מסקירת מלחמותיהם של בני ישראל מימי הכיבוש וההתנחלות ועד כינון המלוכה וביסוסה מסתבר כי במשך תקופה זו סיגלו בני ישראל לעצמם כמה דרכי לחימה אופייניות, אשר להן קוים משותפים.
נפרט תחילה דרכי לחימה אלו.

א. המארבים

בצורת לחימה זו קובע התוקף במדויק את מקום הקרב ואת מועדו, כאשר בדרך כלל אין הנתקף מוכן וערוך להשיב מלחמה. על כן מובטחת ההצלחה במידה רבה מלכתחילה לתוקף. יהושוע לכד את העי בהציבו אורב מאחורי העיר ובביימו מנוסה של עיקר כוחו (יהושוע ח', א-כ"ד) לאחר שההתקפה הישירה על העי, נכשלה עקב הערכת המצב המוטעית של מרגלי בני ישראל (יהושוע ז', ב-ה). אבימלך, אשר חפץ להעניש את בעלי שכם "שבגדו בו ושמו לו "מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם (שופ' ט', כ"ה), ארב להם בשדה וחכם ואף עלה בידו ללכוד את עירם לאחר שהפתיעם בצאתם מן העיר (שופ' ט', ל"ד-מ"ה). שבטי ישראל אשר נלחמו בבני בנימין לאחר מעשה הפילגש בגבעה, לכדו את העיר לאחר שהרחיקו את בני בנימין ממנה ע"י ביום נסיגה ולאחר שהציבו מארב על הגבעה סביב (שופ' כ', י"ט-מ"ה), וזאת אחרי שהוכו במשך יומיים בקרבת העיר כאשר היו בני בנימין יוצאים מתוכה ומשחיתים בבני ישראל. ונראה שהפסוק "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל" (שמ"א ט"ו, ה') מדבר במארב שהציב שאול לאויבו החמקמק אם נפרש ו"ירב" בהוראת "ויארב" (ראה פירושיהם של הרד"ק, מ. צ. סגל ודרייבר לפסוק ז).

ב. תקיפת אויב בכמה ראשים

תקיפת אויב מכיוונים אחדים מפצלת את כוחותיו כתוצאה מיצירת כמה חזיתות. בדרך כלל קשה למפקד הכוח הנתקף והמופתע לשלוט על אנשיו ולפקד בעת ובעונה אחת על חזיתות אחדות. במקרים רבים נוצרת אנדרלמוסיה במחנה הנתקפים מבלי שידעו מהו כיוון ההתקפה העיקרי ומהו המצב בחלקים אחרים של המחנה. בדרך זו תקף גדעון את מחנה מדין בחלקו את לוחמיו לשלושה ראשים ובהציבו אותם סביב למחנה האויב. בלב המדיינים נוצר רושם כאילו הם מוקפים ומותקפים מכוונים שונים ומחנם מוגר בעקבות המבוכה שנפלה בתוכו (שופ' ז', ט"ז-כ"ב). אבימלך, אשר נלחם בבעלי שכם, ארב להם ופשט עליהם פעם בארבעה ראשים (שופ' ט', ל"ד) ופעם בשלושה ראשים (שופ' ט', מ"ג). שאול תקף בשלושה ראשים את מחנה נחש העמוני שחנה על יבש גלעד (שמ"א י"א, י"א). במסגרת זו ראוי גם להביא את תיאור פשיטתם של הכשדים על רועי איוב (לפי שארגונם החברתי של הכשדים בתקופה זו הוא שבטי, בדומה לארגונם החברתי של בני ישראל וכפי שנראה להלן יש לעובדה זו השפעה על דרכי הלחימה): "כשדים שמו שלושה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום" (איוב א', י"ז).

ג. לוחמת לילה

במסגרת זו נכללים התקפות הלילה ומסעי ההתקרבות בחסות החשיכה. במסע לילה ניתן להפתיע את האויב באשר למקום ההתקפה ולמועדה. דרך לחימה זו מחייבת יכולת לחימה גבוהה של הלוחם כפרט ושל היחידה הפועלת כגוף וכן רמת פיקוד גבוהה. במלחמת לילה מופעלות יחידות קטנות יחסית בגלל קשיי השליטה בחשכה, אבל הפסד הכמות יוצא בשכר ההשפעה הפסיכולוגית על האויב ובפרט אם זה אינו מורגל בלחימה בלילה. יהושוע, בבואו להילחם בצבאות חמשת מלכי האמורי אשר צרו על גבעון, עלה כל הלילה מן הגלגל ונפל על אויביו פתאם (יהושע י', ט': והשווה גם את המסופר ביהושוע י"א, ז', על המלחמה בברית מלכי הצפון: "ויבוא יהושוע וכל עם המלחמה עמו עליהם על מי מרום פתאם ויפלו בהם"). גדעון התקרב בלילה עם 300 לוחמיו אל מחנה מדין וכל בני קדם, אשר נפלו בעמק כארבה לרוב, ותקפם ב"ראש האשמורת התיכונה, אך הקם הקימו את השמרים" (שופ' ז', י"ט). שאול בא לעזרת אנשי יבש גלעד בתקפו את מחנה נחש העמוני באשמורת הבוקר (שמ"א י"א, י"א). לרשימת התיאורים של קרבות הלילה ראוי לצרף את המסורת על אברהם אשר רדף עד דן אחרי ארבעת המלכים, אשר נלחמו בכיכר הירדן ושבו את לוט, "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (ברא' י"ד, ט"ו). וכן ראוי להזכיר כאן את דברי שאול, אשר לאחר ההצלחה בקרב מכמש רצה לתקוף את הפלשתים בלילה כדי להשלים את מפלתם )שמ"א י"ד, ל"ו).

ד. לכידת מעברות

כוח קטן יחסית עשוי להחזיק בנקודות חיוניות ולחסום מעבר בהן של הגדול ממנו פי כמה וכמה. תפיסת נקודות מעבר כאלו חשובה לבלימת פלישה, למניעת החשת תגבורות ולחסימת דרך הנסיגה על אויב מובס. לאורך הירדן מצויים מקומות אחדים שבהם אפשר לעבור בקלות, הם נקראים מעברות הירדן ועליהם הקימו גשרים בתקופות שונות. כאשר פרץ המרד נגד מואב בהנהגת אהוד בן גרא, לכדו בני ישראל את מעברות הירדן ולא נתנו איש לעבור בהכותם את בני מואב אשר ניסו להימלט לארצם (שופ' ג', כ"ח-כ"ט). בני אפרים, שהיו קרובים לירדן, לכדו על פי פקודתו של גדעון "את המים עד בית ברה ואת הירדן" וחסמו את דרך הנסיגה בפני המדיינים, שניסו להימלט אל המדבר שבעבר הירדן לאחר התקפת גדעון עליהם מצפון לגבעת המורה (שופ' ז', כ"ד-כ"ה: ועיין גם שופ' ח', י'). בעת הסכסוך שבין בני אפרים ובין בני הגלעד בימיו של יפתח לכדו האחרונים את מעברות הירדן ותפסו את בני אפרים שניסו להימלט בהם מן הגלעד אל ארצם ושחטום (שופ' י"ב, ה'-ו').

ה. רדיפה ממושכת וארוכת טווח

הניצול המלא של ההצלחה בקרב אפשר להשיגו ע"י רדיפה אחרי האויב המובס והנמלט. הזינוב אחר הנחשולים והשמדת האויב בטרם יתארגן מחדש מבטיחים את הניצחון השלם במערכה. בתיאורי המלחמות של תקופת הכיבוש והשופטים ישנן דוגמאות אחדות לרדיפה ממושכת . ביהושוע פרק י' מתוארת הרדיפה הארוכה של יהושוע אחרי צבא האמורים שהוכה בגבעון, במגמה למנוע בעדם את ההסתגרות בתוך עריהם הבצורות - דבר שהיה מקשה על כיבושן של ערים אלו בשלבים מאוחרים של המערכה. יהושוע מדגיש כי אין להסתפק בתפיסת חמשת המלכים אלא יש להשמיד את צבאותיהם: "ואתם אל תעמדו, רדפו אחר אויביכם וזנבתם אותם, אל תתנום לבוא אל עריהם, כי נתנם ה' אלהיכם בידכם" (יהושע י', י"ט). והכתוב מספר שאכן עלה בידי "יהושע ובני ישראל להכותם מכה גדולה מאוד עד תמם, והשרידים שרדו מהם ויבאו אל ערי המבצר" (יהושע י' כ'). לאחר הצלחת התקפתו של גדעון על מחנה מדין נזעקו איש ישראל "מנפתלי ומן אשר ומן כל מנשה וירדפו אחרי מדין" (שופ' ז', כ"ג). גדעון עצמו עם 300 לוחמיו אף עברו את הירדן ורדפו אחרי פליטי המדיינים, כשהם מבקשים להיעזר ביסודות אוהדים בסוכות ובפנואל. גדעון עבר דרך ארוכה ב"דרך השכוני באהלים" ונפל על המדיינים שלא חששו להתקפה בהניחם כי התרחקו דיים מבני ישראל: "והמחנה היה בטח... וכל המחנה החריד" (שום' ה', י"א-י"ב). ומאלפים הם דבריו של שאול שביקש לנצל את ההצלחה שהשיגו בני ישראל בקרב מכמש: "נרדה אחרי פלשתים לילה ונבוזה בהם עד אור הבקר ולא נשאר בהם איש" (שמ"א י"ד ל"ו)


המשותף לכל דרכי הלחימה שנמנו למעלה הוא שכולן מאפשרות השגת ניצחון מהיר של כוחות קטנים על כוחות כוחות עדיפים מהם בכמות ובציוד. לעומת זאת אין רמז במקרא על מלחמות, שערכו בני ישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות, שבהן הושגה ההכרעה ע"י כוח עדיף בכמות ובציוד, היינו בקרבות פתוחים בשדה או במצור ממושך (בתיאורי הכיבוש של יריחו, ערי דרום הארץ וגבעת בנימין מודגשים משך הלחימה הקצר ודרכי הלחימה המיוחדת שבהן הושגו ניצחונותיהם של בני ישראל).

השוואת מצבם הארגוני, הכלכלי והטכנולוגי של בני ישראל מאז בואם לארץ ועד כינון המלוכה עם מצבם של אויביהם בתקופה זו יש בה כדי להסביר מדוע נקטו בני ישראל בדרכי הלחימה המיוחדות הנ"ל.

העדר צבא סדיר

אויביהם של ישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות היו מרובים מהם במספר, כמו המדיינים, העמלקים ובני קדם, שבהם נלחם גדעון, או בעלי עדיפות באמצעי לחימה כמו הכנענים, שהיו בעלי רכב ברזל ונשק משובח מזה של הישראלים וישבו בערים בצורות ומוקפות חומה. לעומתם עמדו בני ישראל, אשר עד כינון המלוכה וביסוסה היו מאורגנים במסגרת שבטית ללא שלטון מרכזי איתן. ארגונם החברתי הרופף לא איפשר להם גיוס צבא גדול וקיום סדר ומשמעת בתוכו במשך תקופה ממושכת. מצבם הכלכלי, שבמידה רבה הנו תוצאה של צורת ארגונם החברתי, לא איפשר החזקת צבא סדיר ואף לא הספקת צרכיו של חיל גדול שנאסף למלחמה מסוימת למשך זמן ארוך. הלוחמים הישראליים לא היו אלא עובדי אדמה ורועים, אשר לא יכלו להיעדר מבתיהם למשך זמן ארוך, ובתקופה זו לא הייתה בישראל שכבה אשר נצטברו ברשותה עודפים הדרושים לכלכלת הצבא. אף רמתם הטכנולוגית של בני ישראל בתקופה זו הייתה נמוכה מזו של שכניהם ולא היו בידיהם אמצעים מספיקים לשם פיתוח ואחזקה של כלי לחימה משוכללים, כמו רכב ברזל ואף נשק אישי, כשל אויביהם. אנו רואים אפוא שבני ישראל לא יכלו להילחם בדרכים שהיו נהוגות אצל אויביהם, לפי שלא יכלו להעמיד כנגדם אמצעים שווים. כל אלה חייבו את בני ישראל להימנע מהתכחשות עם האויב בשטחים שהייתה לו עדיפות (כך נמנעו בני ישראל מרדת לעמק "כי רכב ברזל לכנעני" והיישוב בו צפוף ועיקר כיבושיהם היו באזור ההר, שבו יכולת הפעלת הרכב בקרב מוגבלת או בלתי אפשרית והאוכלוסייה שבו דלילה), לבטל את העדיפות הטכנית שבידי האויב ע"י ניצול תנאי אקלים מתאימים (כמו הוצאת הרכב מכלל שימוש בגלל הבוץ במלחמת ברק ודבורה בסיסרא) ולנקוט בדרכי הלחימה הנ"ל שבהן מושגת ההכרעה במהירות ובאמצעים מוגבלים באופן יחסי.

בדרך כלל לא נטל כל העם חלק במלחמות ישראל עד תקופת המלוכה, אלא השתתפו בהן רק בני אותם האזורים אשר היו נתונים ללחץ אויב, או שבטים בודדים שנלחמו עם שכניהם. הלוחמים הישראליים היו בעלי כושר ביצוע מעולה ורוח לחימה עזה, אבל קשה היה לגייסם למלחמה ממושכת ומרוחקת מתחום מגוריהם. דרכי הלחימה שלהם, אשר היו מבוססות על הפעלתם של כוחות בלתי סדירים, היה בהן כדי לענות על הבעיות הצבאיות שעמדו בפני בני ישראל בתקופת ההתנחלות. אבל בד בבד עם התבססותם של בני ישראל הלך והתעצם בארץ כוח אחר, הם הפלשתים.

הפלשתים

הפלשתים היו בעלי נשק משובח משל הישראלים ובעלי המונופולין על עיבודו (שמ"א י"ג, י"ט-כ"ב) והיו מאורגנים במסגרת צבאית. על כן היה בידם לנהל מלחמות ממושכות ולקיים לחץ מתמיד על ישראל. אי אפשר היה לנצחם במלחמות שבהן השתתפו לוחמים שנתכנסו לזמן קצר ואחר-כך שבו והתפזרו לבתיהם, ונוצר צורך לקיים גוף צבאי סדיר, אשר יימצא בכוננות מתמדת. זו הייתה אחת הסיבות לשינוי המשטר החברתי ולכינון המלוכה בישראל. אבל עוד בראשית תקופת מלכותו של שאול, כאשר כבר היה בישראל גרעין של צבא סדיר (שמ"א י"ג, ב'), לא שימש כוח זה בדרך כלל אלא למלחמותיו הפרטיות של המלך (כמו הרדיפה אחרי דוד, (שמ"א כ"ו ב') ואילו בשעת מלחמה נגד אויב חזק היה עיקר הצבא הישראלי מורכב מלוחמים, אשר נאספו למלחמה למשך זמן קצר, כשהם מביאים עמם את צידתם ואספקתם היא עצמית (השווה שמ"א י"ז, י"ז-י"ח). על כן, כפי שראינו למעלה, אחז שאול ברוב מלחמותיו בדרכי הלחימה שהיו אופייניות לישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות.

בימי דוד גדל הצבא הסדיר (שמ"ב ו', א'). כתוצאה מרחבת שטחי שלטונו של דוד וקבלת שלל ומסים משטחים אלה, וכן על ידי ארגון הממלכה לצורכי אדמיניסטרציה, יכול המלך להגדיל את צבאו ולציידו היטב, להחזיק חיל רכב ולנהל מלחמות ממושכות, לא לשם הגנה בלבד אלא גם לשם כיבוש. מימי דוד ואילך משתנות דרכי הלחימה שהיו אופייניות לתקופת ההתנחלות ומלחמותיו מבוססות בעיקר על ההכרעה בכוח, היינו ע"י לחימה בקרבות שדה ברכב ברזל ובמספר חיילים.