמה לו, שהוא מנצל את שעותיו האחרונות נצול מלא. אולי את רגעיו האחרונים; הם מתמלאים בתוכן המילים הנהגות. הוא חפץ להאזין, הוא חפץ לדבר. הוא חפץ לספר. הדבר מעניק לו בטחון בהיותו עדיין כאן. חי. מרוגש ומרגיש - הוא נושם עמוק, טוב לנשום עמוקות. עדיין חי. טוב לחיות. - אני ירא. אני ירא מאוד. הוא שוכח לרגע שחבירו עדיין לא נדון, והוא שואלו אם אף הוא ירא. - לא. אומר בעל התשובה, אינני ירא. שוב הם שותקים, אחד מהם לוחש את תפילותיו הארוכות, השני חש את דופק הדם ברקותיו. - אולי היום יבואו לקחתני? - שואל האיש המחכה לתליינו - מה יהיה אחר כך? והמחשבה הזו, המחשבה על מלאך המוות, שאולי בזה הרגע ממש משחיז הנו כבר את חרבו, מעמיקה את חרדתו והוא מתחיל לזעוק: מה יהיה אחר כך? אחר כך - מה יהיה? כדור אחד בראש ובזאת כבר נגמר הכל? הכל? - הירגע, אומר השני, תן לי ידך. זה הירא מתחיל לרעוד. - זה לא יועיל, הפחד הוא בפנים, בתוכי. - אינך לבד, אומר המאמין. הוא עמנו אולי תרצה להתפלל? - מנין השגת את הטלית? כתבת בקשה? בגלל גחמנותו של פרקליט המדינה התירו לשלוח לך טלית. טלית עם סדור. למה לך הסדור? הרי אתה מתפלל בעל פה. זה בטלית הביט בו מהורהר, שותק, עד שהבשילה בו התשובה. - גחמנות, אתה אומר? בגלל גחמנות של הרודן עצרוני. אך את הטלית הביאו לי בחסד אלוהי, שכאן מצאתיו, הוא בא אלי ואמר: אל תירא עבדי יעקב... כשכלם יזנחוך אנכי איותר עמך. - אנכי אקחך בידך ויחדיו נפסע אל אותו המקום שאליו יורוך ללכת. לעולם לא נפרד - חבירו הביט בו בפליאה: פעם הכירו בהיותם עדיין חפשיים. הם היו אז עמיתים, אך לא הכירו כאדם מאמין ולעולם לא שמעו מדבר בהתלהבות כזאת. - שאיפות, אמנות, ידידים - המשיך בעל התשובה, מילים יפות ונדושות, שפעם חרזתים בקפידה. הכל נעלם כקצף על פני המים. כערפל שנמוג בחלל. רק אלוהים נותר לי, היחיד, האל היהודי, השב... - הקפדן, הנוקם והנוטר - הוסיף הלז, שאף פעם לא האמין ושלא עמדו לו כוחותיו להאמין. - עמי איננו קפדן. עמי הוא רך. אלי הוא שוחק. מחייה וראה: אני מחייך עמו יחדיו. אני מחייך אליך, אלי. וגם כאשר הם יבואו לקחתני, גם אז אמשיך לחייך. כך אני מקווה. שלא ישמחו לאידו של יהודי בוכה כשהוא מובל למוות. - כל הדברים האלה, אינם אלא מילים מליצה, פיוט. ומוות הנו מוות. תחייך? אז מה? החיוך עוד לא הציל איש ממוות, אין ניסים. - אתה בטוח? הנך בטוח שאין ניסים. - יודע אני? משהו נעור בלבו של הנואש. - אולי משהו עשוי עוד לקרות. אולי מכתב יגיע אליו. - למי? - אליו. יתכן שאיננו יודע דבר עלינו. לא היה מתיר זאת. - הנך אותו קנאי כלפנים, כלל לא השתנית. זה שנדון למוות דבר בשקט ובנעימה כזו כאילו נסה לשכנע את עצמו: אני יודע? אני מאמין במפלגה. המפלגה הינה הרי חלק מהאנושות. היתכן, שכל האנושות תטרף עליה דעתה בן רגע? מדוע יושבים אנו כאן ומצפים למוות? - אם עדיין הנך מאמין במפלגה, אז מדוע הנך מחריש? מדוע אינך זועק אליה לעזרה? מדוע אינך מתפלל אליה? עמוד ליד החרך שבדלת ואמור את תפילתך למפלגה הקדושה: לאבי העמים שהוא בעל שפם צבוע ומעשן מקטרת, המשך להתפלל לאינטרנציונל השלישי, הקדוש, שיבוא לישועתך, - אל תצעק עלי! ביקש השני, אני נדון למוות ויתכן שזהו יומי האחרון. אינך צריך לצעוק עלי. - תמחל לי, אמר זה שבטלית, פעם היה משורר שמו מנדלשטם, אוסיפ ימילנוביץ מנדלשטם, ושנינו הכרנו אותו היטב. הרגו אותו אי שם בוורקוטה או בקלימה. אולי סתם מת שם ברעב, כך או כך היה רצח, ושנינו, אתה ואני היינו אז חברי מפלגה נאמנים, מבוססים ומדושני ענג. הוא התנשם עמוקות והחריש, לאחר מכן סיפר על מעט הזכרונות שנותרו לו מאותו יהודי, שהיה משורר רוסי גדול. מנדלשטם שנא את המפלגה, ממש שטם אותה, שנא את הדת הפוליטית שהאהליה את הברנש עם השפם, שנא את המלה "אינטרנציונל" עם כל המינוח האלילי אך היה כל כך תמים, קל דעת כילד, האמין באנושות. בבני אדם טובים, האמין באינטלגנציה הרוסית ובאינטלקטואלים של כל העולם. גם יצחק באבל כתב על אינטרנציונל של בני אדם טובים, והצטער שאינטרנציונל כזה אינו קיים, בערך באותו הזמן שבו נאסר מנדלשטם, הגיע למוסקבה לביקור הצרפתי בעל פרס נובל, רומן רולן. באותו זמן כבר היה מנדלשטם אי שם בסיביר, אי שם במקום מעבר, שם השתגע. ובהיותו משוגע האמין עד לרגע האחרון שרומן רולן משתדל למענו אצל סטלין, אך רומן רולן לא עשה זאת. היה כה מלא התלהבות וגאווה נוכח קבלת הפנים שזכה בה אצל סטלין, כה מוקסם מאישיותו של סטלין, ומובן שלא חשב כלל על מנדלשטם. האסיר השני אמר: לדעתי סטלין אינו יודע דבר על המתרחש. בעל התשובה הסיר את הטלית ואת התפילין ובנחת הניחם בנרתיק שהיה עשוי מבד פשוט. - מה יש לדעת כאן על המתרחש? - שאל את עצמו, הטיחו בפניך שהיית מרגל יפני. הודית בכך? - הודיתי - השיב הנשאל. - אותי האשימו שרציתי לחתוך את קרים ולמסרו למדינה זרה. גם אני הודיתי בזאת. -הכיצד חותכים נתח כה גדול מארץ? - חותכים. - אצלי היה אחרת. פרט לכך שהנני מרגל, הם עוד הוכיחו שהרגתי קומיסר. אינני זוכר עוד את שמו. שפטוני למוות, אך עדיין אינני מאבד תקווה. אני רוצה לחיות לפחות עוד חצי שנה, חצי שנה. - זה היה שקר, הוא רצה לחיות יותר. - קח ממני את הטלית ואת התפילין, תתפלל. - הציע לו המאמין. - חצי שנה - הוא חזר - אולי אצליח. - כיצד? - שניהם היו שקועים, כל אחד במחשבותיו שלו, כבתוך תהום של עלטה. - שמעתי שישב כאן סופר יהודי - נזכר ההוא שרצה לחיות עוד חצי שנה. - הוא הודה בכך שסבב בעיירות יהודיות בברית המועצות ואסף שם את הערלות שנותרו ממילתם של ילדים יהודים. אחר כך שלח את הסחורה הזו, כלומר את הערלות לתל-אביב, היכן שזקני ציון הכינו זאת למטרותיהם. - לאלו מטרות? - פרץ בצחוק בעל התשובה, - יודע אני? מי יכול לדעת מה עלולים להמציא זקני ציון? העיקר שהוא חתם, ואתה? האם לא הרגת איש? -- בינתיים לא. -- חבל -- הרכין את ראשו הנדון. -- על מה אתה מדבר? - המצאתי תכנית -- עצם את עינו ואימץ את מחשבתו כיצד להאריך את חייו בחצי שנה. - התכנית היא שהרגתי איזה שהוא מזכיר מפלגה. אומר להם שמצפוני התעורר ואני מבקש שיענישוני על פשעי זה: היתה לו אשה וילדים קטנים ואם זקנה. - האמנם הרגת אותו? -לא - -- מה אתה רוצה להוכיח ? -- --- אינך מבין. אינך מבין כלום. כשאפנה לתובע עם ספור כזה יתחילו מקרה חדש , כלומר יפתחו תיק חדש, חקירה חדשה נגדי יחפשו, יענוני מעט, יחפשו עדים ויכפו עליהם שיאשימוני גם הם. ועד שזה יגיע לגזר דין יחלפו לא פחות מששה חדשים ואולי אף עוד יותר. - ספור משונה המצאת -- אמר בעל התשובה, והחל ללעוס פת חרבה. - צריך לחיות כמה שניתן לחיות. שיהיה עוד חצי שנה. במשך מחצית השנה תזרח השמש מאה ושמונים פעם. עם מעט דמיון אפשר לתאר זאת גם כאן בתא החשוך הזה, מאה ושמונים יום ישאלו ילדי: היכן אבא? ואמם, כלומר אשתי תענה: הוא חי אך הוא מרוחק מהבית מאה ושמונים פעם אוכל לתאר לעצמי איך כוכבים נוצצים והלבנה. ודבר נוסף: במשך חצי שנה יכול להתרחש, מה שהנך מכנה נס. רעידת אדמה, או שריפה, או מלחמה עם האמריקנים או עם הסינים, מרד בקולחוזים. או שעלולה לפרוץ חולירע בקרמלין והוא עלול להתפגר. מה אפשר לדעת על מה שעלול להתרחש תוך חצי שנה, כן! הרגתי מזכיר מפלגה סובייטי ושמישהו יוכיח לי שאני משקר! אני רוצה שישפטוני. הוא חפץ שישפטוהו וזהו חפצו האחרון, חפצו האחרון שכבר לא יקויים. הם כבר פתחו את הדלת וטרם הספיקו לדרוך על הסף, אמר אחד מהם: צא! - לאן? - שואל האיש בקול רוטט, וגון פניו מאפיר - חוור כנייר, כי הרי יודע הנו לאן יובילוהו. - אני מוכרח לראות את התובע, גמגם. - הרגתי מזכיר מפלגה, אני רוצה שישפטוני. - עכשיו כבר היינו הך את מי שהרגת, כך וכך תקבל כדור בראש, ושני ראשים הרי אין לך. הם יוצאים, צעדיהם מתרחקים, זה שנותר בתא פורץ בבכי: השם ינקום דמו - והוא ממשיך לשנן בבכי: השם ינקום... מתעטף בטלית ואומר קדיש. |
