מלאו ימיה של ירושלים, וחיל מלך בבל צרים עליה סביב. ובאותה שעה בצל השואה אירע דבר שכולו פליאה:

"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרא להם דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד וישמעו וישלחו. וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות...

... לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי...

... ונתתי את האנשים העוברים את בריתי... שרי יהודה... והכהנים וכל הארץ ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם... ואת צדקיהו מלך יהודה ואת שריו אתן ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם שריו אתן ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל העולים מעליכם. הנני מצוה נאום ה' והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה ושרפוה באש ואת ערי יהודה אתן שממה מאין יושב" (ירמיהו ל"ד 22-89).

ירמיה הנביא מיחס חשיבות רבה לעניין זה של שילוח העבדים:

"ותשובו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרוא דרור איש לרעהו ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו" (פסוק 15).

הוא פותח לדבר בו בשם ה' (פסוק 8) ושוב: "לכן כה אמר ה'"... "נאום ה'".. "ויהי דבר ה'" (פסוק 12, 17)

לא היה זה שילוח עבדים סתם, כי אם טכס גדול, מעמד רם וחגיגי בבית המקדש, ברית בין בתרים (18). כמשפט התחייבות נכבדה וקדושה, שחטו עגל, בתרוהו בתווך - ושרי יהודה, הכהנים ואנשי בית המלך החצרנים עברו בין בתרי העגל וקבלו עליהם לקיים מה שכתוב בתורה (9, 18-19) בענין עבד עברי, וכל זה נעשה במצות הנביא על פי ה'.

והלא כבר נגזרה כליה על ירושלים וכמה פעמים ניבא ירמיה כי אין עוד תקנה ותקוה לירושלים "והכיתי את יושבי העיר הזאת... כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה נאום ה' ביד מלך בבל תנתן ושרפה באש" (כ"א 6, 10).

מאז ימי יהויקים ניבא זאת ירמיה (כ"ה 9-12) וחזר וניבא והנה עתה הגיע ראשית הקץ. חיל מלך בבל צרים על ירושלים ומה טעם יש עתה לשחרר עבדים ברוב פאר וטכס. הן עוד מעט תאכל חרב את המשחררים והמשוחררים כאחד ושאריתם לשבי ילכו ולמה להם עתה דרור ומה ערך יש לו?

והכהנים, השרים והסריסים מה ראו להתכנס בימי מצור ומלחמת יאוש אחרונה - לקיים במעמד חגיגי מצוה שלא קיימוה עד עתה, כל זמן שהחיים והחרות היו יקרים ועתה כאשר אין עוד ערך לדרור ואין לו משמעות הריהם מעניקים אותו ברוב הדר לעבדיהם המוכים תמהון.

יש מן הפרשנים - ההיסטוריונים הנוטים למטריאליזם - האומרים, כי דוקא, כיון שאין עוד צורך בעבדים בעיר נצורה מנותקת ורעבה, שממילא אין בה מלאכה, חרושת, מזון ואורח חיים תקין - בקשו האדונים להפטר מן העבדים המיותרים ומטרדתם.

ברם, הדבר נעשה בבית ה', בשם מצוות התורה על פי ה' ביד נביאו, בצורה של ברית קדושה ונשגבה.

ושמא היה זה מעשה יאוש אחרי בחינת טובע הנאחז בקש, לכפר את פני ה' ולהשיב חרון אפו, "אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו" (כ"א 2) ואולי בקשו, פשוט, ללכת לקראת הקץ והאבדון שלמים עם ה' כגוי אשר צדקה עשה"?

אם כך, מדוע הפרו את הברית החגיגית הקדושה ביד רמה, על מה ולמה הזידו וכבשו שוב את העבדים והשפחות, למה נחפזו להשיבם להם, ולבעוט באותה התחייבות קדושה?

מה טעם השחרור המוזר הזה, ומה משמעות הכיבוש החדש? ההיו יושבי ירושלים הפכפכים לשם הפכפכות או שמא אחזתם רוח תזזית?

הרוצה להבין את המתחרש באותה שעה בירושלים הנצורה חייב לזכור כמה רמזים בדברי ירמיה, שכבר עמדו עליהם המפרשים שלנו. אולם בפתח הדברים יש להדגיש שני עקרונות נבואיים חשובים.

א. חזון בית היוצר (ירמיה 1-12) "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל. רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו... ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו"... כה אמר ה' הנה אנוכי יוצר עליכם רעה וחושב מחשבה, שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם".

אמנם כבר נגזרה גזרת חורבן על ירושלים אבל כל זמן שהיא עומדת על תילה, יש דרך לדחות את הגזירה ולהשהות את הקץ.

זמן קצר מאוד, לפני החורבן, משדל הנביא את צדקיה: "כה אמר ה'... אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש" (ל"ח 17) המלך נרתע ולא שמע בקול הנביא והגורל נחרץ...

העם לא קלט את העקרון של חזון בית היוצר "ואמרו נואש כי אחרי מחשבותינו נלך" (י"ח 12).

ב. ההיסטוריה היא פועל ה' ומעשה ידיו. על העם להאמין בקורא הדורות מראש שממנו הפורענות וממנו הישועה. והכל במשפט, כי "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב). קורותיהם של בני אדם וגורלם אינם הפקר. ישראל אינו כדור משחק זעיר בידי גויים גדולים ועצומים. אך כאשר הוא עושה את הרע בעיני ה' הוא נמכר בידיהם. אשור אינו אלא שבט אפו של ה' ואם יעשה ישראל את רצון ה' ישבר השבט. כאשר פורק ישראל עול מלכות ה', מיד ניתן עליו עול ברזל של האומות. כיון שלא עבד את ה' עליו לעבוד את נבוכדנצר מלך בבל עד בוא עת. כל החליפות והתמורות בגורל ישראל מידי ה' הנה "כי גמול ידיו יעשה לו".

משהחל המצור וחיל הכשדים סגרו על ירושלים, החל הנביא לשנן כי אין תקוה לנצח עתה את הכשדים. על שארית יהודה לתת צוארה בעול מלך בבל. גזרת קורא הדורות היא.

אולם ירושלים יכולה להנצל מחורבן. אם יצא המלך ויכנע תנצל העיר (ל"ח). המלך סרב, כידוע. אף העם יכול להציל את העיר, אם יאמין וירצה. וכאן כפה הנביא על עמה של ירושלים שהחרב החדה היתה מונחת על צוארו - את חזון בית היוצר. הוא הציע לשרים, לכהנים ולעם הארץ בשעה של יאוש ללא מוצא, כי ייטיבו דרכיהם וכרגע ינחם ה' אל הרעה אשר דבר על ירושלים. יכרתו ברית לפני ה' ויקיימו מצוה גדולה שלא קיימוה עד עתה, יקראו דרור לעבדיהם העבריים וירושלם תנצל. אם תשחררו, תשוחררו!

באותו רגע מר של שברון וחרדה נשבר סרובו של עם ירושלם והברית נכרתה.

"אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו".

והוא עשה. הפלא נתרחש לעיני בני ירושלם הנצורים. חיל מלך בבל נסוג ועלה מעל ירושלים (ל"ד 21, ל"ז 5).

אולם כאן החל מבחן האמונה. שיכורי ישועה יצאו בני ירושלים מבין החומות לראות עין בעין בישועת ה'.

ואז נודע להם מה גרם לנסיגת הכשדים. "וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם" (ל"ז 5) שונאי הנביא, מחוללי המרד, פתחו פיהם בדברי עזות: שקר דברת, לא הברית שכרתנו במקדש הושיעה אותנו, כי אם חכמתנו ותבונתנו המדינית. הלא אנו הננו שדרשנו ברית עם מצרים ומרד בבבל ואתה ושאר הנביאים נלחמתם בנו והכרזתם השכם והכרז כי אין תועלת ב"קנה הרצוץ" מצרים וכי ביד מלך בבל ננתן. ועתה מה היה עלינו אלמלא אותה ברית שכרתנו עם מצרים על אפך ועל חמתך. שקר בפיך! (השווה למ"ג 7-2 ומ"ד 15-19) על ידינו באה הישועה ולא על ידיך ולא בזכות שחרור העבדים. אין כאן נפלאות, כי אם תוצאה של מדיניות נכונה שאתה התנגדת לה.

הנביא חוזר וטוען כי כל החליפות והתמורות בגורל ישראל אך מידי ה' הן, אמר אמרתי לכם כי תקראו דרור לעבדים ותוושעו ואמנם נושעתם. לא אמרתי מה הכלי אשר יניף הפעם קורא הדורות מראש. פועל ה' הוא ומעשה ידיו ואם תשמרו אמונים לברית הכרותה לא ישוב עוד חיל מלך בבל לירושלם, אך אם לא תאמינו בישועתו ותבגדו בבריתו, "הנני מצוה נאום ה' והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו עליה לכדוה ושרפוה באש".

חלפה שעת הרצון, נמוגה האמונה ויד יריבי הנביא "המפוכחים בעלי התפיסה המדינית הנועזה" היתה על העליונה. יתכן והיו מוכנים להתמיד באמונתם אילו חזו נס גלוי ללא כל קשר עם המציאות המדינית. אך את יד ה' המסובבת את המאורעות בהעלם, מאנו לראות. במקום האמונה בא הלגלוג, השטנה והזעם. לא ה' שלחך, כי העבדים הסוררים הסיתו אותך בנו למען יקרא להם דרור בעמה. קשר קשר עלינו הנביא עם העבדים.

"וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שילחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות". כלו הקיצין, נמוגה האמונה בחזון בית היוצר.

אפסה תקוה לירושלים.

"אם לא תאמינו כי לא תאמנו" (ישעיה ז' 9) קרא ישעיה ערב חורבן שומרון. מהו תאמנו? הוא אומר לשון עתיד של נאמנו.

"ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם" (ש"ב ז' 16) פרושו יתקיים ביתך. אמור מעתה: אם לא תאמינו לא תתקיימו. כי אין קיום לישראל, אלא באמונה.

הוא שאמרו חכמים לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (שבת קי"ט) ולעתיד לבוא "אין הגלויות מתכנסות, אלא בשכר אמונה".