|
אליהו-לאן? "איפה?" "ומה זה עלטה?" "ושוב חושך צר ואור חושך בעריפים." "עריפים?" "עננים." למה זה אור וחושך ועוד פעם אור וחושך?" "בהיות הבוקר הרת עולם." "לא מבין." "אל תפריע, לא מוכרחים להבין הכל." "אתה לא מוכרח, אני - כן. למה לך מותר לשאול?" "כי אבא מלמד אותי תנ"ך." "גם אותי." "ואחר - רוח גדולה וחזקה, מפרקת הרים ומשברת סלעים וכבלי ברזל בני אלפיים מכים בטבעותיהם, כחושבים סוף סוף להיקרע, להינתק; צילצוליהם מחרישים קולות הסערה המוארים בברקים רצוא ושוב, וענן כבד יורד, ענן כבוד, ובתוכו קול שופר הולך וחזק מאד, והסערה תעננו בקול. וכל בני ישראל - בכל הדורות, רואים את הקולות." "אני, למשל, לא רואה אותם." "אני גם - לא." "עצמו עיניכם, חמודים, ותראום." הם אמנם עצמום והחרישו. "בענן הגדול אש מתלקחת ונוגה לו סביב, ומתוכה - כעין חשמל -, מתוך האש. אחרי האש - קול דממה דקה." אמיר ועדיאל פקחו עיניהם - החומות-השחורות - פערו פיותיהם הקטנים המעוטרים זר-ורוד ופרחים קטנים, לבנים נותנים ריחם הילדותי, ואוזניהם פקוחות. חושיהם נדרכו בפני הוד המחזה - לקלוט אותו ברמח איבריהם. נשענו במספר שישב על ספסל בגן, חבוי בין העצים, נצמדו הקטנים אל סבם, כאילו רצו להתאחד עמו, לחיות עמו את הסיפור. ואולי ביקשו אחיזה בו, כי בשעת אחר הצהרים הזאת לא היה איש בגן מלבדם. העצים, שעליהם התחילו מצהיבים, עמדו דוממים - כמקשיבים גם הם לסיפור, ציפור לא צייצה. לא היה ילד למשחק, לא היה פועל נקיון, להרים פיסת ניר, שמונחת היתה לרגליהם. רק הם שלושתם והסיפור והדממה, אוזניהם הקטנות נתלהטו ועיניהם הבריקו ולחייהם אדמו, גם רוח קלה לא עברה בין ענפי העצים, השיחים והפרחים. המספר לחש - "קול דממה דקה", והחריש, עיניו רחוקות היו. נכדיו ריכזו עיניהם בפיו הפתוח למחצה ונראות שתי שיניו הקדמיות, שאינן לבנות, כשיניהם שלהם, ראשיהם מורמים, ביקשו להחזיר אליהם את עיניו הרחוקות. אמיר כופף ברכו ולחץ על רגל סבו וגילגל ידו בידו. עדיאל הביט בפני אמיר, לראות מה יעשה שסבא יוסיף לספר. הוא שם ראשו החמוד על ברך המספר, השותק, היד הגדולה לטפה לחיו והוא ליטף את היד המלטפת. "והנה רכב אש וסוסי אש ועל הרכב דמות כיסא ומראהו כמראה אבן ספיר ושתי דמויות יושבות על כיסא הספיר". ביקש עדיאל להרים ראשו ולשאול, איך יכולים להיות סוסים מאש? ומה זה אבן ספיר? אבל היד המלטפת הייתה כה ענוגה וטוב היה לו, וויתר על ההבנה. בעיני אמיר לא הייתה פליאה, כי אם סקרנות. דמיונו המפותח עבד. הוא כמו ראם דוהרים. אולם להפתעתו שמע: "יורד הרכב לאיטו בתוך הדממה המאירה." "לאן אליהו?" "להרים אדרתי." "האבדה מאלישע,יורשך?" "חלילה לו." "דבר לי אליה." לא התאפק עוד עדיאל והזדקף: "אני יודע איזה אליהו. זה שאני פותח לו את הדלת בליל הסדר". "ואני יודע גם מי זה אלישע. אבל לא סיפרת לנו מי שאל אותו." "ואתה אשם שאמרת שלא מגיע לי מתנה בעד האפיקומן, כי עזרו לי." "כי זה לא צודק. גם אני לא רציתי לקבל מתנה. אנחנו שותף לצדק. טוב צדק מכל מתנה שבעולם" - נאום אמיר. "אבל אני לא רואה גם איך אליהו שותה מן הכוס. איך הוא נכנס? מרחף באוויר? אז למה לא רואים אותו באויר? ולא סיפרת לנו מי היה השני ברכב האש וסוסי האש. לא שרפו אותם? הוא בא לסדר ברכב אש? ולמה לא פוחת היין מהכוס? אני מביט. ומביט ולא רואה כלום. כלום-כלום." אמיר נאלץ להודות שעדיאל חריף. הדמות השנייה נעלמה ממחשבתו. הוא חשב על כך, שאליהו בא לקחת בחזרה אדרתו מידי אלישע. למה? "נכון", תמך בדברי עדיאל בקול לוחש. "יצחק אבינו. בדממה הדקה בהחבא הרוח, כאילו לא הייתה מעולם סערה, נפזר זקנו הלבן הארוך, כשתי כנפי הכרובים, ונחשף צווארו - צוואר עלם, חלק, ארוך, מתוח כלפי מעלה, ראשו מוטה לאחור. באוויר כמו מרחפת יד מגויידת, אבל לא רועדת, אוחזת מאכלת על צווארו ועיני יצחק כהות." "סבא, סבא, אבל בתורה כתוב: 'ויהי כי-זקן יצחק ותכהין עיניו מראות', בנון סופית, אז למה הצוואר שלו נשאר צעיר ולמה בא מן השמים עם אליהו הנביא?" "היטבת לשאול, אמיר. הצוואר נשאר צעיר, כשל נער, המוכן לקידוש השם, להיעקד תמיד. וגם משיח שאל, תמה: 'לא באת להסיר מעלי את האזיקים, ויצחק אבינו? - עד מתי?' " עיני אמיר חגגו ניצחון. "יצחק אבינו ראה בעיניו הכהות כי שוב קדרו שמי זרעו, אחרי האירה לו השמש פניה וכל העולם השתומם על האור הרב הזורח עליו. הושיט צווארו אל הכביכול." "והאדרת?" זו הטרידה מחשבתו של אמיר. "לפזר הקדרות מעל שמי ישראל, ששוב לא יועבו". "אזור כגיבור חלציך, נתק הכבלים, ארוץ לפניך במרכבת האש - לבש בואך, הגואל". "וצווארו של יצחק אבינו, אליהו?" "תנוח דעתך, בן דוד. עלי ועל צווארי תביא הגאולה לזרעי." הרכין המשיח ראשו בפני הודו של יצחק אבינו, הוד קולו וצווארו היו כשיש טהור. המשיח ידע, כי גדול יהיה תפקידו מכל התפקידים שקדמו לו, חוץ מתפקידו של משה רבינו - הגואל הראשון ומקבל התורה. צווארו של יצחק אבינו ותורת משה הנציחו את העם הזה. עליו, על הגואל, הוטל התפקיד להנציח את הנצח, לגאול אותו, את הנצח, הנה ירד אליו יצחק אבינו, לסייע לאליהו, ומשה, שהשתוקק לראותו, את הנועד לסיים את שהוא, משה רבינו, התחיל, לא בא אתם, מדוע? לא הגיעה השעה? עדיין-לא? ואורך רוחי ועיני שראו צרות ישראל. עד מה יסרני האלוה - לכבלני לעדות הסבל שהעמיס על עמו הנבחר, בזכות אבי יצחק? קרא אליהו הנביא את מחשבות המשיח: "לא רצה משה רבינו לראותך באזיקיך. עדותך נאמנה מאד, כגודל היסורים - גודל הגאולה, ואתה, שהתייסרת יחד עם השכינה, בך בחר השם להביא גאולה לעולם." "בששת הימים האלוהיים האמנתי, כי שעתי הגיעה, גם הכבלים אמרו שירה, שירת הגאולה השלימה והפרידה מעם השיעבוד פי שניים, אליהו: השיעבוד ליצר הגלות, הסוכן בקרב בני ישראל הרווחים ומתפרקדים שרועים על מיטות-שן ואוכלים בשר מסיר הזהב, והשיעבוד של אלה הנמקים וצמאים לדבר ה' וכמהים לגאולה ומקדשים את השם בכמיהתם. ועודני רתוק: לא ניתנה לי רשות לגאול גאולה משולשת: גאולת ארץ הקודש - לצמיתות: תהיה כולה קודש, כהבטחה בברית בין הבתרים וכפי שעשה אבי דוד, גאולת העם מיצריו, וגאולת העם הסגור בחומה ובבריח של שונאי ישראל - מעמלק עד הנה." שמע יצחק דברי המשיח המרותק ויעתר לה' נוכח אליהו התשבי: "אל שדי! אתה שלחת מלאכך הטוב ואמר לאבי מורי: 'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה' - כי אל רחום וחנון אתה. למה לא רחמת על בני? בזכות אבי מורי שלא חשך אותי, בנו יחידו, ממך, אל נא תמחה זכר ששת הימים הנסיים. ייזכרו כששת ימי בראשית, כיציאת מצרים. יהיו נא פתח-שער-צדק בו יבוא הגואל צדק לגאול את עמך גאולה שלימה." אותה שעה, חמודים שלי, נזכר המלאך בעקדה ושוב ירדו דמעות מעיניו אל עיני יצחק שהשכיב עצמו על רכב האש, כמו אז נעקד על המזבח. דמעות המלאך הלהיבו אש הסוסים ועברו בדהרה על כבלי המשיח והתיכום. אליהו השליך עליו אדרתו והעלהו אל רכב האש, אותו ואת שלשלות הברזל; הניחו אותן לרגלי הכותל המערבי כשהן מותכות, עקומות, מעוותות ואפורות כאפר. צלילן היה עמום. פצחו אבני הכותל ברינה; שרו שירי הלויים, ששרו בבית ממקדש וניגנו במינים ועוגב, בנבל וכינור. יצחק אבינו עלה אל הר המוריה ומצא את המזבח ושרידי העצים עליהם עקד אברהם אביו אותו. האהיל על עיניו הכהות וקרה נס - הכיר את הדרך הלכו בה אז עד הנה, עקבות אביו, עקבותיו שלו ועקבות הנערים, שהלכו עמהם, ואתם יודעים?" "מה?" "את עקבות החמור." "אפילו?" "הלא הוא היה, לא הוא, שכחתי, משיח, היה צריך לרכב על החמור," "סבלנות, סבלנות, יקרים שלי. הוא ירכב על החמור - בבוא העת. החמור הקטן הזה, היודע להתעקש, אבל גם לסבול, עליו יביא הגואל את הגאולה הגדולה, בינתיים מצא יצחק אבינו קרני האיל שהועל לעולה תחתיו והושיטן לאליהו הגלעדי: "תקע בשופר גדול לחירותנו!" המשיח הלבוש באדרת אליהו לא האמין למראה עיניו: קרבו ובאו אברהם אבינו ויעקב, בנו של יצחק. יצחק השתחווה לאביו, לא נהדר אדם כהדרו, הוא, אברהם, האדון, נשיא אלוהים: "קומה, בני יחידי, יצחק. לא לכבודי הלכנו שנינו יחדיו אל ארץ המוריה, להעלותך שם על אחד ההרים אשר האלוהים יאמר אלי, כי אם לכבודו; לכבוד אל עליון, קונה שמים וארץ, עקדתי את בני אשר אהבתי. קרבנך גדול מקרבני. אני הייתי העוקד ואתה - הנעקד" משניצב יצחק אבינו אצל אברהם אביו השגיח ביעקב בנו. "בי, בני, יעקב: עיני כהו מזוקן ולא ידעתי את עשו בני, את תוכו. בצדק אמרה אמך, רבקה, בת בתואל, כי תיקח במרמה את הברכה, כי לך היא. אדם הראשון הוגלה מגן העדן בגלל חוה אשתו, והיא מצלעו נבראה; התפתתה לנחש המזוהם ופיתתה את האדם הראשון. ואתה, בני, גלית מבית אביך, מארץ שהובטחה לאבותיך ולך, מפחד אחיך עשו. היית הגולה הראשון, אך שבת אל ארצך ואל מולדתך ברכוש גדול, אשר עשית עם לבן הארמי. גם יוצאי ירכך כולם שבים וישובו כולם ברכוש גדול. גם הם גרו אלפים בשנים עם לבן הארמי ושמרו את תורת אל חי, אותה הורה לראשונה אבינו אברהם, אשר כיבדנו בזה לבוא לראות את בן דוד. והנה האיש משה, בן עמרם, שקיבל את התורה, הנה גם הוא בא, ועמו אחיו, אהרן הכהן הגדול, ומרים הנביאה, אחותו. וגם תוף בידה." יעקב עודנו מדבר עם יצחק אביו, שהכפיל לו ברכתו ולא ראה אותה עוד כמרמה, ורחל באה, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל, התכופף, כרוצה לגולל האבן מעל פי הבאר, כמו אז ראה אותה לראשונה, ויאהב אותה. שלחו עיניו אליה קרני לבו הרוטט. אברהם ויצחק הכירו יפה קרני אהבה אלה ויפנו מבטם אל רחל ופלסו לה דרך אל אלוף נעוריה. אולם יצחק אבי אישה הוא שפתח בדברים: "הרימי קולך ברמה, שירי שיר. גדולה זכותך מזכותי. נכון הייתי לעלות לקרבן ואת עלית, גם עלית, בלדתך את בנימין". רחל השתחוותה בפני אבי אבי אישה, אברהם אבינו, ושמה לבה להודות ליצחק חמיה: "קטונתי." בא יעקב לקראתה: "גדולה מזו. כבר אמר אלוהי אברהם ואלוהי יצחק אבי בפי נביאו ירמיהו: 'רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים; השמיעו, הללו ואמרו: הושע ה' את עמך, את שארית ישראל - - - כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו.' ועליך, רחל, כי יצאת מן העולם בדרך ביפי נעוריך: 'כה אמר ה': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר. לפעולתך, נאום. ה'. ושבו, מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם. כי היית מבכה בניך, בני לאה, ובני בלהה ובני זלפה - לא מרחמך יצאו. למען הגאולה גברת על קנאתך. והבנים הרחיבו גבולם. כהיום הזה בידו של אלוהי צבאות, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי אני, -אלוהי העולם. אמרה רחל להרים קולה ברמה ולשיר ומרים הנביאה הניפה את התוף מעל לראשה, אולם אברהם אבינו צעד לקראת משה: "כבר העיד אלוהי עליך: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל-פנים'. בגינך קיים העולם", נשקו על מצחו. ומשה קרן עור פניו ועיני האבות לא שבעו מראות עליו אור אדוני. יעקב דימה כי יפיה של רחל אף הוא בא מן האור האלוהי. משה רבינו הרכין ראשו בענווה בפני אברהם, יצחק ויעקב, אהרן הכהן ומרים התגאו באחיהם. והוא קרב אל המשיח: "אשרי. הראוני אותך", חיבק את הגואל האחרון. "אשרי אני: ידיו הקדושות של מחזיק לוחות הברית של אלוהי אבותינו הקדושים, הניצבים עמנו פה היום, להקביל פני, מקדשות אותי, לא ידי עשתה זאת, כי אם דוד אבי, בן ישי." ודוד המלך עמד בפינה ופניו קורנות. תקע אליהו הנביא בקרני האיל, לו הושיט יצחק אבינו, תקיעה גדולה והר הבית נרעד. ניגש אברהם אבינו, נשען על יצחק בנו, אל דוד המלך: "היטבת עשה: קנית הר המוריה ובנית מזבחך על מזבחי, עליו עקדתי את בני יחידי, יצחק, ה' העיד בי, כי אהבתיו ולא חשכתיו. בכוחו ובכוח קנייתך ותהילותיך לה' ולמען זה האיש משה, שלא יקום עוד כמוהו, יקיים אל שדי את שבועתו לי ולזרעי, ואתה, זרעך - הגואל האחרון. אשריך, דוד, בני. ודוד המלך העז, קד והשתחווה לאבות האומה כאילו הוא עודנו נער אדמוני, לא נודע ברבים. ענו היה גם ביום שמחתו, הגדולה בשממות, אבני הכותל רקדו כאילים, כבני צאן, היללו את ה' בתוף ובמחול, בצלצלי תרועה, בצלצלי שמע. פנחס בן אלעזר הכהן גם הוא כאן; הניח ידו על כתפו של אליהו הנביא. מרים הנביאה תופפה ורחל אמנו נתנה קולה בשיר. ירד ענן כבד. מעל הענן ריחף בית המקדש העליון - ממנו ירד אור עליון, קרב אברהם אבינו ושם כתר על ראשו של משיח. התפלל משה: "אל אלוהי הרוחות, הואלת לתת לגוי הזה את תורתך. הוא הגה בה יומם ולילה, גם כשעלתה באש, גם כשהתגוללה באפר והתפלשה קרועה בבוץ, מושפלת; הוא הוגה בזו התורה שאצבעך, האלוהים, חרתה על לוחות העדות. היום חידשת הברית - בזכות שלושת האבות ובזכות הגואל שהמתין אסור באזיקים, סובל ענויי עמך ואינו מתלונן; לא דחק הקץ. חדש נא הברית כקדם - לעולמי עד. אל תפן ליצר. הבט לברית, לברית אתה כרת עם אברהם אבינו." המספר לא הרגיש שעל ידו ישב איש זקן, בעל זקן לבן רחב וארוך, לבוש שחורים, הדור ונאה, ועינים גדולות לו, והוא יושב נשען על מקל שראשו כסף, הילדים לא גרעו עין ממנו ומהאזנתו. כשהמספר נשתתק לחש "ישר כוח", ליטף את פני הילדים והושיט להם שתי חפיסות שקדים וצימוקים. אמיר ועדיאל חייכו חיוך ביישני, הרימו כתפיהם בסירוב. "קחו, ילדים, קחו. ימתק לכם הסיפור." קולו היה כה מתוק שלא יכלו לעמוד כנגדו. משנטלו את החפיסות קם והלך. "ראה, סבא, מה נתן לנו האיש הזקן הזה" אמר אמיר. נתעורר הסב ולא ראה עוד איש, כי כבר נעלם. "ואולי היה זה אליהו הנביא? גם הוא בא לשמוע את הסיפור הזה עליו." צחק עדיאל. בעצמו לא האמין בדברים שאמר. "יכול להיות, אל תצחק, אולי אתה אפילו צודק." השיב אמיר כשפיו לועס את השקדים. עדיאל קינח את אפונו והתחיל גם הוא אוכל ונהנה. הסב לא הבין מה נכדיו מספרים זה עם זה. סבא קם: "מאוחר". ניגש אל עץ והתפלל מנחה. הילדים, כדמיונם הטוב עליהם, נדמה היה להם כי ירד ערפל וראו את האיש מרחף באויר. היה זה אמיר שהראה באצבעו אל עדיאל, שנבהל כלשהו ודבק בסבו שעמד בתפילת שמונה עשרה. אך גם אמיר קרב וחדל לאכול. האמין בדברי המהתלה של עצמו. ראה אש ברקיע ובאש מרחף הזקן. ברחוב הודלקו הפנסים. ועל הגינה ירדה אפלולית. סבא האריך בתפילה בעיניים עצומות. התפלל גם ערבית. אחזו בידיו. קרות היו. שלהם - להטו, רוח באה מרשרשת בין העצים, רוח קרה, ערבית, ירושלמית, אביהם הגיע. הרישרוש מעצבן, הביא להם אפודות והלבישם. "למה התמהמהתם? עכשיו ערב וקר." "סבא קרא לאליהו הנביא והוא בא וישב על ידו. סבא לא ראה אותה רק אנחנו ראינו. נתן לנו שקדים וצימוקים, אתה רוצה, אבא?" "מה, שקדים של אליהו הנביא? למה נתן לכם? כאלה ילדים טובים הייתם עם סבא?" "אל תצחק, אבא. באמת היה." "אל תדברו שטויות." "אני גם ראיתי אותו. עלה ברכב אש ובסוסים גדולים. גם הם מאש." "דידי, החמוד . . ." "עד עכשיו העסיקו אותך, אבא, לא הכבידו עליך?" "החמודים האלה?" "בואו, נלך הביתה. אתם צריכים לאכול." "לא רוצים. לא רעבים." "משקדי אליהו וצימוקיו?" המספר תמה "נשאר פה. אתה גם, סבא לא גמר," התעקש אמיר. "כן גמר. מה עוד? אברהם שם כתר על ראש המשיח." "עדי חמודי, נזכרת עכשיו בשיר של פורים - כתר על הראש?" "סבא סיפר לנו, אז זה כמו ראינו." "אבא, מה סיפור סיפרת להם?" "על הגאולה השלימה - התכלית האחרונה, על כיסופיו של משה רבינו לראות את הגואל, לפגוש אותו. יש במדרשים רציפות היסטורית ורציפות מיטפיסית, אחדות העם בזמן ומעבר לו, אחדות העבר הקדום עם העתיד הרחוק, - פגישת הזמנים באמצעות הזמן ומעל לו, פגישה בין מי שהיה ומי שלא בא, עדיין לא בא לעולם - לגאול ממש, גאולה אחרונה. יש באגדה ביטול המוות, הריסת המחיצה בין החיים של יום יום ובין האל- מוות, ועמנו הוא עם של אל-מוות. משה דאג לעם קשה העורף, שמירר חייו, שבגללו לא הכניסו ארצה, משה זה דואג לעם באחרית הימים ומשתוקק לראות את המשיח." "אבא, אתה נגד הגשמה ולילדים אתה מספר סיפור גשמי, הרוח הופך לחומר. מה הם מבינים בסיפור כזה? הוא לילדים?" "כן. זה סיפור לילדים, הוא עניין אותנו. ואם לא הכל היה ברור לנו. אין דבר." "תבורך, אמיריק. לא סיפרתי רק באוזניכם, כי דיברתי גם אל נשמותיכם. בהן הסיפורים יישמרו. גם אבי סיפר לי סיפורים בילדותי ולא הבנתים, והם חיים בי עד היום." "אז תספר לנו גם הסיפורים ההם." - תביעת עדיאל. קצין צנחנים חמוש עוזי עבר ביניהם, כצללית. ניגש לברז שבגן, השעין את העוזי, רחץ פניו ושתה, שתה עוד מפי הברז המופנה כלפי מעלה. יהודה. אביהם של הילדים, הכירו בחשכה. חברו הוא. קרב אליו וזה מנגב פניו וידיו בממחטה שצבעה כצבע הערב. הילדים זנחו סבם ורצו אל אביהם. "מה, אתה במילואים? גם אתה בפעם שנייה?" "לא. חתמתי קבע," הסיר כיפתו הסרוגה והסתרק. הכומתה האדומה הייתה נעוצה בכתפייה. "אני יוצא מחר למילואים," אחז יהודה ביד אמיר וביד עדיאל ויצאו יחד עם הקצין את הגן, ואילו המספר היה נתון לשרעפיו - שכח את הבן ואת הנכדים; ירד במורד וישב על הדשא המשופע, הקריר. חשכה. מרחוק מהווים אורות פנסי הרחוב ואורות מחלונות הבתים, מעין ערפל מאיר בין גדר הגן ובין החומה של העיר העתיקה. בחשאי, כמתגנב, עולה קודקוד מצבע החלמון מאחורי צללי ההרים. ואחר מאיץ הירח במלואו עלייתו, מתבהר, מתרומם כמטבע זהב גדול - זהב טהור מעורבב בכתמי פז. גם בדרוך עליו רגל אדם וחלליות ובהביאם ממנו אבק ואבן - לא הועם זהבו. הירח - ירח. יפה כשהיה. הנה הוא פונה אל עבר הר הבית. "איפה סבא?" נזכר אמיר. אביו לא שמע; החליף זכרונות צבאיים עם חברו. שניהם באותה דרגת קצונה. "הלך לקרוא לאליהו הנביא שיבוא אלינו עם סוסי האש. האדרת לא נשרפה?" "דידי הטיפש. אם אליהו הנביא עלה השמימה ברכב אש והוא חי ולא נשרף, למה תישרף האדרת שלו? נתן אותה למשיח." "וגם לא חם לו?" יהודה נפרד מחברו. קלט שיחה הילדים: "סבא סיפר לכם על אליהו הנביא? הוא כמו מלאך." "אני יודע. לא כמלאך פשוט, כמו שרף," התפאר אמיר. "שרף? מה? שרף הכנפיים שלו?" "נאחר את האוטובוס. אבל לא יפה להשאיר את סבא לבד. סיפר לכם סיפור ודי?" הרגיש הסב ידיים קטנות המסתירות עיניו מאחור ושמע ציחקוקים נחנקים, ואחר מתגולל זאטוט שני: "סבא שלנו. אנחנו אוהבים אותך." נטל הסב את עדי על ברכיו. גם יהודה ישב אצל אביו ולידו - אמיר. "קר", הושיבו על ברכיו הוא. הירח הזהיב את הדשא וירקותו ענתה לעומתו והיו לאחדים לצבע ירקרק מוזהב, ישבו האב והבן ובחיק כל אחד מהם ילד ונהנים מזיו הישיבה. הנאתו של יהודה לא הייתה שלימה: זמן ארוחת ערב לילדים. ואולי שבעו מן השקדים המקולפים והצימוקים של אליהו הנביא, השקיקיות עוד היו בידיהם. פתח בחשאי את שקיקו של אמיר ונטל לעצמו שקד. השקיק רישרש. הושיט אמיר צימוק לסבא. "לא! אתה לא! אני אתן לסבא שלי. אתה תן לאבא!" ציוה עדיאל בתקיפות. טירטורי האוטובוסים וצפירות מכוניות נשמעו. "מה, אליהו גם הוא נוסע ברחוב כמו האוטובוסים?" "דידי, אתה עם השאלות שלך. הוא מרחף באוויר." "אז למה לו סוסי אש? הוא יכול לטוס באווירון." "הוא פוחד שיחטפו אותו," צחק אמיר. גם עדיאל הבין שאין זו אלא הלצה. ויהודה אביהם אמר: "השעה מאוחרת. אמא תדאג." "רק נגמור," התחנן אמיר. "ואני אשאר פה עם סבא," ליטף עדיאל את לחי סבו. "ילדים, מהר. עלי להתכונן למחר בבוקר." "כן. כן. שמעתי, אתה יוצא עוד פעם לצבא לארבעים יום. אני לא רוצה, מספיק." "אני גם לא רוצה, אבא של יורם לא חזר, עכשיו אין לו אבא." "יורם משחק לו כמו לא איכפת לו. לי כן איכפת. אני רוצה אבא בבית." "אתה רוצה להיות טייס?" "כן. עכשיו, אבל אני לא יודע אם ארצה כשאהיה גדול." "הצבא מגן עלינו", הרגיע את ילדיו. האב - שיחת בנו עם הילדים העבירה צמרמורת בגופו ושוב לא נהנה מהיופי הקרוב והרחוק - ההרים המוארים, "אתה, אבא, פירשת את עקדת יצחק לא רק כמחאה על ההקרבה למולך, כי אם כהוכחה שאיסור ההקרבה היה כל כך מושרש בתודעתו של אברהם אבינו, עד שהשם ניסה אותו, אם בכל זאת ייענה בניגוד להשקפתו. הניסיון היה כפול: אברהם היה איש מתקדם וגם יצחק חונך על כך. ולכן תמה: 'ואיה השה לעולה?'. אף על פי כן "וילכו שניהם יחדיו". מאז אנו נעקדים יום יום ואין מלאך עוצר ביד העוקדים. בגולה קידשו אבותינו את השם, בגלל לימודנו ובגלל שלא הייתה לנו מדינה, וכאן - בגלל המולדת. עקדת תמיד." "בני, בני. היהדות עקרה את המולך הקדום ובכל דור ודור קם מולך חדש, בעל אלף פרצופים ומאכלת אחת ואש רבת פרצופים מן המוקד עד לכבשן מיידנק ואושביינצ'ין, על כן בנויה היהדות על העקדה - עד ביאת הגואל צדק. סיפורי לילדים - כיסופי העם, חלומו, - גם אם הוא זוכרו עם בוקר וגם אם הוא נשכח ממנו בקומו אל יומו. סיפורי-אגדה שתיהפך מציאות. העם הקטן הזה הוא שייתן לעולם את אחרית הימים. ישעיהו לא היה נביא שקר. ההבדל בין הנביא ובין המשיח: הראשון - מטיף בשם השם. המשיח גואל, עושה -בשם השם." "ועד שיעשה ניעקד." "הטרגדיה של העם הנבחר להיות עם מתקדם שבסיסו - סיני, ועולה קרבן על ידי עמים מתקדמים, בזכותו שפתח לעולם אופקים, אופקי האמונה האינסופיים. אופקי הפילוסופיה, בני, הם ננסים לעומת אופקי הראייה את האינסוף האמונתי. כבר בימי קדם, בניגוד לתרבויות עמים, ששמו אוכל בקברי מתים, הכריז עמנו: 'ולא נתתי למת.' " "האם לעולם ועד לא נוכל להתקיים אלא לחיות בדמנו השפוך? עד מתי? עד מתי? הנה גאלנו את הר הבית. גאלנו את ארץ ישראל ואין שינוי בדמים. האין לשאת אותנו על כפיים מרוב מוסריות? איזה עם שולח מזון ותרופות לאויב ומוכן לקבל פצועיו, בימי חולירע, והאויב אחת מטרתו - להשמידנו? מחר יקבעו פתחלאנד בבקעת הירדן, כדי להרוג בנו." "תהיה בבקעה?" "סוד צבאי. איני יודע, אבא. פגשתי חבר שנפצע פעמיים וחתם קבע." הוריד הסב את עדי וקם. הנכד סירב ונתלה בו, קם גם יהודה עם אמיר, יהודה ניקה מכנסיו. שם אביו את ידיו על ראשו ובירכו ארוכות. השעין ראשו על ידיו שלו וכך - ראש אל ראש שרק הידיים המברכות מפרידות ביניהם - עמדו בלא תנועה, לבסוף הסיר האב את הידיים ונשק לבנו על מצחו. הקטנים הסתכלו במחזה בחרדה, בחיוך בכייני, השפילו עיניהם והסתכלו זה בזה במבוכה, - ביקשו עזרה אח מאחיו. יהודה הרים ראשו המורכן וראה את הירח הנשקף בדמעות אביו. "יהודה, - לחש האב - הנבואה היא הגשר בין האגדה לבין המציאות. לו השיבותי אני למשיח ששאל: "אליהו - לאן?" הייתי אומר לו: לגאול את האדם מעצמו, מן המוות. אליהו לא ידע מוות מהו. לא חש אותו על בשרו. הגיע הזמן שהמוות ימות. עלו מן השיפוע ויצאו מן הגן מחרישים. ליד האוטובוס נשק יהודה לאביו: "תודה, אבא." "להתראות, בני שלי." "ספר לנו סבא סיפורים כל יום, עד שאבא ישוב. טוב? התחנן עדי. "אתה סבא חמוד." אמיר אחז ביד אביו מהורהר, מהרהר כיצד לעכב את אביו שלא יצא מחר בבוקר למילואים. בינתיים התקדם התור לאוטובוס והאב נאלץ למשוך אחריו את הילדים. הסב עמד במקומו גם אחרי שהאוטובוס נסע ונכדיו ניפנפו אליו מבעד החלון. אם תרצו אין זה מדרש, אלא מעשה. |
