מושג הנישואין קשור קשר בל ינתק עם מושג החופה. תחת החופה מקדש הבחור את הבחורה בטבעת בפני שני עדים כשרים, אחר כך קוראים את הכתובה ומוסרים אותה לאשה ומברכים שבע ברכות, ואחרי הברכות מתייחדים האיש והאשה לשעה קלה, ומשעה זו דינם כנשואים. אבל בתקופה הקדומה, בתקופת התורה המשנה והתלמוד, היתה התקשרות איש ואשה מורכבת משני שלבים: שלב ראשון - קידושין, הנקראים אירוסין, ושלב סופי - נישואין.

דין הארוסה

התורה (דברים כ"ב, כ"ב-כ"ג) מבחינה בין אשה בעולת בעל ובין בתולה מאורסה. אף ההלכה במשנה ובתלמוד (קידושין ה'; כתובות מ"ח ועוד) מבחינה בין ארוסה, כגון שנתן לה כסף לשם קידושין ובין ארוסה שנכנסה לחופה, שרק אז היא נקראת נשואה, והיא אשתו לכל דבר. כלפי אחרים דין הארוסה כדין אשת איש, והבא עליה חייב מיתת בית-דין שנאמר (דברים כ"ב, כ"ג) "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה... וסקלתם אותם באבנים ומתו", והתורה קוראת לה (שם) "אשת רעהו". לפי זה הארוס דינו כבעל, והיא מותרת לו מן התורה, אבל החכמים אסרו אל הארוסה כל עוד לא נכנסה לחופה. מכאן הברכה שאנו מברכים תחת החופה: ..."ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין" (כתובות ז, ב). וזהו שאמרו (כלה פרק א'): כלה בלי ברכה (תחת החופה) אסורה לבעלה כנדה, והירושלמי (פסחים פרק י', הלכה א') אומר: "הבא על ארוסתו בבית חמיו, מכים אותו מכת מרדות".

ומעניין הוא הפירוש ל"בני טבעות", שנזכרו בין עולי הגולה (עזרא ב, מ"ג; נחמיה ז, מ"ו), המיוחס לרב סעדיה גאון. "אלה שאבותיהם בעלו ארוסותיהם קודם שהכניסו אותן לחופה, והיו סומכים על קידושי טבעות, ולכן נקראו בניהם "בני טבעות"" (אוצר הגאונים לקידושין עמוד 9-01).

דין הנשואה

ראינו שמחמירים בארוסה כמו באשת איש, אבל עדיין אין היא נהנית מהזכויות המגיעות לאשה נשואה, כשם שאין לארוס הזכויות של איש נשוי. רק עם הנישואין, עם הכניסה לחופה, המסמלת את רשותם המיוחדת והמיועדת להם, הם נעשים לבעל ואשה ממש עם כל החובות והזכויות הכרוכות בזה. רוב חובות הבעל כלפי אשתו מפורטות בכתובה, שקוראים אותה מיד לאחר הקידושין מתחת לחופה, ומוסרים אותה לאשה. הכתובה מעידה על ההתחייבויות, שקיבל הבעל על עצמו כלפי אשתו, הן אלה שהוא חייב לקיים אותן, כל עוד הנישואין קיימים, כגון לעבוד ולפרנס אותה בכבוד ולספק לה כל צרכיה, והן אלה המוטלות עליו, או על יורשיו, אחרי שהם באים לקיצם עקב גירושין או מותו.

עיקר כתובה

"עיקר כתובה" הוא סכום אחיד, שמקבלת כל בת ישראל לאחר שנתגרשה או שנתאלמנה בין עשירה ובין עניה. וכה שנינו במשנה (כתובות י, ב): "בתולה (הנושא בתולה) כתובתה מאתים (דינרים) ואלמנה מנה (מאה דינרים)".

לכאורה אין הכתובה אלא שטר חוב, המסדיר ענייני ממון פרטיים בין איש לאשתו. מכאן יוצא, שאם נשא אשה ולא כתב לה שטר כתובה ולאחר זמן גרשה, יכול הוא לטעון: לא קבלתי עלי שום התחייבות, ואין אני חייב כלום. אבל לא כן דעת החכמים. משנה מפורשת פוסקת (שם נ"א, א): "לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים ואלמנה - מנה, מפני שהוא תנאי בית דין". חובות אלה אינן תלויות בהסכם בינו לבינה, אלא נובעות בתוקף מעצם אקט הנישואין, היוצר את החיובים והזכויות.

מה טעם תקנו כתובה

מה טעם תקנו חכמינו כתובה, והעלו אותם לדרגת "תנאי בית דין"? על שאלה זו עונים חכמי התלמוד בקיצור בכתובות ל"ט, ב: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". מטרת חכמינו היתה לחזק את חיי המשפחה, ומתוך דאגה מיוחדת לאשה, לעקרת הבית. משום כך אין הבעל יכול להשתחרר מחובת הכתובה, שהטילו עליו החכמים.

יתר על כן! אפילו האשה עצמה, שלטובתה תקנו את הכתובה, אינה רשאית למחול עליה, ואפילו על חלק ממנה. וכה אומר רבי מאיר (כתובות נד, ב): "כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות", וכאילו לא נתקיימו קידושין כלל. עלינו לראות את הכתובה מתוך אספקט ציבורי-מוסרי, ואין רשות לשום אדם, לא לאיש ולא לאשה, לשנותה.

מזונות

בין החובות המוטלות על מי שנושא אשה תופסת מקום ראשון החובה לזון ולפרנס אותה, שנאמר: "שארה, כסותה ועונתה לא גרע", ופירשו "שארה" אלו מזונות (כתובות מז, ב). חובה זו מובאת במשנה כתובות מו, ב ומובלטת בראש הכתובה, שמוסר הבעל לאשתו. לעומת זה אין שום חובה מוטלת על האשה העובדת למסור שכרה לבעלה לשם כיסוי הוצאות הבית. מצב זה, שאשה שמרה לעצמה את שכר עבודתה, בשעה שבעלה עבד קשות כדי לפרנסה ולספק לה כל צרכיה, גרם למריבות בין איש לאשתו, שערערו את חיי המשפחה. חכמינו ששקדו על שלום הבית "תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות" (כתובות נ"ח ב), כלומר אף האשה, במדה ויש לה הכנסות, חייבת להשתתף בהחזקת הבית.

והנה מעורר התלמוד שאלה מעניינת, והיא: מה דינה של אשה, בעלת משכורת גבוהה, המוכנה לוותר על מזונותיה, ובלבד שלא תמסור שכרה לבעלה, ואילו הבעל עומד בשלו, שלפי החוק הוא חייב לספק לה מזונות, והיא חייבת למסור לו את שכר עבודתה.

רב, גדול אמוראי בבל, נוקט עמדה ברורה לזכות האשה. "אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה: איני ניזונת ואיני עושה" (בשבילך, שם), ודעה זו נתקבלה להלכה על ידי חכמי התלמוד (שם ק"ז ב).

מלאכות שהאשה עושה

אבל יש מלאכות, שהאשה עושה בבית, אם מצבו הכלכלי של הבעל אינו מרשה לו להחזיק משרתת. וזו לשון המשנה (כתובות נ"ט, ב): ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומיניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר.

הכניסה לו שפחה אחת (מבית אביה, כפי שהיה מקובל מאז ומתמיד, כפי שראינו אצל האמהות רחל ולאה, שלבן נתן לרחל את בלהה שפחתו לשפחה, וללאה נתן את זלפה שפחתו לשפחה) - והרמב"ם מוסיף (אישות כ"א, ו) "או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת".

שתיים - אין מבשלת ואין מיניקה את בנה (אלא נותנת אותו לשפחה להניק). שלוש - אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר. ארבע - יושבת בקדרתא (בכסא מרגוע, כלומר פטורה מלעשות לו כל מלאכה). רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה.

הוא בחר בטווית צמר, שזוהי מלאכה מיוחדת לנשים, כפי שנאמר במלאכת המשכן: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", וכפי שמתוארת האשה בספר משלי: דרשה צמר ופשתים, ותעש בחפץ כפיה.

זכויות האלמנה

חובת הבעל למזונות אשתו ולסיפוק כל צרכיה אינה פוסקת אף לאחר מותו, שכן הוא כותב לה בכתובה "את תהיי יושבת בביתי וניזונת מנכסי כל זמן אלמנותך" (כתובות נ"ב, ב).

והנה מתעוררת במשנה שאלה דלקמן. אדם נשא אשה שניה, והיו לו בנים מאשתו הראשונה. כעבור זמן מת, ובהתאם להתחייבות שבכתובה תובעת האלמנה מזונות מנכסי היורשים. הם מסכימים לתת לה מזונות בתנאי שתעזוב את הבית, שזה כעת ביתם, ותשוב לבית אביה, והיא מסרבת. היא טוענת: זה בית בעלי, ואין רצוני לזוז מפה.

המשנה פוסקת (כתובות ק"ג א): "אלמנה שאמרה: אי אפשי (אין רצוני) לזוז מבית בעלי, אין היורשים יכולים לומר לה: לכי לבית אביך, ואנו זנים אותך, אלא זנים אותה בבית בעלה, ונותנים מדור (מקום לדור) לפי כבודה".

התלמוד מביא שם ברייתה (משנה חיצונית) המשמשת פירוש למשנה והמוסיפה פרטים, שאינם נזכרים בה. וזו לשונה: "משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה; בעבדים ושפחות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה; בכרים וכסתות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה; בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה". כללו של דבר: על היורשים לאפשר לה לחיות באותם התנאים, בהם היתה רגילה קודם מות בעלה, אפילו חיי מותרות, אם היתה רגילה בכך בחיי בעלה.

התלמוד מספר (שם) על רבנו הקדוש, שבשעת פטירתו צווה לבניו: "הזהרו בכבוד אמכם", ובירושלמי מובא: רבי צווה שלושה דברים בשעת פטירתו, והדבר הראשון היה: "אל תזוז אלמנתי מביתי". ממש אותה לשון בה השתמש במשנה.

ראינו אפוא שזכותה של האלמנה למזונות אחרי מות בעלה ולדירה, לאותה דירה בה גרה עם בעלה, נמנית על התחייבויותיו של הבעל בכתובה. לעובדה זו יש משמעות משפטית חשובה ביותר, שכן יוצא מכאן שזכותה נובעת בתוקף מעצם אקט הנישואין, ואין לה שום קשר להלכות העוסקות בדיני ירושה.

יתר על כן, אפילו לא כתב לה זאת בכתובה, או אפילו לא כתב לה כלל כתובה, זכותה בכל זאת בעינה קיימת, כי הכתובה "תנאי בית דין" היא, והחובה לקיים אותה אינה תלויה בהסכמת הבעל, אלא המחוקק התקין, שהנישואין גוררים אחריהם אוטומטית את החיובים והזכויות.

הרמב"ם (הלכות אישות י"ב, א, ה) הגדיר זאת כך: כשנושא אדם אשה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים... כל הדברים האלו אף על פי שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה, אלא נשא סתם, כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכתה האשה בעשרה דברים שלה, ואינן צריכין לפרש.

פרנסה ודירה ואחר כך נישואין חכמינו שקדו על הצלחת הנישואין מתוך הכרה ברורה, שתא-היסוד של גוף האומה הוא הבית אותו מקימים ומקיימים האיש והאשה, ובקיומו תלוי קיומו של העם כולו. משום כך הרבו חכמינו לדון בנושא זה, והדריכו את הצעירים לקראת חיי הנישואין. הם הבינו, שתנאי אלמנטרי - הכרחי אבל לא מספיק - להצלחת חיים משותפים הוא, שהבעל יוכל לפרנס את אשתו בכבוד ולספק לה את כל צרכיה, שכן הרבה מריבות וחיכוכים הם על רקע כלכלי. משום כך אמרו רבותינו (סוטה מד, א): "אשר בנה ...אשר נטע ...אשר ארש ...למדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כ"ד, כ"ז): הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך - זה בית, ועתדה בשדה לך - זה כרם, אחר ובנית ביתך - זו אשה".

ואלו דברי הרמב"ם (הלכות דעות ה, י"א): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר: ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו; מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו; ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה" (דברים כ, ה-ז). אבל הטפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות: "אשר תארש, בית תבנה, כרם תטע (שם כ"ח, ל), כלומר יהיו מעשיך הפוכים, כדי שלא תצליח את דרכיך".

בזוהר חדש בראשית ד' נאמר: "שלושה דברים צריך אדם לעשות בדרכי עולם: לבנות בית מושבו ליטע כרם להתפרנס בו ואחר כך לקחת לו אשה, ולא כדרך השוטים, הלוקחים אשה בתחילה ואחר כך נוטעים כרם. בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחים אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי עולם הזה ועוסקים בתורה ובמצוות, אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר פרנסה, צריך לבנות בית בתחילה ולזמן מזונותיו ואחר כך לקחת אשה".

השפעת הבדלי גיל על חיי הנשואין

אמנם מצב כלכלי תקין הוא תנאי הכרחי לשלום בית, אבל עדיין לא מספיק. התאמה פיזיולוגית בין שני בני הזוג הוא גורם בעל חשיבות ראשונית להצלחת החיים המשותפים משום כך גינו חכמינו בחריפות שאין כמותה את הנוהג בזמנם, שהמשיך להתקיים מאות בשנים לאחר כך, שמשיאים בנות צעירות לזקנים.

וכה שנינו (יבמות ק"א, ב): "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (דברים כ"ה, ח), מלמד שמשיאים לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד (צעיר) והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: מה לך אצל ילדה? מה לך אצל זקנה? כלך (לך לך) אצל שכמותך, אל תכניס קטטה לתוך ביתך".

רבי אליעזר הגדול, רבו של רבי עקיבא, הידוע בלשונו החריפה, אומר (סנהדרין ע"ו, ב): "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא י"ט, כ"ט), זה המשיא בתו לזקן. ורב יהודה מוסר בשם רב (שם): המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן... עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוחה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו "(דברים כ"ט).

חכמינו ניסו לעקור מן השורש את המנהג המגונה הנפוץ במזרח, שאב מקדש (מארס) את בתו כשהיא עדיין קטנה, ולאחר שהיא נעשית גדולה היא מוכרחה להתחתן עם ארוסה. חכמינו אמרו (קידושין מ"א, א): "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדול ותאמר: בפלוני אני רוצה. וכשם ששקדו על תקנת האשה, כך שקדו על תקנת האיש ואמרו (שם): אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה".

אבל אף לאחר שראה אותה ומצאה חן בעיניו, אין עדיין הרושם החיצוני החיובי ערובה מספקת להתאמה נפשית. משום כך הזהיר רב פפא, (יבמות ס"ג, א) על מתינות בצעדים לקראת הנישואין. "מתון נסב אתתא (היה מתון ושא אשה. המתן עד שתבדוק מעשיה, שלא תהא רעה וקנטרנית, רש"י). נחת דרגא, נסב אתתא" (רד מעלה ושא אשה), כלומר לעולם ישא אדם אשה פחותה ממנו מעלה אחת ביחוס, שלא תתגאה עליו.

משמח חתן וכלה

אחת משבע הברכות שבנישואין היא: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה". חכמינו העריכו מאוד מצווה זו ואמרו (ברכות ו, ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו ה' צבאות, ומה שהורו לאחרים קיימו בגופם". והרי דוגמאות אחדות:

שנו רבותינו (כתובות ט"ז, ב): "כיצד מרקדים לפני הכלה (כיצד משבחים את הכלה בשעת הריקוד לפניה)? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא (לפי יופיה וחשיבותה משבחים אותה). ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה (חוט של חסד וחן משוך עליה). אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חגרת או סומה, אומרים לה "כלה נאה וחסודה"? והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"!

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או גננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו".

כשבא רב דימי (מארץ ישראל לבבל) אמר:" כך היו שרים לפני הכלה במערב (בארץ ישראל): לא כחל (אינה צריכה כחל) ולא שרק (צבע אדום לפנים) ולא פרכוס, ויעלת חן!" (שם י"ז, א).

"רב שמואל בר רב יצחק היה מרקד לפני הכלה בשלושה (בדים, זורק אחד ומקבל אחר). היה רבי זירא רואה אותו ומטמין עצמו מפניו. אמר: ראו אותו זקן, היאך הוא מביישנו!" (שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים לפני העם, ונוהג קלות ראש בעצמו).

כשמת היו שלוש שעות קולות וברקים בעולם. יצאה בת קול ואמרה: בת רב שמואל בר רב יצחק גומל חסד! יצאו לגמול לו חסד. הפסיק עמוד אש בינו ובין שאר העם, ומקובלים אנו שאין עמוד אש מפסיק אלא לאחד בדור או לשניים בדור.

אמר רבי זירא: "הועיל לו שוטו (שרביטו, בד של הדס, שהיה מרקד בו) לזקן; ויש אומרים: שטותו (שהיה מתנהג כשוטה) לזקן; ויש אומרים: שיטתו (דרכו ומנהגו) לזקן" (שם).

השקפת חז"ל על ערך הנישואין

חכמינו הרבו מאוד לדבר בשבח הנישואין, שבכוחם להעלות את האדם לחיים שלמים, שלווים ומלאים. וכה אמר רבי אלעזר, תלמידו של רבי יוחנן (יבמות ס"ג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב).

רבי תנחום מוסר בשם רבי חנילאי (יבמות ס"ב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא אמרו: בלא תורה ובלא חומה (בלא מגן ומחסה). רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום".

מתוך הכרה ברורה, שביתו של אדם מתמלא תוכן ומקבל משמעות רק לאחר שנשא אדם אשה, אמר רבי יוסי, תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי יהודה הנשיא (שבת קי"ח, ב): "מימי לא קראתי לאשתי "אשתי", אלא לאשתי "ביתי".

כל זה כאשר הזיווג עולה יפה, והאיש והאשה מתאימים זה לזה, ומשלימים זה את זה. אבל לא תמיד זוכים לכך, ואז נידון הבית להרס ולאבדון. וכה דרש רבי עקיבא (סוטה י"ז, א): "איש ואשה זכו, שכינה ביניהם (והברכה שורה בביתם); לא זכו - אש אוכלתם".

רבי חנינא, תלמידו של רבי ורבו של רבי יוחנן, מעמיד אלו מול אלו, נישואין שהצליחו מול נישואין שנכשלו, ואומר (בבא בתרא קמ"ה, ב): "כל ימי עני רעים (משלי ט"ו, ט"ו) - זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד - זה שיש לו אשה טובה". על השאלה "אשה רעה כיצד"? עונה אביי (יבמות ס"ג ב): מקשטת לו שולחן (עורכת לו שולחן) ומקשטת לו פה (מגדפת אותו מגדפת אותו ומקללת כ"מנה ראשונה" לסעודה). ורבא אמר: מקשטת לו שולחן ומחזרת לו אחוריה (שלא לאכול עמו ומצערת אותו).

מסופר על רב (יבמות ס"ג, א), שבא להפרד מדודו רבי חייא, על מנת לרדת לבבל ולשאת אשה. רבי חייא, שסבל רבות מאשתו, בירך את רב ואמר לו: המקום יצילך מדבר הקשה ממות, - וכי יש דבר שקשה ממות? יצא, בדק ומצא: ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז, כ"ו).

בארץ ישראל היו נוהגים, כשנשא אדם אשה, אמרו לו כך: "מצא" או "מוצא"; "מצא", שנאמר: מצא אשה מצא טוב (משלי י"ח, כ"ב); "מוצא", שנאמר: ומוצא אני מר ממות את האשה (ברכות ח, א).

תורת הנישואין - תורת חיים

לכל מה שקבעו חכמינו בענין הנישואין, בין בהלכה ובין באגדה, היתה מטרה אחת, והיא: לבנות את בית ישראל על יסודות בריאים ומוצקים לבל יתמוטט. לשם כך לא די ברומנטיקה, אלא נוסף על כך דרושה הכרה ברורה, שחיי נישואין פירושם "ריחים על צווארו", קבלת עול כבד ואחריות רבה של האיש כלפי אשתו, ובמקביל, לזה זכויות וחובות ולזו זכויות וחובות. משום כך, מיד לאחר הקידושין קוראים לפני החתן את הכתובה, החתומה על ידי עדים ועל ידי החתן, בה מפרטים באופן ברור וחד-משמעי את החובות שהוא מקבל על עצמו כלפי אשתו, ובזה מעניקים לאשה מעמד חוקי חזק, כדי לשמור על שיווי משקל בחיים המשותפים.

אף במאמרי האגדה כולם שהבאנו בוטלת אותה המטרה האחת והיחידה - להבטיח לאיש ולאשה, עד כמה שאפשר, חיים הרמוניים ושלווים לקראת העתיד.

ונסיים בדברי הרמב"ם (הלכות אישות ט"ו, י"ט-כ): וכן צוו חכמים (יבמות ס"ב, ב), שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה (גיטין ו, ב), ויהיה דבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן (בבא מציעא נ"ט, א).

וכן צוו על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו (קידושין ל"א, א), ותעשה כל מעשיה על פיו... מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא.

וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגם. ובדרכים אלו יהיה ישובם נאה ומשובח.