למזמור ח' שבתהילים שלושה נושאים - ה', הטבע והאדם - הקשורים יחד קשר אמנותי רב חן. האלוהים הוא הנושא המרכזי והעיקרי, אשר בשבחו פותח וחותם הפרק: מלא כל השיר כבודו. הדרת הטבע, גם בארץ וגם בשמים, מראה על שגב גדולתו וגבורתו לאין ערוך של יוצר העולם. האדם, למרות שערכו דל לעומת צבא השמים, הוא בחיר היצירה ופלאה העליון, המכיר את בוראו ומרבה בתהילתו, ולו ניתנה הממשלה על כל ברואי האדמה.

תיאור הטבע מזכיר לנו 'מזמורי טבע' אחרים, כגון י"ט, כ"ט, ס"ו, וביחוד ק"ד. בהם כמו ביתר חלקי המקרא המספרים בהתלהבות את הוד הבריאה על כל תופעותיה, התגלה תחושת היופי הרגישה והעדינה של העברי, ובזה מופרכת הדעה כי סגולה זו היתה בימי קדם הרכוש הבלעדי של היוונים. אמנם יש הבדל גדול בין ישראל לעמים האליליים בהרגשת היופי: האחרונים ראו בעיקר את ההדר החיצוני שבעולם, ואילו העברי, בחזון רוחו, חדר אל פנימיותו של כל נברא מרהיב עין וגילה בו את סוד קדושתו כמעשה אלוקים. ברוח זו התקינו חז"ל שמי שרואה בריות טובות ואילנות טובות יאמר: 'ברוך שככה לו בעולמו' (ברכות נ"ח עמ' ב); וכמו כן אמרו: 'מאי אין צור כאלקינו - אין צייר כאלקינו' (ברכות י' עמ' א).

הבדל דומה אפשר למצוא בין ההשקפה הישראלית והיוונית על האדם. סופוקלס, למשל, אומר: 'רבים הם הפלאים, ועל כולם האדם' (אנטיגוני, 233). המשורר היווני מכיר את מקומו הנשגב של האדם בטבע ומתגאה בעליונותו. אבל המשורר העברי רואה בגדולת האנוש עוצמת מעשה אלקיו וגודל חסדו ליצור כפיו. יתר מכן: האדם הוא בעל תכונות מנוגדות - מצד אחד הוא חסר אונים ופחות ערך, בחינת 'מלך אביון', ומצד שני מתגלים בו כוחות אלוקיים. חידת הסתירה מוצאת את פתרונה ברוב אהבתו של הקב"ה לאדם, שגידלו והמשילו על הארץ ומלואה. ואי לזאת, נובעת גדולתו של האנוש אך ורק מרצון האלוקים, וממשלתו תלויה במצוות ה'.

מזמורנו הוא 'מזמור לילה'. באחד לילות הקסם בהם מחוננת ארץ-ישראל עומד המשורר תחת כיפת השמים, ובנשוא עיניו למקום הוא רואה את הרקיע זרוע כוכבים נוצצים ובתוכם, כמלך בגדוד, נוסע הירח ומאיר לעולם ברוך נגהו. הוא מתרגש ממראה עיניו במעמקי נפשו, ודברי תהילה לה' אדניו מתפרצים מירכתי נשמתו כאילו מאליהם: 'מה אדיר שמך בכל הארץ!...' (פס' ב). יש משערים על יסוד פסוק ד' שהשיר הושר בבית המקדש בליל התקדש חג.

המזמור מתבאר בכלל כהבעת הרגשה דתית עמוקה שאינה תלויה לא בזמן ולא במקום. אך יש מפרשים פסוק ג' כרמז למאורע מיוחד, כלומר, לנצחון שגיבורי ישראל צעירים ('עוללים ויונקים') הנחילו לעמם בהלחמם באומץ לב נגד אויב אכזרי ('למען צורריך להשבית אויב ומתנקם'), או למעשה גבורה של קידוש השם כשבחורי ישראל הקריבו את נפשם למען דתם. ברם אפילו אם נקבל סברה זו אין לקבוע תאריך מסוים למאורע, כי בתולדות עמנו קרו הרבה מקרים כאלה. אולם, לאמיתו של דבר, אין יסוד לפירוש זה המפריע את מהלך הרעיונות. כוונת הכתוב, כנראה, לתפילה זכה של ילדים רכים, או אפילו לדברי שבח של אנשים גדולים, שבכל זאת אינם אלא כתינוקות ביחס ליוצר האדיר של התבל (ראה הפירוש לפסוק).

הקבלות למזמורנו

במקומות שונים בתנ"ך נמצאות הקבלות מעניינות למזמורנו. בין השאר כדאי להעיר על אלה: פסוק ב: יש לו דמיון לתהלים י"ט, ב': 'השמים מספרים כבוד אל' וכו'; ובחבקוק ג', ג': 'כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ'.

פסוק ד: מזכיר את הצו השירי של ישעיהו: 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא...' (מ', כ"ו).

פסוק ה: לפסוק זה, המדבר בהתפלאות תם, באה פארודיה ספוגת מרירות ולעג צורב באיוב ז', י"ז: 'מה אנוש כי תגדלנו, וכי תשית אליו לבך.' במזמור קמ"ד, ג' חוזר שוב הרעיון, אמנם שם הוא מובע במצב רוח של ענווה יתרה ובצער חרישי על קוצר חיי האדם הדומה להבל וימיו כצל עובר.

פס' ז-ט: כאן נמצא הד לירי לסיפור מעשה בראשית: 'ורדו בדגת הים' וכו' (בראשית א', כ"ח).

הצורה הפיוטית

מלבד הכותרת (א') מתחלק המזמור לארבעה חלקים:
1. פתיחה (ב') בת שלשה חרוזים - מה אדיר שם ה'!
2. בית ראשון (ג'-ה') בן שבעה חרוזים - ערכו הדל של האדם לעומת מעשי אלקים הנפלאים.
3. בית שני (ו'-ט') בן שמונה חרוזים אמנם ה' רומם את האדם והמליכו על כל יצורי הארץ.
4. חתימה (י') בת שני חרוזים השוים לשני החרוזים הראשונים של התפילה ומהווים כעין חיזורת.
בניגוד ליתר השיר, הבא בלשון יחיד התואמת להשתפכות נפש יחידה המתבודדת עם אלקיה, כתובה החיזורת בלשון רבים. יש דעה שהריבוי של הפתיחה והחתימה מציין שפסוקים אלו הושרו על ידי המקהלה בבית המקדש. עוד משערים שמזמורנו הושר באופן אנטיפוני, אבל אין ראיה לסברה זו.

המשקל

על פי הרוב הוא משולש, אבל יש חרוזים מרובעים וגם שניים.

א. למנצח על הגתית מזמור לדוד

א: כותרת. על המונחים 'למנצח'... 'מזמור לדוד' עיין במבוא לספר תהלים. הגתית - שם זה, שנמצא גם בראש הפרקים פ"א ופ"ד, מציין כלי זמר (רש"י) או לחן שמוצאו מגת פלשתים. אחרים סוברים שהוראתו ניגון שיר ששרו הדורכים בגת, ושנקרא במקומות אחרים במקרא 'הידד' (ישעיהו ט"ז, י'; ירמיהו כ"ה, ל'). לפי דעה זו יתכן שמזמורנו נאמר בבית המקדש בחג האסיף.

ב. ה' אדנינו
מה אדיר שמך בכל הארץ
אשר תנה הודך על השמים:

ב: ה' - הוא שם העצם, או המיחד והמפרש, של הקב"ה (ספרי במדבר סי' קמ"ג; יומא פרק ו' משנה ב'), ואילו יתר השמות הם רק כינויים. חז"ל אמרו ששם הוי"ה הוא קיצור של 'היה הוה ויהיה' (זהר, דברים קכ"ז) ורומז על מידת הרחמים (בראשית רבה, פרשה י"ב, ש'). לפי דעה חדשה השם בן ארבע אותיות 'מורה על אישיותו המיחדת של אלקי ישראל'. אדנינו - משמעו של הריבון אדנות ומלכות, וכינוי הגוף - נו מציין שהמשורר מדבר בשם כל עדת ישראל, או שהוא משתף אליו את כל היצורים (ראה גם המבוא למזמור). הצירוף 'ה' אדנינו' בא גם בנחמיה י', ל'.

מה אדיר שמך בכל הארץ - בקריאה זו מביע המשורר את רגשי התפעלותו למראה הדרת הטבע על כל חזיונותיו בכל רחבי הארץ. ואולי הכוונה שכל יושבי התבל - אפילו הגויים, שאינם מכירים את האלקים הכרה ברורה ונכונה כמו עם ישראל - מרגישים, כל אחד לפי תפיסתו, את גדולתו ותפארתו של היוצר העולם. וכן אמר הנביא: 'כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים' (מלאכי א', י"א). אדיר - השרש 'אדר' הוא אחי 'הדר', ופירוש התואר כאן: נהדר בהוד מלכות. לפי מובן זה מתאים החרוז הבא, 'אשר תנה הודך בשמים', כתקבולת נאה. שמך - הכוונה לאפיו ומידותיו של ה' המתגלים במעשיו. אשר תנה הודך על השמים - המלה 'תנה' מתבארת בכמה דרכים: 1) כשם הפעל קל מן השרש 'נתן' בתוספת אות ה' בסופו על פי שמקל 'רדה' (בראשית מ', ג') מן השרש 'ירד' (ראב"ע) ומשמעו - 'נתת'; 2) כציווי קל של 'נתן'; 3) כשם הפעל קל של השרש 'תנה' - לספר, להלל (שופטים ה', י"א). הפירוש האחרון הוא הקשה ביותר, מפני שאין צורת המלה מתאימה למקור נסמך קל של פעל ל"ה; אבל גם לפי שני הביאורים האחרים הרי שימוש המלה 'אשר' יוצא מן הכלל. הפירוש הראשון נראה העיקר. על השמים - גילוי הוד ה' בצבא השמים גורם להערצת שמו על הארץ. לפי פירוש אחר 'על השמים' הוא כמו 'מעל השמים', כלומר, בענותנותו ובחסדו אל יצוריו, הוא מוריד ומראה את תפארתו גם בארץ.

למרות שהחרוז האחרון המדבר על השמים חסר בחתימה, הוא מהווה הקבלה יפה לחרוז הקודם; השוה חבקוק ג', ג'. התקבולת בפסוק זה, 'מתאמת' (עיין במבוא לספק תהלים).

ג. עוללים וינקים יסדת עז למען צורריך
להשבית אויב ומתנקם:

ג: מפי עוללים וינקים יסדת עז - כמה פרושים הוצעו למשפט זה, והנראים ביותר הם: א. אתה מראה את כחך האלקי בזה שנתת כשרון הדיבור - יתרון המבדיל את האדם מיתר בעלי החיים ומרוממו עליהם - לילד רך, יצור כה זעיר וחלש; ב. אתה, יוצר העולם, האדיר והנשגב, תייסד את הכרת אלקותך בתפילה הזכה של ילדים קטנטנים תמימי הדעת, כי בתהילתם הטהורה ביחוד תמצא חפץ (והמשורר מרגיש קרבת רוח לתינוקות אלו שעוד לא נטמאו בחטאות העולם); ג. כל אנשי תבל, אף הגדולים והדגולים ביותר, אינם אלא כעוללים, ודברי שבחם לה' הם רק כהמית יונקי שדיים כלפי גדולתו של הקב"ה. עוללים - ילדים רכים, יונקים (השוה: שמואל א, ט"ו, ג'; ירמיהו מ"ד, ז'). יסדת - לפי הבאורים הנ"ל יש להבין את העבר כהוה: אתה מיסד ומכונן בתדירות (אבל עין גם במבוא למזמור). עז - תהלה וכבוד, כמו, 'עזי וזמרת יה' (שמות ט"ו, ב'); 'הבו לה' כבוד ועז' (תהלים כ"ט, א'); 'בכלי עז' (דברי הימים ב, ל', כ"א). וכן הבינו את המלה השבעים, הפשיטא, והוולגטה. אחרים סוברים שהוראת המלה: כח, גבורה; או: מעז, מחסה. והכוונה שתפילת הילדים מהוה מגדל עז לפני האויבים (השוה: החשמונאים ס, ג', י"ט והלאה). למען צורריך - משום צורריך, כמו, 'למען שוררי' (תהלים ה', ט'). הצוררים הם הכופרים בה'. להשבית - להשתיק, וכן 'הידד השבתי' (ישעיהו ט"ז, י'), 'והשבתי... קול ששון וקול שמחה' (ירמיהו ז', ל"ג). אויב ומתנקם - נרדפים ל'צורריך'. מתנקם משמעו העיקרי: מי ששואף לעשות נקמה (השוה: ירמיהו ה', ט'). כוונת הפסוק היא שבתפילת הילדים לבורא העולם, בה הם מכירים ומשבחים את מעשיו הנפלאים ביצירת התבל, יש כדי להשתיק כל טענות השטנה שאויבי אלקי ישראל (והם גם צוררי עם ישראל טוענים נגדו). בפסוק זה נמצא כעין פרוט לרעיון החרוז השני - 'מה אדיר שמך בכל הארץ' - שבפרק הקודם, כמו שפסוק ד' מרחיב את השבח שבחרוז השלישי של פסוק ב'. בכתובים אלה יש מבנה אדריכלי מיוסד על המדה, 'כלל ואחריו פרט'. תקבולת מתאמת.

ד. כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך
ירח וכוכבים אשר כוננת.

ד: כי אראה - כאשר (בכל פעם ש-) אני רואה. שמיך - שהם במיוחד רשותו של האלקים, וכן מצאנו במזמור אחר: 'השמים שמים לה' (תהלים קט"ו, ט"ז). לפי הבאור הנ"ל של המלה 'כי', קשור פסוק זה עם זה שלמטה: בראותי מעשיך הנפלאים בשמים אז מכיר אני את שפלות האדם והנני מוכרח לומר: 'מה אנוש כי תזכרנו!' אמנם אפשר לפרש 'כי' במובן 'אכן' (השוה: ישעיהו ל"ב, י"ג) ואז מחובר המשפט לפסוק הקודם, ובפסוק ה' מתחיל החלק השני של המזמור, המדבר על אפסותו של האדם אלמלא ה' בחסדו גדלהו. מעשה אצבעותיך - יש מפרשים כי ביטוי יחידאי זה מראה על מלאכה אמנותית, וכאן על יצירה נפלאה; וכן כתוב: 'אצבע אלקים היא' (שמות ח', ט"ו). ואילו הצרוף 'מעשי ידיך' (פס' ז) מציין יצירה רגילה. לפי דעה אחרת הכוונה היא שכוח היצירה של ה' כל כך גדול ונשגב שבאצבעותיו, כביכול, לבדן יכול היה לברוא את צבא השמים - הירח והכוכבים - ולא היה צריך להתאמץ ולהשתמש במלא חזקת ידיו. ירח וכוכבים - אבל השמש אינה נזכרת; מזה יוצא שהמשורר מסתכל ברקיע בלילה. הפרוש שהמלה 'שמיך' רומזת לחמה ושהחרוז הראשון מדבר על היום, ושרק החרוז השני מתכון ללילה, אינו לפי הפשט. כוננתה - בראת, עשית. וכן נרדף פעל הזה עם 'עשה' בשירת 'האזינו' (דברים ל"ב, ו': 'הוא עשך ויכננך'). 'מעשה אצבעתיך' שבחרוז הראשון, אמנם הוא חסר המלים 'כי אראה' - דוגמא של חרוזים משולבים.

ה. מה אנוש כי תזכרנו
ובן אדם כי תפקדנו:

ה: מה אנוש - שאלת תמיהה. בהשואה לצבא השמים - ירח וכוכבים - המשקפים הוד גדולתו של ה', מהו לך האדם השפל והחלש שתשים לב אליו? המלה 'מה' המראה כאן על גודל הפער בין האדם לאלקים באה בניגוד ל'מה' בפסוק ב' המביע התפלאות למראה מעשי ה' האדירים והנפלאים. השם 'אנוש' מתאר בדרך כלל את האדם כיצור פחות ערך, חסר אונים ובן תמותה (כן כתוב: 'אנוש כחצי ימיו' - תהלים ק"ד, ט"ו) ולכן הוא מתאים ביותר לרעיון פסוקנו. שני השמות - אנוש ובן אדם - קבוציים הם: הכוונה לאנושות כולה. כי - אשר. תזכרנו - הינו לטובה, כמו: 'אותם זכר' (תהלים ט', יג); 'זכר עדתך קנית' (שם ע"ב, ב'). ובן אדם - שנוצר מן האדמה ואליה ישוב; גם שם זה מראה על שפלות האדם (השוה שימוש המונח בספר יחזקאל) ומהוה מקביל נאות למלה 'אנוש בחרוז הקודם. כי תפקדנו - שתשגיח עליו; הקבלה ל'תזכרנו'. וכן מצאנו: 'פקד יפקד אלקים אתכם' (בראשית, נ', כ"ה). בפסוק זה התקבולת פשוטה.

ו. ותחסרהו מעט מאלקים
וכבוד והדר תעטרהו:

ו: ותחסרהו מעט מאלקים - בפסוק זה מתחיל הבית השני. הו"ו הראשונה של ותחסרהו מהפכת ברעיון, ומשמעות המשפט היא: בכל זאת, למרות שפל כוחות האדם הרמת את מצבו עד שהוא מתקרב למעלת גדולתו של אלקים. יש מפרשים אלקים - האלקות ממש, ככתוב: 'בצלם אלקים ברא אתו' (בראשית א', כ"ז). אמנם מכיון שלא נאמר 'ממך' אלא מאלקים, יתכן שהכוונה ליצורים רוחניים, שמימיים, ואפילו הפסוק הנ"ל בבראשית אפשר לבאר בדרך זו. וכבוד והדר תעטרהו - אצלת לו כבוד והדר כעטרת מלכות לראשו. משמעותה של עטרה זו מבוארת בפסוק הבא. התקבולת מתאמת.

ז. תמשילהו במעשי ידיך
כל שתה תחת רגליו:

ז: תמשילהו במעשי ידיך - כלומר, על האדמה, בניגוד ל'מעשה אצבעותיך' שבפסוק ד', הרומז לצבא השמים. הכונה: ה' ברא גם את השמים וגם את הארץ; וכמו ש'השמים' שמים לה' (תהלים קט"ו, ט"ז) כן 'לה' הארץ ומלואה' (שם כ"ד, א'), אלא ש'הארץ נתן לבני אדם' (שם קט"ו, ט"ז) - האדם הוא, כביכול, משנה למלך היוצא, ומיצגהו עלי אדמות. כל - לרבות אצל הברואים הגדולים והחזקים ביותר. שתה תחת רגליו - שמת תחת ממשלתו. הרמיסה סמל לשלטון גמור. פסוקנו מביע, בצורה פיוטית, מה שכתוב בתורה בסיפור מעשה בראשית: 'וכבשוה ורדו בדגת הים' וכו' (בראשית א', כ"ח). ההקבלה פשוטה.

ח-ט. צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי:
צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים:

ח-ט: שני פסוקים אלו מפרטים ומדגימים מה שנאמר בכללות בפסוק ז' (כלל ואחריו פרט; השוה הבאור לפסוקים ג' וד'). צנה - צורה יחידאית ונושנה במקום 'צאן'; הכוונה לבהמות דקות. ואלפים - בקר, בהמות גסות (ראה דברים ז', י"ג; כ"ח, ד'). צנה ואלפים הם חיות ביתיות, ואלו בהמות שדי הן חיות היער ואף על פי שאינן עומדות ברשות האדם, יכול הוא בחכמתו לשלוט עליהם ולצודן. שדי - תמונה עתיקה של 'שדה' (השוה: תהלים נ', י"א; פ' י"ד, וכו'), לפי דעה אחת יש לפעמים למלה 'שקי' המשמעות של 'הר', כמו באשורית (השוה שם נ', י': 'בהמות בהררי אלף'). אם זהו באמת המובן של המלה בחרוזנו אזי יש לפסוקים ח-ט תבנית אמנותית נאה: הבהמות הביתיות נמצאות בדרך כלל במישור ובבקעה; חיות היער מקומן בהרים; העופות - בשמים; והדגים - בים. פסוקים אלו, כמו הפסוק הקודם, מזכירים לנו מה שכתוב בבראשית א', כ"ו-כ"ח. ציפור השמים - הצרוף מקביל ל'עוף השמים' שבבראשית א', כ"ו. המלה 'שמים' רומזת ליכולת הצפרים לעופף באויר: לאדם המסתכל בהן בזמן מעופן נראות הן כיצורי שמים הטסים על פני רקע השמים. ציפור הוא שם קבוץ. עובר ארחות ימים - כל בריה העוברת ושורצת בימים, מלבד הדגים. יש סוברים שהרמז כאן לתנינים הנזכרים בבראשית א' כ"א. הנכון לבאר את המלה 'עבר' כשם עצם קבוצי. תקבולת שני הפסוקים פשוטה.

י. ה' אדנינו
מה אדיר שמך בכל הארץ:

י: המזמור מסיים באותן המלים בהן הוא מתחיל. הכשרון האמנותי של המשורר מתגלה לא רק בזה שהחתימה היא מעין הפתיחה ועל ידי זה נוצרה מסגרת תפארת לכל השיר, המאחדת אותו לחטיבה פיוטית אחת, אלא גם בצמצום החתימה. החרוז האחרון של הפתיחה אינו חוזר בסיום, כי בעיקר האדם הוא יצור הארץ והוא מכיר את הוד גדולתו וגבורתו של היוצר בעולם התחתון. בהתחלת השיר מעין שירה משתפך מתוך לב המשורר המתרגש ומתלהב, בכל נימי נפשו, מהתבוננותו בפלאי מעשי האלקים, וזרם השבח שוטף, מתגבר, ומתגלם בתאורי הטבע ובהרהורים על עזוז כבוד ה' ועל אפסותו של האדם, על מלכות שמים ועל ממשלת בשר ודם, נציג קל עליון, הנעשה בצלמו. אך לפתע פתאום נפסקת מנגינת השיר - אין עוד מלים, כי אין די מלים. רק מירכתי נשמתו מהדהדת שנית, כחרוז חוזר, קריאת ההתפלאות שהושמעה בראשית המזמור ואחריה דממה. כי לה' אלקים דומיה תהלה.