בית הכנסת בחיי העם

ב. נחמני

מחניים צ"ה, ער"ה תשכ"ה



ואהי להם למקדש מעט - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות - שנו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) ומאז גלינו מארצנו מפני חטאינו ובטל התמיד בבית המקדש, התרכזו סביבו חיי הציבור והיחיד בתקופות מנוחה כבעת צרה, בימי שמחה כבשעת אבל.


בין מנחה למעריב בבית כנסת של חסידים בפולין שלפני השואה

במאמרנו הנוכחי נציין את מעמדם של בתי הכנסת ובתי המדרש ואם כי מבחינת ההלכה ישנו הבדל בין בית הכנסת ובית המדרש, לא נכנס לבירור זה, וכאשר נדגיש מעמדו של בית הכנסת כמרכז לחיי הציבור הכוונה גם לבית המדרש, ומה גם שבדורות האחרונים ניטשטש ההבדל שביניהם.


תקופה ארוכה עוד לפני חורבן בית המקדש שימש בית הכנסת ל"מקדש מעט", שסביבו התרכזו חיי הציבור, ואף צוררינו הבחינו בכך, ודברי ימינו מלאים וגדושים מפרשיות עקובים מדם, כאשר צוררי ישראל בכל דוד ודור התנכלו לו וזמנו לפגוע בו ולהחריבו. לבו של אחד מראשוני הצוררים לישראל, בלעם הרשע, נתמלא קנאה בשעה שראה את ישראל שוכן לשבטיו. והוא גילה את מצפוני לבו "מה טובו אהליך יעקב - משכנותיך ישראל", וחז"ל מפרשים "מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה בלבו ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות" (סנהדרין קה ע"ב) ומימות עולם ועד עתה לא חדלו שונאיו להציק לבאי שעריו, אולם "כל כלי יוצר עליך לא יוצלח", ומאז ועד עתה הוסיף בית הכנסת למלא את תפקידו כמרכז לחיי הציבור.

בית הכנסת שימש בבחינת מקדש מעט כאמור ועל יסוד הכתוב "מכון לשבתך פעלת ה'", מסתמך הזוהר לחייב את הציבור לסייע לבנין בית הכנסת:
"פקודא למבני מקדשא לתתא, כגוונא דבי מקדשא לדעילא, כד"א מכון לשבתך פעלת ה', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקב"ה, דהא צלותא אקרי עבודה, וההוא בי כנשתא אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא, ולאתקנא ליה בכל תקונין, דהא בי כנשתא דלתתא קיימא לקבל בי כנשתא דלעילא, בית המקדש לתתא איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא, דקאים דא לקבל דא".
יתר על כן חז"ל אמרו "כל עיר שאין בה בית כנסת אסור לתלמיד חכם לדור בתוכה", (סנהדרין י"ז ע"ב), והרמב"ם פוסק להלכה
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת" (הלכות תפילה פרק י"א הלכה א').
"הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת" - שנו חז"ל (במס' כתובות ה' ע"א), והדברים שהובאו להלכה גם ע"י הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ד הלכה ה'), משמש יסוד להפיכת בית הכנסת כמרכז הציבור, לא רק לצורכי תורה ולתפילה אלא גם לעסקי הציבור.


שיעור "משניות" בין מנחה למעריב ציור מאת א. קרסטין

סימנה של עיר "עשרה בטלנים קבועים בבית הכנסת לצורכי הציבור" מציין הרמב"ם (שם מגילה פ"א ה"ח), ואם אין בה עשרה בטלנים כנ"ל הרי היא ככפר, ובתשובתו (הוצ' פריימן סי' קכ"ח) הוא מסביר את דבריו על יסוד מאמר הירושלמי "שיהיה באותו המקום עשרה בני אדם מוכנים לצורכי ציבור, וכשיהיה דבר מצוה או איזה עניין מענייני הציבור, יניחו מלאכתם ויבואו לבית הכנסת", והוא מוסיף שמקומם נקבע בבית הכנסת, מפני "כי ברוב השעות כשיתקבצו העם (-לשום דבר מצוה או על צרה שלא תבוא) הוא תמיד בבית הכנסת".

בהתאם למעמדו של בית הכנסת כמרכז לחיי הציבור, שנו חז"ל לגבי האישה המורדת על בעלה שמשמיעין את הכרזת האיומים כנגדה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (כתובות ס"ג ע"ב). לגבי המוצא אבדה שיש להכריז עליה ממלא בית אותו תפקיד מרכזי של "אבן הטוען" שהיתה בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים ובני עם קדוש היו עולים לרגל: "כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמצא אבידה נפנה לשם, וכל מי שמצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה". משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, התקינו שהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". (בבא מציעא כ"ח ע"ב).

אף לגבי עירובי חצרות מציין הרמ"א (בשו"ע או"ח סימן שס"ו סעיף ג') "והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת", והוא מוסיף, "וכן נהגו הקדמונים".

נוסף על תפקידו לצורכי תפלה משמש בית הכנסת מרכז ללמוד התורה, וכך שנו חז"ל "קורין בהן ושונין בהם" וכן "דורשין בהם בפני הרבים". יתר על כן חז"ל אמרו בירושלמי ברכות ריש פרק חדשים "ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש, לא במהרה הוא שוכח". אביי היה לומד בביתו ומתפלל בבית הכנסת, לאחר שלמד דבר דוד "ה' אהבתי מעון ביתך" חזר וקבע מקום לימודו בבית המדרש, והדברים הובאו להלכה גם ע"י לימודו בבית המדרש, והדברים הובאו להלכה גם ע"י הפוסקים האחרונים.

בית הכנסת שימש כמרכז לימוד לא רק לגדולים אלא גם לקטנים ולתינוקות של בית וכך מפרש רש"י (במס' מגילה כ"ח ע"ב) "לימא ליה לינוקא" - שהתינוקות היו רגילים לקרות בבית הכנסת.

תוקף קביעותם של הלומדים בבית הכנסת, התירו להם לקבוע סעודתם בביהכ"נ ואף לישון בהם.

בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלים בהן ואין שותין בהן שנו חז"ל (מסכת ברכות כ"ח ע"א), ובדוחק התירו לתלמידי חכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות בביהכ"נ שנקרא ביתם, ביתא דרבנן, והוא הדין שאר תשמישים כגון לישון שם וכיוצא ואמרו שר' אמי היה מצוה למלמדי תינוקות שבביכ"נ שאם יבוא אצלם אדם שיש לו ריח תורה שיקבלו אותו ואת כליו, - - שכן אם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם.

אחד היסודות להיתר אכילה ושתיה בביהכ"נ הם דברי ר' אסי (במגילה כ"ח ע"ב) "בתי כנסיות שבבל על תנאי הן עשויים", וכפירוש רש"י "על מנת שישתמשו בהן" אך ישנם חילוקי דעות על התנאים לכך.

רבי יצחק מוינה בעל "אור זרוע" מדגיש שהתנאי מועיל אפילו לאכול ולשתות בו לכל אדם, גם בזמן שביהכ"נ קיים,

ויש אומרים שהתנאי מועיל דוקא כשיהיה צורך בדבר, כגון להכנסת אורחים עניים, כאשר יצטרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכינם שם, וכן לשאר צרכים לפי שעה יהיו מותרים לעשות כן ואין תנאי זה מועיל אלא מדוחק אבל לא שלא מדוחק. ולפי דעה זו, הרי ההיתר שניתן לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות בביהכ"נ אינו אלא כשהמקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול שם.


תיקון ליל שבועות בבית הכנסת מ. ובר

ויש אחרים הסבורים שאין שום תנאי מועיל לאכול ולשתות או לישון בביהכ"נ שאין לך קלות ראש יותר מזה, ולא אמרו שבתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים אלא בשעת חרבנם אבל לא בשעת ישובם, ואפילו אורחים ועניים אינם מותרים לאכול ולשתות וללון בביהכ"נ אלא בחדרים הסמוכים לביהכ"נ (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך בית הכנסת).

סעודה חגיגית בבית הכנסת
בימים קדומים כאשר נהגו לקדש חדשים על פי הראיה, נהגו לערוך סעודות חגיגיות בירושלים
בציבור, לעדים שבאו והעידו על חידוש הלבנה,
וכך שנינו (במשנת ראש השנה פרק ב' משנה ה'):
"וסעודות גדולות עושין להם".
ולאותן סעודות התכוון רבי יוחנן באמרו (שם ירושלמי פר' ח' הלכה ב')
"לווין ברבית לקידוש החודש" כלומר לסעודה של קידוש החודש.
במסכת סופרים (פרק י"ט הלכות ט-יא) אנו מוצאים תיאור נרחב של סעודה זו בה נהגו להוסיף כוס יין על הכוס של ברכת המזון או הזימון לכבוד ראש החודש, וסעודות אלו נערכו בבתי המדרש. וכך מצינו בירושלמי (סנהדרין פ"ח ח"ב) ר' יוחנן הוא עליל לכנישתא (בית הכנסת) בצפרא ומקלט פירורין ואכיל, ואמר, יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא הכא", וכן מציין בעל "הגהות מיימוניות" שמקומה של סעודה זו נקבע בבית הכנסת.

על יסוד הירושלמי מוכיחים בעלי התוספות (פסחים ק"א ע"א ד"ה דאכלו ושתו) שאכילה ושתיה של מצוה מותר והם מוסיפים שם כי "מימים קדמונים נהגו לערוך את ברית המילה בבית הכנסת וגם עכשיו נוהגין לשתות שם הבדלה וברית מילה".

רבי חיים חזקיה מדיני בעל "שדי חמד" מספר (אספה דינים מערכת ביהכ"נ אות ז') על מנהג עירו:
"בעיר הזו יש ד' ביהכ"נ, ואחת מהם היא ביהכ"נ הישן, והמנהג עפ"י הסכמה שנעשית בשנת תקס"ו, שכל השמחות שירבו בישראל כגון חופות וברית מילה יהיו בביהכ"נ הישן, דהיינו המילה עצמה בביהכ"נ הנ"ל, אולם הוא לא ראה זאת בעין יפה וכשיצטרף גם אלה, חופות, חתנים וברית מילה, הנה הוא למשא כבד מאד, ועל כרחם לא בטובתם נכשלים להיות ח"ו מעוזבי ד', מניחים חיי עולם, הס"ת פתוח והולכים לחיי שעה, ליטעום מידי וכו' כת ראשונה וכו' כת שניה וכו', ופעמים אני מוחה ופעמים אעלים עין, הכל לפי מה שהוא אדם, וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו', וכמה פעמים השמיעו לאוזני דיבת רבים מהמתפללים בביהכ"נ הנ"ל, לאמור מדוע לא יתן דעתו להקל מעלינו את כובד המשא, ומי כהח"מ בעיר הזו, ומי ידוע לתקן זאת חוץ ממנו".
אולם הוא ראה הכרח להתערב בדבר ועולם כמנהגו נהג.

אם לגבי עריכת ברית מילה בביהכ"נ, הועלו פקפוקים על אחת כמה וכמה לגבי סעודת המצוה הנערכת לאחר הברית, ורבי יוסף שאול נתנזון הדן בשאלה זו אינו רואה מקום להיתר אלא בעזרת נשים. באחת מתשובותיו (יוסף דעת סימן ס"ג) הוא מסביר
"אם יש בו ללמוד ויצמאו יוכלו לשתות בעת למודם, וגם מה שנוהגין לאכול בש"ת מיני מתיקה יוכלו לאכול, ועוד איזה פרטים, יען פרטנו בפירוש בעת הקמת האבן הראשה" - - - דכל העניינים האלו מקרי לצורך ב"ה דשרי, כיון שנהגו בכל תפוצות ישראל, לחלק מיני מתיקה בש"ת, ומטעם שעושין סעודה לגמרה של תורה, א"כ מקרי לצורך ב"ה, וגם כדי שלא יתענו ביו"ט ששוהין בה הרבה, ועוד דע"כ לא אסור רק אכילה ושתיה ממש, אבל זה לא מקרי אכילה ושתיה, שאינו רק טועם להשיב הנפש, ופשיטא דזה לא מקרי קלות ראש".
לעומת זאת הוא מתקשה בדבר עריכת סעודת הברית בביהכ"נ, ובתשובתו (שואל ומשיב ח"ב מהדורא שתיתאה שאלה ג') הוא מספר על:
"ברית מילה שנערך בביהכ"נ שלו והשמש היה הבעל ברית, ומפני שדירתו היתה קטנה מהכיל על כן אמרו שיפנו העזרת נשים שיאכלו שם הבעלי כבודים, ובבואי לשם שהייתי סנדק גערתי, לפי שאני התניתי בעת הקמנו האבן של הביהכ"נ שיהיה קדושת ביהכ"נ עליו ולכל דבר וא"כ אסור לאכול על הברית בביהכ"נ".
רק במקרה זה מצא היתר כיון שבעל הברית היה שמש ביהכ"נ,
"וכיון דהוא שמש ביהכ"נ ודר שם, וא"כ הו"ל כאורחים דמותרים לאכול ולשתות דהוא בית שלהם, וגם בשמש דביתו שלו מקרי כיון דדר שם" - - -
אף רבי שלמה קלוגר פוסק בספרו "האלף לך שלמה" (סי' ע"ג) כנגד אחד שרצה לעשות סעודת נשואין בעזרת נשים, והוא מכריז:
"לדעתי לא תהא זאת בישראל, ואם ביהכ"נ של אנשים יותר מקודש עכ"פ גם עזרת נשים הוי קודש, וראיות הרב מהרימאלוב (-הוא רבי יעקב בעל "כוכב מיעקב") אינן ראיות".

בתי כנסת ב"קלויזים"
בראשית הופעתה של תנועת החסידות בזירה הציבורית נאלצו לארגן להם "מנינים" משלהם (קלויזים), שבהם נהגו להסב בצוותא לסעודות מצוה, מלוה מלכה, ליאהרצייטים וכו' ונמצאו כאלה שהתריעו על כך. בעל "שדי חמד" למשל טוען כנגד כמה מבני עירו:
"והאשכנזים שבעיר הזו הי"ו יש להם שתי בכ"נ מיוחדות רק לתפילה, והאחת קורין אותה בית המדרש, ושמעתי שבה אוכלים ביום יאהרצייט מיני מזונות ושותים יי"ש, מה שאין עושין כן בביהכ"נ השנית שנקראת בשם בית הכנסת, אמרו לי קצת מהם שכן מנהג פשוט בכמה מקומות מושבותיהם",
אולם מנהג זה לא נראה בעיניו כדבריו
"וכבר גליתי אזן קצת מהם, אשר לדעתי אין להם על מה לסמוך, אך לא נכנסו דברי באוזניהם, באמרם מנהג אבותי, בידינו, ולדעתי לא יפה הם עושים",
והוא מסתמך על דברי הנצי"ב בספרו "העמק שאלה" (שאלתא א' סק"ז),
"מדמותר ליכנס לביכ"נ לפקח על צרכי רבים, נלמוד דמותר לכתחילה לעשות שם סעודת מצוה, כמ"ש המג"א עי"ש, מ"מ היינו דוקא סעודת מצוה, ודוקא לאכול פת וקטניות בלבד, כמ"ש המג"א בשם הגהת סמ"ק, אבל סעודת יא"צ ולשתות שם יי"ש וכיוצא, מידי דמשכר לא שמענו להתיר בביהכ"נ, ושבח אני בזה את הספרדים הי"ו שלא הראה ולא נשמע מנהג כזה לאכול ולשתות במקום המיוחד לתפילה".
אף רבי ישכר שלמה טייכטל בעל "משנה שכיר" מערער על כך, וטוען:
"בעיני ראיתי בכמה קהילות קדושות קטנות וגדולות, גם פה עירנו עושין סעודות גדולות שיש בה שיכרות טובא בביהמ"ד, כמו סעודת סיום הש"ס וסעודת חתונה, בלי מוחה, וחזינא לרבנן קשישאי דיתנו בהדי סעודתא, ושתקו ולא אמרו מידי וגם בפולין ראיתי לעשות סעודת מצוה, סעודה שיש בה שיכרות ושותים שכר בבתי מדרשות, ולא אמרו מידי, וגם בפולים ראיתי לעשות סעודת מצוה סעודה שיש בה שיכרות ושותים שכר בבתי מדרשות ולא שמעתי לפצות פה ע"ז, ובאמת לא ידעתי פשר דבר, דהרי - - -לא יאה למיעבד כן - - - ואם יש מקום להיתר בביהמ"ד כזה, דלומדים שם בקביעות כמו הני בתי מדרשות שבמדינות פולין, שעיקר קביעת הלימוד הוי בביהמ"ד לכל אחד ואחד, אבל בבתי מדרשות שלנו, פה מדינת הגר, דידוע דלא נבנה ללמוד בו בקביעות דיחשב ביתא דרבנן ולא נבנה רק להתפלל בו בימות החורף בימים הקרים, וגם במקומות שמתפללין בו בכל עת, אבל אין לומדים בו בכל עת, זולת שיעורין קבועין בשעות קבועים, ולא ללמוד בו בכל היום, ובשעה חדא או שתים שלומדים ומתפללין בו, שפיר אפשר ליזהר בו לנהוג בו קדושה, ולא שייך לומר ביתא דרבנן אלא היכא דדר בו לומד בו בכל היום".
ר' יוסף זכריה שטרן בעל "זכר יהוסף" אוסר עריכת "משתה סיום" גם בעזרת נשים:
"ואף שנוהגין בקצת מקומות לשתות יי"ש בביהכ"נ הוא מנהג בטעות, ועליו ראוי לומר
מה שכתוב ראשונים שמנה"ג אותות גהנ"ם, ועל כך מרמז מהר"ם שיף סנהדרין (ו' עב), עכשיו שותין יי"ש במקום גינהם פתוח".

מאזינים לדרשה מפי "המגיד" בבית הכנסת בליטא

לעומת ממליץ מהרש"ם מברעזאן על המנהג המקובל בקרב החסידים, והוא מסתמך על הירושלמי (פ"ג דמגילה ה"ג)
"דאפילו רק קצת בן תורה מותרין להתאכסן בביהכ"נ, וכיון דתלמידי חכמים מותרין לאכול ולשתות בביהכ"נ, ולדבר זה גם קצת בן תורה דינו כת"ח - אם כן נתישב המנהג דבזמן הזה, כמעט אין לך אדם שאינו במקרא או במשנה", ולא זו בלבד אלא שכל סעודת המצוה שרי ולפי מה שכתב המג"א (סי' תקס"ח סק"ה) הרי כל סעודה שתלמיד חכם שרוי בה
או שמדברים בה דברי תורה הוי סעודת מצוה - זהו מה שנראה לי להמליץ על המנהג, ובמדינתנו לא ראיתי שיהיה נזהרין מזה ואדרבה כל צדיקי דורנו עושים כל הסעודות בבית מדרשם, ובודאי אין להרהר אחריהם והנח להם לישראל וסתמו שמתנה - על דעת מהנהג מתנה שיהיו מותרין להשתמש בו לדברים הנ"ל".
אף רבי יחיאל נבנצאהל רבה של סטניסלבוב מוצא היתר לעריכת סעודות ב"קלויז" ומדגיש "ובפרט דלכך לא נקרא ביהכ"נ ולא בית המדרש, ושינו השם לקרות "קלויז" על דעת להיות מותרים להשתמש בו "והוי כמו התנה, ואף שלא התנה הוי כאילו התנה".

למתירים הצטרף אחד מן הפוסקים בארה"ב, הנמנה על המתנגדים כדבריו בספרו "אגרות משה":
"בהרבה מקומות נוהגין להקל, אף שלא בשעת הדחק, ולצורך מצוה קצת כגון לאכול סעודה שלישית בשבת, אף שאין צורך גדול, שהרי יכול כל אחד לאכול בביתו נוהגים כמעט בכל המקומות להתיר, ואף לעשות משתה בקריאת החתן או בר-מצוה, והחסידים נוהגים להקל בכל בתי כנסיות שלהן אף בדבר הרשות ממש אף שאין ברור שיש בזה ענין מצוה כהא דאכילה ושתיה ביום היא"צ - - - ונמצא שנפסק עתה כן להלכה, אף אם אולי רק בדורות האחרונים התחילו לנהוג כן".
אף רבי ישראל יעקב וינברג מציין בספרו "שרידי אש" מקור למה שהתירו סעודת מצוה בביהכ"נ לאו דוקא בפת וקטנית, שכן כמה מן הראשונים גרסו בירושלמי (פ"ק דפסחים) "דבודקין את
החמץ בביהכ"נ משום שאוכלים שם בשבתות ובר"ח, ומכאן שמותר לאכול, וגם כמה מהראשונים מבארים הא דמותרים העניים לאכול בביהכ"נ הוא משום שסעודת שבת היא מצוה" והוא מביא הוכחות נוספות מדברי הראשונים "דסעודת מצוה של שבת מותרת, והרי היא של בשר ודגים, ומירושלמי פרק ו' משמע שאכלו גם ענבים , ואלה העורכים סעודת סיום או שלוש סעודות יש להם על מה שיסמוכו".

עיכוב התפילה בבית הכנסת
אחד המנהגים הקדומים היה החרם בדבר עיכוב התפילה, כשהיה לאדם דין ודברים ולא רצו רבני הקהילה או החכמים בעירו להזדקק לו, וכן אם היה הנתבע מסרב לבא לדין, והלך התובע ועמד לפני התיבה, וקבל על חברו ועכב את הש"ץ מלעבור לפני התיבה או מלהוציא את הס"ת לקריאה או להכניסו לארון הקודש, ואף אם סרב אדם להישמע למנהיגים הם בקשו עזר למו מכלל העדה ע"י עיכוב התפילה.

כל אדם מישראל שנעשה לו עוול ואין מתקנים אותו כראוי, היה רשאי אפוא לשים את ידו על סידור התפילה או לשבת על מעלות ארון הקודש, ולומר "לא אניח להתפלל" או "לא אניח להמשיך לקרוא בתורה עד שלא תבטיחו לי את תיקון המעוות", ואז אסור לאנשים שבבית הכנסת להתפזר לבתיהם, אלא חייבים הם להישאר במקום ולהבטיח שהעוול יתוקן.

במקרים הרבה אמנם קוימה ההבטחה שניתנה למעכב, אך לפעמים לא באו המעכבים לאחר כך על סיפוקם, אזי חזרו לעכב את התפילה, ולפי הצורך עכבוה אף כמה פעמים, עד שהשיגו את מבוקשם. כנראה ששנו ושלשו בעיכוב התפילה, כשרצו לקבל על ידו הוכחה לסרבנותו המוחלטת של הנתבע, ופתח להיתר לפנות לערכאות של גויים, כעדותו של בעל ה"עיטור": "שכל המורד בדין מתרין בו תחילה, ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין הימנו" - - - ובמקום שאין גזלן חוששין לישראל וגובה החוב בדין נכרים, וכן הדין והמנהג לעכב שלושה פעמים בבית הכנסת, ואחר כן מתירין לו - כך מנהג שלנו".

אחד החוקרים הוכיח לאחרונה שעיכוב תפילה היה נוהג בימי הביניים במדינות רבות: באשכנז, בצרפת בפרובינציה ואף בספרד. באלכסנדריה ביטלו את התפילה בשנת תט"ו. בטיקטין עכבו את התפילה עוד בשנת תס"ג, ולפי עדותו של "בעל החתם סופר" עוד נהוג היה בילדותו לעכב את התפילה כדבריו בתשובתו או"ח סימן פ"א
"ועניין זה הוא מנהג קדמוני קדמונים, ועדיין בילדותי היה נוהגים זה המנהג, והייתי עומד בבהכ"נ הקדושה, במקום שהש"ץ עומד ואינו מניחו להתפלל, ומבטל התמיד או ביום הכניסה, מעכב להוציא ס"ת מההיכל, ואין שום אדם רשאי להעבירו משם בחזקה, עד שיבוא הפרנס ויפייסו, שמעותד לעמוד על ימינו וגזר ר"ג חרם לבטל התפילה בשבת ביו"ט אם כבר בטלו בחו"ל ג"פ פעמים ודחאו בלך ושוב, אז יש לו רשות לבטלו גם בשבת".
בעל "חתם סופר" מוסיף "ומזה יש לראות כמה פרצה טהרה בישראל, כי כל כך היה אבותינו ז"ל זהירים בק"ש ותפילה בציבור וקריאת התורה, עד שיהיה זה להם לכפיה האחרונה לכוף המסרב ולהעמיד במשפט ע"י שיגרום ביטול התמיד, ועי"ז כל הציבור יעמדו לימינו", ואף בעל "ערוך השלחן", שחי בדור שלפנינו מציין (בשו"ע או"ח סוף סימן נ"ד) שכל עיכובי התפילה אצלנו הוי קודם קריאת התורה.

אספות ציבור בבית הכנסת
בתי כנסיות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה - שנו חז"ל, אך יחד עם זאת התירו לחשב בהן חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן, (הרמב"ם הלכות תפילה פי"א הלכה ט"ז), וברבות הימים הפך בית הכנסת להיות מרכז הציבור.

היה זה טבעי שבית הכנסת שימש כמרכז לריכוז הציבור, שכן כל יהודי המקום היו נאספים בו לתפילה וביחוד בימי שבת חג ומועד, כאשר איש לא נעדר. אף הרבנים היו משמיעים מעל במת בית הכנסת את דרשותיהם, אם דרשות החובה בשבת הגדול ובשבת תשובה ואם דרשות אחרות לעת מצוא.

"ועד ארבע ארצות" הוא המוסד העליון של יהודי אירופה המזרחית במאה החמישית לאלף הששי ותקופה קצרה בראשית המאה הששית היה מקיים את ישיבותיו בבית הכנסת, והמהר"ם מלובלין מספר שראה בבית הכנסת של יארוסלאב בשנת שכ"ח את "החכמים תופסי ישיבות ומנהיגי ארצות", וכן הוא מספר בעניין אחר "כבר עלה על דעתי לגלות קלונו ברבים, בבית הכנסת הגדול דק"ק לובלין, בהתאסף קיבוץ גדול מראשי ישיבות ומנהיגי כל הארצות ביומא דשוקא", הוא מושב ועד ד' ארצות.

נוסף על ההכרזות הפומביות שהושמעו בבית הכנסת, נודעו לו תפקידים רבים בתחום השלטון הקהילתי הפנימי. גבאי בתי הכנסת הכריזו ברבים את ההודעות והאזהרות לציבור, בביהכ"נ הוכרז החרם בשעת הצורך, מתוכו הורחקו יחידים כעונש וכדומה.


פנים בית הכנסת בלנצ'וט שבגליציה ציור מאת: ז. פוגל

בית הכנסת היה עומד ברשות עצמו עם ארגון והנהלה וסדריו היו מופקדים בידי הגבאים השולטים שם בעצמם או באמצעות שמשיהם. הגבאים היו מתמנים בדרך המקובלת למינוי שאר מנהיגי העדה, ועתים היתה הגבאות בבית הכנסת משמשת נסיון לכושר השלטון, כשלב ראשון בסולם העליה של היחיד ורש קפיצה בדרך להנהגת הציבור והקהילה.

בית הכנסת שימש כמבצר העם, תרתי משמע, מבחינה רוחנית וגשמית גם יחד. לפני כשלוש מאות שנה היו בתי כנסיות בערי פולין וגליציה בנויים בצורת מבצרים עם חומות אבן וצריחי יריה,
שכן בהתקרב אויב אל העיר היה צורך להשמיד את כל הנמצא מחוץ לחומה ואף בתי הכנסת של עץ נשרפו שלא ישמשו כמחסה לאויב, לכן בחרו היהודים לבנות את בתי הכנסת אבן, ואת הבניינים האלה חזקו בקירות הגנה ובמעקות חזקות על הגגות. אופן הבניה הזה הפך לאט לאט כחוק ולא יעבור. המלך זיגמונד השלישי הוציא פקודה מיוחדת עם מתן רשיון לבנות בית כנסת בלוצק, שעל היהודים לבנותו כמבצר לכל פרטיו. עליהם היה להקים על גג בית הכנסת מקומות מחסה ללוחמים, ולהקים על חשבונם הם תותחים על כל אביזריהם, שיוכלו משם להשיב מלחמה שערה, ואמנם בנין בית הכנסת קירות מגן חזקים עם אשנבים לירות מהם, ובקצוות שבלוצק נבנה כמבצר. בכל ארבעה הצדדים הוקמו מגדלים מיוחדים להעמדת תותחים גדולים. ופעמים רבות שימש מבצר זה להגנת העיר לוצק. בתקופה זו נבנו בתי כנסת מבוצרים בשריגרוד, בטרנופול, בברוד, והיפה שבכולם בזולקייב. באמת לא נבנה בית הכנסת עד שההגמון הראשי בלמברג אישר גם מצדו את הבניה, אבל הוא כבר התנה בפירוש שיש לבנותו בצורת מבצר ובהוראות נאמר "יש לבצר את בית הכנסת של היהודים, בכדי שיוכלו להתגונן במקרה של פלישת הטטרים, או במקרה של שריפה יוכלו להציל את רכושם וחפצי הפולחן שלהם".

כנוס ההמונים בבתי הכנסת נוצל בתקופות מסוימות, גם על ידי הצוררים, ובספרד קיבלו המסיתים הדומיניקנים רשות מאת השלטון הנכרי לבוא ולדרוש בבתי הכנסיות של היהודים. הללו ניצלו את זכותם זו להשמיע דרשות של דופי באזני המתפללים, ואילו ליהודים לא ניתן לענות להם על הבמה. בבית הכנסת עמד אפוא כומר דומיניקאני, הצלב על חזהו וספר תורה בידו ומטיף באזני היהודים דברי כפירה והללו היו חייבים שתיקה.


עניין מיוחד יש באותו סיפור שבו באה הרגשת פשוטי העם שנשארו באמונתם, ולא נתפסו להשכלה הכפרנית. בין היתר מסופר שזמן קצר לאחר פרעות קנ"א השמיע החכם בבית הכנסת דרשה פילוסופית על תארי ה', אולם בעל בית אחד התייצב ואמר "גזלו כל אשר לי בגזירות סיביליה, הכוני ופצעוני עד שהשימוני המכים מת לפי דעתם, וכל זה סבלתי על אמונת שמע
ישראל ה' אחד, ועתה באים ומשמיעים לנו דרשות כגון אלו", הוא קם ויצא בית הכנסת ורוב
הקהל עמו.

בדורות האחרונים הפך ביהכ"נ למרכז ציבורי מרכזי, ורבי אליעזר דוד מסאטמאר בעל "קרן לדוד" טוען בתשובתו (סימן מ"ט) "דבאמת בזמנינו מקילין הרבה בבתי מדרשות בכמה עניינים - - - וגם עושין שם אסיפות שקורין זיצונגען, וטעמא דמילתא דחושבין כל זאת לדבר מצוה". אמנם יש מקום להתיר לערוך סעודה שלישית בשבת בבתי מדרשות אך "מזה נשתרבב שהרבה מזלזלין בקדושת ביהמ"ד, שיושבין שם גם לעסוק בדברים בטלים ושיחות חולין או של משא ומתן - - - איש מקטרתו בידו, וכל זאת אין לו היתר כלל, ובדוחק יש ללמד זכות עליהם דלב ב"ד מתנה עליהם".

בשנים האחרונות לפני השואה הפך ביהכ"נ להיות המקום היחידי שהיהודים יכולים להתאסף בו בשנות הזעם של שלטון האצים ימ"ש. בזמן שהיהודים באשכנז ובארצות הסמוכות היו כבושים בידי הרשע והמטורף והמנוול ימ"ש וזכרו, וכולם היו נתונים למרמס תחת רגלי משרתיו הרוצחים והמטורפים, בין שאר הגזירות האיומות נאסר על יהודי אשכנז להתאסף במקומות פומביים, מחוץ לבתי כנסיות ותפילה.

בעל "שרידי אש" נשאל אפוא אם מותר להרצות הרצאות של חול בבתי כנסת, וכן אם מותר לערוך שם קונצרט. השואל הסביר לו:
"שכיום הוא שעת הדחק, מאחר שהעם שרוי בצער, לפי שנדחו משאר מקומות, והם סובלים מגידופים וחרופים, והויא מצוה לעודדם ולחזק את רוחם, וגם יש לחשוש שלא יגררו אחרי החפשים, שהם עושים בבית כנסת שלהם קונצרטים, והעם מתאווה לשמוע וליהנות מזמרה, ואף סופם להיות מושפעים מדעות וחפשיות שמפיצים החפשיים, ויבדלו ח"ו מחברת היראים".
בעל "שרידי אש" נענה לו ומוצא מקום להיתר.
"יש לדמות זה לאכילת עניים שמתירים גם בביהכ"נ שלנו - - - שהוא ג"כ צורך מצוה, ואף שעדיין יש מקום לפקפק ולומר דכל זאת הוא רק בכ"נ שבארצות המזרח או בביכ"נ דבדורות הקודמים, שנהגו להאכיל שם עניים, וממילא יש לומר דהוא ליה כאלו התנו עליהם תחלה, שיהא מותר להשתמש בו לצורך זה, משא"כ בבתי כנסיות שבאשכנז, שלא הורגלו בכך עד עכשיו ורק עכשיו מחמת הגזירה והמצוקה, שאין להשיג מקום אחר להתאסף שם, הוכרח לבחור בביהכ"נ בתור מקום אסיפה והשמעת הרצאות, ואם כן לא שייך לומר דהוי כאלו התנו על זה בתחילה, שהרי מצב זה נולד עכשיו, ובשעת בנינו לא עלה על לב איש, שמצב אחב"י יתהפך ח"ו כגלגל, ויגיעו למצב שאנו בו",
אולם בכל זאת הוא מוצא מקום להיתר, שכן
"יש בהרצאות משום התעוררות של תשובה, שע"י הרצאות בתולדות ישראל יכירו וידוע פרשת גדולת ישראל בדורות הקודמים, או פעולת גדולי ישראל בכל מקצועות החכמה והתעשיה שהביאו תועלת גדולה לעמים שבתוכם ישבו. ולא הועיל כל זאת ביום עברה וזעם וכו'"
והוא מסתמך על "המנהג שנהגו בארצות המזרח להקל בהשמעת הרצאות בביהכ"נ ובביהמ"ד, והעידו לי אנשים נאמנים שגם בתל אביב נוהגים לאסוף אסיפות ולהשמיע הרצאות" - - - "ואפילו אם רוצים להחמיר בזה, יש עצה שלפני ההרצאה יאמרו פרק תהילים או איזה דבר תורה, ואז מותר לכל הדעות".

לעומת זאת אינו רואה כל יסוד להתיר קונצרטים בבית הכנסת, והוא מביע דעתו "שיש לאסור לעשות קונצרטים של חול - - - ואם אין בידינו למחות נגד אלה שהולכים לקונצרטים, משום שהוא דבר שאינו נשמע בארץ אשכנז, עכ"פ אין לנו להתיר בביהכ"נ" והוא חוזר ומדגיש "לא מלאני לבי להתיר בביהכ"נ אפילו קונצרטים דתיים, ומי שכחו יפה יותר ממני - יבוא ויתיר". יחד עם זאת הוא מוסיף "ואפשר שאין הרבנים מחויבים לריב ולהתקוטט עם ראשי העדה בשביל זה, מאחר שיש מקום להקל בזה מצד הדין".

אף רבי יצחק ווייס, רבה של מנצ'סטר, מציין בספרו מנחת יצחק (סי' קצ"א)
"ואמת אגיד כי זה כמה אשר לבי הומה גם במדינתנו, אשר נפרץ עוון הרע הזה גם אצל בתי הכנסיות המכונים ארטהאדאקסים, לכונן מחולות כאלה בשביל מגביות שונות, ואין איש שם על לב והשי"ת יהי בעזרנו ויצאנו בכוח ב"ד יפה בעירנו ולגזור על הבתי כנסיות ושאר מוסדות לבטל המנהג הרע הזה מקרבם, ופרסמנו גודל האיסור שהוא ביהרג ואל יעבור ובעה"י כי הצלחנו הרבה בעירנו, כי מאז אשר יצא דבר האזהרה מלפנינו לא נסתה עוד בהכ"נ בעירנו לעבור ע"ז וגם הרבה יחידים בטלו והעבירה את השטן המרקד משמחתם".
לפרק זה יש להוסיף גם את פסק דינו של רבי משה פיינשטיין הפוסק בספקו "אגרות משה" (ק"ע) כנגד אלה "הרוצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות, כשנעשו בנות מצוה" והוא פוסק
"הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן, אף לא בלילה, כי בית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות - - - והצערעמאניע של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא, ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת, וכל בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער, ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום עניין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא".

בית הכנסת במרכז נסיונות הרפורמה
במאמרנו על ביהכ"נ כמרכז לחיי הציבור, איננו יכולים להתעלם מאותה מערכה שהתנהלה בדבר צביונם של בתי הכנסת, כאשר פורצי הגדר, הם חלוצי תנועת הריפרומה, שלחו את ידם לחלל את הקודש, ואחד מניסיונותיהם הראשונים היה שינוי סדרי התפילה והכנסת עוגב בבית הכנסת.

ראש הלוחמים, שעמד בראש היהדות הנאמנה במערכה זו, הוא ה"חתם סופר" שטבע את הסיסמא "חדש אסור מן התורה" והוא שעמד כחומה בצורה נגד כל נסיון לשנות את צביונם של בתי הכנסת. באחת מתשובותיו הוא מוכיח שאסור להתקיו בביהכ"נ את ה"אורגל" (עוגב), אחד מסימני ההיכר של הריפורמה מאז ועד עתה, אפילו בביהכ"נ של נשים, ואפילו שאיש נוצרי עומד שם ומנגן, וכן אין להתיר ניגונו על ידי נכרי בשבת. במערכה זו עמדו שכם אחד חכמי אשכנז וספרד וכאשר הופנתה השאלה מעיר פאריז לאחד מגדולי התורה בקרב יהדות ספרד הוא רבי חיים פאלאגי רבה של איזמיר אם יכולים להביא מנגנים בביהכ"נ בתפילה הוא פוסק (בספור לב חיים ת"ב) לאסור בין בשבת בין בחול.

בשעה שהקיסר האוסטרי עמד לבקר בעיר, וראשי הקהילה שערכו לו קבלת פנים ותפילה לשלום המלכות בבית הכנסת, רצו להכניס עוגב וכן מקהלה מעורבת לכבודו, אולם ה"חתם סופר", ביטל את הצעותיהם ובתשובתו (חו"מ סימן ק"צ) הוא מציין:
"היות היהודים עתידים להכין הכנה דרבה בביהכ"נ בבוא הקיר"ה לגבולם, בשירי הלל והודות לה' ולהתפלל בשלום המלכות, ומיופי והידור השיר לבא האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב, שואלים הלכה אם נכון לעשות כן בביהכ"נ, והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים, אם אמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה ניבה גדולה, מצות כבוד המלך, ואילו פינו מלא שירה וכו', לא יספיק להללו על רוב טובותיו, ומי זה אשר יקל בעיניו מצוה גדולה זאת, והחוק מחייב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי להרבות כבודו, אמנם זהו כבודו ורצונו, שלא נעשה דבר המתנגד לדתנו, כי בזה ידוע רוב חסדו וענותו, ואם נעשה היפך דתנו הוא חילול כבודו ח"ו".
לעומת עמדתם התקיפה של ה"חתם סופר" וממשיכי דרכו לאיסור, נמצאו כאלה שראו אפשרות לדון להיתר. מהר"ץ חיות מציין באחת מתשובותיו:
"ובענין אשר שאלני חכם אחד להחריץ משפטי על עניני בתי כנסיות, אשר נתיסדו זה ערך עשרים שנה בעיר מלוכה וויען, פראג פעסט, ובימינו גם בעיר לעמבערג",
הוא מפרט את השינויים המוצעים.
"עניין הדרשות בלשון אשכנז וגם לשיר במקהלות שקורין קאהר, ופקחו עין לעשות סדר נכון בעת התפילה, שיהיו הכל עומדים שמה באימה וביראה, במקום המיוחד לעבודה ולשפיכת לב לפני הבורא ומשגיחים שלא ינהגו קלות ראש ושיחה בטלה, יתברך, וגם להרחיק משם כל עניין אשר יכול לגרום ריב ומצה - - -הנה עניין הדרשות בלשון צח, ואנחנו פה מדברים בלהג לשון אין בינה, ומצד זה ראוי להצדיק פעולתם".
אולם אף הוא לא נמנה בין המתירים.


בית הקברות שליד בית הכנסת של הרמ"א בקרקא

לאחר כששים שנה הצטרף לעמדתו המתונה גם רבי דוד צבי הופמן, המברר בספרו "מלמד להועיל" (סימן ט"ז) את בעיית העוגב בביהכ"נ ואם כי הוא מסכם לאיסור
"שאף אם נצרך לומר שאין בארגעל משום שמחקה בזה האפיקורסים, כלומר שמחזיק ידיהם "בחוקותיהם", שהרי ידעו שהתחילו זה המהרסים לפרוץ פרצות בדת ה', חיללו שבת בפרהסיא, שינו התפילות וכפרו בביאת המשיח".
"בכל זאת הוא טען - לא אדבר לאסור הארגעל מטעם זה, יען שהשאלה היא שלא להתירה, כי אם בחתונות ולכבוד המלך, וכבר התירו לנגן בחתונות וכן יש להתיר ולכבוד המלך יר"ה. אמנם כן כל ירא שמים יבחר בעת הזאת כלי שיר אחרים, אבל לא הארגעל שיש בה משום חוקות ע"ז וחוקות האפיקורסים".

מיהו - הוא מוסיף - אם רב אחד מאונס או מדוחק יתקע עצמו לדבר הלכה, להתיר את הארגעל לחתונות ולכבוד המלך, באשר שהוא סומך עצמו על קצת המתירין שלא אסור אלא בשבת, וגם יש לו קצת התנצלות, שכיון שאינו מנהג לעבודת ה' רק לכבוד חתן וכלה ולכבוד המלך, אינו הולך בחוקותיהם, אין בדעתי לבטל רשות התרת הוראה שנתתי לתלמיד".

להצעתו הסכימו רק עזריאל הילדסהימר וכן ר' מרדכי הורביץ מפרנקפורט, אולם יתר רבני גרמניה התנגדו לו ופסקו לאסור. בדורנו נזקק לשאלה זו רבי ישראל יעקב וינברג בעל "שרידי אש" ואף הוא מחוה דעתו "שמצד הדין אין לאסור את התפילה בביהכ"נ שהחופשים מתפללים בו בשאר הימים בעוגב, אמנם התפילה בעוגב הוא אסור, אבל אין זה פסול במקום, שנאסור אותו אף למתפללים בו בלא עוגב, ואם כי אומרים, שיש חרם על זה הוא טוען "אני חקרתי ודרשתי ולא מצאתי חרם זה בשום ספר".

עריכות חופה בבית הכנסת
על יסוד דברי הרמ"א ב"יורה דעה" (בסימן שצ"א ס"ג) היו שהתחילו לערוך חופה בבית הכנסת עצמו ולא תחת כיפת השמים, אולם ה"חתם סופר" כבר הוכיח "דאיכא קפידא לערוך אותה תחת אוויר הרקיע לסימנא טבא להתקיים ברכת אברהם "כה יהיה זרעך" ולדעתו של רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל" היתה המילה ברמ"א "בב"ה" כתובה "בראשי תבות", כלומר בבית הנשואין, או בחצר בית הכנסת, והמדפיס שפענח כביכול את התיבה הדפיס במפורש "בבית הכנסת" ושגיאת המדפיס היתה הרת תוצאות.


ילדים מוליכים ישיש עיוור אל בית הכנסת בלובלין
מהר"ם אש פוסק להלכה בספרו "אמרי אש" (סימן ו'):
"אודות החדשות אשר מבקשים בעירו לחדש להקים חופת חתנים וכלות במקום מקדש מעט, בתוך ביהכ"נ, מקום אשר נשפוך שיח לפני ה' אלוקינו, והנה כתבתי שם כי עכ"פ ביכ"נ אשר נבנה סתם יש לפענ"ד איסור מדין התלמוד - - - גם אלו לא ידענו שום טעם, אין לנו לסור מדרכיהם אשר הנחלנו, ואף כי בזה אשר יש בו סוג וגדר לעריות, הנה המקום אשר נקדיש לשם ה', לשפוך שם השיח ותפילה לפני ה' אלקינו, ראוי להיות איום וקדוש בלבבינו, למען כי נבוא לחצרות ה' פחד ה', והדר גאונו יבואו לבבנו, ודע כי לפני ה' ובבית המקדש לשמו אנחנו עומדים, לזה כל דברים אשר נמצאו בדברי אבותינו הקדושים בקדושת ביהכ"נ ולבלתי ננהוג בו קלות, הכל הוא לדעת, כי המקום אשר אנחנו עומדים שם אדמת קודש הוא".
אף באסיפת רבני הונגריה שנתכנסו במיחאלוביץ בשנת תרכ"ו נתקבל "פסק בית דין" בה הוחלט בין יתר ההחלטות "להתרחק ממנהגם של אנשי הריפורמה לעשות החופה בביהכ"נ, רק תחת כפת השמים, איסור מוחלט אסור" ולאחר שחתמו על פסק זה כל רבני הונגריה, והוא אושר גם על ידי רבי חיים הלברשטם מצאנז בעל "דברי חיים".

לעומת זאת יש להדגיש שאין איסור זה חל רק לגבי האשכנזים, ואילו לגבי הספרדים מספר בעל "שדי חמד":
"הן אמת שעיקר מנהג שהזכיר הרמ"א, לעשות החופה תחת אויר השמים והחזיק במעוזו, הרב החתם סופר כנז"ל, לא נהגו כן במקומותינו בערי תוגרמה, כאשר ראיתי בעיני בעיירות גדולות, עליה על גולנה מקום מולדתי עיק"ו ירושת"ו, שנהג פשוט ביניהו הספרדים, פרנקין, הי"ו לעשות החופה, בין לאלמן בין לבחור עם בתולה, בתוך הבית ממש".
אף רבי עמרם אבורביע מספר ששאל את רבי בן ציון מאיר עוזיאל, על מנהג ירושלים והוא ענה לו שבירושלים מקפידים שלא לעשות החופה בביהכ"נ. אף הוא עצמו מצא מקום להיתר:
"ובזמנינו, סתם דירות הן צפופות, ואינן מכילות את המוזמנים, תינח אלה שיש לאל ידם שוכרים אולם בטבין ותקילין, אבל הדלים והאביונים שוכרים לשעה שעתיים הביהכ"נ מהגבאים, וכמה שטרחתי לתקן הפרצות ולא עלה בידי, לכן מן הראוי לפחות לתקן כמה שאפר שיהיה בכל ביכ"נ שמשכירים אותן לחתונות מספר גדול של כיפות ראש לספק לכל המזומנים, ולסדר מקום ישיבת הגברים לחוד והגברות לחוד".
אולם אם התירו הספרדים לערוך החופה לא התירו לנגן בכלי זמר לכבוד המחותנים ובעל "שדי חמד" פנה נמרצות לאותו רב שהורה להיתר, שמותר לנגן בביהכ"נ בכלי זמר, מתוך הנחה שרק עוגב הנקרא ארגל אסור והוא מספר לו בתשובתו:
"בעיר הזאת מקפידים הישמעאלים שלא להביא מנגנים בתוך בית תפלות, בשום זמן, והמנהג להוליך הכלה בנבל וכנור, וכשעוברים דרך בית תפלותם, פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלותם, כן מקפידים הישמעאלים וגם כנוצרים זולת הקאתוליקים, וזה נחשב להעדר כבודם, וגם אני ההדיוט איני מניח שינגנו בחצר בהכ"ן, כשמביאים הכלה, וכמדומה לי שגם בעיקר ירושתו כן המנהג".

תספורת הפאות ("חלקה") בבית הכנסת
מנהג ה"חלקה" התקנת הפאות, שנהגו לערוך בל"ג בעומר או במועדים אחרים בבית הכנסת, נידון על ידי הפוסקים האחרונים רבי חיים פאלאגי פוסק לאיסור ובספרו "לב חיים" (קמב) הוא מבסס את דעתו. אף ר' אבא קריגר בספרו "חונא דחיי" (סימן נ"ה) אוסר תגלחת "שאפשר להעשות במקום אחר ואין בהם מצוה, ולית בהון לצורך מילי דבי כנישתא ודבי מדרשא".

בעל "שדי חמד" מביא דעת ר"ח פאלאגי ונוטה לדעה זו בציינו את הגמרא (נזיר מה עא) "או אינו אלא פתח אוהל מועד, אמרת אם כן דרך בזיון וכיון דתגלחת במקדש הוא דרך בזיון, נראה דהוא הדין במקדש מעט, דאסור לנהוג בו מנהג בזיון ומזה תמיה לי על מה שראיתי להרב שלחן גבוה - - שכ', שראה מעשה רב בירושלת"ו שעשה תגלחת ראשונה לקטן בחול המועד סוכות, בתוך הכנסת, בחופים ובמחולות, והדבר תמוה להתיר בבית הכנסת דבר שיש בו חשש בזיון, ואף גם משום גילוי הראש בביהכ"נ ונחלקו הפוסקים ודעת מרן להלכה לאסור, אך בסיכום דבריו הוא מגלה מקום להיתר
"כיון דתגלחת זו היא תגלחת מצוה, שמניחים לקטן פאה בראשו, בתגלחת ראשונה, ומשום חיבוב מצוה ברבים בשמחה, בתופים ובמחולות - - ומגלחים ע"י ספר ישראל אף בחוה"מ, כדי להרבות בשמחה - - ומאחר שכל כך רבה שמחת חיבוב מצוה זו, וידוע כי בימים הראשונים אחר חורבן בהמק"ד לא אמר אדם צר לו המקום בירושלים, ולא היה הנמצא בתים מרווחים להכיל בתוכם קהל ועדה, וכדי לעשות בפומבי וברוב עם, שגם זה בכלל ריבוי שמחה, התירו דווקא תגלחת מצוה זו".
מנהג שני שרבי חיים פאלאג'י היה שולל אותו היה נהוג באיזמיר על ידי "אנשים יראי ה' שבפרק הכונס את בתו לחופה, מעבירין אותה דרך אחד מבתי הכנסיות שבעיר, והכלה נכנסת לביהכ"נ ומנשקת ארון הקודש, ומדלקת נרות שם, וצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות משם לבית החתן ליכנס לחופה, וכאשר נשאל אי שפיר דמי לנהוג כן, השיב דלא שרי לנהוג כן, על יסוד דברי הר"י אלגזי ב"שלמי ציבור" בקונטרס חלבי השלמים דף י"ג ע"ג, דכשם שאסור לכהן לבא אל המקדש ביאה ריקנית, כן אסור בבית הכנסת ליכנס שלא לצורך, כי בתי כנסיות הם מקדש מעט וכו'.


הכניסה לבית הכנסת בוילנא שנחרב בשואה

אף רבי שניאור זלמן מלובלין, בעל "תורת חסד", (או"ח סי' ל"ז). נושא ונותן אם נשים חייבות בזכירת מעשה עמלק, וצריכות לשמוע פרשת זכור וכו', ומסכם "דחכמים לא תקנו קריאה בספר תורה, אלא להאנשים אבל נשים יוצאות בקריאה בפה ובסיפור בעלמא",
וסיים "ואין ראוי להחמיר ולהצריכן לשמוע קריאת זכור בציבור, כי הוא חומרא דאתי לידי קולא, שאין זו דרך ישרה כלל, שיבואו נשים על האנשים לבית הכנסת של אנשים לשמוע קריאת פרשת זכור בשבת זו", על יסוד דבריו אלה מסכם גם בעל "שדי חמד"
"הנך רואה שאף בדבר שיש קצת סברא להחמיר להצריך גם לנשים קריאה בציבור, כיוון שלפי האמת הן חייבות בעיקר מצוה זו, בכל זאת כתב הרב יצ"ו, שלא זו דרך ישרה שיבואו אנשים ונשים ביחד, אף שהוא בשעת קריאת התורה, שכל העם יושבים באימה ויראה כנתינתה בסיני, וק"ו בעידן חדוה ושלא לצורך שום מצוה, דבודאי אם תבאנה הנשים המקושטות ומבושמות בין האנשים, ויבא גם השטן בתוכן, ומידי הרהורי עבירה לא יצאו בלתי שום ספק, ולכן חובה מוטלת להרחיק הכיעור ולהרים מכשול מדרך עם בני ישראל, האל יתברך יהא בעזרנו על דבר כבוד שמו".


ארון הקודש בבית הכנסת באולקניק שבפולין

תופעות שונות בבית המדרש - להלכה ולמעשה
הזכרנו כבר כי איננו נכנסים להבדלים בין בתי כנסיות ובית בתי מדרשות, אולם מן העניין לציין אותו דיון שהתנהל בדבר היתר להקמת תנור בבית הכנסת במקום שהדבר לא היה נהוג והיו שחששו מפני "חדש האסור מן התורה" אולם האחרונים דוחים את חששותיהם. רבי יהודה ליב צירלסון פוסק בספרו "קול יהודה" סימן ק"כ
"בנדון העמדת התנור בימי החורף בבית הכנסת, לא יתכן להחמיר כלל וכלל, ואדרבה נראה שישנה מצוה בדבר שבחורף לא יבלבל הקור את המתפללים, ושלא יכריחם לגמור התפילה מבוהלים ודחופים, בכדי לנוס מבית הכנסת, וזולת זאת עלול הדבר שלרגלי התנור יתווספו מבקרי בית הכנסת, תבוא אפוא ברכה על ראש המתעסקים בתקון כזה".
ובדעה זו תומך גם רבי שלמה גריפנלד מסמילא לי בעל שו"ת מהרש"ג (ח"א).

אם תנור זה נועד לחימום בית הכנסת מצאנו דיון אחר בדבר תנור אחר שהותקן בעזרת נשים לאפיית מצות לפסח. מהרש"ם מברעזאן שדן בדבר, משווה זאת "לעריכת חשבונות של מצוה והוא לישה ואפיה של מצות, אבל נראה דכיון דגם חשבונות של מצוה לא שרי, רק כשאין להם מקום מרווח לזה להתאסף שם, ולכן לא הוי גנאי ובזיו לביהכ"נ אבל בדאפשר להם במק"א אין להתיר" והוא פוסק להלכה. "דאם אין להם למצוא בעיר מקום מרווח, יכולים להתיר להם לפי שעה הצריכה לשם מצות מצוה, והתנור ישמש כל השנה במקום תנור בית החורף - - - אבל בדאפשר במקום אחר אין להקל בזה".

לימודי חול בבית הכנסת
בקהילת גיבראלטאר הועלתה בעיה אם מותר ללמד לשון המדינה בחדרים שנבנו לתלמוד תורה, ורבי יוסף אראווא"ץ פנה לרבי רחמים יוסף פראנקו מירושלים בשאלה:
"זה זמן רב אשר בנו הק"ק יצ"ו בתים וחדרים עבור תלמוד תורה לתשב"ר, ובכלל החדרים ההם עשו חדר מיוחד לתלמידים, להתלמד בו חכמת הכתיבה ולשון המדינה, שכן הוא נימוס המלכות אצלם להושיב מלמדים בכל ערי מלכותו, שילמדו להילדים כתיבה ולשון המדינה, בני ברית ושאינם בני ברית, לקיום העולם, למצוא פרנסתם לכשיגדל, והנה עתה, בן פורת יוסף, נתרבו התלמידים, ולא הספיק להם החדר המיוחד לזה, גם אין ידם משגת לבנות חדרים מיוחדים אחרים לעניין זה".
והשואל נטה להיתר:
"בתי תלמוד תורה אלו יקראו בית הספר לתשב"ר, להתלמד בו הא ודאי, כי בהם יכולים להתלמד כל דבר הצריך לילדים כנ"ד, ועינינו הרואות שכמה וכמה בתי ת"ת, הן בא"י תוב"ב הן בחו"ל, אשר במקומות הלומדים שם תוה"ק, יבא האומן בכל יום איזה שעות ללמדם חשבון ובתי המדינה ולשונם, ולא ראינו שהיו הרבנים מוחים על זה כלל וכלל".
בתשובתו טוען ר' רחמים יוסף פראנקו כנגד ההיתר ללמוד לשונות העמים בבתי כנסיות, "מקום השראת שכינה מעט בגלות החל הזה", המתיר סמך עצמו באילן גדול רבי האי גאון ז"ל, בתשו' אשר נמצאה במצרים, תוך קונט ספר העתי"ם כת"י קדמוניות וזה לשונו "משמיה דרב האי גאון ז"ל אתמר מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת, אגב לימוד התו' כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא מן התורה אינו נכון, ותינוקות של עכו"ם ללמדם שם בביהכ"נ כל שיכול לדחותם דוחים ואם חוששין לתרעומת אין דוחין מפני דרכי שלום" והוא מביע דעתו "ולדעתי הפעוט לא אאמין שיצאו דברי אלו מפ"ק רבי ה"ג ז"ל להתיר בבית הכנסת המקודש, כתיבה וחשבונות הרשות" אף מוהרי"ן ואליד ז"ל בעל ויאמר יצחק (חיו"ד סי' כ"ט) לא התיר זאת.

מבעיות הדור האחרון
"בדור האחרון לפני השואה כאשר שומרי האמונים החלו להתלכד בארגונים מדיניים, שהוציאו עתונים חרדיים מיוחדים, חדר העתון לבית החסידים, והיו שקראו בו בצוותא ובפומבי, ולכן מצא רבי אברהם מרדכי מגור מחובתו לפנות באגרת מיוחדת לשומעי דברו:
"האמנם אנו מן המחזיקים ומסייעים בהופעות המכ"ע עם כל זאת כאשר שמעתי כי נעשה קבע באיזה בתי החסידים לקרות המכ"ע בבתי השטיבליך, אבקש להשתדל למנוע מזה כי בתי החסידים מקדש מעט מקודש, רק לעסק תורה ותפילה, וכל מילי דקדושה" ("פסקי תשובה", כט).


בית הכנסת של המהרש"א באוסטראה

בשנים האחרונות נדונו בארה"ב בעיות צביונם של בתי הכנסת, שאלת המחיצה בין ביהכ"נ ועזרת הנשים, הפיכת כנסיות נוצריות לבתי כנסת וכו' ולא נכנס לברורים אלה מחוץ לשתי שאלות המשקפות את הווי החיים היהודיים בארה"ב. בספרו "אגרות משה" דן רבי משה פיינשטיין (סימן ק"ד) בדבר סומא המובל על ידי כלב אשר למדו לכלב להוליכו ומוכרח הכלב להיות תמיד אצלו, אם יכול ליכנס לביהכ"נ להתפלל בציבור, ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה, אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו, או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביהכ"נ שהוא מקדש מעט", ובתשובתו הוא מסכים להיתר.

והוא מוכיח מירושלמי מגילה פרק בני העיר, דהכנסת חמור לביהכ"נ אינו קלות ראש, ובזיון יותר מאכילה ושתיה ושינה, ולכן כיון שבהכנסת חמור חזינן שלא גרע מאכילה ושתיה ושינה, יש להתיר בבכ"נ שלנו שעל תנאי הן עשויות ובודאי שכלב לא גרע מחמור, ואין לנו שעה"ד גדול מזה" שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקה"ת וקריאת המגילה בציבור, וגם יש ימים שעגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הציבור (סימן ק"ד).

בשאלה אחת הוא דין בדבר ביה"נ שהועמדו שם דגלים (שהם סימני שררה חילוניים), ויש כאלה שאינם רוצים להתפלל שם, אולם הוא טוען, דהקדושה שנעשה בביהכ"נ אינה יורדת שוב, אף שלא מתנהגים שם בקדושה, ואף כשעושים שם עבירות, ואם כן אף אם נימא דהעמדת הדגלים בביהכ"נ הוא דבר איסור לא נתחללה הקדושה בכך, ועדיף להתפלל שם מלעשות מנין במקום חול כמו בכל ביהכ"נ.

והוא מדגיש: מכל מקום עושי הדגל לא ראו בדגל דבר קדוש ולכן אין חשש שיהיה בכך גרירא דעבודה זרה, וידוע לכל שעשו זה לסימן בעלמא והוי זה ככל דבר חול, והכנסת הדגלים לקודש הם אך ורק רצון הגבאים שחפצו להראות את חיבתם למדינה, ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בביהכ"נ שהוא מקום קדושה וכ"ש שאין להניחו שם בקביעות, וכ"ש לא אצל ארון הקודש, אבל איסור ממש לא שייך לומר על זה ואם כי הדבר כשלעצמו אינו נכון בעיניו,
אבל ח"ו לעשות מחלוקת בזה, ולכן אלו שרוצים לעשות בשביל זה מנין במקום אחר, חושבים שעושים בזה דבר גדול, אין עושין כהוגן ורק הוא ענין פוליטיקא מצד כח היצר והשטן, אשר בעוה"ר מרקד בינן, עד אשר ירחם ה' וישלח לנו הגואל צדק".