בתי הכנסת של היהודים האשכנזים
דוד דוידוביץ
מחניים, צ"ה ער"ה תשכ"ה
הציורים במאמר זה מתוך "אבני קודש" - שרידי בתי כנסת בפולין,
רשומים מאת יוסף צמפלה
היהדות האשכנזית בארצות גרמניה ביהם וצרפת לא הקימה בימי הביניים בתי-כנסיות מפוארים דוגמת אחיהם, יהודי ספרד, איטליה או הולנד, אשר יכלו, במצבם הסוציאלי הנוח ובסביבה אומנותית בעלת מסורת עתיקת-יומן, להתמסר לטיפוח ערכי האמנות בכלל ושל אמנות בתי-הכנסת בפרט.
יהדות הארצות הלטיניות לא התעמקה כידוע ביותר בבעיות הדתיות הקשורות באדריכלות והאמן היהודי בספרד או באיטליה לא היה נתון ביותר ללחץ ההלכות שצימצמו את יזמתו או - המסורת שאסרה עליו להעתיק צורות אומנותיות של הסביבה הלא-יהודית. ואילו תקופות ארוכות של רדיפות וסבל לא יכלו לשמש ביהדות האשכנזית, הגרמנית והצרפתית, האדוקה, שומרת המסורת, גורם חיובי להתעניינות במדעים מדויקים וביניהם בתורת הבניה, ועוד פחות בהתפתחות ערכים אומנותיים. ובייחוד נאמר הדבר לגבי יהודי גרמניה.
את סבלה של יהדות גרמניה בימי הביניים מתאר א. כהן-וינר, לאמור:
"אין אלה רק רדיפות של תקופת נוסעי-הצלב, גרושים, רציחות אלא יותר מזה עינויים נפשיים של הסגר, בוז, לעג וחלול-הקודש, אשר יכלו להשפיל את הגזע, עד כדי אבוד קוממיותו. ברם, לא הייתה קיימת כל אפשרות של עמידה על הנפש. בגרמניה נפל בגורלו המר של יהודה להיות קשור ללא חטא לעמוד הקלון, במשך מאות בשנים".וכאן נדגיש, שאם את יחסה של היהדות האשכנזית לבעיות האמנות אפשר להגדיר, בדרך כלל, כיחס של שויון-נפש, הרי על רקע הרליגיוזיות העמוקה של יהדות זו בתקופת הרדיפות והשחיטות, אין בהגדרה זו משום תוכחה. חיי יום-יום של היהודי קשורים קשר כל כך אמיץ עם הדת שאין בהם כמעט מקום לבעיות אומנותיות. בעיקר נאמר הדבר לגבי יהדות ימי הביניים באשכנז, אשר יחסה לאמנות דומה בהרבה מובנים ליחסם זה של הנזירים דורשי-הנדבות או הפרוטסטנטים, בראשית פעולתם. אולם על אף הרדיפות והעינויים חיה יהדות גרמניה בתרבותה היהודית-דתית, השורשית, על מסורתה ומנהגיה; והיא הרחיבה את תכנה, התעמקה בה, ושאבה ממקורותיה המבורכים כוחות קיום, ורצון חיים ויצירה.
קורות ביהכ"נ בשפירא (שפיר) יכולות לשמש, מצד אחד, סימן מובהק לאותה תשוקת החיים והיצירה שפעמה בלבות היהודים בימי הביניים, אך, מצד שני, גם דוגמא בולטת לגורלה הטרגי של כל יצירה יהודית חומרית שנוצרה בגולת גרמניה.
קהילת שפירא נוסדה ב- 1084 ובית-כנסתה נזכר לראשונה ב- 1096. מאה שנה לאחר בנייתו, בשעת התנפלות ושחיטת יהודי המקום, נשרף הבית בידי ההמון הפרוע. לפי פקודת הנסיך אוטו נבנה ביהכ"נ מחדש. ב- 1349, בתקופת הפוגרומים האיומים בגרמניה, גורשו היהודים גם משפירא. חמש שנים אחר כך נתנה להם הרשות לחזור. בשנת 1534 שוב נאלצו לעזוב את העיר ולא חזרו אליה אלא במאה ה- 18. לאחר שנות השואה 1939-1945, נמחה לגמרי זכר קיום הקהילה היהודית הזו, העיר ואם בישראל, אחת משלוש הקהילות העתיקות והמפורסמות ביותר בגרמניה: שפירא וורמיזא ומגנצה (הידועות בשמן המקוצר: שו"ם).
ויצוין כאן: קהילות שו"ם עמדו על דרכי המסחר החשובים ביותר שעל גדות הרינוס ולאחר כל גזרה או חורבן התאוששו חיש מהר ואף זכו לשגשוג ופריחה, אך בכמה דמים (פשוטם כמשמעם) עלו ליהודים עליות וירידות של קהילות עתיקות אלה.
לגורמים אלה של חוסר ביטחון בחיי היהודים בתקופה זו, יש להוסיף גורם כלכלי והוא מצוקת הקהילות היהודיות בגרמניה. וכשם שקהילות ישראל מפולין נאלצו, עקב חומרת החוקה הנוצרית, החילונית והכנסייתית, לוותר עתים מזומנות על הפאר החיצוני של בתי-הכנסיות שלהם ובתקופה מסוימת (לאחר גזרות ת"ח-ת"ט והמלחמות של פולין עם שכניה ממזרח ומצפון) - אף על בנית בתי-כנסת מאבן - כך גם יהדות ימי הביניים בגרמניה הוכרחה, כתוצאה ממצבן הכלכלי הקשה של הקהילות, לשוות לחיצוניותו ופנימיותו של בית הכנסת צורה צנועה למדי.
סבל זה מטביע אפוא את חותמו על התפתחות אדריכלות בתי-הכנסת בארצות אלו ואופיה.
בארצות אירופה המרכזית והמערבית אין גם לדבר על רציפות כרונולוגית, בעלת מאות בשנים, בקורות אמנות בית-הכנסת. בשרשרת התפתחותה חסרות חוליות רבות והמחקר על נושא זה אינו שלם מבחינה היסטורית-אומנותית.
בצדק קובע גרוטה:
"במקום בו האריכו ימים יחסי שלום, הלך והשתנה החתך היסודי, המסורתי (כלומר - התכנית) של בית-הכנסת, עד כדי הפיכתו לטיפוס מסוים, אשר הלך והתפתח גם הלאה. אך הואיל ותקופות שלום כאלה נדירות... אין לאל-ידה של אומנות התקופה המאוחרת יותר למצוא את הקשר עם טיפוס (בית-כנסת) מתקופה שקדמה לו. יתר על כן, אמנות זו נאלצת עתה להתחיל מבראשית".
בית הכנסת פופר בקראקא, שנבנה בשנת 1620
בבניה הדתית-היהודית בגרמניה בימי הביניים אינה מורגשת, בדרך כלל, כל נימה יהודית, ספציפית; אך בניגוד ליהדות הספרדית, אופייניים ליהודי גרמניה וליהדות האשכנזים בכלל, הקשורה כאמור, באלפי נימים למסורת, החיפושים הראשוניים אחרי צורות אומנותיות בכלל ואדריכליות בפרט שתתאמנה לתפקידיו של בית-הכנסת, כמקום כינוס, תפילה והוראה, כמקום מרכזי בחיי הקהילה היהודית.
כאן נוצר לראשונה ה"שולהויף" - הוא חצר בית-הכנסת, בה רוכזו כל מוסדות הקהילה, כגון: בית-הקהל, המקוה, בית-השחיטה (המטבחים) וכו'; ויש ואפילו בנין ביהכ"נ עצמו שימש כאן מקום בו אוכסנו המוסדות הללו.
כאן הורגש יותר מאשר בכל מקום אחר בתפוצות ישראל, לאחר ימי קדם, אותו קשר הדוק שבין התוכן הליטורגי לבין תכנית הבניה של בית הכנסת (דבר שהורגש יפה לאחר המאה ה - 16, בייחוד בבתי-כנסיות של יהדות פולין).
וכאן התוותה לה יהדות זו את תכנית הבניה הראשונה שנעשתה במרוצת הזמן טיפוסית לכל בתי-הכנסיות העתיקים גם בביהם וגם בפולין.
תכנית זו הצטמצמה תחילה בהדגשת שני מומנטים אדריכליים-יסודיים של פנים הבית; הראשון, החשוב ביותר - הצורך בקיום בימה, כמקום הוראה, דרשה ותפילה, והשני - הפרדת אולם התפילה המיועד לגברים מה"פוליש" ומ"עזרת הנשים". הדגשת ערכה של הבימה מבחינה ארכיטקטונית, על ידי קביעתה במרכז הבית, קובעת את תכנון פנים הבית ומטביעה לאורך ימים את חותמה על אדריכלות בית-הכנסת באירופה המרכזית והמזרחית. אשר לארון-הקודש, ערכו רב מבחינה סמלית-קדושתית; הוא בנוי מעל פני רצפת בית-הכנסת ותפקידו העיקרי לשמש מקום גניזת ספרי התורה ולציין את המזרח, הכיוון לירושלים עיר הקודש, ולסמל מבחינה דתית-לאומית את הגעגועים הנצחיים של עם משועבד לחיי חרות - אולם מבחינת התכנית אין הוא משפיע על סידורי הפנים. גם הפרדת אולם-התפילה המיועד לגברים, מה"פוליש" ומ"עזרת הנשים" אופיינית לכל בתי-הכנסיות העתיקים ביותר שנשתמרו בחוג האשכנזי, הן בגרמניה וביהם והן בפולין. בבתי-כנסיות אלה קיים תחילה רק אולם-תפילה לגברים, ואילו "הפוליש" ו"עזרת הנשים" נוספו להם לאחר גמר הבנין, לרוב לאחר זמן-מה. הראשון בעיקר כתוספת חיצונית של בית והשניה כתוספת חיצונית או כיציע (אמפורה) בפנים בית-הכנסת.
הדגשת מרכזיותו של האולם כוונתו ברורה; חשיבותה של הבימה ביהדות האשכנזית עולה על זו שביהדות הספרדית. אין כאן, במובן הפולחני או האדריכלי, שויון בין ה"ארון" והבימה. הבימה משמשת כאן שוב, כבימי קדם, המרכז הסמלי החשוב ביותר של בית-התפילה והסדר הליטורגי שלו; וסידור זה בא מאידך לרמוז גם במובן-מה על יעודו החילוני המיוחד, של בית-הכנסת, כמקום כינוס לקהל ישורון, ולא כמקום תפילה בלבד.
העובדה, שהיהדות האשכנזית הדגישה את חשיבותו של אלמנט הבימה בתכנון פנים בית-התפילה, מראה לנו שהחלוקה הדו-סטווית של בית-הכנסת - זו שקבעה את מקום הבימה באמצע הבית, בין שני עמודיו, וכן חלוקת קמרון הכיפה, האופיינית לבתי-הכנסיות הראשונים שנשתמרו מימי הביניים - אינה דבר שבמקרה.
בית הכנסת בשברשין, נבנה בסוף המאה ה- 16 ונהרס ע"י הנאצים בנובמבר 1939
גרוטה היה בין הראשונים, אשר ציין את מקוריותה של חלוקה זו, את התאמתה לצרכי הפולחן הדתי-היהודי בחוג האשכנזי, והיה משוכנע שהיהודים (או הבונה הנוצרי) - לא במקרה בחרו בטיפוס זה - אולם הניח, שהעדה היהודית ודאי מצאתו בין טיפוסי הכנסיות הנוצריות הקיימות, בעלות חלוקה דו-סטווית (בייחוד, שאף מטעמי ביטחון, היינו בשל מפתח-בנין גדול מדי, לא היה רצוי להשתמש באולם חד-סטווי).
קראוטהיימר לא הטיל כלל ספק שטיפוס בית-הכנסת הדו-סטווי נבנה בהשפעת הבניה הזרה של ימי הביניים. אולם, כפי שהוכיחו חוקרים אחדים (ואף קראוטהיימר ביניהם) הרי עד מחצית המאה ה- 12 לא היה ידוע באירופה כולה טיפוס האום הדו-סטווי לא בבניה הדתית ואף לא - בחילונית, ורק לאחר תקופה זו, ובעיקר במאה ה- 13, הוא הופיע בעיקר בבניה החילונית, כגון: אולמי-עיריות, בתי-אזרחים (באולמי אוכל), בתי-מגורין ובמנזרים הדלים של מסדר מבקשי-נדבות (ה- bettelorden) בגרמניה ובצרפת ואילו בבנייני הכנסיות הנוצריות לא נתקבל טיפוס זה כל עיקר. לחיזוק השקפתו ציין קראוטהיימר את העובדה שיהדות ימי-הביניים שנזהרה להשתמש בצורות בניה נוצריות-דתיות בשביל בתי הכנסת שלה, העדיפה כמובן את צורות הבניה הגויות-החילוניות, היינו את האולם הדו-סטווי.
פינקרפלד הוכיח הראשון, על סמך דוגמאות מבתי-כנסיות ירושלמיים עתיקים (ביהכ"נ הרמב"ן וביהכ"נ של הקראים), כי צורת החלל הדו-סטווי של בתי-הכנסת באירופה נוצרה בארץ-ישראל, כמאה או מאתיים שנה לפני שנבנו הבניינים הדו-סטוויים באירופה (וביניהם ביהכ"נ בוורמיזא). צורה זו הובאה, לדעתו, ודאי על ידי נוסעים ושליחים או אולי על ידי נוסעי-הצלב למנזרים באירופה. ראיה כרונולוגית זו סתרה את הנחת קראוטהיימר בדבר השפעת הבניה הלא-יהודית על יצירת טיפוס ביהכ"נ הדו-סטווי. פינקרפלד סבר שהנחת קראוטהיימר עוררה גם ספקות מבחינה פסיכולוגית, כי הלא המאות ה- 11 וה- 12 נמנות עם תקופת הרדיפות החמורות על היהודים (מסעי-הצלב), ואין זה מתקבל על הדעת שדווקא אז מצאו היהודים לנכון להשתמש בדוגמא אדריכלית נוצרית לבניית בתי-כנסת. שנייד אף הרחיק לכת, בהביעו בפעם הראשונה את הדעה המעניינת, שטיפוס בית-הכנסת הדו-סטווי, שאין למצוא בו השפעות הבניה זרה, הן הנוצרית והן החילונית מהתקופה ההיא, הנו יצירה יהודית, מקורית.
נוסחת ביהכ"נ הדו-סטווי נפוצה באירופה המרכזית ודוגמאותיה הקלסיות ביותר מראות על קו התפתחות כרונולוגי-גיאוגרפי מעניין הנמשך למן המאה ה- 12 ועד המאה ה- 16, ממערב למזרח, החל מוורמיזא אשר בגרמניה המערבית (בשלהי המאה ה- 13), דרך רגנשפורג אשר בבוואריה (המחצית הראשונה של המאה ה - 13) ופראג, בירת ביהם (תחילת המאה ה - 14), ארפורט (סוף המאה ה - 14) וגומר בקראקא אשר בפולין המערבית (סוף המאה ה - 14), צוזמיר הנמצאת צפונית-מערבית הימנה (ביהכ"נ הישן מוצאו מן המאה ה- 14 אך חודש בסוף המאה ה - 16), חלם במרכזה של פולין, ווילנא אשר בחלקה הצפוני מזרחי.
היחס המקובל בין רוחב האולם הדו-סטווי לאורכו מתבטא בדרך כלל ב- 3 נגד 2. ציר הבית עובר ממזרח למערב (יוצאים מן הכלל: ביהכ"נ בארפורט, וכן "הקלויז הישן" בוילנא אשר צירי אולמיהם עוברים מדרום לצפון) ומחולק אפוא לשלושה חלקים המסמנים ביניהם את מקומם של שני עמודי התווך (יוצא מן הכלל: ביהכ"נ ברגנשפורג אשר מספר עמודיו - שלושה).
נציין כאן עוד מומנט אדריכלי, אופייני לבתי הכנסיות הדו-סטוויים ואף לאילו בתי-כנסת חד סטוויים של ימי הביניים, והוא מקום הימצאה של הכניסה לאולם התפילה, לכאורה, אפשר להניח שצורתו המאורכת של הבית, היינו הבחינה הארכיטקטונית בלבד, תחייב את קביעת דלת הכניסה בקיר המערבי; אך לא כמקובל בבתי-הכנסיות העתיקים בגליל מכאן, ובבתי-הכנסיות האשכנזים מן המאה ה - 16 ואילך מכאן, בהם נמצאה הכניסה (או שלוש הכניסות - כמו בבתי-הכנסיות העתיקים בארץ-ישראל) בקיר שמול ה"ארון", הוא לרוב הקיר המערבי - נקבעה כאן הכניסה כמעט תמיד במרכז הקיר הדרומי או הצפוני, כלומר מול הבימה ובקרבתה.
עין הנכנס לבית ד' הופנתה אפוא תחילה לכיוון הבימה ולא לארון הקודש ותשומת-לבו המיוחדת שהוסבה, אולי שלא בכוונה, לבימה, גרמה לכך, שרגש היראה שלו המתבטא עם כניסתו למקום הקודש, בהפניית הראיה למרכז הקדושה של הבית, ה"ארון" - נפגע על ידי סידור אדריכלי זה.
ר' יוסף קארו היה מהראשונים שתיקנו את הסידור הזה והחזירו אל ידי כך את כבודו של ה"ארון" בתכנון בית-הכנסת; בעל ה"שולחן ערוך" קבע את ההלכה: "אין פותחין פתח ביהכ"נ אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותו העיר, שאם מתפללים למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו".
ואף על פי כן נתעוררה בעיה ארכיטקטונית קשה בחלל דו-סטווי זה והיא - מקום הימצאו של ארון הקודש בקו אחד עם עמודי הבית ובהמשכו. אם ביחס לקביעת מקומה של הבימה נמצא בחוג זה פתרון מוצלח, וכאמור, מתאים למסורת של יהדות אשכנז, והוא - קביעתה באמצע הבית, בין שני העמודים שבציר האולם, הרי לא כן הדבר ביחס לארון הקודש. העמדת ה"ארון" במקומו המקובל, במזרח המסמל את כיוון ירושלים עיה"ק, - ובציר האולם, היינו בקו אחד עם עמודי-הפנים, הסתיר אותו מעיני חלק מהמתפללים, והפחית במובן-מה את ערכו, כאלמנט ארכיטקטוני קדושתי חשוב. (בבתי-כנסת בארץ ישראל מתקופת ימי הביניים נמצא פתרון חלקי לשם החזרת כבודו של ה"ארון", בייחוד בחוג הספרדי, על ידי סידור שני ארונות קודש, (למשל, בבית-הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, אשר בירושלים העתיקה) ויש להניח שכאן נשתמרה ההשפעה של מסורת האולם הדו-סטווי העתיק עם ארון קודש כפול. ידועים גם בתי-כנסת בהם נמצאו שלושה ארונות קודש, בארצות המזרח בכלל (ביהכ"נ שע"ש האר"י הספרדי בצפת ובפרס. פרופ' ש. קרויס מספר על בית הכנסת שבאי רודוס, אף הוא בעל שלושה ארונות קודש).
בנית בתי-כנסיות גדולים באירופה המרכזית החלה במערב גרמניה, בסביבת הרינוס, בקהילות המהוללות של שפירא וורמיזא, מגנצא (קהילות שו"ם), פיורדא, (פירט) רופאך ועוד.
בית הכנסת בוורמיזא יכול לשמש דוגמא ראשונית לכל בתי-התפילה האשכנזיים אשר הוקמו על אדמת גרמניה ובארצות השכנות: ביהם ופולין, בין המאה ה- 12 וה- 15. תקופת בנייתו היא תקופת עלייתו של הסגנון הרומני, על מסקנותיו הצורתיות ההגיוניות כל כך, ואשר ביטוין היפה ביותר מורגש כמובן באמנות הבניה.
בית הכנסת בפינצ'וב, הוקם בסוף המאה ה- 16
צורת אולם התפלה - מלבנית (15 X 9.5 מ') המחולק לשני אגפים שווים, על ידי שני עמודים רומניים הקבועים בציר האולם. הכיפה בעלת ששה קמרוני שתי-וערב נשענת על שני עמודים אלה ועל בליטת הקונסולות אשר על ארבעת הקירות.
בית-הכנסת בוורמיזא - אשר מנקודת ראות אדריכלית, הוא בן הזמן והסביבה, הואיל ורמיניסצנציות סגנונויות שונות של הכנסיות הנוצריות מתקופתו משתקפות בו, בדרך כלל, יפה - נבדל בכל זאת, בסדורו הפנימי הבדל רב מהכנסיה הנוצרית.
פנים בית-הכנסת בוורמיזא שימש דוגמא בולטת להדגשת חשיבותה הרבה של הבימה וערכה המרכזי - הסמלי, הרוחני כמעט, בבתי-הכנסת האשכנזיים העתיקים. הבימה נקבעה, כאמור, בין שני עמודי התווך וכל מקומות הישיבה (על הספסלים אשר לאורך הקיר המזרחי) חזיתותיהם הופנו לכיוונה; ואף הספסלים הנשענים על קיר הבימה "קרנו" (לפי בטויו של קראוטהיימר) ממנה (ר' תחריטו של אברהם נוי, משנת 1840). סדור זה לא יצר כלל את הרושם של אולם דו-סטווי, "לא-יהודי", אלא יותר של חלל, בו הורגש-הודגש אופיו המרכזי, בהתאם למסורת הדתית של יהדות אשכנז.
עוד פרט אדריכלי חשוב יש לציין בבית-הכנסת של וורמיזא - הלא הוא אולם "עזרת הנשים" או יותר נכון ביהכ"נ של נשים. אולם זה אף הוא דו-סטווי, אם כי כיפתו נשענת רק על עמוד אחד. "עזרת הנשים" צורפה כאן, כבנין חיצוני, נוסף, לקיר המערבי של הבית ותוספת זו לבנין הראשי גם היא ראשונית ואופיינית לכל בתי-הכנסת האשכנזיים העתיקים ביותר שנשתמרו הן בגרמניה והן בביהם ובפולין.
בנית בתי-הכנסת בעלי אולם דו-סטווי, נמשכת אף לתוך התקופה הגותית. בנטיה להמשיך בסדור אדריכלי-פנימי זה, במשך למעלה משלוש מאות שנה ודרך שלוש ארצות חשובות בגולה היהודית של אירופה המרכזית, גרמניה ביהם, ובפולין, אין לראות רק העתקת דוגמא קיימת - יש בה עיקר הכוונה לשמור על צורות מקובלות, מסורתיות - דבר האופייני כל כך להתפתחות היצירה האומנותית-דתית.
ולאותן צורות אדריכליות מסורתיות, שמתפקידן להרים את קרנו של בית ד', ואשר הפכו נוהגים בעלי ערך קדושתי, שייכות גובה בית הכנסת מחד גיסא, ועומק רצפתו מאידך, וכן הדגשת צורת בית ה' על רקע בתי המגורין.
הלכת הרמב"ם
"אין בונים בית-הכנסת אלא בגובה של עיר ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר",התגשמה אולי בפעם הראשונה, אחרי בבל על אדמת גרמניה, אם כי מטעמי התנגדות השלטונות הנוצריים, הפכה לעתים קרובות דבר סמלי בלבד. (בקהילות פירט, למשל, נקבע מוט ברזל גבוה על גג ביהכ"נ, כדי להגביהו לפחות באופן סמלי מעל בתי הגטו היהודי, אולם לא מעל בתי הנוצרים)
(ידועה גם התנגדות להגבהה סמלית זו של בית הכנסת. רבה של קהילת וירצבורג, ר' אברהם בינג הלוי (נפטר בשנת תר"א) כותב בספרו "זכרון אברהם (נדפס בפרשבורג בשנת תרנ"ב): "מה שנוהגין בקצת קהילות אם איזה בית קצת יותר גבוה בגגו מבית הכנסת ליתן עץ ארוך על גג של בית הכנסת נראה לי דמנהג של שטות הוא").
גם ה"שולחן ערוך" קבע בנידון זה הלכה:
"כופין בני העיר זה את זה לבנות ביהכ"נ ולקנות להם תורה נביאים וכתובים. אין בונים ביהכ"נ אלא בגבהה של עיר ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם לאפוקי בירניות ומגדלים שאין משמשים בהם וגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש דהיינו שאם יש עליה תחת הגג לא תהא גבוה יותר מבהכ"נ. מי שהגביה ביתו יותר מבהכ"נ י"א שכופין אותו להשפילו..." (או"ח ק"נ)המנהג של הנמכת רצפת ביהכ"נ השתרש כמעט בכל בתי-הכנסיות העתיקים בחוג האשכנזי, וביחוד בפולין, אך דוגמתו הקדומה ביותר באירופה ידועה ב"עזרת הנשים" בוורמיזא. במקומות בהם לא הונמכה הרצפה היו נוהגים להנמיך במקצת את הרצפה במקום שלפני תיבת ("עמוד") החזן.
(במקומות תלמודיים אין למצוא סמוכין למנהג הנמכת הרצפה של בית הכנסת, פרט אולי, למה שמסופר על ר' יונה אבוה דרבי מני, אשר בהתפלל לגשם היה רגיל לעמוד "בדוכתא עמיקתא, דכתיב שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'..." (תענית כ"ג, ע' ב'); או באמרת חז"ל: "אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל ... לפי שאין גבהות לפני המקום..." (ברכות ד).
ברם מנהג הנמכת הרצפה מתחת לפני הרחוב או נמוך יותר מרצפת ה"פוליש", הסובר גם בכוונת הבונים לאפשר את הגדלת גובה הבנין על ידי הנמכת פני הרצפה; והנימוק לכך, התנגדותה של הכנסיה הקתולית לבנית בתי כנסת, אשר יעלו בגבהם על הכנסיה הקתולית המקומית.
ידועה אגב העובדה שבית-הכנסת הירושלמי "החורבה" (חורבת ר' יהודה החסיד), שנחרב במלחמת השחרור שלנו בימי הערבים, נבנה אף הוא בעומק מסוים, הואיל והשלטונות המוסלמיים (התורקיים) אסרו להבליט את גבהו של בית-הכנסת הזה מעל גבהו של מסגד עומר.)
אשר להדגשת צורת בית ד' על רקע בתי המגורין, הרי בראש וראשונה השתדלה העדה לבנות את ביהכ"נ במרכז הרובע היהודי; ואם הקהילה נתקבלה בהתנגדות השלטון העירוני-הנוצרי, הקימתו בשטח פחות או יותר פתוח, כלומר, במרחק ידוע מבתי המגורין. ה"שלחן ערוך" קובע בנידון זה, בין השאר, את הלכה: "הבונה כנגד חלון ביהכ"נ אין מספיק לו בהרחקת ד' אמות לפי שהוא צריך אור גדול". אך לקהילות מועטות בלבד ניתנה אפשרות זו של בניה נוחה ביחס, לשם הדגשת מקומו של ביהכ"נ בין בתי המגורין של העדה (וורמיזא, מץ, פראג, - ה"אלטניישוהל"); ברובן נדחק הבית בין הבתים הצרים של הרובע היהודי ורק צורתו החיצונית הבדילתו משאר הבניינים.
על צורתו החיצונית של ביהכ"נ ידוע, כי מבחינה ארכיטקטונית, היה דומה, בדרך כלל, לבתי המגורין אשר סבבוהו. מובן מאליו, כי ממדיו הגדולים של הבנין, חלונותיו הגבוהים ואילו השפעות סגנוניות של בניני הפאר מהתקופה בה הוקם, ושהיו ניכרות בו - הבדילו אותו מהבניינים החילוניים. צורתו הכללית, המקובלת, הייתה דומה למנסרה מאורכת (בגלל צורת הגג הדו-שפועי, גג-האוכף), הנחה על גבי פאון מרובע (אלה קירותיו). מפות מרין, (ממחצית הראשונה של המאה ה- 17) המתארות את הערים מץ ופרנקפורט ענ"מ מראות יפה איך נבדל ביהכ"נ מיתר בניני המגורין, על ידי קביעת מקומו בשטח חפשי למדי, אך, מאידך - גם את הדמיון המובהק של ביהכ"נ עם הבתים הללו.
שטח פתוח זה מהווה, לרוב, גרעין חצר ביהכ"נ, המרכזת בתוכה את כל המוסדות-בנות של ביהכ"נ והקהילה גם יחד. גרעין זה הולך ומתפתח בהמשך הדורות עד כדי יצירת קומפלקס שלם של בנינים שנזכרו לעיל. המאה ה- 17 מגבשת לבסוף בארצות אלו את הקונגלומרט הזה למושג אדריכלי מגודר יותר, הלא הוא ה"שוהלהויף" - חצר בית הכנסת של העדה.
בית הכנסת בלשצ'וב, נבנה בסוף המאה ה- 18
תאור ביהכ"נ ברגנשפורג אשר בבאווריה - מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר באירופה ידוע לנו משני תחריטים של אלברכט אלטדורפר משנת 1519 (זו שנת חורבנו של ביהכ"נ). בית-כנסת זה שימש במובן-מה בתולדות הבניה הכנסייתית שלנו חולית-בניינים בין הסגנון הרומני (ביהכ"נ בוורמיזא) והגותי (ביהכ"נ הפרגאי "אלטניישוהל"). תיאור הפנים מראה לנו אולם דו-סטווי, בעל כפת-קמרון משוללת צלעות גותיות ונשענת, הפעם, על שלושה עמודים רומניים ועל פילסטרים - שלושה-שלושה על כל קיר- אשר (לא כדוגמת ביהכ"נ בוורמיזא בו נשענו העמודים על קונסולות) מגיעים כאן עד רצפת הבית. הבימה נמצאת בין העמוד האמצעי והעמוד הקרוב לקיר המערבי. בציורו של אלטדורפר אנו מוצאים פרט מענין והוא, שהבימה לא נקבעה בדיוק בציר האולם אלא בלטה במקצת לכוון הדרומי. עובדה זו באה אולי ללמדנו, כי יהודי רגנשפורג כבר דאגו לכך שעמודי-התווך שנמצאו לפני הבימה, לא יסתירו מעיני החזן - או המתפללים העומדים על הבימה, - את ארון הקודש (כפי שראינו את זאת במקרה של וורמיזא, למשל); וכך תקנו במידה מסוימת את אחת המגרעות שבסגנון החלל הדו-סטווי, המיועד לתפילה. יתכן שהזזת הבימה ממרכז הבית לא נעשתה בשעת בנייתה אלא לאחר זמן-מה אולי במאה ה- 16, הואיל וסגנון הבימה, ובייחוד של האתיק שלה מראה על השפעות הגוברות והולכות של תקופת הרנסנס - אם כי מאידך, צורת קשתותיה עדיין מתאימה לרוח הגותיות, כלומר למאה ה- 13. גם הכניסה היחידה לבימה אורגינלית זו, לא הייתה עשויה במתכונת המקובלת - כי נמצאה בזויתה הדרומית-מערבית ולא משני צדיה, כלומר מצפון ומדרום לה.
אחרי רגנשפורג נפסקת בנית טיפוס ביהכ"נ הדו-סטווי. יש להניח שחלה אז הפסקה ארוכה בבניית בתי-כנסיות בגרמניה כלה, עקב מסעות הצלב, אשר רשמו דפים עקובים מדם בתולדות יהודי גרמניה וצרפת. רק לאחר הפסקה של 200 שנה קם טפוס זה שוב לתחיה בביהכ"נ הפראגאי הנודע ה"אלטניישוהל".
ה"אלטניישוהל" אינו רק בית-הכנסת ההיסטורי המענין ביותר של קהילת פראג המפוארת - הוא גם יצירה ארכיטקטונית בעלת ערך מיוחד בתולדות האמנות הדתית שלנו והדוגמא הבולטת ביותר של המשכת מסורת הבניה של הטיפוס הדו-סטווי בכוון מזרח-אירופה. ואם ציינו את ביהכ"נ של וורמיזא כדוגמא ראשונית, כאב-טיפוס לבתי-כנסיות דו-סטוויים באירופה, הרי ה"אלטניישוהל" שמש שוב חוליה חדשה בהתפתחות בתי-הכנסת הדו-סטוויים, הגותיים, באירופה המרכזית והמזרחית.
כבר אדרכילות הבנין עצמו בעל גג-האוכף המשופע והתלול, על חלונותיו בעלי הקשת המחודדת מראה כי לפנינו יצירה גותית מובהקת. (גדלו של בית-הכנסת שווה לזה של ביהכ"נ בוורמיזא, אך נבדל ממנו בחוסר מגרעת ארון הקודש בתוך הקיר המזרחי).
גרוטה מציין את ה"אלטניישוהל" כ"עדי תרבות-הבניה הגותית; עיצובו הפורמלי הוא אחיד, כאילו נוצר מיציקה אחת. האמן, האלמוני לצערנו, היה כנראה בקי מאד במשנת הבנייה הגותית של פראג בתקופה הזאת. הוא שולט יפה בסודות חברת-הבונים השמורים כאן בדאגה רבה, ויצר יצירה הראויה לתפוס מקום נכבד בתולדות הבנייה הגותית. האיסור של רבני פראג, שלא לבצע כל שנויים בקירות הבית, (שמקורו בפוגרום של שנת 1389), גרם לכך שהבנין לא נפגע, לאשרנו, ע"י שנויי בנייה פגומים. שער הכניסה וארון הקודש נשתמרו כאן בכעין יראת כבוד, ביחוד השער שעלול היה להפגע על ידי תוספות בנין שהוקמו במאות המאוחרות יותר. גם פתחי ההאזנה לעזרת הנשים שהותקנו אז בממדיהם הצנועים".
במתכונת בית-כנסת זה נבנו כידוע בתי-הכנסת הפולניים הדו-סטוויים: "ביהכ"נ הישן" בקראקא ובתי-הכנסיות בצוזמיר ובחלם, אלה השלוחות המרוחקות ביותר של טיפוס זה באירופה המזרחית.
פנים בית הכנסת בזאמושץ', נבנה בסוף המאה ה- 16
משענות כפת הקמרון אשר בפנים הבית עשויות בצורת עמודים מצולעי-שמונה (אקטוגניים) האופיינים לתקופה זו - עמודים אלה מהווים המשך אורגני של כפת הקמרון הגותית. העמודים משוללים כותרות ובמקום מפגש צלעות הקמרון מופיעות שמונה קונסולות, כלומר על כל צלע של העמוד קונסולה אחת שצורתה רבע-ביצה בעלת מוטיב של עלי גפן או פירמידה בעלת שלוש קומות. הפילסטרים על הקיר נגמרים בגובה - 2.40 מ' מעל פני הרצפה בצורת כרכוב הסובב את כל קירות הבית, ואילו בגובה הקונסולות הנ"ל שוב מופיעות על הפילסטרים קונסולות חצי-מעוגלות העשויות אף הן מוטיבים צמחים (שתי שורות של עלי-גפן) בקיר המזרחי משמש גובה זה גבול לגבהו של ה"ארון". נקודות ההצטלבות של הצלעות - חמש במספר בקמרון הבית מוגמרות באבן עגולה העשויה אף היא עלי גפן.
מעניין לציין, כי ב"אלטניישוהל" הייתה קיימת פעם בימת-אבן סמוך ל"ארון". שרידיה כיום הם ארבעת העמודים הקטנים בצורת כלונסאות הבולטים בקצוות המשטח שלפני ארון הקודש, והמסמנים ודאי את גבולות המדרגות המובילות ל"ארון" - צורתם מעידה, כי הוקמו ביחד עם הבית כלו (במחצית המאה ה- 14). רק לאחר זמן-מה נקבע כמקומה של הבימה במרכז האולם, בהצטלבות צירי הבית; יתכן ששנוי זה בא כתוצאה של התגבשות המגמה לשוות לבית הכנסת את אופיו ה"אשכנזי".
הבימה כיום קבועה, כאמור, בין שני העמודים. היא בנויה מיסוד אבן המכיל מארבעת צדי הבימה מקומות ישיבה. מעל ליסוד זה מתנשא סיג ברזל, בעל קונטורים עדינים, המזכיר אף הוא בשל דמיון צורת קשתותיו עם צורת חלונות בעלות הקשת ה"להבית" (ה- flamboyant) - את זוהר התקופה הגותית.
גם כאן נמצאה "עזרת הנשים" - כמו בוורמיזא בבנין מיוחד, לאורך הקיר הצפוני וסמוך לבנין הראשי. בנין זה בעל כפה חביתית מקומרת קשור באולם התפילה על ידי נקבים בעלי צורת משפך מרובע, כלומר בעלי שיפוע ההולך וגדל כלפי אולם התפילה הראשי (גדלם מצד "עזרת הנשים" 96X56 ס"מ ומצד אולם התפילה 135X121 ס"מ), דרכם האזינו הנשים לתפילה. לאורך הקיר המערבי נוסף בנין צר בעל כפה חביתית ושני קמרונות-צלב, אשר שמש כנראה גם הוא, בתקופה מאוחרת יותר, "עזרת נשים", הואיל והוא קשור באולם הראשי על ידי שני נקבים משפכיים, קטנים יותר. כן נמשך פרוזדור בעל כפה חביתית גם לאורך הקיר הדרומי ובו שתי כניסות, נוסף על הכניסה שהיתה פעם קיימת מצד מזרח ואשר נסתמה חלקית והפכה חלון (המדרגות במקום זה נשארו עד היום).
אין ספק, כי בית-הכנסת בצורתו הקדומה עמד אפוא בדד. בקירותיו הארוכים (הדרומי והצפוני) קרועים עד היום חלונות מוארכים, גותיים, בעלי קשת מחודדת ובין שני חלונות כאלה בקיר המערבי, ואילו בקיר המזרחי - שני חלונות מעוגלים, בעלי צורה משפכית וחמשה חלונות סתומים בעלי קשתות מחודדות.
ועוד נוסחא של ביכ"נ מוארך מופיעה על אדמת גרמניה והיא - ביהכ"נ בעל החלל החד-סטווי.
ראשיתו של טיפוס זה גם הוא עתיק למדי וכפי שמוכיחה דוגמת ביהכ"נ בשפירא, הריהו ידוע כבר בסוף המאה ה - 11 (בין השנים 1241-1150 נבנה ביהכ"נ הראשון בפרנקפורט ענ"מ אף הוא כבנין חד-סטווי), כלומר, כמעט באותה תקופה בה מופיע לראשונה טיפוס ביהכ"נ הדו-סטווי (וורמיזא). גם בטיפוס זה היחס בין אורך הבית לרוחבו הוא לרוב 2:3, אך שטח הבנין בדרך כלל קטן, כלומר, בעל מפתח בינוני, כפי שהדבר מקובל בבנין משולל תמכות-העמודים. הבימה קיבלה כאן צורה של פודיום במרכז הבית, ארון הקודש נקבע בתוך שקע המגרעת אשר בקיר המזרחי. ערכו של ה"ארון", כאלמנט ארכיטקטוני-קדושתי, עלה בחלל זה, הואיל והודות להיעדר עמודי-התווך לא היה סמוי יותר מעין המתפללים. שטח ה"ארון" הותאם לגדול המגרעת, אך יש גם ועלה על מידותיה ואז תפס את רובו של הקיר המזרחי (את רוב השטח שבין שני החלונות בקיר המזרחי).
כדאי לציין, כי בטיפוס החד-סטווי מתבלטת חשיבותו של ה"ארון" כמעט בפעם האחרונה בבתי-הכנסת העתיקים בגרמניה. אחרי הדוגמאות של ביהכ"נ בפירט, בתי הכנסת "פנקס" בפראג, ברופך ובמילטנברג - הטיפוסים המאוחרים של בתי כנסת מימי הביניים - קם ונוצר החל מהמאה ה- 16, תחילה בפולין עצמה ואח"כ במרבית קהילות היהדות האשכנזית, בהשפעת הבניה הדתית של יהודי פולין, טיפוס בית הכנסת המרובע, אשר שוב הדגיש את ערכה של הבימה בבית ד'.
יציע "עזרת הנשים" עובר כמעט תמיד כאן לאורך הבנין וצורתו המקובלת - יציע כפול, היינו בעל שתי קומות, הבנוי לאורך הקיר הדרומי או הצפוני של אולם התפילה הראשי - פעמים תחת גג אחד עם אולם זה ופעמים כתוספת חיצונית לבנין.
גם כאן, דוגמת בתי הכנסיות הדו-סטוויים, נמשך קו התפתחותו של בית ד' החל מגרמניה, דרך ביהם ועד לפולין (רופך, שפירא, פירט, פראג, פוזנא), אם כי בחלל זה ניכרת יותר השפעת האדריכלות הנוצרית של התקופה בה נבנו, מאשר הטיפוס ביהכ"נ הדו-סטווי. גרוטה מוצא בצדק, שבאדריכלותם טבוע לרוב חותם סגנונה של הגותיקה המאוחרת.
מעניין, כי מסורת הבניה של עזרת הנשים מחוץ לבנין הראשי נמשכת בגרמניה כמעט עד המאה ה- 19 (למשל, בביהכ"נ הגותי בפרנקפורט ענ"מ, שנבנה בשנת 1711 ונהרס ב- 1854 - היתה קיימת "עזרת נשים" בבנין נפרד בן שלוש קומות; הוא הדבר בביהכ"נ באלטונה שנבנה על ידי האדריכל סונין, בשנת 1682).
לטיפוס החד-סטווי שייכים עוד שני בתי-הכנסת הפראגים: בית הכנסת "פנקס" שנבנה ודאי לפי תכנית ביהכ"נ בפירודא וביהכנ"ס "אלטשול". פנים ביהכ"נ "פנקס" הצטיין בבימתו המפוארת העשויה ברזל מחושל ושנקבעה משום מה סמוך לקיר המערבי; גם כאן צורפו שתי קומות "עזרת הנשים" לאורך הקיר הדרומי; וכן בתי הכנסת הגותיים בקהילות: מץ (שפורק במחצית המאה ה - 19), רופך אשר באלזס, ומילטנברג ענ"מ (שהצטיין בשתי הקשתות הצלביות של כיפת הקמרון, המחולקת כ"א לחמש צלעות כמו כיפת הקמרון ב"אלטניישוהל").
לבתי הכניסות שנבנו בצרפת לא הוקדשו עד כה מחקרים יסודיים, כמו לבתי הכנסיות בגרמניה. קראוטהיימר סובר שבצרפת נוצר טיפוס מיוחד של בתי תפילה אשר אפשר לכנותו "ביכ"נ בבית פרטי". בקומה העליונה נמצאה הבימה ואילו בקומה התחתונה ארון הקודש. כדוגמא לטיפוס זה מביא קראוטהיימר את בתי הכנסת הישנים שבקהילות הספרדיות הדרום צרפתיות הידועות: קרפנטרש (1396), קביון, שתי הקהילות מ"ארבע קהילות הקודש" (אביניון, קרפנטרש, קביון ואיל סיר סורז') אשר בגליל קומטה ונסן. שני בתי כנסת אלה שנשתמרו עד היום, מצטיינים ביחוד בריהוטם העשיר (ה"ארון" והבימה עשויים כאן לפי מיטב המסורת של אמני ה"בואזרי" הצרפתיים), דוגמת הריהוט שבבתי-כנסת הספרדיים בקהילות איטליה. מעניין שגם בית-הכנסת אשר ברואן (בצפון צרפת) נבנה במתכונת הנ"ל והוגדר על-ידי דפן כ"בנין עתיק מרובע, בעל שתי קומות".
בית הכנסת במודליבוז'יץ, מהמאה ה- 19, נהרס בשואה ע"י הנאצים
אם נוציא מהכלל אילו סידורים פנימיים הקשורים קשר אמיץ לפולחן הדתי (החלוקה הדו-סטווית, הבימה במרכז הבית), הרי האדריכלות של בתי-כנסיות היהודיים בגרמניה לא הצטיינה, כאמור, בנימה יהודית ספציפית.
האם לציין נימה כזו בקישוטי הפנים? ואם כן, מי הם האומנים שקישטום ופיארום?
גם כאן, לא שיחק מזלם של יהודי גרמניה; דלות התעודות ההיסטוריות וגם מיעוט המצבות האמנותיות ששרדו, יכולים לספק לנו בנידון זה רק חומר עובדתי בעל ערך פעוט למדי. וכאן יש לציין את העובדה הפרדוכסלית כמעט, והיא - יהדות גרמניה, אשר יצרה במאה ה- 12 - ה- 14 בהשפעת האומנות הגותית בעיקר, כתבי-יד מצויירים, בעלי רמה אומנותית, מקורית, גבוהה, (ס. אמיזן כותבת בקשר לכך: "לאחר שבדקתי כמות נכרת של כתבי-יד עבריים מעוטרים וכן שכיות מלאכת מחשבת אומנותית ובפרט עבודות רקמה וצורפות, שמתי לב לעובדה מעניינת והיא, שאותה תפיסה מיוחדת, עצמאית של צורות הטבע החי: הצמחים, החיות והאנשים, הפורצת גדר הסגנון השולט בתקופה מסוימת - אופיינית בהחלט ליצירה האומנותית אצל אותם היהודים בהחלט ליצירה האומנותית אצל אותם היהודים החיים בריכוזים גדולים והנפרדים הפרדה חמורה, הדדית מהאוכלוסיה המקומית, האבטוכטונית) לא זיכתה אותנו עד המאה ה- 18, כמעט לגמרי, בארנמטיקה כנסייתית יהודית, ושוב ההיפך מזה ביהדות אירופה המזרחית. בקורות האמנות הדתית העתיקה של יהודי פולין בולטים עניותם ביצירה הגרפית, בציורי כתב-יד, עיטורי-ספר מכאן, ועשרם הרב בשדה הציור הכנסייתי (כגון, הפוליכרומיות המקוריות שלהם בבתי-הכנסיות הבנויים עץ ובמקצת בבתי-הכנסת ה"מבצריים", מהמאות ה- 17 וה- 18) מכאן.
גורם העניות בציורי פנים של בתי-הכנסיות הגרמניים מקורו ודאי באיסור הדתי, אשר חומרתו הורגשה בייחוד באמנות היהדות האשכנזית של ימי הביניים, ומאידך גם בהתגברות הנטיות נגד האיקונוקלסיטות אצל הפוריטנים הראשונים באירופה המערבית.
פרופ' ס. בצלאל רות כותב ב"מבוא היסטורי" לספרו של לוקומסקי "אמנות יהודית בבתי-כנסת באירופה": "אנו יודעים על קיום ציורי זכוכית-בדיל בחלונות בתי-הכנסת הגרמניים מימי הביניים, שתיארו את עולם החי... אך ההתקוממות נגד האיקטונולטריה (אהבת הציור) הקתולית, שנתעודדה על ידי מגמות הפוריטנים, אשר הלכו הלוך והתקדם בכיוון הצפוני, מספרד המוסלמית האיקונוקלסטית - אלה דיכאו את ראשית הליברליות אצל יהודי מערב אירופה".
על תקשיטי הפנים בביהכ"נ הישן ברגנשפורג, שקדם לביהכ"נ הידוע לנו בעיר זו מציורי אלטדורפר, קיימת תעודה, מהבודדות בקורות האמנות של יהודי גרמניה; זוהי עדות בן התקופה, ר' אפרים מן יצחק, שחי במחצית השניה של המאה ה- 12. לפי עדות זו קושטו הקירות של בית-כנסת זה בציורים מעולם החי, ויש להניח שקישוטי-פנים אלה היו דומים לעיטורים אשר בכתבי-היד היהודיים, כשם שקישוט הפנים בבתי-כנסיות בספרד התאימו באופיים לעיטורי כתבי-היד בארץ זו.
לפי בעל ה"אור זרוע" נמצאו ציורי עצים וציפורים בביהכ"נ אשר במיסן; כן ידועות הזגוגיות הצבעוניים שהיו פעם קיימות בביהכ"נ בקלן. ואפרים בן יוסף, תלמידו של ר' תם, מרשה לצייר בבתי-כנסת דמויות מעולם החי, כגון: צפרים וסוסים, הואיל ואין חשש שציורים אלה עלולים לעורר רעיונות עכו"ם אצל המתפלל.
הכתובות שהיו חרותות בביהכ"נ בוורמיזא העידו על קיום בוני בית-הכנסת: מאיר בן דוד ומאיר ב"ר יואל; כן ידוע שמו של חרת יהודי שהוציא שם לפועל את מלאכת החריתה באבן. בספר אזרחי-נירנברג משנת 1338 נזכרים שמותיהם של החרתים יוסף ואליהו. מתוך אפיטפיום של מצבה בבית העלמין בפראג ידוע לנו שוב שמו של בונה ה"פנקס שוהל" בפראג (או מחדשו), יהודה גולדשמידט דה הרץ (אשר מת בשנת 1625); וממצבה אחרת - שמו של אהרן משולם שחידש את הבית הזה.
רק במחצית השניה של המאה ה- 17 ובמאה ה- 18 יש לציין, בפעם הראשונה, את התופעה המעניינת של החיאת הקישוט הפנימי בבתי-הכנסת הקטנים, בקהילות זעירות של יהודי פרנקוניה, באווירה, שווביה, הרץ וכן בעיירות וכפרים בביהם ומהרין. אולם תחיה זו היא בראש וראשונה תוצאה של נדידת אומנים יהודים מפולין, לאחר גזירות ת"ח-ת"ט והמלחמות הקשות אשר עברו על יהודי פולין במחצית השניה של המאה ה- 17 - לישובים יהודים קטנים בגרמניה וביהם, והעברת אלמנטים סגנוניים האופייניים ותקשיט הכנסייתי של בתי-הכנסת הבנויים עץ בפולין, בתוך האמנות הדתית היהודית בארצות הללו.
בית הכנסת בצוזמיר, נבנה במאה ה- 13 ונהרס ע"י הנאצים
יהודי פולין ויצירתם האדריכלית-דתית
"בשום ארץ מתפוצות הגולה, לא היכה העם היהודי, הנעקר ממכורת לאומיותו, שרשים בכוח של הגזע חי ורענן, כבמדינת פולין; ובשום ארץ, כמו בפולין, לא שמר אמונים עד תום למושג האלוהות ולצורות חוייתו המסורתיות. כאן הוא חי את כוחו המסתורי של הקרקע ושל האקלים הנוח לפעולה האומנותית של היד. קהילות היהודים המתבדלות מרצון ומאונס מסביבת עכו"ם, נשאו למרחקים את עולמה החתום של הרוח הלאומית בכל גולה, אשר משחק הגורל או המקרה הביא לשם. כאן הוא ביקש לקיים במרץ עקשני לא את מנהגי הפולחן בלבד, כי אם גם את אורח חיי המשפחה והציבור, שראשיתו בצפונות ימי קדם.היו כמה זרמי הגירה או בריחה של יהודים לפולין, מחמת הרדיפות המחרידות על יהודי גרמניה: א) בסוף המאה ה- 13 (גזרת רינדפליש), ב) במחציתה הראשונה של המאה ה- 14 (גזרת ארמלדר), ג) באמצע המאה ה- 14 (1358-1348), בשואת המגפה השחורה. ד) במאה ה- 15, בה הגיעו רדיפות היהודים בגרמניה לשיאן (גירושם מרוב הערים שעל הריין ומגרמניה הדרומית) ה) ובמאה ה- 16, מחמת דלדולם הכלכלי הקשה.
במקומות אלה - שבהם חלקי העם היהודי לא זו בלבד שנבדלו משכניהם, בני דת אחרת, בתוך קהילות ביתיות סגורות, אלא הרגישו את עצמם בהמוניהם כאומה אחידה בתוך הגוף המדיני הזר - נתקיימה מסורת האבות בעקשנות ובנאמנות. תרבות הסלאבים לא עברה את גבולות העולם, שבו שלטו החוקים המכובדים של העבר הלאומי, דורות לא הצליחו לזעזע את גושי הגזע האלה" (מקס אוסבורן, נתן אלטמן, גרפיקה יהודית, ברלין 1923 (גרמניה)
חלק מסוים מפליטי היהודים זרם גם מרייסן (גליציה המזרחית) לפולין המערבית, מחמת התנפלויות הטאטארים על פולין, במאות ה- 13 וה- 14.
היהודים הנרדפים, משוללי-הזכויות, של גטאות גרמניה מוצאים בפולין מקלט בטוח ובמאות הראשונות לבואם שם, (המאות מה- 13 ועד ה- 14), נהנים מסובלנותם האזרחית והדתית של מלכיה ורוזניה. עמדתה המשפטית של האוכלוסיה היהודית במאות אלו משתקפת יפה בכתב-הקיום, שהוציא בשנת 1264 בולסלב החסיד מקאליש, נסיך פולין גדול, - הוא כתב-הקיום הידוע בשם "התקנון הקלישאי".
אם כי כתב-קיום זה לא נשתמר במקורו, אלא בהעתקי מלכים פולנים מאוחרים יותר והיה מנוסח עפ"י הקיומים, שניתנו ליהודי אוסטריה (ע"י פרידריך האמיץ בשנת 1244) וליהודי צ'כיה (ע"י פרמיסלאב אוטוקאר בשנת 1954), הצטיין בליברליותו הרבה כלפי המהגרים החדשים. ערכו בלט ביחוד בתקופה הקשה, מרובת הסבל והתלאות, בה חיו היהודים בשאר ארצות אירופה המערבית. בכתב הקיום הפולני נמצאו אף תקנות על המסחר היהודי, בעלות חשיבות רבה, הואיל ואין למצוא אותן בכתבי-הקיום של ארצות, כגון אוסטריה, ביהם או הונגריה, ששמשו, כאמור, דוגמא לחוקי-זכויות אלה חזרו ונתאשרו ואף נכתבו על ידי קזימיר הגדול בשנת 1334, ליהודי פולין כולה, ואחר-כך על ידי קזימיר ה- 4 היגילוני. בשם "הפריבילגיה הכללי" או "חוקת היהודים" (statuta Judae rum) אושרו מדי פעם בפעם על ידי שליטי פולין עד אחרון המלכים, סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. (המסמך המקורי, הקדום, של הפריביליגה הכללית, שנתאשר על ידי המלך ין ה- 3 סובייסקי, בשנת 1676, נמצא יחד עם אוסף פריביליגות אחרות בארכיון קהלת קראקא).
אפשר להגיד בלי צל של גוזמא, שליהודי פולין היתה במידה מסוימת העמדה המשפטית שיהודי מערב-אירופה איבדוה לאחר הגזירות של תקופת מסעי-הצלב. כעדות למצבה הטוב של יהדות פולין, בהשואה לזה של יהודי גרמניה, יכול לשמש המכתב של ר' משה איסרלש (רמ"א), רבה של קרקא, בתחילת המאה ה- 16, לאחד ממכריו, שעמד לקבל רבנות בגרמניה, אולם חזר בכ"ז לפולין:
שמחתני בשמעי שלומך וביאתך לשלום, אף כי אמרתי שתשאר באשכנז להיות להם לרב ולמורה באחד המקומות, ואולי עדיף טפי פת חרבה ושלוה במדינות אלו (פולין) וכאמרם ז"ל: או בטולך או בטולא דבר עשו, אשר במדינות אלו, אשר אין שנאתן גברה עלינו כמו במדינות אשכנז, מי יתן והיה עד ביאת משיחנו" (שו"ת רמ"א צ"ח)בייחוד פולין היהודית במאות ה- 16 וה- 17 נעשית מרכז רוחני לכל תפוצות הגולה. עם שקיעת ימי הביניים הולכות ומתרוקנות מיהודיהן ערי מערב אירופה, ואילו בפולין ובליטא הולכות ונוצרות קהילות חדשות וגדולות, בהן יפרח לימוד התורה ויתפתח השלטון היהודי המקומי. הורודצקי כותב:
"באותו הזמן הלכו מרכזי היהדות הצרפתית ובאשכנז הלוך והתדלדל, מחמת הרדיפות והגזרות שהתרגשו ובאו יום יום על ישראל במקומות ההם. בשעה זו שהיהדות בפולינה התחזקה והתרכזה על ידי גדוליה וישיבותיה ותיקוני קהילותיה והיתה לגוף אחד מוצק ונאמן, מקושר ומחובר, אותה שעה נעשתה היהדות באשכנז ובצרפת מרושלת, מפוזרת ומפורדת, - ועיני ישראל שבגולה נשאו מעתה אל מרכז היהדות החדש, בפולניה". (שלוש מאות שנה של יהדות פולין, ת"א תש"ו)ההגירה רבת הממדים של יהודי אשכנז לפולין, הארץ אשר בה נהנו מחופש מדיני, הגדילה את האוכלוסיה היהודית. כבר במאה ה- 15 הוכפל מספר הקהילות היהודית בפולין פי ששה ומעלה מאשר במאה הקודמת. ובמחצית המאה ה- 16 היה הישוב היהודי בפולין השני לפי גדלו אחרי הישוב בתורכיה, אשר מספר יהודיה עלה בייחוד אחרי שהיגרו לשם יהודי ספרד המגורשים. במשך 50 שנה לערך - מסוף המאה ה- 16 ועד מחצית המאה ה- 17 - עד לגזרות ת"ח-ת"ט, עלה מספר היהודים מ- 150,000 לחצי מיליון נפש. לפי המשוער היווה אז הישוב היהודי בפולין את מחצית האוכלוסיה היהודית של אירופה כולה והיה הקיבוץ היהודי הגדול בעולם.
מבחינה כמותית היתה פולין מיושבת האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר בעולם במשך מאות בשנים. הגדולה לא רק לעומת יהדות המערב, אלא גם כשהיא לעצמה. ישוב זה מנה ראשונה רבבות יהודים אחרי כן מאות אלפים, לבסוף מיליונים. בסוף המאה הט"ז כחמש עשרה רבוא, במחצית המאה הי"ז כחמשים רבוא, בסוף המאה הי"ח כתשעים רבוא ובראשית המאה העשרים כעשרים ושמונה רבוא.
אוכלוסיה היהודית גדולה ומרוכזת זו יוצרת דפוסי הוי יהודי-עממי, סגנון חיים יהודיים עצמאי, תרבות מקורית, ארגונים מדיניים וציבוריים בעלי חותם מיוחד - ויהדות חזקה זו קולטת גם פליטים ונדחים. מכל תפוצות הגולה נוהרים ובאים לפולין ללמוד ב"ישיבות" המפורסמות שנוסדו כאן. קהילות לובלין, קראקא, לבוב, וילנא, הורודנא, בריסק, ואסטרהא מוציאות מקרבן גדולי תורה, שהעשירו את הספרות הרבנית, בעלי-שם, אשר השפעתם הרוחנית והמוסרית העצומה חרגה הרחק מגבולות המדינה.
ר' יעקב פולק, ר' שלום שכנא, ר' שלמה לוריא (מהרש"ל), ר' איסרלש (רמ"א), ר' יהושע פלק, ר' מאיר מלובלין (מהר"ם), ר' מרדכי יפה, ר' שמואל אליעזר אידלש (מהרש"א) "פותחים תקופה חדשה מזהירה ביהדות זו; הם הרימוה משפל המדרגה, שעמדה עליו רבות בשנים, ונתנו לה מהלכים לא רק בקרב היהודים בפולין, שנתרבו בה ישיבות ולומדי-תורה, כי אם גם מחוצה לה, עד שגדולי ישראל באשכנז, שהיו רגילים במאמר "כי מצרפת תצא תורה ודבר ה' מאשכנז", החלו לקנא במלומדי פולין..." (הורדצקי, שלוש מאות ע' 10)
בית הכנסת בזאמושץ', נבנה בסוף המאה ה- 16, בכתב הזכויות שניתן ליהודים הספרדים אשר היו
מראשוני המתישבים היהודים בעיר פולנית זו, נאמר בין השאר: "ניתנת להם הרשות להקים בית כנסת...
והם רשאים לקחת מיערות זאמויסקי עץ לבנין וכן סיד ואבנים, חינם אין כסף וכמה שירצו".
"אף ארץ ישראל, שהיתה באותה תקופה מושלת בכיפה בזכות גאוני התורה שישבו בה, ובראשם ר' יוסף קארו, על כרחה שמעה את קול הרבנות הפולנית, המפולפלת והמבקרת בלי משוא פנים, החותרת חתירה תחת כסא הרבנות הספרדית בארץ ישראל"
פולניה נעשתה מרכז לתורה הנגלה, וזאת יכלה להתחרות אף עם צפת, מרכז ההלכה, שאמרו עליה: "משם תצא תורה ואורה לכל תפוצות הגולה".
"ה"שולחן ערוך" קיבל בפולין וביתר הארצות את חותמו האבטוריטי להתנהג ולחיות על פיו, רק אחרי שהוסיף עליו ר' משה איסרלש את הגהותיו והערותיו והניח את חותמו עליו. רק אח"כ יכול היה לכתוב גאון תלמודי פולני (ר' יהושע העשיל בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' נ"ב, לבוב 1860): "אין לשנות מספר שולחן ערוך כניתן למשה בסיני"... (הורודצקי) מהמאה ה- 10, בה נפסקה פעולתם התרבותית רבת-הצדדים של גאוני סורא, פומפדיתא ונהרדעא והתחילה עליית קרנה של יהדות צפון אפריקה וספרד ואח"כ זו של האבטוריטטים הרבניים של היהדות הצרפתית והאשכנזית, הורגש שוב, במשך למעלה מחמש מאות שנה, הקשר ההדוק אשר קשר את יהדות קהיר וטולידו (רמב"ם) עם זו של מונפליה, פריס, מץ וורמיזא (ר' מאיר מרוטנבורג, רש"י). אך במאה ה- 16 מתחיל המשבר העובר על יהדות העולם, ונראים סימניה הראשונים של התפוררות אחדותה הרוחנית ובמובן מה גם הגזעית.
על במת ההיסטוריה עולה יהדות פולין.
מכל הקיבוצים היהודיים שקמו אחרי חתימת התלמוד - אומר הרב פרופ' ש. אסף - אפשר להשוות ליהדות פולין רק את זה שבצרפת הצפונית בזמנם של רש"י ובעלי התוספות.
חיי העדה היהודית בפולין הלכו והתפתחות ומוסדותיה הדתיים והסוציאליים השונים זכו בתקופה זו לפריחה נפלאה. משורש כנסת-ישראל - מהתא היסודי שלה - הקהילה, שאחת ממטרותיה העיקריות והראשוניות היה לשמור על האינטרסים של האוכלוסיה היהודית כלפי מוסדות השלטון של הממלכה, הכנסיה והעיר, קם והתפתח אילן רחב-גזע וענף, הארגון המסועף של השלטון העצמאי היהודי בפולין, הוא מוסדה האבטונומי העליון - ועד ארבע הארצות.
על החיים הרוחניים של יהודי פולין וחשיבותו של ה"ועד" בחיים אלה, מספר ר' נתן נטע הנובר, שחי בתקופת גזרות ת"ח-ת"ט:["לא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל - כמו במדינת פולין... וכמעט שלא היה בית בכל מדינות פולין שלא היו לומדים בו תורה... הפרנסים בארבע הארצות היו כמו סנהדרין בלשכת הגזית, והיה להם כוח לשפוט כל ישראל שבמלכות פולין ולגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם. וכל הדבר הקשה יביאו אליהם ושפטו הם.. ומעולם לא בא דין ישראל לא לפני דיני עכו"ם ולא לפני שום שר ולא לפני המלך יר"ה". (יון מצולה)]בתי-הדפוס הנודעים בקהילות: קראקא, לובלין, זאלקווא, הדפיסו והפיצו כבר למן המאה ה- 16 ספרי דת יסודיים (סידורי-תפילה, ספרי המקרא, התלמוד וכו') וחיבוריהם של גדולי התורה, לא רק למען יהודי פולין עצמם, כי אם גם למען אחיהם בשאר תפוצות הגולה.
גדולתה התרבותית של פולין היהודית מוצאת את ביטויה היפה באותה אימרה-הגדרה מפורסמת של ר' משה הכהן מנארול, מחבר הקינות לזכר ימי ת"ח-ת"ט:["פולין העדינה הקדומה לתורה ולתעודה למיום סור אפרים מעל יהודה"].תרבות זו של יהודי פולין היא תוצאה ישירה של התבססותם כעדה דתית, מרכזת במובן הישובי, והתבססותם זו - שוב תוצאה של מצבם הסוציאלי והכלכלי הנוח בכללו. יהודים לא סבלו כאן, כאמור, מרדיפות דתיות או גזעיות בקנה-מידה רחב, כמעט עד תקופת הגזרות של שנות ת"ח-ת"ט ושנות הפורעניות שעברו עליהם אחר כך.
כבר בסינוד הכנסיה הקתולית שהתקיים בבודא ב- 1729 ושבו השתתף גם הקלירוס הפולני, נשנים הסעיפים האנטי יהודיים שאושרו לראשונה בסינוד בברסלא ב- 1267, ונוסף עליהם נקבעו בו פרטי סימן-הקלון היהודי: "כל היהודים בני שני המינים, אשר בכל הליגאציה שלנו, מחויבים לשאת חתיכה עגולה של אריג אדום תפורה לאות על החזה בצד שמאל של הבגד העליון וכו'." גם בועידת לינצ'יץ ב- 1285 אושרו החלטות שני הסינודים הקודמים. אך אופיינית למצבה של האוכלוסיה היהודית בפולין העובדה, שכל גזרותיה של הכנסיה הקתולית לא קבלו מעולם אותו תוקף, שהיה להן בארצות קתוליות במערב-אירופה. יהודי פולין לא נשאו את הטלאי היהודי או סימני-קלון אחרים על בגדיהם עד שנת 1939, וזו השנה שטמאי-המין האנושי אלצום לענודו.
מהפרעות הידועות ביותר, עד גזרות ת"ח - ת"ט, נציין כאן את רדיפות-הדמים הראשונות שאירעו בשנים 1348, בתקופת המגפה השחורה; הפרעות ביהודי פוזנא בשנת 1399, באמתלא שחללו את ה"הוסטיה" (לחם הקודש); הפרעות ביהודי קראקא בשנת 1407, מחמת עלילת-דם; והפרעות שפרצו בשנת 1435 בורשא, בקראקא ובערים אחרות, כתוצאה מתעמולת-הדמים של יוחנן קאפיסטראנו, הידוע בשמו "שבט הזעם ליהודים".
אם סבלו משכניהם הנוצריים, הרי סבל זה לא התבטא כאן בעליה על מוקד, שריפות, שחיטות, גירושי קהילות ובכל אותם היסורים והעינויים, שהיו מנת חלקם של יהודי מערב-אירופה.
מאידך, אף הבעיות הדתיות המעמיקות שפילגו את יהדות ימי-הביניים, לא זעזעוה במידה ניכרת. את הישגיה של יהדות פולין בשטח הדת, יש למצוא בעיקר בפרושים לכתבי-הקודש והתלמוד, ובדרך כלל בשמירה על ערכי היהדות המקודשים מדורי דורות. בניגוד ליהודי ארצות אירופה המערבית, המושפעים מתרבות הסביבה, הצטיינה כנסת-ישראל בפולין במגמה ברורה להתרכזות, להדגשת אופיה המיוחד, לא רק כקיבוץ דתי, אלא גם תרבותי, לאומי, בעל פרצוף משלו, שלא נטמע בעם הפולני ובתרבותו.
שני בתי כנסת בריישה, "בית הכנסת הישן" ו"בית הכנסת החדש",
הנאצים השתמשו בבתי כנסת אלה כבמחסנים ובעת נסיגתם שרפום באש
בתנאים המדיניים הנוחים הלכה והתפתחה כאן בהמשך הדורות מעין עממיות יהודית, שאת דוגמתה אי אפשר היה למצוא בשום מקום בתפוצות הגולה.
לעומת יהודי גרמניה הנאלצים להתעסק עוד במאה ה- 18, עפ"י חוקי-המלכות, רק בפרקמטיא - ואף זאת בקשיים מרובים - הרי יהודי פולין חפשיים לרוב בבחירת מקצועם ומלאכתם ובתנועתם בכל רחבי המדינה, על אף מלחמת אגודות האומנים הנוצריות בבעלי-המלאכה היהודים, שנמשכה במשך מאות בשנים.
בהמשך הימים הלך ונוצר כאן, נוסף על מעמדי המלומדים ואנשי מדע, הסוחרים, הלווים בריבית וזעיר פה זעיר פה גם עובדי-האדמה מעמד אומנים מאורגן, מאוגד על פי המקצוע ב"חברות" בעלי מלאכה השונות, על מנהגיהן, סמליהן, דגליהן ועל בתי הכנסיות שלהן כמו בית הכנסת דחייטים, קצבים, כובענים, נגרים. בקהילות גדולות היו לחברות אלה גם רבנים משלהן ששמשו מורים ודיינים לאומנים. בשבתות היה הרב קורא לפניהם את פרשת השבוע ובימות חול היה ממלא תפקיד של דיין בסכסוכים שבין בעלי-בתים וחברי האגודה או בינם לבין עצמם. במאה ה- 18 ידוע הרב דחייטין בקהילת בראד, ברקא באב"ד, שהיה אף נאמן בית ישראל דד' ארצות. החברות היו כותבות ספרי-תורה, מקדישים לבתי-כנסת תשמישי-קדושה יקרי-ערך. בביהכ"נ דחוץ לעיר בלבוב היו ארבע בתי-כנסת של בעלי מלאכה; בלובלין - שני בתי כנסת, של הדוודנים בביהכ"נ של הרש צבי דוגטורוביץ לשעבר ופרוונים בביהכ"נ של שאול וואהל - לשעבר ע' - Balaba,: Zabytki historyczne Zy dow w Polsce ע"ע 67-66.
בעלי-המלאכה מיוצגים גם בשלטון הקהילה. אם כי השלטון בה מרוכז בידי השכבה העשירה של האוכלוסיה היהודית - ובמובן זה הקהילה דומה למוסדותיה האחרים של המדינה בימי הבינים, אשר לא הצטיינו ביותר במבנה הדימוקרטי שלהם - הרי בשנים משלושת מוסדותיה ששיקפו את שלושת מעמדי האוכלוסיה היהודית (ועד הזקנים, מועצת השנים-עשר והאספה הכללית) מיוצגים בעלי המלאכה במועצת השנים עשר ובאספה הכללית.
מעמד האומנים יהודים ימנה בפולין, במאה ה- 16, כ- 10,000 איש, במקצועות החשובים של אורגים, פרוואים, צורפים ואחרים.
ועל אף האיסור הדתי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ולמרות אבני הנגף שהונחו בדרכי בעל-המלאכה היהודי מצד חברות האמנות הנוצריות הלכה והתפתחה בתוך קיבוץ יהודי זה תרבות אומנותית ואומנותית עצמאית, בעלת דרגא נאותה."בהרבה ערים קמים אף "צכים" (חברות אומנים, ואומניות) יהודיים נפרדים, אשר עורכים חוזים עם ה"צכים" הנוצריים המתאימים ומשיגים מהם מדי פעם בפעם יותר זכויות. כבר במאה ה- 17 קיימות בקראקא, אגודות אומנים יהודיות עצמאיות של חייטים, קצבים, פראוואים, מציירי חבלים, צורפים, מרפאים, גלבים, מייצרי סידקית וכו'. ודומה לכך בפוזנא, בלובלין, בלבוב ובשורה שלמה של ערים ועיירות. האגודות האלה מאורגנות במתכונת ה"צכים" הנוצריים לעיריה. בידיהן התעודות הקרויות "מכתבי הצכים", אלה התקנות המאושרות על ידי ה"צך" הנוצרי וועד הקהילה, המכילות חוקים וחובות המוטלים על חברי האגודה אופן "שחרורם" של מתלמדים ושוליות וכו'" (בלבן)אופיה הדתי של האמנות במאות עברו, תוצאת השפעתה הרבה של הדת על חיי יום יום של היהודי, חותמה טבוע ביצירותיהם הראשונות של אמני ישראל בפולין, ומושגי אמנות ואמונה (הקרובים זו לזו קירבה לשונית) מתמזגים אף מזיגה מלאה אצל אמנים אלה. ברם, את גילוייה הראשונים של מסורת אומנותית יהודית בפולין, אנו מוצאים באמנות בעלת אופי חילוני, מובהק, במלאכת מחשבה זעירה; במאה ה- 12 מופיעים כאן מטבעות, בעלי כתובות עבריות, אשר טבעים יהודים טבעום למען מלכי פולין, לבית הפיאסטים: מישקו השלישי ולשק הלבן.
על אחדים ממטבעות אלה נטבעו שמות יהודים, כגון: "רבי אברהם ב"ר יצחק נגיד", "אברהם יוסף", "יוסף קאליש" (אולי היו אלה שמות טבעיהם), סמלים יהודיים, כגון: דקל, יונים, על אחרים שוב - שמות הנסיכים הפולנים, כמו: "משיקא" או - ברכות ואיחולי מזל, כמו: "ברכה קרול משק" (ברכה למלך מיישקו?) "משקא קרל פלסק" (מיישקו מלך פולין?)
מבנה הקהילה:"המתיישבים היהודים הם בדרך כלל יסוד עירוני, הם משתקעים אפוא רובם ככולם בערים ומקימים כאן את קהילותיהם. קהילה יהודית מאוה לה כרגיל למושב רחוב אחד ובו ברחוב היא בונה את בית הכנסת שלה, בית-המדרש, בית-המרחץ ובית הקהל, בדומה לבית-המועצה העירוני; בית-העלמין משלים את שורת המוסדות של הקהילה, אולם הוא נמצא כרגיל מחוץ לחומות העיר, לעתים אף בריחוק רב. היהודים מתיישבים ברחוב אחד לא מחמת אונס, כי אם על פי המנהג של ימי הביניים. אף מתיישבים אחרים עושים כך, דרך משל: אוקראינים, ארמנים, טאטארים (רחובות אוקראיניים, ארמניים, טאטאריים); גם בעלי אומנות אחת מתיישבים כאחד ומקימים רחובות של סנדלרים, חייטים, בורסקאים ועוד... מערכת בניינים זו היא מעין חצר גדורה ("שולהויף" בווילנא) או קבוצת בתים ומגרש גדול או קטן באמצעיתה. ברחוב הרחב שבקוזמיר שלושה בתי-כנסת ובאמצע בית-החיים הישן, בעוד בית-החיים האחר תופס צידו האחד של הרחוב. בלבוב אתה מוצא מערכת כזאת על פרשת הרחוב היהודי והרחוב היהודי-החדש (רחוב הפחחים ובואימוב), ובלובלין - ברחוב המקולין. מערכת כזאת התגבשה ביחוד בווילנא: בחצר אחת - ארבע-עשרה בתי-כנסיות ובתי-מדרשות גדולים וקטנים, ספריית הקהל, בתי-המרחץ, באר, שעון וכו'. ליד בית-הכנסת הישן בריישא עומדים בית-מדרש ובית כנסת חדש וכולם בתוך בית-העלמין הישן". (בלבן, בקובץ בית ישראל בפולין, תש"ח)
בית הכנסת בווידיסלאב, מהמאה ה- 16, אחד המעטים שנשתמרו לאחר השואה
החיים התוססים של הקהילה מעמידים אפוא בפני האומנים היהודים, ובייחוד בפני הבונים למיניהם שורת תפקידים ודרישות. בקהילות בעלות אוכלוסיה יהודית ניכרת, היה צורך לבנות בניינים בשביל מוסדות תורה ותפילה, כגון: בית-כנסת, ישיבה, "תלמוד תורה", בית מדרש; בשביל מוסדות סוציאליים, כגון: בית הקהילה על כל מוסדות המשנה שלו, בית הדין, הסוהר, חברה קדישא; פעמים בשביל חברות רפואה, אישפוז, כגון: "לינת הצדק", "הכנסת אורחים" (הקדש) וכדומה ולבסוף בשביל חברות האומנים על בתי התפילה והכינוס שלהם.
ובשעה שענייניהם החומריים, היום יומיים של האוכלוסיה הנוצרית מרוכזים בבית העיריה, והדתיים בכנסיה או במנזר, הרי אצל היהודים היה זה בית הכנסת, הוא בית הקהל, בית העם ובית התפילה ולימוד התורה גם יחד, אשר עליו שומה לספק את דרישותיה החומריות החילוניות והדתיות של העדה היהודית.
בכל שנות נדודי ישראל עמד בית הכנסת במרכז חייו הציבוריים והפרטיים ובייחוד הורגש הדבר הזה אצל יהודי פולין. כאן שימש בית הכנסת בית עם אמיתי להמוני העם; בו חישלו את האחדות הישראלית; בו שפכו את מרי לבם בפני ריבון העולמים, בו שמעו תורה מפי גדולי הדור, בו נתכנסו לשמוח ביום שמחה וחג ובו מצאו מקלט ביום צרה. ואכן, בית הכנסת שימש כאן מקדש מעט, מפאת תפקידיו הציבוריים, האידיאלים הרוחניים והמוסריים הנעלים שרוכזו בתוכו, שקרנו ממנו.
"בתי הכנסת היו הבניינים היפים ביותר ברובע היהודי. בבניינם ובקישוטם ובהשגת הרשיון לכך מטעם השלטונות הושקעו מאמצים עצומים, מסירות נפש ואהבה יתרה. בקצת קהילות עתיקות כלבוב, קראקא, לובלין, ווילנא וחברותיה נשמרו עוד כיום בתי-כנסת שנבנו במאה הט"ז והי"ז, והם עושים עלינו רושם חזק בגדלם, בניינם המוצק, יופיים הרב ובקישוטיהם שנעשו בטוב טעם. אבותינו לא הקפידו ביותר על קישוטי בתיהם ברהיטים נאים, בציורים יפים ובכלים יקרים. ועדי המדינות והקהילות נלחמו בכל תוקף נגד הבזבוז וחיי המותרות, וכמה תקנות תקנו בענין התכשיטים והבגדים, אבל בבתי הכנסת מצויים כלי כסף למכביר: כתרים, טסים ו"עצי חיים" לספרי התורה, מנורות יקרות מעשה ידי אמן, גביעי כסף לקידוש ועוד. בכמה מהם מצויירת התקרה בציורים מרהיבי עין, ארון הקודש חטוב להפליא, העמוד והבימה עשויים בהדור רב" (ש' אסף החיים הפנימיים של יהודי פולין)בתוך כתלי בית הכנסת היה מתכנס הועד דד' ארצות, מוסדו המדיני, האבטונומי, העליון של יהדות פולין, וישיבותיו בערי ההתועדויות ירוסלב (יערסלף או יערסלב) או לובלין היו מתקיימות בבתי כנסיות מיוחדים. "הועד" ידע לעמוד על חשיבות קיומו של בית-הכנסת בחיי העדה; בין החלטותיו המדיניות, הסוציאליות והדתיות, המרובות והמסועפות, אנו קוראים לא פעם על סיוע לתיקנו ושיפורו של בית ד' - והוא מקדיש אמנם סכומים נכרים למטרות אלה. בסכסוכים בין קהילות שכנות בדבר הגמוניה בעניינים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכו', כגון: הרשות לבחירת ציר לועד דד' ארצות, גביית מסים וכדומה - "הועד" פוסק לרוב לטובת אותה הקהילה בה נמצא בית כנסת.
פנים בית הכנסת בקולבישוב, נבנה במאה ה- 16
ראוי לציין את דאגתו הרב של "הועד" לחיים הדתיים של יהודי פולין אף מחוץ לגבולות המדינה (למוסדות תפילה של הסוחרים היהודים המבקרים בירידים בגרמניה וכו').
ידועה התערבותו של "הועד" ב"אגרת אוגרת חכמה ודעת" ששלח בשנת תכ"ו אל ק"ק הספרדים באמשטרדם ל"עזרת ק"ק פולין", בסכסוך שפרץ בין "האשכנזים והפולאקי" - ובהם נזכרים יהודי פולין "העומדים על צבא משמרת עבודת הקודש בק"ק ת"ת אשר בעיר אמשטרדם גדולה לאלוקים וכו'...". בשנת תנ"ו פונים שוב "כל מנהיגי היהודים בארצות המורשה הקיסריים והמלכותיים ושל כל מלכות פולין", הוא הועד דד"א, באגרת מיום 30 ביוני 1969 (ל' בסיון תנ"ו), אל השלטון העליון של נסיכות שלזיה בבקשה שיורשה להם להוסיף ולקיים את בתי-הכנסת שלהם בברסלא.
בכל עיר ועיירה שבמדינה שימש בית-הכנסת במובן ידוע "סניף" הועד דד' ארצות וכל החלטותיו החשובות, כגון: הכרזות חרם, פסקי דין וכו' הוקראו מעל בימת ביהכ"נ ופורסמו לידיעת הציבור.
"בית דין היהודים", הסמכות המשפטית השניה במעלה לאחר בית הדין הרגיל של הקהילה, שטיפל בענייני עונשין חמורים בין יהודים ובסכסוכים שבין יהודי ונוצרי, היה מקיים את ישיבותיו עפ"י רוב ב"פוליש" של בית הכנסת (או בבית-הקהילה שע"י בית הכנסת) בסכסוכים פעוטים (שני זהובים ופחות מכך) הסתפקו השופטים בשבועה בפתח בית-הכנסת ובמקרים אחרים דרשו שוב את פתיחת ארון הקודש, למתן יתר תוקף לשבועה. בין עונשי הגוף הקשורים במוסד בית הכנסת יש להזכיר בייחוד את העמידה ב"קונא", עמוד הקלון שנקבע ב"פוליש" בית הכנסת. ה"קונא" היתה עשויה קולר ושרשרת המחוברים לקיר, ובאמצעותם היו מרתקים את העבריין, בצוארו או בידיו, לשתים עשרה שעות ומעמידים אותו לעיני הקהל לחרפתו. יש ואפילו ספר שיצא דינו לשריפה נתלה תחילה ב"קונא" זו.
"בית הכנסת לא היה מוקדש רק למקום. בית הכנסת שמש רקע לחיי האיש. שם הובא הילד בבריתו של אברהם; שם ברך כשנתבגר; שם חגג את ארוסיו; שם הודח והוחרם כשסרח; שם נהנה מחזנות וממגידות ומאומנות עממית של ציור ומעשי מקשה ורקמה; שם היה האורח מוזמן לסעודה; והעוול בא לידי מחאה בעיכוב הקריאה; שם היו אוספים כספים לצרכי צבור; והיו מספידים את המת. וההמון היה מאמין, שגם אחרי מותו של אדם, נשמתו מתעטפת בטלית ומתפללת שם בלילות". (י. מ. ניימן: "מגילת יהודי פולין" שנתון "דבר" תש"ג.)דרישתו רבת המשמעות של ר' יוחנן בן זכאי מאספסינוס: "איני מבקש ממך אלא יבנה, אלך ואלוה בה לתלמידי ואקבע בה בית תפילה ואעשה בה כל מצות" מחד גיסא, והלכת הרמב"ם: "כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה...". מאידך גיסא - זכו להתגשמות מלאה אצל יהודי פולין.
ועל אדמת פולין זו הוגשה, בפעם הראשונה בקורות הבניה הדתית שלנו, המגמה הברורה למצוא פתרונות אומנותיים אדריכליים, חדשים, מקוריים לאלו דרישות הפולחן הדתי.
לא הרי היהודי פולין, כהרי יהודי מערב-אירופה, אשר השתמשו בדוגמאות מהמוכן - בהן זיכתה אותן ביד רחבה האדריכלות, עשירת הצורות, של הכנסיה הקתולית - והשתדלו לשוות להן אופי יהודי על ידי התאמתן לצרכי הפולחן הדתי, היהודי. יהודי פולין המרוחקים ממרכזי האמנות הגדולים שבאירופה המערבית והדרומית, לא יכלו בנקל לשאוב ממקורות אלה. והודות לאופיו העממי, המיוחד, של הקיבוץ בפולין, כחטיבה אתנית שלמה, הודות לשורשים העמוקים שהיכתה הדת, המסורת והמנהגים בלב היהודי הפולני, מסוגל היה קיבוץ זה ליצור בעצמו ערכים אומנותיים, בלי להיות מושפע השפעה ישירה, בולטת, מסגנוני אומנות התקופה.
ברם, עם זרמי המהגרים היהודים שהגיעו לפולין מהמערב הובאו לכאן גם סגנוני הבניה הדתית המערבית. הטיפוס הדו-סטווי של בית הכנסת, אשר מקורו ביצירתה האדריכלית-הדתית של יהדות גרמניה נשתרש יפה בבניה הדתית של יהודי פולין במאות ה- 14, וה- 15; (דוגמתו הראשונה, הקלאסית, היא "בית הכנסת הישן" בקראקא, העתיק בין בתי-הכנסת הפולניים). ביהכ"נ הדו-סטווי אשר זמן רב ראו בו חוקרי האמנות היהודית הדתית טיפוס בניה לא-יהודי, שמקורו באדריכלות הנוצרית הדתית והחילונית של ימי הביניים ושללו ממנו כל נימה אדריכלית יהודי (גרוטה, קראוטהיימר, רחל וישניצר) - נתגלה, בזמנים האחרונים, הודות למחקריהם המעניינים של החוקרים הארץ-ישראליים פינקרפלד ושנייד, כיצירה אומנותית בעלת נימה יהודית מסוימת. עובדה היא, כי דווקא בפולין הלך והתפתח טיפוס זה, אשר דוגמאות-האב הבודדות שלו נמצאו במרכזי היהדות האשכנזית במערב-אירופה, הקו הגיאוגרפי של קהילות וורמיזא, רגנשפורג, ארפורט, פראג - אשר בלבן מציינו כקו ההתפתחות של ביהכ"נ הדו-סטווי, בדרך הבריחה של יהודי גרמניה הנרדפים לפולין - נמשך הלאה על אדמת פולין, מקהילות קראקא וצוזמיר שבדרום-מערב של המדינה, דרך חלם שבמרכזה ועד וילנא אשר בחלקה הצפוני-מזרחי.
בית הכנסת הישן בקראקא, מבתי הכנסת העתיקים ביותר בפולין, נהרס ע"י הנאצים
ושוחזר מחדש ע"י הפולנים. כיום הוא משמש מוזיאון לעתיקות יהודיות בפולין
הוא הדבר ביחס לבניה היהודית הדתית במאות ה- 16 וה- 17.
לוקומסקי, הרוסי, בדברו על התפתחותה הנפלאה של הבניה הדתית היהודית בפולין במאות אלו מדגיש בצדק:"בנית בתי-כנסת הגיעה כאן לשיא במאות ה- 16 וה- 17 הודות לגישתם החדשה של הבונים לבעיית הסגנון והדקורטיביות ובייחוד בשל תפיסתם הנכונה של רעיון החתך האופקי (תפיסת התכנית) והקומפוזיציה המוכתבים עפ"י דרישות המסורת. כושר הדמיון של העם היהודי הגיע כאן לדרגת התפתחותו האינדיבידואלית הנכונה, שעה שהאדריכל היהודי היה מסוגל להשתחרר מההשפעות המקומיות, המכריעות, ונעשה יוצר בלתי-תלוי באחרים. תריסרי שמות של אדריכלים כאלה שנתגלו בזמנים אחרונים באירופה המזרחית... מוכיחים את זאת.כיצירה מקורית בהחלט באדריכלות הדתית היהודית בפולין יש לציין בראש וראשונה את טיפוס בית-הכנסת בעל בימת-"רהיט" הבנויה במרכז הבית (ביהכ"נ הרנסנסי) ואת הטיפוס השני, בעל בימת-מגדל הבנויה אף היא במרכז, אך בין ארבעת עמודים, (ביהכ"נ הברוקי). סידור זה, אם כי בא לפתור את בעיית-מרכזיותה של הבימה בתוך אולם בית-התפילה, כלומר, לכאורה - רק בעיה דתית-פולחנית, שמש, במובן הארכיטקטוני, חידוש יהודי מעניין, מבחינה אומנותית ומסורתית כאחד.
וסידור זה, האופייני לכתחילה למרבית בתי-הכנסת שנבנו כאן במחצית השניה של המאה ה- 16 (בתי הכנסת: שע"ש המהרש"ל בלובלין, שע"ש ר' יצחק נחמנ"ש (נחמנוביץ') בלבוב, ובקהילות: פרמשלא, וילנא, בריסק דליטא, הורודנא, אפטא, לנצוט, ריישא, טרנא ועוד), ילך ויהפך בבתי-הכנסת המבצריים, לטיפוסי לבתי כנסת הבנויים אבן, על אדמת פולין.
בתי-הכנסת המבצריים - שנבנו כאן במאה ה- 17, לשם הגנה על קהילות ישראל בימי מלחמות הפולנים עם שכניהם מהמזרח ומהצפון (הטאטארים, הקוזקים, התורקים, הרוסים והשוודים) - הם יצירות אוריגינליות עד מאד באדריכלות הדתית שלנו. ואם המומנטים האדריכליים-החילוניים, האופיינים לבניה דתית זו (כגון, האתיק הנהדר, פאר הבנין, או הקירות העבים עם תמיכות ה"שקרפ"ים וכו'), הוציאו להם בצדק מוניטין בעולם האמנות, הרי, מבחינה יהודית-דתית ואומנותית, ראוי בהם לציון דווקא פתרונה המוצלח של הבעיה הארכיטקטונית-הפנימית שלהם - בעיית הבימה, על ידי קביעתה בין ארבעת העמודים שבמרכז הבית (בית הכנסת המבצריים בקהילות: לוצק, בראד, לובומלא ואחרות).
הוא הדבר ביחס ליציאה אומנותית-דתית אחרת; הפעם, שלמה ויחידה במינה - בתי-הכנסת הבנויים עץ, שנבנו כאן במחצית השניה של המאה ה- 17 ובמשך כל המאה ה- 18.
בתי-כנסת אלה, פניני האדריכלות היהודית העממית, זכו מה מכבר לתשומת-לבם של חוקרי האמנות היהודית. באדריכלות שלהם, הפרימיטיבית, האסקטית לכאורה, אך בעלת-חן וצביון בלתי-נשכח, באה לידי ביטוי ראשון סינתיזה נפלאה של קוים יהודיים מיוחדים עם הבניה המקומית, אלה הקווים הרומנטיים, האינטימיים, שלא כסגנון המקום, שקשה להגדיר את מהותם, המורגשים רק בכמה קטעים אדריכליים וציוריים, כגון: הגגות, החלונות, האפריזים המבדילים בין הגג וגוף הבנין, המדרגות, העמודים, המגדלים וביחוד הקישוטים הפוליכרומיים, אשר בפנים הבית.
קישוטים אלה, בעלי אופי מזרחי-ברוקי, גילו לנו מוטיבים יהודיים ישנים גם חדשים וסיפרו לנו על קיום אומנים יהודים ראשונים, שהעיזו להנציח את שמותיהם בתוך אותה הכתובת הצנועה: "מעשה ידי להתפאר..." המשולבת אי-שם בקומפוזיציה היפה שעל כתלי בתי-הכנסת הבנויים עץ אשר בקהילות: חודורוב, זבלודוב, מוהילב, פשדבוז', קורניק ואחרות.
הפוליכרומיות הללו הן סמן ליקיצת היצירה הציורית הראשונה של יהודי פולין ויהודי אירופה בכלל, לאחר מאות שנות תרדמה של האמנויות הפלסטיות שלנו; והן התחלת יצירה אמנותית בעלת אופי יהודי-עממי, עצמאי בהחלט. חשיבותה של הפוליכרומיה של בתי-הכנסת הללו בתולדות האמנות היהודית והתפתחותה בארצות הגולה - דומה במידה רבה לזו של הציור האיטלקי בתקופת הרנסנס באיטליה ולאחריה.
הפוליכרומיה של בתי-הכנסת הבנויים עץ הייתה מעיין בלתי-אכזב לחקירת הציור היהודי; בה היה טבוע, אולי בפעם הראשונה בתולדות האומנות הישראלית בגולה, חותם המקוריות היהודית באומנות.
קישוטי-הפנים שימשו גם אחת התעודות היפות ביותר לגאון היצירה היהודי הגדול שהיה צפון ביהדות פולין.
שני הטיפוסים המעניינים של בתי-הכנסת, על אדמת פולין שהתפתחותם הנפלאה חלה בעיקר במאות ה- 17 וה- 18: בית-הכנסת המרובע, הרנסנסי או המבצרי, המונומנטלי, הבנוי אבן, מכאן, ובית-הכנסת העיירתי, הכפרי כמעט, הרוסטיקלי הבנוי עץ מכאן, - השונים כל כך זה מזה במהותם האדריכלית, בתפיסה המקובלת מאז ומעולם ביחס לצורת בית-הכנסת - אלה הן היצירות המקוריות והאופייניות ביותר באומנות הדתית היהודית בפולין.
בתיאורם צריך היה למעשה להתחיל את קורות אומנות יהודי פולין, כי בהם התבטא לראשונה סגנונם המקורי של מבצעי אומנות זו, אלה "הפועלים העוסקים במלאכת הקודש", האומנים הראשונים מבין יהודי פולין.
חלונות מסורגים בבית הכנסת "פנקס" בקהילת פראג
המאות ה- 19 וה- 20, תקופת ההתפתחות הנפלאה של האומנויות הפלסטיות, פתחה אופקים חדשים גם לאמן היהודי לאדריכל היהודי. בתקופה זו, תקופת הזרמים הליברליים בחיי החברה בספרות ובאומנות, כבש לו גם היהודי עמדה כאמן ויוצר, בעל זכויות שוות בעולם האומנותי. אולם לא בנקל מצא האמן היהודי את דרכו. אם במערב אירופה הסתגל האדריכל היהודי לרוח הזמן וכתוצאה מכך יצר יצירות חשובות, לפעמי אף מונומנטליות, המיועדות לצרכי הדת, אך לעתים קרובות זרות לגמרי לרוח היהודית - כאותם בתי-הכנסת בערי מערב אירופה שנבנו, למשל, בסגנון הכנסיה הקתולית או הפרוטסטנטית, על כל מסקנותיו האומנותיות הבלתי מותאמות לגבי המסורת הדתית שלנו, הרי לא כן במזרח אירופה ובמיוחד בפולין. האמן היהודי בפולין לא השלים בנקל עם התאמה זו של כל סגנון שהוא לצרכי הדת. הבונים האלמונים הקימו את בתי הכנסת העתיקים בקהילות קראקא ולובלין, וילנא וגרודנו, את בתי הכנסת המצודות אשר בקהלת לוצק או ז'ולקיב, ואת בתי התפילה הבנויים עץ בפשדבוז' או בחודורוב. הם ידעו לפתור בצורה אוריגינלית ההולמת את רוח היהדות ומסורתה בעבודת הקודש, כמה בעיות אדריכליות, חשובות, כגון, בניית הבימה באמצע הבית, מתן צורה מקורית, יהודית, לפנים על ידי קישוט קירותיו, עיטור ארון הקודש וכו'. המסורת זו, עתיקת-היומין, הייתה, כאותו "נוסח מהר סיני" שבסגנוני וסלסולי התפילה, ספוגה בדם הבונים היהודים על אדמת פולין.
