בימים שלפני מלכות ישראל היו, כנראה, המלחמות של השבטים העברים דומות לאלה של יוון העתיקה, היינו שני מחנות צבא יצאו והלכו עד שהתנגשו, נלחמו ושבו לביתם. לעתים נדירות מאוד מורגש היה בצורך לגייס, כמו במקרה של המערכה נגד סיסרא, צבא גדול משבטים אחרים (1). מובן מאליו כי בהעדר שלטון מרכזי חזק, אי אפשרי היה לייסד אצל העברים, לפני כינון מלכות ישראל, צבא כגוף סדיר ומאורגן ומשמעתי. קבוצות החיילים שהצטרפו לגדעון ויפתח לא היו אלא מגויסים מאולתרים שנערכו בחיפזון מקרב השבטים השכנים. ואכן כשנסתיימה המערכה חזרו חיילים אלה עם חלקם בשלל למשלוח ידם הרגיל.

החל מתקופת שאול ודוד, בשל מאבקם הארוך נגד הפלשתים, נעשתה המלחמה לעניינה של האומה כולה, ופילסה את הדרך להקמת צבא קבע או לכל הפחות לגרעין שלו. אמנם את הצעד הראשון להסדר קבוע יותר של הצבא נקט שאול במבצעיו הקרביים נגד הפלשתים. מתחילה לא גייס מכל העם אלא שלושת אלפים איש: אלפים ריכז תחת פיקודו במכמש ובהר בית אל, ואלף איש בפיקודו של יהונתן רוכזו בגבעת בנימין. אבל עם התעצמות המלחמה נגד הפלשתים היה מגייס שאול "כל איש גיבור וכל בן חיל" בעל כושר קרבי (2).
ברם הראשון שיצר את הגרעין של צבא סדיר היה דוד. הוא הראשון שהקים משמר-לוויה מורכב משש מאות איש המתוארים כגיבורים שליוו אותו בכל מקומות גלותו ומחבואיו (3). לאלה נתווספו הכרתים והפלתים והגתים שש מאות איש (4). מתחילה לא היו "הכרתי והפלתי" אלא חיל שכירים שהצטרפו לדוד כשהיה מנודה ומחוץ לחוק, אבל לאחר מכן נעשה למשמר הלוויה של דוד והגרעין של צבאו. בניהו, אשר פלביוס מכנהו "ראש המשמר" (5) נתמנה למפקדם. הם ליוו את דוד בנסיגתו מירושלים (ש"ב ט"ו י"ח). נלחמו באבשלום (שם כ', ז', כ"ג), ומילאו גם תפקיד של משמר לוויה לשלמה בעת הכרתו (מ"א, א', א', ל"ח, מ"ד).
אשר למקור מחצבתם של "הכרתי והפלתי" שנלחמו לצד דוד קיימים חילוקי דעות בין הפרשנים. רובם מחזיקים בדעה שהם משבט זר מן הפלשתים(6). - במיוחד השם "פלתי" נותן מקום להשערה כי הוא צורה משובשת מן השם פלשתים - ששכנו על חוף הים (7). אולם היו פרשנים שלא יכלו להשלים עם העובדה כי שבט זר עמד לימין הגיבור הלאומי במלחמתו נגד הפלשתים, וטענו כי ה"כרתים והפלתים" מוצאם משבטים יהודיים. אבן ג'נאח (8) קובע בוודאות כי

"כרתי ופלתי הם שתי משפחות שאינן מישראל. והקרוב אלי שהיו לו (לדוד) בחילו אנשים משתי המשפחות האלה כמו אתי הגתי ואנשים (ש"ב ט"ו, י"ט)".

לעומתו קובע הרד"ק בספר השרשים (ערך כרת) בוודאות גמורה "שתי משפחות היו בישראל ששמם כך", ואילו מפירושו לתנ"ך, בו הוא מביא את שתי הדעות המנוגדות, מתקבל הרושם שהוא כאילו מהסס בין שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן בהחלטיות. שכן במקומות המצוטטים בהערות 6 ו- 7 הוא קובע שלוש פעמים כי "כרתי ופלתי משפחה גדולה מפלשתים" מבלי להביא את הדעה המנוגדת, ופעמיים הוא מביא את הדעה המנוגדת, פעם בשם יש מפרשים "כרתי ופלתי שתי משפחות היו מישראל שהיו סרים אל משמעת המלך ורואים פניו תמיד ובניהו היה בראשם": ופעם: "ואפשר שהיו משפחות ידועות בישראל".

לציון מיוחד ראויה דעתו הפרשנית של ר' שלמה פרחון (9) המביא אותה בשם יש אומרים:

"כרתי ופלתי שתי אומות של שאר עמים, נתגיירו אנשים מהם וישבו במחנה ישראל כמו איתי הגתי ואנשיו. גם מדמה ישראל לאומות כמה שנאמר: שמעו דבר ה' קציני סדום (ישעיה א', י'), הא למדת כי יש בהם גרים, וגיבורי האומות ונקראים בשם אומותם, ונמנים במשפחת ישראל".

אם כי אין להכריע בדבר מכורתם של הכרתים והפלתים מהם הורכב משמר הלוויה של דוד, הרי מאידך אין כל ספק שהם היוו כאמור, את הגרעין של הצבא הסדיר העברי הראשון" (01). להקמת צבא סדיר זה השתמש דוד כמו לפניו, בגיוס אנשים לא רק מתוך חלק של העם מן העם כולו, מכאן המונח הטכני "העם" במשמעות צבא (11). אין כל ספק שבימי שלטונו של שלמה, כאשר מנגנון ממשלתו פעל באופן מושלם ומשוכלל תוך חלוקת הארץ למחוזות אדמיניסטרטיביים הופעל, גם המנהל הצבאי כראוי. שנים עשר הניצבים על כל ישראל לא שימשו רק "לכלכל את המלך ואת ביתו כל אחד חודש בשנה", אלא בוודאי ובוודאי הוטלה עליהם המשימה לארגן גם את הצבא על הצד היותר טוב. ואכן בזמנו של שלמה ונציביו הוקם ואורגן חיל הרכב והפרשים הענקי (21).
את הזמן המתאים ביותר למלחמה היווה ראשית האביב, אחרי שפסקו גשמי החורף, הוא הזמן בו מצויים תבואות, עשבים ופירות המשמשים מזון ואספקה לבהמות ולחיילים (31). ואכן את תקופת השנה הזו ניצל דוד כדי לצור על רבה.

בכל התקופות שימשה תקיעת השופר, שנערכה מעל ראשי הגבעות שבכל עיירה ועיירה, כאות אזעקה לגיוס (41).
במקורות התנכיים אין לנו כל אשור ועדות מתקופת מלכי ישראל על קיום חוקי הגיוס הנקובים בדברים כ', ה-ח. הראשון שקיים חוקים אלה במלואם היה יהודה המכבי:

"ויאמר לבוני בתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה" (51).

ראויה לציון מיוחד ההדגשה של הביטוי "על פי התורה", שכן אם שחרר גדעון את רכי הלבב ואת חסרי הניסיון הקרבי מלהילחם במדין ועמלק (61), הרי לא עשה זאת אלא מתוך שיקולים צבאיים גרידא, מפני שמנוסתם עלולה הייתה לגרור אחריה את מנוסת כלל הלוחמים, ואילו יהודה המכבי הגשים בפועל את חוקי הפיטורים מגיוס ככתבם וכלשונם. ונפלא הדבר! בו בזמן שהתירו לחלל את השבת לשם מלחמה באויב, לא גייס יהודה המכבי את הארוסים, בוני הבתים ונוטעי הכרמים! עובדה זו מעידה על שאיפתו ודאגתו המתמדת לליכוד האומה ולאחדותה. ודבר זה אפשר היה להשיג אך ורק ע"י קיום חוקי התורה. אם כי על ידי הפיטורים מגיוס "על פי התורה" החליש את עצמתו הצבאית מבחינה כמותית, הרי מאידך העלה את המוראל, לא רק בקרב הצבא אלא אף בקרב האוכלוסייה האזרחית כולה. מכאן ההדגשה היתרה של הביטוי "על פי התורה" שהיווה את הסיסמא של יהודה המכבי ושימש כגורם מכריע בניצחונותיו המזהירים (71). מנקודת ראות העברית הייתה המלחמה בעיקרה חובה דתית כלומר מלחמה מצווה. היא התחילה ובוצעה בסמכותה העליונה של הדת.
מלחמות ישראל נקראו בזמן הקדום מלחמות ה' (במדבר, כ"א, י"ד). בזמן מלחמה, היווה ה' צבאות את המערך המלחמתי והקרבי, דבר שמוצא את אישורו בדברי דוד אל הפלשתי: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" (81).

נוכחותו של ה' צבאות במחנה והשתתפותו במלחמה מובטחות ע"י ארון ה' המלווה את הצבא בשדה המערכה (91). ולכן כתנאי מוקדם הכרחית התקדשות החיילים לפני כל קרב ע"י טבילה וטהרה והקרבת קורבנות. משום כך אמר יהושוע אל העם: "התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות". אם כי כל המפרשים - רש"י, רד"ק ותרגום - מבארים "התקדשו" במובן התכוננו, הרי ראויה לציון הערתו של בעל מצודת דוד: ולזה מהראוי להיות אז קדושים וטהורים מטומאה (02), ולכן נקראים החיילים "מקודשי ה" (12). מכאן נגזר הפועל קדש מלחמה בהוראת אסר מלחמה, שכן הכוננות הצבאית תלויה בכוננות של קדושה וטהרה לה' (22). כדי להבטיח לעצמם שעת כושר ורצון להתחלת המערכה, לניהולה ולסיומה המוצלחים היו נוהגים לשאול בה' באמצעות האורים והתומים. בזמן מאוחר יותר שאלו את הנביא בדבר זמן המלחמה וגורלה (32).
בתקופת יהודה המכבי קדמו לקרב תפילה וצום. ואכן בניהול המלחמה של יהודה המכבי מילאה התפילה לפני הקרב תפקיד חשוב, כי ראה בה גורם מכריע לעידוד המוראל וחישולו בקרב הלוחמים. התפילה היא אחד הגילויים המובהקים ביותר של הדת הישראלית מיום היוולדה: אברהם מתפלל, במדבר עומד משה בתפילה ומבקש רחמים על עם ישראל. הנביאים מתפללים על סליחת חטאים והעברת רוע גזירה, ומתרכזים בבקשת הצלה מבצורת, צימאון, שידפון, ארבה, דבר והרג, מסכנת פלישה וכיבוש הארץ בידי האויב. אבל אין עדיין תפילה קבועה במערכה לפני הקרב. לפיכך השכיל המצביא הגדול להתקין תפילות לפני הקרבות, כי בזמן של מחסור בכלי זיין ובציוד צבאי - אף התפילה נשק מסייע. מבחינה זו מאלפים מאוד דברי יהודה המכבי בתשובה לשאלת חייליו:

"איך נוכל אנחנו המעטים להילחם עם ההמון החזק הזה? ויאמר יהודה: אין מעצור לפני השמים להושיע ברבים או במעטים. מן השמים הגבורה ".

פעם אחרת כשראו מחנה גויים חזק מלומד מלחמה, אחזום חיל ורעדה, אז אמר להם יהודה:

"אל תיראו מהמונם... נקרא לשמים והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום, וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל!"

ואכן דבריו הנלהבים של המצביא המשולבים בתפילה חשמלו את חייליו הלוחמים, כי הרגישו שאינם מבודדים בקרב. הם הסתערו על האויב והביאו לידי תבוסתו (42).
אספקת מזון לצבא היה נהוג, כנראה, כמו ביוון העתיקה, היינו שיצאו למלחמה עם כמות מזון שהספיקה לשלושה ימים בלבד. בשאר הימים התפרנסו החיילים מן נדבות הידידים ומשאר האויבים (52). ההסדר, עליו אנו קוראים בשופטים (כ' י), לפיו הוטל על כל עשרה אנשים למאה מכל שבטי ישראל לספק צידה לחיילים הלוחמים, נתאשר ע"י מסמך מתקופה מאוחרת יותר (62). מעניינים מאוד דברי הרד"ק על הגורל שנערך לשם משימת האספקה:

"...כלומר שיפילו גורלות בעשרה חלקים, בכל מאה, ובכל רבבה. ואשר ייפול הגורל עליהם ייקחו צידה לתשעה החלקים היוצאים וההולכים למלחמה. כי לא היו יודעים כמה יתעכבו שם".

אנו יודעים מעט על מחנות הצבא העברי. החיילים שכנו באוהלים ובסוכות. לאלוף הפיקוד ניתן ביתן, מעין צריף יותר משוכלל (72). המונח המעורפל "מעגלה" או "מעגל", במשמעות מקום העגלות , שנגזר מן השורש "עגול" מצדיק את ההשערה כי מחנות העברי היו כנראה עגולים מאשר מרובעים. לעומתם, מבין 20 האוהלים האשוריים המצוירים על לוחות רק ארבעה עגולים, 14 מרובעים ושניים ישרים (82).
ערך חשוב ממדרגה ראשונה בניהול המלחמה נודע לקרב לילי, משום כך חילקו העברים בזמן הקדום את הלילה לשלוש אשמורות (92). ידוע וידוע כי ביצוע התקפות בשעות הלילה היווה מאז ומתמיד גורם הפתעה מיוחד במינו. הסורים וכן צבאות אחרים לא הסכינו בתנועות, פעולות ומבצעים צבאיים בחשכה אלא לאור היום בלבד. ניצול הלילה והחשיכה היה אחד היתרונות הטאקטיים המיוחדים של יהודה המכבי, והודות לכושר הניידות ולמבצע העברת יחידות בשעות הלילה עלה בידו להשמיד כוחות צבאיים מאורגנים עצומים (03).

מן הראוי לציין כאן שאנשי ההלכה המוסלמית מחולקים בדבר התקפת לילה (ביאת): יש מתירים ויש מגנים ואוסרים. הטעם לאיסור היא החובה המוטלת על הלוחמים לקרוא את האויב לשלום לפני הפלישה (ר' דברים כ, י) ובהתקפת לילה, מופתעים המותקפים ואין קריאה מוקדמת לשלום. ולא עוד אלא שבלילה קשה להבחין ועלולים להרוג גם אזרחים. בספרות הערבית אנו שומעים את הדה של פלוגתא זו: יש מגנים את ביצוע התקפת פתע בלילה ורואים בה חוסר הגינות ומורך לב. ניצחון שהושג במבצע לילה מכנים "ניצחון גניבה(13). ברם ישנם הממליצים עליה ומשבחים אותה.

גם במקורותינו ישנם רמזים לחילוקי דעות בעניין התקפת לילה. במלחמה שעליה מדברת התורה בפעם הראשונה - מלחמת אברהם עם חמשת המלאכים - נאמר: ויחלק עליהם לילה (בראשית יד, ט"ו). פירוש הדבר דרך הערמה להוליך שולל את האויב (ראה ספורנו ורד"ק שם) (23).לעומת זאת במלחמת יהושוע כשעמדו השמש והירח בגבעון ובעמק אילון מדגיש הכתוב "עד יקום גוי אויביו" (יהושוע י, י"ג) כלומר השגת הניצחון אינה שלמה אלא לאור היום. גם האגדה יודעת לספר, שבזמנו של יהושוע לא נלחמו אלא ביום ובלילה עסקו בתורה (עירובין ס"ג, ב).

אחיתופל מייעץ לאבשלום להתקיף את דוד בלילה, ואילו חושי מפנה את תשומת לבו של אבשלום על העובדה "ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם" (ש"ב, יז, ח), הכוונה - כאיש מלחמה בעל ניסיון לא יסכן דוד את העם בקרב לילה ובודאי ינקוט בכל האמצעים הדרושים למנוע אותו(33). גם מחבר "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך" (מהדורת ידין) מציין ששלוש פעמים נאלצו בני אור להפסיק את רדיפת האויב מחמת חשכת הלילה: "ובארץ השמש לבוא ביום ההוא (063): ועתה היום אץ לנו לרדוף המונים (263): והיה הלילה ההוא למנוח עד הבוקר" (563) (43). ברם יהודה המכבי לא חשש לאי-הגינות במבצע לילה בגלל חוסר הודעה קודמת לשלום. כי העיקרון "אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום" (רמב"ם הלכות מלאכים פ"ו) נאמר רק במלחמת רשות ולא במלחמת מצווה, כשהאומה בסכנה ונאבקת על קיומה.

בספרות הערבית מסופר על מצביא אחד שבערוב היום אמר לחייליו: הגיעה התגבורת ובאה הישועה! כלומר הפסקת הלחימה בלילה (53). גם המצביא הגדול יהודה המכבי לקח לו את הלילה לעזרה, אבל בכיוון הפוך, היינו להתקפת פתע. ואכן הראה יהודה המכבי את כשרונו הגאוני במבצעי לילה כפי שמעיד עליו מחבר ספר מקבים (ב, ח, ז'): "על הרוב היה לוקח לו את הלילה לעוזר בהתנפלויות האלה ושם גבורתו היה הולך בכל מקום"! (63). אם כי המלחמה כשלעצמה אינה מתנהלת ומתבצעת במידת הרחמים הרי מאז ומתמיד התאמצו העברים לשוות לה אופי אנושי עד כמה שאפשר, והוכחה לכך משמשת הקריאה לשלום שנצטוו בה לפני התחלתם בקרב (ראה לעיל).
עם השלמת האויב אל ישראל נלקחו כולם לעבדים. במקרה של אי היענותו של האויב לקריאת השלום נהרגו כל הזכרים, ואילו הנשים, הטף והבהמה נשארו בחיים. מכל מקום כבר העלו החוקרים שאין להשוות את ניהול המלחמה של העברים לזה של האשוריים שהתנהגו באכזריות פראית יוצאת מן הכלל. כמו כן ידוע וידוע כי אין הכוונה במסופר על דוד אחרי סיום המלחמה ברבת עמון "והעביר אותם במלבן" (ש"ב, יב, לא) ששרף אותם באש הכבשן של לבנים, אלא הכריח אותם לעבוד (קרי: והעביד) לעבוד במלבן, והוא הדפוס שעושים בו לבנים (73).

עיקרון זה של ניהול מלחמה בתכונות תרבותיות ואנושיות - עיקרון שסיגל לעצמו העם העברי מקדמת דנא - פילס את הדרך לחזונו הגדול והנשגב של נביאנו ישעיה (ב, ד) "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

הערות:

1. דבורה ציוותה לברק לגייס עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון (שופטים ד', ו'). בפסוק זה ובפסוק שלאחריו אנו פוגשים את הפועל "משך" פעמיים. את הראשון "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש" מבארים רוב המפרשים במובן איסוף גיוס בעזרת משיכת הלב ולקיחתו - ומשכת ולקחת - היינו על ידי תעמולה ושכנוע, או כלשון הרד"ק והרלב"ג "תמשוך ישראל ותפתם בדברים - בדברי פיתוי והסתה". גם תנחום ירושלמי מפרש כאן "ומשכת" במשמעות גיוס למלחמה (עפענשטין ZAW , כרך כ"ג 312/14 ) ר' גם אוצר השרשים לאבן ג'נאח ורד"ק ערך משך.
2. ב', י"ד, נ"ב. לשון התרגום ל"בן-חיל" - וכל גבר עביד קרב. לציון מיוחד ראויים דברי רש"י המסבירים את המשפט "וראה שאול...": לשון הווה כשהיה שאול רואה איש גיבור חיל היה אוספו אליו. כלומר לא עשה כמו בתחילה שהצטמצם למספר מסוים של חיילים, אלא מיד כשהבחין באנשים ראויים למלחמה גייס אותם ללא הגבלה.
3. ש"א, כ"ג, "נ: ל', ט', ש"ב, י', ז', ט"ז, ו'.
4. ש"ב, ט"ו, י"ח. השווה שם ח', י"ח, כ', ז', כ"נ, מ"א, א', ל"ח, דהי"א י"ח, י"ז.
5. קדמונית ז', י"א, ח'.
6. ראיה לכך משמש הפסוק: אנחנו פשטנו נגב הכרתי (ש"א, ל', י"ד) ומפרש הרד"ק: כרתי שם משפחה מפלשתים.
7. יחזקאל כ"ה, ט"ז. צפניה ב' ה' (ר' רד"ק שם).
8. ספר השורשים הוצ' בכר ערך כרת.
9. מחברת הערוך. פרסבורג תר"ד, ע' ל"א, ב'.
10. ידוע לנו פירושו של פרופ' הלוי המבאר כרת במובן מגורש גולה, וכן זה של קאספארי המשער כי פלתי נגזר מן פלט בחילוף אות טית לתו, היינו פליט, השווה תרגומו של יונתן ביחזקאל וצפניה (שם) כרתים או גוי כרתים- עמא דהייבין לא שתיצאה (להיכרת ולהיכחד).ר' rej כרך 02, 302, ZAW כרך כח, 184 ואילך. דרשת חז"ל כי השם "כרתי ופלתי" מתייחסים לאורים ותומים אינה מתיישבת על אופניה כפשוטה, מעיר הרד"ק, בשל שם המספר "כל" שבמשפט "וכל הכרתי וכל הפלתי" (ש"ב, ט"ו, י"ח, ברכות ד', א').
11. השווה לדוגמא "כי עמד כל העם" - ש"כ כ', י"ב, ועוד בהרבה מקומות.
12. מ"א, ד', ז' ואילך: ה', כ"ח. ט', י"ט. י', כ"ו.
13. זהו הפירוש הניתן למשפט "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים" (ש"ב, י"א, א') - הוא בימי החום שימצאו התבואות והעשבים בשדות והפירות באילנות כי אז ימצאו הבהמות לאכול ואנשי החיל (רלב"ג, ראה רש"י, רד"ק. ויוסף קרא הוצ. עפנשטין)
14. שופטים ו', ל"ד, ש"א, י"ג, ג'. ש"ב, כ', א'.
15. מקבים א', ג', נ"ה.
16. שופטים ז', ג'-ו'.
17. ידין, מגילת מלחמה בני אור בבני חושך, ע' 36. החינוך, תמוז תשט"ז, ע' 774.
18. ש"א, י"ז, מ"ה.
19. ש"א, ד', ג' ואילך. ש"ב י"א, י"א.
20. יהושוע ג', ה'. ש"א ז', ט'. י"ג, ט'.
21. ישעיה י"ג, ג'.
22. ירמיהו ו', ד'. כ"ב, ז'. נ"א, כ"ז-כ"ח. יאל ד' ט'. מיכה ג', ה'.
23. שופטים א', א'. ש"א כ"ג, ב. מ"א, כ"ב, ה' ואילך.
24. מכבים א', ג', מ"ז ואילך ראה החינוך שנת תשט"ז חוברות ד'-ה', ע' 874. "מחניים" חוברת כסלו תשכ"א, מאמרי: דמות החייל העברי.
25. השווה ש"ב, י"ז, כ"ז ואילך.
26. גם בפסוק זה אנו פוגשים את השם "עם" המשמש כמונח טכני לחיילים.
27. ש"ב, י"א, י"א. מ"א, כ', י"ב, ט"ז.
28. ש"א, י"ז, כ': כ"ו, ה', ז'. ראה רש"י ורד"ק ורלב"ג שם: "המעגלה ר"ל במחנה, ונקרא כן לפי שיושבים בעגול להישמר שלא יבואו עליהם האויבים בכל צד מצדדי המחנה".
29. שופטים ז', י"ט: ש"א י"א, י"א: ר' רש"י, רד"ק, רלב"ג ושאר המפרשים.
30. אבישר, מלחמות יהודה המכבי, הוצ. במסדה תשט"ז.
31. קיל לבעץ אלימלך: בית עדוך. קאל אזכרה אן אנ'על נלבתי סרקה' = אמרו לאחד המלאכים: התקף את אויבך בלילה! הוא ענה: איני אוהב לעשות את נצחוני לגניבה. אבן קתיבה' כתאב עיון אלא כ' באר הוצ. ברוקלמן ע' 142/44 : וספרי החאדית בפרקים הדנים בג'יהאד - מלחמת קודש.
32. ושמא "ויחלק" כאן מלשון "החליק לשונו" כלומר הערים עליהם הפתיעם בעזרת חשכת הלילה.
33. לשון הרד"ק "כי הוא איש יודע מלחמה ויירא הוא שמא תבוא עליו פתאום" = התקפת פתע בלילה. ושמע הפועל "ילין" כאן בא באותה המשמעות של הפועל הערבי "באת" היינו ביצע התקפת לילה.
34. ואולי לא נלחמו העמים בזמן הקדום בשעות הלילה בהשפעת המאניה, כי הכישוף בלילה נוח ומצליח (ראה ב"ר פע"ז).
35. אד'א אמסי קאל לאצהאבה אתאכם אלמדד יעני אלליל. אבן קותיבה' שם. - מגמת הגינוי של מלחמת לילה בספרות הערבית לא באה אלא לחפות על חוסר אומץ לבם של הערבים בהתקפת פתע לילית וחוסר כשרונם של מצביאיהם לביצוע. שכן ידועה וידועה אימרתו של מוחמד: אלחרב כ'דעה'= המלחמה - רמאות ומרמה, ועל סמך אימרה זו הותירו חכמי האיסלאם לרמות אחד את רעהו בזמן מלחמה, ועל אחת כמה וכמה מותר היה, לולי היו חסרי-אונים, להערים על האויב ולהתקיפו פתאום בלילה.
36. ראה החינוך (שם).
37. ר' הופמן ZAW כרך ב', ע' 66 ואילך.