|
תוכן המאמר: א. הש"ץ שקדם לחזן ב. החזן הספרדי בראשיתו ג. נגינת יהודי ספרד בימי הבינים ד. עבודת החזן בימים הנוראים תקציר: המאמר סוקר את התפתחות תפקידיהם של שליח הציבור והחזן בתפילה של קהילות יהדות ספרד וכן את התפתחותם של מנגינות התפילה בקהילות אלו. מילות מפתח: שליח ציבור, חזן , תפילה, יהדות ספרד |
|
על נגינות יהודי ספרד נכתב עד כה מעט מאד, הן כשלעצמן והן בקשר לניגוני המועדים והאישים היוצרים, אף שרבים הכמהים לדעת את עולם פלאים זה שיכול לעורר עניין בכל אדם משכיל ובכל יהודי לאומי. המושג נגינה (שאינו אלא תרגום מלא של המונח הבינלאומי מוסיקה) עודנו טעון הבהרה, בעיקר ביחס לכל הנוגע לנגינה בארצות המזרח, ואף עדות המזרח בכלל. הוא שייך לאותם המושגים שהשימוש בהם מרובה: בבית-הכנסת, ב"חדר" או בבית-הספר ובית, ותכנו בכל זאת מעורפל בהרבה. הנגינה הרי היא אחד הערכים החשובים המטביעים את החותם על החינוך ומעצבים את דמותו של האדם. הנגינה הספרדית כנגינות עדות המזרח האחרות, היא אחד מגילוייה המופלאים של תנועת התחיה שלנו, ומהוה אחת התחנות החשובות ביותר בתולדות הנגינה היהודית בכלל ובנגינה הדתית בפרט. ומצערת העובדה שעד כה טרם נעשה משהו לחקר נגינת יהודי ספרד מבחינה היסטורית, לאומית ומדעית. מבחינת ה"ידע" מהוה הנגינה הספרדית כעין דף לבן בתולדות היהדות הזו, וחסרים לנו ידיעות ופרטים על אופן התהוותה, תנאי ראשיתה ונסיונותיה, שמות מוריה ומדריכיה, חזניה ומלחיניה, השתרשותה בהכרת העם, כוחה הכובש, האהבה שליפפה אותה מתחילתה ועד היום. א. הש"ץ שקדם לחזן ברם קשה להתחיל בנושא התפילה והנגינה של הספרדים בלי לסקור את מצבן ומעמדן בתקופות קודמות, המשמשות השתלשלות והמשך לנושא. עוד אבות האומה הכירו בתפילה כגורם לעורר את הרגש שבלב, לרומם את הרוח אל עולם האצילות. התפילה שבאה כביטוי האנושי של רחשי הלב, של השתפכות הנפש לאלהיו, היתה קיימת בישראל כמעט מראשית היותו לחטיבה מיוחדת, ואנו מוצאים יחידים כמו אליעזר עבד אברהם, יצחק, לאה, רחל, משה, פנחס, יהושע, מנוח, חנה, שמואל, דוד, שלמה, אליהו, אלישע, חזקיהו המלך, חבקוק הנביא ורבים אחרים המתפללים לה' בצר להם בתור פרטים או בעד העם. ויש שהעם כולו פנה לאלהיו בצבור, כגון: "ויזעקו... ותעל שועתם" או "ויזעקו בני ישראל אל ה'" החוזרת ונשנית בספר שופטים. התפילה היתה קיימת מראשית הגזע העברי ועברה דרך גלגולים שונים בבית ראשון ושני. אולם ערך תפילה בצבור נתעלה רק אחר החורבן מטעם לאומי, כדי להחזיק את הפרטים ולאגדם יחד לכלל ישראל. וביבנה תקנו, שתפילת צבור חובה ובבית מיוחד לתפילה "ואין תפילתו של אדם נשמעה אלא בבית-הכנסת". ומאז עלה ערכו של שליח צבור שעליו הוטל להתפלל על הצרכים הלאומיים, הכלליים והאנושיים. עד הזמן ההוא לא היתה התפילה בישראל קבועה אלא לעת מצוא ולעת הצורך, ורבן גמליאל בא והנהיג תפילה בנוסח קבוע, במסרו הוראה לשמעון הפקולי או שמואל הקטן להסדיר את י"ח ברכות. ומאז נתחייבו בתפילת שחרית ומנחה, ואפילו ערבית היתה חובה. ומכיון שהיא חובה, צריך היה אדם אחד לכל הפחות בכל מקום ומקום להיות בקי בתפילה ולירד לפני התיבה, דבר שגרם למתפלל או לשליח-צבור קבוע, ליצירת משרת ש"ץ. וכדי להביא סמוכים לחובה חדשה זו דרשו כדרכם "ויעבור ה' על פניו ויקרא"... מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. הטיפוס בשם "שליח צבור" קדם בהרבה ל"חזן" ועקבותיו נמצאים בהרבה מקומות בספרות התלמוד והגאונים, והרמב"ם הרחיב עליו את הדבור בספרו "משנה תורה". תפקיד זה היה נהוג בעם כמשרת כבוד, אם כמשרה ארעית או קבועה, ורק בעלי מדות תרומיות ובני עליה היו נבחרים לתפקיד זה. ויש שבאים להוכיח שרבן גמליאל הוא שקבע משרת הש"ץ, והוא שאמר: "שליח-צבור מוציא את הרבים ידי חובתן". תאורים שונים על אפיו של המתפלל בעד העם נמצאים פה ושם בתלמוד. במקום אחר מדובר עליו שצריך להיות "זקן ורגיל עם בנים קטנים ובית ריק". ואילו במקום אחר באה כעין השלמה ומאריכים את הדבור על אפיו של המתפלל, מי ראוי לעשות שליח-צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. המתפלל, או לפי התואר שנקבע אחר החורבן "שליח-צבור" לא היה המתווך בין בני אדם למקום, אלא שליחו של הצבור, שיש בכוחו המוסרי לעורר את העם לתפילה. קול ערב ובעל נעימה היה תנאי קודם ואחת המדות שמנו בשליח צבור. והחכמים דרשו: כבד את ה' מהונך, שאם קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה. חייא בן אחותו של רבי אלעזר הקפר היה קולו נאה והיה אומר לו: "חייא בני, עמוד וכבד את ה' ממנה שחננך". והיו פוסלין בעל קול גס (עבה יותר מדי), ורבי' חייא אמר לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קולך". ברם חכמתו ומוסריותו של הש"ץ קדמו לקול ערב, ולכן ש"ץ שאינו יודע כוונת התפילה אסור להתפלל, וש"ץ שאינו מבין כל כך וקולו ערב ותלמיד-חכם, איזה עדיף? אמר מר יהודאי, ודאי דש"ץ תלמיד-חכם עדיף, שמבין מה שידבר. היו מקומות שמנו להם ש"ץ קבוע. אך על פי רוב היתה משרה זו משרת כבוד, והיו מכבדים את הבקי והמוכשר לעמוד ולהתפלל, ולפעמים היו מכבדים אורח בכבוד זה. ב. החזן הספרדי בראשיתו היו מכובדים על בני קהילתם והין מתקנים אפילו ברכת מיוחדת לחיי החזן, כשם שהיו מתקנים ברכה לראש הקהל, וכן הוסיפו פסוק מיוחד בהפטרה לכבוד החזן. בכל תקופת התלמוד לא מצאנו שהחזן יעבור לפני התיבה או יפרס על שמע, כי כבוד זה ניתן למי שהיה ראוי להיות מתפלל. בימי הגאונים כבר היה ישוב יהודי בספרד, בלי שיש בידינו פרטים על החזנות שם בראשית ישוב היהודים. אכן ידוע כי בתקופת הגאונים טרם כבש החזן את מקום הש"ץ לגמרי בכל הקהילות, ולכל היותר היו מרשים לו לקרוא פסוקי-דזמרא ומזמורים, בעוד שעצם התפילה היה עדיין עניין של כבוד לבעלי-התפילה. מאידך ידוע שבמשך שש מאות שנים אחר חורבן הבית השני וירושלים לא היה בלבם של ישראל לנגינה, כי מלכות רומא מזה ופרס מזה אכלו את שארית ישראל בכל פה בא"י ויון, בבבל ובפרס. ועוד רב האי גאון משיב על השאלה ששאלוהו: "זמרא דמנא, פירושו שם סוג דזמרא שאינו בלשון הקודש, בין דמנא בין דפומא מנא לן דאסור? וכן חזן המנגן בלשון ישמעאל? דכתיב: אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ואסיקנא אפילו במשתא אסור, זכר לחורבן ולשירת הלויים בבית המקדש. המושגים "אשכנזי" ו"ספרדי" לא היו קיימים עדיין במאות השנים הראשונות שאחר החורבן. החלוקה בקרב היהדות היתה באותה התקופה הקדומה לפי מחיצות אחרות. שני הענפים הראשונים שצמחו מתוך הגזע הארצישראלי העתיק היו: הגולה הבבלית, והגולה המצרית-היונית. תחילתה של היהדות הספרדית נעוצה עוד בספרד הקדומה שלפני הנצרות. את הספרדים אפשר לציין באורח כללי כענף יהודי שפרצופו התבלט בארצות האיסלם, וביחוד בארצות האיסלם הערביות. ואם חסרו לנו פרטים על התפילה והחזנות בספרד עצמה, יש לנו שני תאורים מסדר התפילה בבבל שאפשר ללמוד ממנו גזירה שוה ליהדות ספרד, שעמדה בקשר עם יהדות בבל. תאור אחד הוא מר' נתן הבבלי מהמאה העשירית, המספר, שהחזן בלוית מקהלה היה מתפלל את כל התפילה בשבת בבית הכנסת של הישיבה בפומבדיתא שבה חגגו את מנויו של הריש-גלותא מר זוטרא, ובין הבחורים שנבחרו מנשיאי הקהל ללוות את החזן היו בעלי קול ובעלי נעימה שקולם ערב, והם עונים אחרי החזן, ומדבריו נשקפת לנו הצורה הנגינית האנטיפונית העתיקה שהיתה נהוגה במזרח בכלל ובישראל בפרט, והוא: שהיחיד אומר חצי פסוק, והקהל עונה סוף פסוק או שהיחיד אומר פסוק והקהל עונה חוזר (רפריין) אחד, מהחוזרים המצויים בתנ"ך, כמו: אמן, ה' הוא האלקים, עננו, כי לעולם חסדו, הושיעה נא וכיוצא בו. הצורה הזאת נהוגה עד היום בתפילה, וכן לקחוה הנוצרים הראשונים מהיהודים ושימשה יסוד בתפילה הקתולית. לעומת זאת מסתבר מדברי ר' פתחיה מרגנשבורג מהמאה הי"ב, שבאותן הארצות שהוא ביקר וגם בארץ פרס ומדי ודמשק לא היו חזנים אלא תלמידי-חכמים שהיו מתפללים במשרת-כבוד. וכן בבבל לא היה חזן בכל שלשים ואחד בתי הכנסיות ולפני התיבה עברו תלמידי-חכמים לפי הוראת ראשי-הישיבות. עם צמיחת האישלם ועם כבוש הערביים את המרכזים היהודיים בא"י ובבבל חל שינוי גדול ביהדות. עם שחרורם של היהודים מעול הנצרות והאמגושים וקשורם בברית עם בני דודם ישמעאל שלשונם "לשון הקודש המקולקלת" (רמב"ם) הקרובים לשמיים מזרחיים באורח חייהם בשירתם. בהשקפותיהם ובטבעם, מיד החלו להרגיש מעין שמינית שבשמינית של גאולה, חיקו את הפילוסופיה, הבלשנות, השירה, המליצה, ואף את הנגינה הערבית. סגנון התפילות ואפילו של מזמורי התהלים נדמה להם לפתרון פשוט מדי, והחלו לחבר לפי הסגנון של הפיוט הערבי, והוסיפו על תפילותיהם יצירות שקראו להם: קרובות או פיוט, נגינות מסולסלות ערביות או ערביות-פרסיות, ומכיון שהותרה הרצועה צצו פיוטים בכל פנות הארץ בא"י וסוריה, בבל ופרס, יון ואיטליה, מצרים והמערב, ספרד ועוד, וחברו לפרטיהם נגינות שאולות מצלילי נכר של שכניהם, ומאז נפסקה האחדות בנגינה המסורתית של בית-הכנסת שנתקיימה עד הזמן ההוא, היינו, עד המאה העשירית בערך. ג. נגינת יהודי ספרד בימי הבינים עם התקרבותם של היהודים לעם השליט בארץ נעשו משפיעים ומושפעים זה מזה בדרכי חייהם בכלל, ובספרות - ביחוד בשירה ובזמרה - בפרט, ולאחר שהונח לישראל מחמת לוחציו ונוסד מרכז רוחני ותרבותי ליהודי ספרד - נטלו היהודים ממיטב השירה והזמרה הערבית שהגיעה אז למצב של עליה, כעין תקופת תור הזהב, ומשוררי ישראל יצרו את פיוטיהם במשקל ובקצב הערבי בימים ההם. משוררים גאונים קמו אז בישראל, כר' אליעזר הקליר, ר"ש אבן גבירול, משה ואברהם אבן-עזרא רבי יהודה הלוי ואחרים, ולמרות התנגדותם של גדולי ישראל כרב האי גאון, האלפסי, ר' יהודה מברצלונה והרמב"ם במאה הי"ב לנגונים ערביים בתפילת בית-הכנסת ולריבוי הפיוט הגורם הפסק בתפילות העקריות, נתקבלו הרבה פיוטים הקיימים עד היום בסידור התפילה, כי הפיוטים השקולים וסגנוני השיר שחוברו באמנות ידועה היה זקוקים לנגינה שקולה ולא הסתפקו בנגינה פשוטה כזו שבתפילה העתיקה. ואף שנגינת בית-הכנסת הושפעה מנגינת ערב, לא פסקה הנגינה העתיקה, הפשוטה והמקורית, אף בספרד, ועדיין היו מזמרים בה לפי נוסח התורה והתפילה שנשתמר אצלם בצורה שמית-מזרחית, כמו השיר "שפל ברך" לרשב"ג שנגינתו בנוסח התפילה, והשיר "שערי רצון" מהמאה הי"ב המושר בנוסח הסליחה. וישנם גם נגונים ריתמיים שניכרים בהם עקבות שמיים-מזרחיים באורח בולט, אלא שאין בהם עקבות נוסח התנ"ך והתפילה העתיקה, ולכן קשה לקבוע אם מוצאם ושרשם ממקור ישראל, כדוגמת השיר "אדני בקול שופר" וכדומה שממנו בולט יותר הרוח העברי מאשר מניגון עצמו, בהנחה קודמת, שאם הניגון בנוי בסולם הרך המזרחי ובסולם הקשה המזרחי הדורי, שמביע חמימות ועדינות, סימן שממעי העברים הוא. במאה הי"ד, הט"ו והט"ז מוצאים אנו יהודים ומומרים שנתפרסמו בספרד כמשוררים ומנגנים, כמו רבי דון סנטוב, שם-טוב די קריון, שאול הלוי-פאול די סנטה מריה ובנו אלונזו, וכן אלפונסו די באינה שחיבר קובץ שירים "קנציונירו", וכן יוהן די איספניה, אנטוניו די מונטורו אל דופירו, פירו פירוז - פרוש, רודריגו קטו, יוצר החזיון הראשון בספרד ואחרים. ניגוני החוץ לא נתקבלו בעם בלי התנגדות. ראינו שהרבנים הראשונים כגון ר"י אלפסי ואחרים התרעמו על הניגון הישמעאלי, ואחרים מיחו נגד הארכת הזמרה של החזנים; כי כל חזן בספרד הטעים את התפילות והפיוטים בניגונים שאולים, חדשים לבקרים. כך מוצאים אנו גם ניגונים אחרים לתפילות אלו באיטליה, שבעיר ליוורנו נשמרה המסורת הנגינתית של הספרדים, כפי עדות אספן הנגינה המסורתית באיטליה, יחיאל נחמני הספרדי, המכונה פרידריקו קונסולו. הישוב היהודי שבדרומה של צרפת וגרמניה שימש מרכז רוחני לגולי ספרד, פורטוגל וצרפת, ומשם יצאה תורה ועבודה ונגינה ליהודי ארצות ונפות אחרות, עד שבדורות מאוחרים נתחבבה הנגינה העברית גם על הנוצרים, וכמה אפיפיורים ראו בהתידדות היהודים עם הנוצרים מעין סכנה וגזירה עליהם. המסורה הנגינית של הספרדים לא נשתמרה בכל המקומות. ספרדי המזרח שגלו למרוקו, צפון אפריקה ודרום איטליה המשיכו לחיות ביהדות בקביעות. ואילו ספרדי אירופה הושפעו ע"י האנוסים שבספרד הנוצרית. ברוב הקהילות הספרדיות בתורכיה בארצות הבלקן, בסוריה ובא"י קיימת עדיין הנגינה הספרדית. אך המשוררים היהודים מסוגו של ר' ישראל נג'ארה (1620-1550) הכניסו את זמרת התורכים, היונים והערבים גם לנגינת בית הכנסת, וגאוני סלוניקי התירו לזמר אפילו קריאת שמע לפי המוסיקה, והתאימו את ניגוניהם לקדיש, ברכו קדושה, היום הרת עולם, והכהנים, זכרנו לחיים, מי כמוך, עלינו וכיוצא בזה. על כל פנים ברור, שבמזרח נשתמרה הנגינה הספרדית בטהרתה יותר מבמערב, ובמקומות ישובם בארצות המזרח, בסוריה, במצרים, בא"י וכדומה נחלש היסוד המזרחי העתיק של היהודי בפני היסוד הספרדי. מן החזנים והמשוררים הספרדים שזכרם נשאר בכתובים הם: ינאי (בעל מחזור ינאי), יוסי בן יוסי (המאה השמינית), אליעזר הקליר שהצטיין בפיוטיו בכמות ובאיכות, דון וידגול בנבנשתי - ש"ץ בסרקוסטה בארגוניה (חכם מפורסם), ר' אברהם פריצול - חזן בפירארה האיטלקית (ה' רי"א); ר' אברהם יצחק בן יוסף קשטילו - ש"ץ ודרשן בליוורנו האיטלקית (תפ"ו-תקמ"ו), אמתי בן שפטיה - מחבר הסליחה "איך מכל אומות השפלתי" (נפטר 1550) ועוד רבים. מהחזנים שהיו גם מחברי סידורי-תפילות אפשר להזכיר את הנודעים: ר' משה קטלנו באיטליה, אליעזר מקטלוניה שזימר בניאפול משירי יהודה הלוי, ר' שמואל מן האדומים שחיבר את המזמורים להוצאת התורה. קיימות עוד תקופות מענינות בחזנות ובנגינת הספרדים, ועליהן אכתוב בהזדמנות אחרת. ד. עבודת החזן בימים הנוראים הספרדים והאשכנזים תפסו מקום בראש העדות השונות שהחזן היה אצלם לדמות מרכזית והחזנות היתה להם למקצוע. עוד רב האי גאון מעיר במקום אחד, |
"ששכר החזן בזמננו זה אינו בשביל חובת התפילה הצריכה בלבד, אלא שרובה בשביל שיתעסק בהספדות ובקרובות (ר"ל בחיבור פיוטים), בחופות ובמועדים וכיוצא באלו "מתפארת ההמון", ועוד כי בתפילות המחויבות לא די להם (לההמון) בחזן שאין קולו ערב, אלא מוסיפין בשכר החזן כשמוצאין אותו ידע נגן בנעימות וכיוצא בזה ויתחייב לפי זה שיהיה שכר החזן נחלק על ב' הדברים:
- כיצד משערין כמה היו נותנין בשכר החזן אילו היה די להם ממון בתפילות המחויבות, כגון תמידין ומוספין; - ותוספי המועדים כגון תחנונים בתענית וקינות בט' באב והסליחות בלילי המשמרות וסדר יום-כפור לילו ויומו, שאף על גב שאינן מעיקרי החיובים ואינם גם כן מהדברים שיש להם גבול, ידוע ערכם בעיני ההמון אצל התפילה המחויבת. |
|
עניין הש"ץ, אם בשכר או בנדבה, עורר ויכוח בספרות רבני הספרדים. הרשב"א (שו"ת סימן ת"ן) נשאל: "איזה עדיף, ש"ץ בשכר או בנדבה", והשיב: |
"יותר ראוי להיות בשכר, לפי שבמקום שהוא לוקח שכר ברור מן הקהל אין פרץ ואין צווחה, שאין אחד שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל, ואם היה בנדבה - הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון. לפיכך הוצרכו לתקן שבימים קדושים באשמורות ור"ה ויו"כ... שוכרין ש"ץ וגם הש"ץ יזהר בתפילתו ובתיקוניו, למען ששכיר הוא".
|
|
משעלה החזן לגדולה לא פסקו החיכוכים שבין הרב, החזן והגבאים והעדה כולה. ובכלל נשתנה המושג של שליח-ציבור מהתקופות הקדומות, מפני שעתה נעשה לפקיד ושכיר ותלוי בדעת ההמון. לפיכך הרבו בפיוטים למצוא חן בקולם ובזמרתם בעיני הקהל, למרות ההתנגדות מצד הרבנים, כמו הרמב"ם, הרס"ג, רש"ל הרשב"א, האלפסי ואחרים, שכל אחד בשעתו התאונן על מצבו הרוחני הירוד של החזן. בספרד היו מקפידים על קולו, הערב של החזן וזמרתו יותר משחששו למעשיו מדותיו והשכלתו, עד שהר"מ מינץ חיבר ספר תקנות להנהגות החזן. לפי הרא"ש (בפירושו לברכות פרק ה' סימן י"ז) החזן והש"ץ לא היו בבחינת "היינו הך", דחזן הוא המתעסק בצרכי בית הכנסת, ושליח-ציבור הוא המוציא את הציבור ידי חובתו בתפילה. ועוד אמרינן בסוטה (דף ל"ט): "אין הכהנים רשאים בברכה עד שיכלה הדיבור מפני הקורא", ובסוף קאמר אין ש"ץ רשאי להתחיל שים-שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל. אלמא ש"ץ לאו היינו חזן הקורא. החזן היה מטפח הנגינה הדתית ומנהל את סדר התפילות, ולכן היו בוחרים לתפקיד זה אדם בעל קול ערב ומטיב לזמר שידע את נוסחאות התפילות שנשתמרו במשך כל הדורות, ואף בין הספרדים נמצאו חזנים שהפליאו בחושם וברגשם המוסיקלי, בנועם זמרתם ובתפילתם הנובעת מעומק הלב. אחד מחכמי הספרדים הכריז בספרו (ספר החיים) שראוי לדקדק כל השנה כולה אחר שליח-ציבור הגון, וזהו נוסח הברכה "המהולל בפי עמו, משובח ומפואר בלשון חסידיו", כלומר: אעפ"י שהקב"ה מהולל בפי עמו ותפילת הרבים חביבה עליו מאד, מכל מקום הוא יותר משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו העומדים בסודו. וביותר צריך לדקדק אחר שליח-ציבור הגון בימי התשובה. וכן נהגו שפרנסי ומנהיגי הדור היו עוברים לפני התיבה, שהם יראי השם ויודעים בצערם של ישראל ומגינים על הדור ומכוונים לבם ביותר, ואם אי אפשר למצוא מי שיש בו מעלות ומדות הללו - כל ישראל הם בחזקת כשרים לעבור לפני התיבה, ובלבד שהוא מרוצה לקהל. והיו שלא בטחו בחזן שיתפלל עבורם, והר"מ מפדואה מצא לנכון לקבוע בתשובותיו. (סימן ס"ד), שאם הקהל רוצה בש"ץ שיש לו שונאים בקהל. מחוייב הוא להסיר שנאה מלבו ולאמר בפירוש שיכוין להוציא את שונאו בתפילה כשאר בני אדם, בהביאו ראיה ממנהג קדמונים שכאשר מרגיש מי שהוא שיש בלבו של חזן טינה עליו יכריחו בדברים לומר כן. חכמי הספרדים שמו את הדגש בכוונת התפלה יותר מאשר על הקול והנועם בשיר. ובעל "חובת הלבבות" (שער יחוד המעשה) מזהיר בדרך משל: ונאמר למלך אחד והאיך ערבה לך קריאת פלוני, והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה. אמר להם: והאיך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא כדי שתערב לי וימצא חן בעיני בעבודה. אבל אם היתה כוונתו בה לרצון הבורא בלבד היתה ערבה לי. וכן נאמר בכל מי שמכוון בתפילתו מהמתפללים בציבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני בני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא. בעקב החיכוכים שבין הרב והחזן מאז שהלה עלה לגדולה אירעו גם תקלות. התשב"ץ מביא (חלק ג', סימן קיג): "ש"ץ ירד לפני התיבה בליל שני של ר"ה, וכשאמר קידוש היום על הכוס לא הזכיר זמן, והזקן (הרב) אשר שם גער בו שיברך זמן ולא שמע אליו. ועל זה אמר לו שהוא פסול לירד לפני התיבה, לפי שהוא ערל אוזן. אולם התשב"ץ השיב כי "הפסול הזה לא נזכר בשום מקום... ואם מפני כובד השמע (הזקן נתכוון בערל אוזן, היינו "אוטם אזנו" והתשב"ץ רצה להבין כפשוטו חרש)... זה שאינו שומע כלל יוצא אפילו לכתחילה". וכן נתעוררה שאלת היתר תפילת שו"בים לפני התיבה, ובעל "שדי חמד" מספר בספרו, ששמע פעם בשם צדיק אחד שלא נתן רשות לשו"ב לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, מפני שיש היכל אחד בשמים שאין תפילת שוחט עולה שם, והוא מעיר שבמקומות ישיבתו לא חששו לכך, וחלילה להטיל שמץ פסול בדבר, וכשר הוא השו"ב להיות שליח-ציבור גם לימים-נוראים, אם יש בו התנאים האמורים בשליח-ציבור. בקהילות הגדולות של הספרדים יש לחזן שני "סומכים" שעוזרים לו בזמרת הניגונים הגדולים המקובלים מן החוץ, המזמרים ביחד או כל אחד לבדו לסירוגין מזמר קדושה, קדיש, והכהנים, היום הרת עולם וכיוצא בזה, והחזן שתק ויש שהסומך חוזר כדרך זמרה על חלקים מן התפילה ומעמידה, והחזן רק מסיים את הברכה. נהוג אצל הספרדים לכבד בזמרת הפיוטים בעלי בתים חשובים, והחזן רק מתחיל בבית הראשון או מסיים את הבית האחרון. הצורה הדיבורית, הרצ'יטטיבית, שהיא יסוד הנגינה המזרחית בכלל והעברית בפרט, נשתמרה בנגינת ספרדי המזרח, והחזנים שופכים את לבם ושיחם בנוסחאות המקובלים באורח חפשי, ולפי הרגשותיהם כחזנים האשכנזים במזרח אירופה, בשעה שבנגינה הספרדית במערב אירופה ניטל מהחזנים הכשרון והרגש הזה כתוצאה מהשפעת הנגינה האירופית: שם מורגשת הנגינה הרתולה, הרצ'יטטיבית, הקפואה, ללא רוח חיים, ללא חידוש ורעננות. את הנוסח בתפילה נוהגים לומר כך: הש"ץ מתפלל ומוציא את הציבור, וכדי שהציבור יקשיב לתפילת הש"ץ נהגו שהציבור יסיים כל פסוק. במשך הזמן, בפרט ע"י הגברת הנגינה התורכית הערבית והפרסית במזרח במאות ט"ז-י"ז, התחילה התבוללות מסוימת, השאלה וחיקוי לחדור גם לבית-הכנסת, והרבנים הסכימו לכך, לפי דברי הרי"מ חזן: התחילו לזמר את ה"קדישים והקדושות, ברכו, פתיחות ורשויות" בנגינה מזרחית אמנותית בכדי לפאר את התפילות, ואין צריך לומר שהתאימו את הפיוטים ללחנים ערביים ותורכיים. ויתכן שדבר זה היה נהוג במזרח עוד מקודם כעדות ר"י אלחריזי על החזן באשור-מוצול. הגיע הדבר לידי כך שסידרו את כל שבתות השנה וכל המועדים לפי המקמים, ובפרט בסוריה, בחלב ובדמשק, וגם בתורכיה קבעו מקם מיוחד לכל שבת וחג, מענינא דיומא. לפי עניין התורה שקוראים באותו יום. יוצא שביום ראשון של ר"ה קוראים במקם צבא (עניין מילה), ביום שני - ביאת, יום כפור - חג'אז (עניין מיתה). בימים הנוראים ירגיש המתפלל עמהם את הדופק של יהדות ספרד שלא נתפרדה חבילתה מימים קדמונים. בין ניגוני הספרדים בר"ה וביו"כ מצויים ניגונים עתיקים ביותר בישראל, ולפי עדותם של חוקרי המוסיקה העתיקה, הם הניגונים שאבותינו שרו בזמן בית שני. יש להם פיוטים ומזמורים ותחנונים בעלי טעם פיוטי וחינון רגשי ועושר לשוני, וגם לחנים יפים ומלהיבים לשבת ומועד, החביבים על הקהל ומחבבים עליו את עבודת ה' וזו התפילה בציבור, ואת בית הכנסת, נוסף על הקריאה המדייקת בהקפדה על "מלעיל ומלרע" שאחינו האשכנזים מזלזלים בה. רישומו של ראש השנה ניכר מאד בעדת הספרדים. |
