כורש מלך פרס חרות בתולדות ישראל תודות להכרזתו המפורסמת. כידוע פותח ספר עזרא במכתב כורש, או כפי שאנו רגילים לקורא לו בנעימה חגיגית-מודרנית: "הצהרת כורש". דברי המכתב הכתובים עברית חוזרים ונשנים בצורה מקוצרת בחתימת המקרא, בפסוקים האחרונים של ספר דברי הימים (עזרא א', א-ה; דברי הימים ב, ל"ו: כ"ב-כ"ג). וידוע עיקרו של המכתב: הודעה על שלטון כורש בכל הממלכות, הפקודה לבנות בית בירושלים בשם "אלהי השמים", זירוז לעליה ולתמיכה בבניין המקדש: "וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גרשם ונשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הברכה לבית האלהים אשר בירושלים" (עזרא א, ד).

הכרוז וה"דכרונה"

בספר עזרא, פרק ו' רשום נוסח אחר של ההכרזה - הוא כתב הזכרון או ה"דכרונה". כידוע עורר בימי דרויש תתני, פחת עבר הנהר, את שאלת הרשיון לבניין המקדש. זקני יהודה טענו לפניו, שרשיון זה נתן להם בשעתו המלך כורש. עתה נשכח הדבר ותתני ביקש לחפש בבית המלכות עדות לצו כזה. והנה נמצאה לאחר חיפושים בעיר אחמתא מגילה משנת אחת לכורש. במגילה הכתובה ארמית מצווה כורש בלשון תקיפה לבנות את הבית, ומפורט בו דבר הצו של המלך: הבית ייבנה, יסודותיו יהיו חזקים, ההוצאה תינתן מבית המלך, הביזה שהוציא נבוכדנצר מההיכל בירושלים תוחזר למקומה לבית האלהים. אף נזכרות בה במגילה זו מידות המקדש ומפורטת שיטת הבינוי: "נדבכין די אבן גלל תלתא ונבדק די אע חדת" - נדבכי אבן כבדה שלושה ונדבך עץ אחד (עזרא ו, ד).

פרושו של דבר שהשתיירו בידינו שתי נוסחאות של הכרזת כורש. האחד - "המכתב" העברי: לשונו קצובה, פסקנית ונלהבת; האחר - כתב הזכרון: לשונו עניינית, מפורטת, "יבשה". אין צורך לתלות בגרסאות הללו שינויי נוסח טקסטואליים ואפשר ליישב את ההבדלים בדרך של הבחן היסטורי-ריאלי. מתקבל על הדעת, שנוסח המכתב הוא הנוסח הגלוי, שהושמע בפומבי והועבר בידי רצים. מכאן לשון הכתוב: "ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר". ה"דכרונה" הוא ניסוח הצו הרשמי, הכתוב ארמית שנשתמר ברשומות הגנזך המלכותי. טבע הדברים מחייב, שהאחד ייתפס להפלגי דיבור וינשא את המלך בפני העם, ואילו האחר יהא טבוע בחותם של צו שליטים, מעשי ומאופק.

גם מקום גניזתו של כתב הזכרון יש בו - לדעתי - כדי אסמכתא לסברה זו. אחמתא (אכבטנה) שבה נמצאה המגילה, שמשה בירת קיץ למלכי האכמנידים. כורש ישב עיר זו בחדשי הקיץ בשנה הראשונה למלכותו בבבל, היא שנת 538 לפנ"ס. אין תימה בכך, שדווקא שם, בעיר זו, שהיה לה צביון בינלאומי, לפי מושגי הימים ההם, גנז את הנוסח הרשמי של ההכרזה ליהודה, שכתוב היה בלשון הארמית, שכבר אז היו לה מהלכים במשא ומתן שבין עמים וממלכות.

נבונאד הרפורמטור

כיצד משתלבת ההכרזה של שיבת ציון במדיניותו הכללית של מלך פרס?

מדיניותו של כורש שעונה היתה על עקרון הסובלנות, לפי תפיסת העולם העתיק, אף נסיונו הממלכתי שימש לו אסמכתה לדרכו המדינית. לכתחילה היה מלך של העיר אנשן שבעילם. בשנת 553 לפה"ס מרד באדונו אשתיאנו מלך מדי; לאחר שלוש שנים כבש את אחמתא בירת מדי. עתה נשא עיניו לחבלי מסופוטאמיה, ומעבר לה עד לאסיה הקטנה. בשנת 547 ערך מלחמה כנגד קרויסוס מלך לוד, הביסו וירש את אוצרותיו הרבים, שיצאו להם מוניטין במזרח הקדום. בשנת 539 עלה על בבל, עיר הבירה של הממלכה הניאו-בבלית, כבשה, ובכך נפתחה בפניו הדרך להיאחז במורשת המדינית של מלכי אשור ובבל, ששררתם הגיעה עד לקצות הקשת הפוריה.

לפי המחקר האחרון מסתבר לנו, שמדיניותו של כורש בבבל היה בה משום ריאקציה כנגד מעשיו של מלך בבל נבונאד (555-539). נבונאד החזיר ליושנם מעשי פולחן שכבר השתכחו בבבל, ביניהם פולחן סין, אלוהי הירח ובכך הפחית מגדולתו של האל מרדוך. על סמך עיון בכתובות שנתגלו בחרן ונתפרסמו בשנת 1958 יודעים אנו, שנבונאד היה רפורמאטור דתי בקנה מידה גדול. לא בפתע ולא בחיפזון תיקן נבונאד את תיקוניו, אלא לאחר שנים של תכנון מעשה. עשר שנים ישב נבונאד בגולה בתימא שבמדבר ערב, ושם רקם את חידושיו. בשנים 539-543 חזר מתימא לבבל, והחל להגשים את רעיונותיו. באותו זמן הקים את מקדשו של סין בחרן, והעביר את צלמי האלים - סין, ננגל, נוסכו - מבבל לחרן. בזמן ישיבתו בתימא ביטל נבונאד את חגיגות השנה החדשה בבבל; לאחר שחזר לעיר ממלכתו הודיע, שמקדש מרדוך שבבבל יהא מקודש מעתה גם לסין. גדולה מזו, אף במרדוך עצמו נתן נבונאד סימנים של אלוהי הירח.

נראה לנו עתה, על פי כתובות חרן, שתיקוניו העיקריים של נבונאד חלו בסוף ימי שלטונו, בשנת השלוש-עשרה למלכותו, שעה שהיה כבר כבן שבעים וחמש לערך, ערב כיבושה של בבל על ידי כורש.

כוהני בבל תומכים בכורש

גילויים אלה יש בהם כדי אימפליקאציה לדברי ימי כורש ולסדרי ממלכתו. כוהני האל מרדוך, שכהנו בבל, רגזו כידוע על נבונאד. ראייה לכך השיר הסאטירי על ימי מלכותו של אותו מלך, שחיברו הכוהנים לאחר מפלת עירם. אף "גליל כורש" שנתחבר בידי כוהני מרדוך יוצא לאותו עניין. בגליל זה מגוללים תיקוני נבונאד על דרך השלילה. מרדוך עזב את ארצו וחיפש אחרי שליט ישר, "שיהיה כלבבו לאחוז בידו" - הדברים מכוונים לאדם, שיהא ראוי והגון להוליך את פסל מרדוך בחגיגות ראש השנה. מרדוך בחר בכורש, מלך אנשן, וציווה עליו לעלות על בבל ולשחררה משררת נבונאד. האלים הם שעוררו, כאילו, את כורש לטהר את בבל מחידושי נבונאד.

הדעת נותנת, שמאחורי העניינים הדתיים יש פרגוד מדיני. כוהני בבל מעוניינים היו להפיל את שלטון נבונאד, ומוכנים היו להתקשר עם כוחות חיצוניים, כדי לבצע את זממם. כורש נחשב להם, בדרך הטבע, לבן ברית בהתנגדותם לנבונאד. אין לנו ראיות חותכות להשתלשלות המדינית, אך השיקול ההגיוני אומר, שכוהני בבל נתנו בסתר את ידם לכורש וסייעו לו לעלות למלוכה בבל.

בבל נפלה ללא קרב

אמור מעתה, שבבל נפלה בפני כורש ללא קרב מכריע. גם השיקול הכרונולוגי מאשר בעקיפין דעה זו. יש אומרים, שמעשי האיבה בין כורש לבין נבונאד לא התחילו אלא לאחר שיבתו של מלך בבל מתימא לאחר שנת 543 לפה"ס. סוריה הצפונית וכנראה גם "עבר הנהר", לא נכבשו לפני שנת 540. בשנה זו לא היה עוד כורש שליט כול יכול. כיבושה של בבל חל רק בשנת 539; הרי שבאותה שנה התלקחה מלחמת הכיבוש במסופוטאמיה, שעתידה היתה להתפשט לארצות המערב. זמן רב. הרי שנכבשה העיר ללא מערכת דמים, וליתר דיוק, ללא כל מערכת-קרב.

"מנא מנא תקל ופרסין"

ומכאן לדברי המקרא: "ודנא כתבא די רשים מנא מנא תקל ופרסין" (דניאל ה, כ"ה). סיפור המעשה ידוע: בלשאצר מלך בבל עושה משתה גדול בבית המלכות ומחלל את כלי המקדש, שהובאו מירושלים בזמן החורבן. לפתע מבצבצת פיסת יד, הרושמת על קיר ההיכל את המילים בארמית: "מנא מנא" וגומר. איש מבין חכמי בבל לא ידע לפענח את לשון הכתובת, עד שהובא דניאל לפני המלך, והוא הצליח לפרשה ללא קושי. על דרך הסמל לא היתה זו אלא נבואת חורבן לבבל: ה' מנה את ימיה של בבל, שקל את מלכותה במאזנים ומצאו חסר וחילק את ממלכתו למדי ופרס, היינו, גזר דין שכבר נחרץ ואין להשיבו.

ויש גם צד של פשט למלים הללו. המדובר הוא במשקלות: מנה, שקל ופרס - המנה הבבלי נחלק לששים שקלים; ה"תקל" הוא השקל והפרס - מחצית השקל. המשקלות הללו שמשו יחידות חליפין בבבל קודם שהתחילו להשתמש במטבעות; ואחר כך באו לציין ערכם של מטבעות. ה"שקל" הוא גם יחידת משקל וגם מטבע כאחד. ונראה לי, שגם פשוטו של דבר צופן בו רמז לסופה של בבל: כפי שהמשקלות הללו קצובים ומדודים במחשבה ובתכלית, ככה תרד על בבל המפלה הסופית בשעה היעודה לכך, ללא חסרון דבר.

המקרא מבליע את קיום הנבואה ואת סופה של בבל בפסוק אחד: "ביה בליליא קטיל בלאשצר מלכא כשדיא". בו בלילה נתקיימו דברי דניאל, בלשאצר המלך נהרג והפרסים כבשו במפתיע את בבל.

בדומה לכך מספר הירודוטוס היווני (א, 178) על נצחון כורש בשערי בבל: המלך הפרסי העמיד את צבאו במקום שהנהר פרת נכנס אל תוך העיר, את מימיו היטה דרך תעלה לתוך אגם. דרך האפיק המיובש בחלקו חדרו הפרסים לעיר. הבבלים לא הפריעו להם במלאכתם זו. לא הועילו להם אוצרות המזון שהכינו למצור ממושך, ולא חיפשו מחסה בביצוריהם האיתנים. הם לא סגרו את השערים, שהוליכו לנהר ולא עלו על החומות שנמשכו לאורך גדותיו. חג היה להם לבבלים ביום ההוא: מרקדים היו, מתענגים ועושים יום טוב בפומבי גדול. כחתף ירד עליהם הכיבוש. בחלק האחד של העיר כבר צועדים הפרסים, ובחלק האחר עדיין משמיעים הכשדים, קול ששון וקול שמחה, וכשהתעוררו מיינם - כבר השתררו הפרסים על עירם המעטירה.

אין כל ספק, שבבל נכנעה בפני צבאות כורש, או שנפלה מתוך היסח הדעת, ואין קושי רב ליישב את דבר מלכותו של בלשאצר בבבל שעליו מסופר בספר דניאל. בלשאצר או בל-שר- אצר מילא את מקום אביו נבונאד מלך בבל, שעה שהוא ישב בתימא שבערב. במשך שנים הרבה היה למעשה השליט של הממלכה, ובוודאי נתפס בעיני אנשי דורו כמלך לכל דבר. גם כשחזר נבונאד לעירו, מילא בנו תפקידי שררה על ידו ובפיקוחו. מסתבר לנו עתה, שאמנם נהרג בלשאצר בזמן לכידתה של העיר, ואילו נבונאד אביו נלקח בשבי. ספר דניאל שם את הדגש דווקא על הריגתו של בלשאצר, שוודאי יצא במאוחר כנגד צבאות פרס ונפל שדוד בליל המפלה. מות בלשאצר נתפס כעין סמל ללכידת בבל ולהתמוטטותה של ממלכת העריצים, שכבשה את יהודה, החריבה את ירושלים ושרפה את המקדש.

כורש - בחירו של האל מרדוך

לאחר שכבש את בבל ניגש כורש להחזיר את הפולחן בעיר לקדמותו. היתה זו שיטה מובהקת של רסטוראציה והשבת האלים השבויים למקומם בארץ בבל: מעין ריאקציה לחידושי נבונאד. כוהני בבל תמכו בכורש והכריזו עליו כעל בחירו של האל מרדוך. בכתובת הגליל הנודעת משתבח כורש בנצחונותיו ובהישגיו: "מרדוך חקר, הביט בכל הארצות וביקש בכל הארצות מושל ישר שיהיה כלבבו... הוא קרא בשם כורש להיות מושל העולם... פקד עליו לעלות על בבל עירו. הוא הוליכו בדרך הישירה לבבל, והלך לצידו כמו חבר ורע... מרדוך האדון הגדול שמח על מעשי וברך אותי... אלה שמקדשיהם היו חרבים ימים רבים, החזרתי למקומם את צלמי האלים, שהיו יושבים בתוכם. כוננתי להם מקדשי עולם, אספתי את כל תושביהם והשבתי להם את מקומות מושבותיהם".

בעצם דומה בהרבה כתובת זו בהבדלי נוסח טעם ואמונה להכרזת כורש, המובאת במקרא. אלא שכתובת הגליל מכוונת לעמים רבים ותוכנה הכללי יש בה כדי ציוני דרך למדיניות שנקוטה היתה בידי כורש בארצות רבות. בכתובת הגליל נתפס כורש כבחירו של מרדוך אלהי בבל, ואילו בהכרזה הנזכרת במקרא: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים". פה - הכרזה על חופש פולחן ועל החזרת גולים, ושם - קיומה של המדיניות הכללית בחיי מעשה, בתחומה של ממלכה רחוקה ונידחת: ארץ יהודה.

משיח ה'

לשון של מדיניות ריאלית תפס כורש מלך פרס. כמו מלכי פרס הבאים אחריו ידע אף הוא לדבר אל כל עם ועם ככתבו וכלשונו: לשון אחת לבבל ולשון אחרת לירושלים. פה - תפס גינוני לשון של כוהני מרדוך ושם - אופני דיבור של גולי יהודה.

המקרא פרש מדיניותו זו של כורש בחינת שליחות מאת ההשגחה: כורש נבחר מראש לבשר ליהודה בשורת גאולה: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיהו בעיר ה' את רוח כרש מלך פרס" (עזרא, א, א). הנביא ראה בו לא מלך חסד בלבד, אלא משיח ה', לא מנהיג מנצח בלבד, אלא שליח האלהים לכל באי עולם: "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומתני מלכים אפתח לפתח לפניו דלתיים ושערים לא יסגרו" (ישעיה מ"ה, א). מלך פרס נתפס כאן לא כאחד ממלכי הגויים אלא כבחיר האל שזכה לחסד מיוחד בתולדות האדם. גם בכתובות חיצוניות נזכר כורש כמלך אוניברסאלי, אהוב האלים, המכניע גויים בקסם פלאי. ב"סיפור השירי" על נבונאד נאמר עליו: "כורש הוא מלך העולם שנצחונותיו אמת ואת עולו מושכים כל מלכי הארצות".

רומאנטיקה של ימי בראשית

על כל פנים, שני דברים ברורים לחלוטין: הכרזת כורש משתלבת במובהק במדיניות הכללית של ממלכת פרס בימי כורש. מדיניות זו ראשיתה תגובה וניגוד לחידושי נבונאד וסופה - אבטונומיה מנהלית וחופש דתי לארצות המזרח.

קול הקורא של כורש בא לעולם בימים ראשונים של ממלכת פרס כשהמדינה החדשה אפופה היתה עדיין התלהבות של שעת בראשית, כרגיל בזמנים של חילופי ממלכות ושינויי משטרים. עוד לא הועם בזוהר של שחרית הגאולה, ועדיין לא נתקלה ההכרזה בפגעי הזמן ובמעקשים של חיי מעשה.

ויש ששוכחים אנו הבדל זה בין דיבור מרומם לבין הגשמה בפועל כשבאים אנו להפליג בשבחיו של כורש ולהעלותו על נס כמלך צדיק, יחיד במערכות הדורות. הערכה אחרת, ופעמים שונה בתכלית, השתיירה בתלמוד ובמדרשים. חז"ל ידעו להבדיל במפורש בין דיבור לבין מעשה והם לא נרתעו להתריס כנגד אותו מלך, שלא נתן בעצמו יד לבניין הבית. אף הם באו לטעון כנגדו, שלא העלה שעת רצון בהיסטוריה לשעת הכרע; כורש מלך כשר היה שהחמיץ שעתו.

בעלי נסיון היו חכמי התלמוד ובעלי המדרש: הילוכי מעשים נהירים היו להם, עמוסי דורות היו ולמודי אכזבות; לא נסחפו בזהרי רומאנטיקה, ושוקלים היו מלכים ומלכויות בבוחן מפוקח, לפי גופי מעשים. הם באו לדון על כורש לא בעידנא דריתחא של חבלי משיח, אלא לפי הסתכלות ממותנת ומתוך פרספקטיבה היסטורית.