מיד עם הופעת החסידות, נתעוררה בעיית בתי תפילה ולימוד לבני העדה החדשה, שכן עדת החסידים לא יכלה להשתמש בבתי הכנסת ובתי המדרש הקיימים.

אחד מיסודות העדה החדשה היה שנוי נוסח התפילה המקובל, נוסח "אשכנז", לנוסח האר"י שנקרא אצלנו "נוסח ספרד" והם לא יכלו, אפוא, להתפלל בבתי הכנסיות הרגילים שבהם שנוי נוסח התפילה נחשב לחטא כבד. יתר על כן העדה החדשה הייתה נרדפת קשות על ידי ראשי הקהילות והיה צורך במציאת מקום ריכוז לתפילה ולפגישות.

בתי תפילה שהוקמו בלב עיירה ובעיר בהם הופיעה החסידות לא נקראו בשם בית כנסת או בית מדרש, אלא בשם "שטיבל" לאמור בית קטן, שכן החסידים המועטים לא יכלו להרשות לעצמם בנין בתי תפארת. ה"שטיבל" היה תמיד פתוח לרווחה, לתפילה או לשיחת רעים.
לפעמים הוקם ה"שטיבל" בדרכים מחתרתיות בשל התנגדות ראשי הקהילה לבני העדה החדשה, ה"כת" בלשונם של המתנגדים.

ראשי הקהילות לחמו בעוז ובחריפות נגד הקמתם של "שטיבלך" אלה ונגד המניינים החסידים וכל מלחמה הייתה כשרה בעיניהם.

בוילנא פסקו ראשי הקהל בחול המועד פסח תקל"ב שיש לפזר מיד את ה"מנין של הקרלינר" - החסידים הראשונים בליטא נקראו בשם "קרלינים" על שמו של רבי אהרן הראשון מקרלין, שהיה התעמלן הראשון והחשוב ביותר של החסידות בליטא.

כתב החרם נגד החסידות שהוצא לאחר פסק הדין הנזכר נשלח לכל תפוצות ישראל ובעיקר לקהילות ליטא ורייסן. בכתב החרם מודגש שיש להפיץ את עדת החסידים "למען לא יתחברו במניין".

גם בחרם שיצא בברודי, בעת כינוס ה"יריד הגדול", בכ' סיון תקל"ב ונתפרסם באידיש, למען יבינוהו המוני העם, מודגש שהחסידים

"מאכין זיך באזונדרע מנינים, זענען ניט מתפלל עם הציבור בבתי כנסת ובתי מדרש הקבועים (החסידים מקימים מנינים מיוחדים ואינם מתפללים בבתי הכנסת ובתי המדרש הקבועים) ולכן מתבקשים הקהילות מען זאל ניט לאזין טאן זייערע מעשים רעים (לבל יורשה להם לעשות מעשיהם הרעים) "לפרוש מן הציבור בקלייזעל או בבית המדרש שאינו קבוע לציבור".

ואכן בכמה קהילות פעל הכרוז את פעולתו, על אף מחאתו הנמרצת נגד הכרוז, של רבי שמואל שמלקא מניקלשבורג, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. בקהילת לעשנוב, שהייתה לאחר מכן כולה חסידות, היו נאלצים לבטל את ה"שטיבל" שהוקם.

גם בפולמוס השני כנגד החסידות, בשנת תקמ"א, הושם דגש על הלחימה כנגד קיום השטיבלך. בחידוש החרם הראשון בוילנא, בשנת תקמ"ב, מוזכרים החסידים ה"נוהגים במעשיהם ובמנהגיהם בביתם ובמניינים ובמסתרים".

ב"יריד הגדול" של זעלווא, בב' אלול תקמ"ד, הוכרז ב"חרם הגדול" "שלא יהיה להם שום מנין בית התפלה".

ברם, מלחמת המתנגדים נגד בתי התפילה החסידים נכשלה, כשם שנכשלה מלחמתם בחסידות. החסידים נתרבו במהירות רבה ואתם שטיבלך ובתי מדרשות חסידים. ברם, גם עם ריבוי החסידים ונצחונם הגדול על המתנגדים נשארו ה"שטיבלך" קטנים בגודלם ובצורתם. כי חסידי הצדיקים השונים, שנתרבו עם הפצת החסידות, הקימו לעצמם שטיבלך נפרדים.

ה"שטיבלך" כאמור, היו בחדרים לא גדולים וללא יופי חיצוני או פנימי. החסידים לא דקדקו לבנות ב"גובהה של עיר" כפי שפוסקת ההלכה לגבי בתי הכנסת. ה"שטיבלך" הראשונים נתקדשו במשך הדורות. את בית מדרשו של הבעש"ט במז'בוז, לא נתנו לסייד, כדי שתשתמר צורתו כבימי הבעש"ט. כסאו של הבעש"ט גודר, לבל ישב עליו איש ולו בטעות.

ה"שטיבל" היה לא רק מקום תפילה ולימוד אלא גם מקום משכנו של החסיד. כאן היה מרגיש בהתערותא דלעילא, רחוק מדאגות יום-יום. כאן היה נהנה מזיו תורת רבו, שחסידים שחזרו מעירו של הרבי, היו משמיעים, כאן סופרו סיפורי המופת של הרבי בדחילו וברחימו וכאן היו עורכים את מסיבותיהם וסעודות המצווה שלהם, סעודה שלישית ומלוה מלכה - מלוות בריקודים ובשמחה.

עניין "הידור בית כנסת" לא היה קיים אצל החסידים ואפילו החסידים העשירים לא שקדו על בית החסידים ואת כספם היו נותנים למעשי צדקה אחרים.

עם ריבוי החסידים החל "נוסח ספרד" כובש גם בתי כנסת ובתי מדרשות מרכזיים, אם כי בקהילות עתיקות לא ההינו לשנות נוסח התפילה בבתי הכנסת העתיקים. כך התפללו באסטרהא החסידית ב"נוסח אשכנז" בבית מדרשו של המהרש"א וכך נהגו בבתי המדרש של המהר"מ והמהרש"ל בלובלין.

על עניין ה"שטיבל" הקטן שנשאר בצורתו, גם עם ריבוי החסידים, מעניינים דברי רבי אהרן השני מקרלין, בעל "בית אהרן" - "טוב להתפלל במעט אנשים שידידות שרויה ביניהם מלהתפלל בציבור גדול שאין לבו עמהם".

נוסח התפילה בשטיבלך

כבר הזכרתי את העובדא שנוסח אשכנז שהיה מקובל בתפוצות אירופה, שונה על ידי החסידים לנוסח האר"י, אם כי לא כל השינויים שווים בקהילות החסידיות. הסדור "קול יעקב" של רבי יעקב קופיל ממזריטש, למשל, עיקרו נוסח אשכנז.

הסידור הראשון שנדפס ממש על ידי החסידים הוא סידור הרב מלאדי שסודר על פי נוסח האר"י (שקלוב תקס"ג).